לב הלימוד - הלכות עבודה זרה | הרמב"ם היומי | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
רמב"ם יומי – הלכות עבודה זרה – 90 שניות על הרמב"ם היומי

קטגוריה משנית

647

4 דק' קריאה

פרק א
כיצד התחילה עבודה זרה בעולם? בתחילה חשבו שרצון הבורא לחלוק כבוד גם לשמש ולכוכבים. לאחר זמן החלו לעשות צורות בדמות הכוכבים ולעבוד להן, ולאחר זמן התחילו להאמין שיש כוחות לצורה עצמה או לכוכב עצמו, ורק חכמים בודדים הכירו את ה', עד אברהם אבינו. אברהם הבין מדעתו שלא ייתכן שאין בורא ומנהיג לעולם, הכיר את ה' מדעתו, והתחיל להפיץ את שם ה'.

נקודה להרחבה:
הרמב''ם כותב (ע''פ המדרש) שאברהם הכיר את בוראו בן ארבעים. הראב''ד מביא שיש מדרש אחר האומר שאברהם הכיר את בוראו בן שלוש. נראה שהרמב''ם בחר דווקא במדרש שהיה אברהם בן ארבעים כדי להדגיש שהכרת הבורא יכולה להגיע מתוך חשיבה רציונלית בלבד (מה שודאי אינו אפשרי בגיל שלוש).

פרק ב
אסור לעבוד עבודה זרה גם אם העובד מבין שה' הוא הבורא, והוא עובד את הכוכב רק כמתווך בינו ובין ה'. אסור אפילו לקרוא בספרי עבודת כוכבים, או בכלל לחשוב מחשבות הגורמות לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה, משום שלא בכל אדם יש דעת להשיג את האמת על בוריה.
המגדף (מקלל את ה') דומה לעובד עבודה זרה, משום ששניהם כופרים בעיקר, ולפיכך שניהם נתלים לאחר מיתתם. מגדף חייב רק כאשר הזכיר שם אדנות או הויה, וקילל אותו באחד מן השמות שאינם נמחקים. כל השומע אדם שמקלל את ה', אפילו בכינוי, חייב לקרוע את בגדיו.

נקודות להרחבה:
1) הרמב''ם אומר שאף פנייה לישות מסוימת כתיווך בין האדם לבין ה' היא ע''ז. דין זה הוא הבסיס לוויכוח גדול בין חכמי ישראל האם מותר לומר פיוטים שיש בהם פנייה בבקשה למלאכים (כגון ''מכניסי רחמים'' או ''ברכוני לשלום'').
2) הרמב''ם כותב שהתרים אחר מחשבות לבם בסכלות דברים שאמרנו עד שנמצאו עוברים על גופי תורה להכעיס בשאט בנפש ביד רמה ואומרים שאין בזה עון אין מקבלים אותם בתשובה לעולם. דברים אלו עומדים בסתירה לכאורה למה שכתב בהלכות תשובה ''כל הרשעים והפושעים והמומרים וכיוצא בהם שחזרו בתשובה בין בגלוי בין במטמוניות מקבלים אותם שנאמר שובו בנים שובבים וכו'.'' התשובה היא שה' ודאי מקבל את תשובתם, אבל ההדרכה מבחינה חברתית היא לא להחזיק אותם כבעלי תשובה.

פרק ג
העבודות שחייבים עליהם סקילה אם עבד לע''ז הן: השתחוואה, שחיטה, הקטרה וניסוך. כמו כן חייב על כל ע''ז בעבודתה המיוחדת לה (כגון שזרק אבן למרקוליס), וכן אם קבלה עליו באלוה. אבל המנשק ע''ז או מנקה אותה וכדומה עובר בלאו. העובד ע''ז מאהבה (שאהב את הצורה הזאת) או מיראה (שחשש שתרע לו) פטור.
אסור לעשות פסל לשם ע''ז אפילו בשביל הגוי, ואסור שגוי יעשה עבורו פסל לשום ע''ז. וכן אסור לעשות פסל בצורת אדם אפילו לשם נוי, כאשר הצורה בולטת. ולצייר חמה ולבנה כוכבים מזלות ומלאכים אסור אפילו על הלוח.

נקודה להרחבה:
האחרונים דנו כיצד מותר לצייר ציורים של חמה ולבנה – יש שהתירו כאשר הציור הוא ללא צבע, או כאשר הצורה אינה שלמה. וכן יש שהתירו כאשר אין ממש דמיון לחמה ולבנה. עוד דנו לגבי ייצור וקניית בובות משחק בצורת אדם, ובעשיית דמות אריות על גבי ארון הקודש.

פרק ד
עיר שהדיחו אותה לעבוד ע''ז, ורובה עבד ע''ז, נקראת עיר הנידחת ודינה שונה מיחיד העובד ע''ז: דין העובדים בסייף (בניגוד ליחיד שבסקילה), דנים את העיר בבי''ד של שבעים ואחד (בניגוד ליחיד שבעשרים ושלושה), ושורפים את כל הממון שבעיר (גם ממונם של האנשים שלא עבדו ע''ז). הנהנה מממון זה הטעון שריפה – לוקה. לאחר ששרפו את העיר אסור לשוב ולבנותה.

נקודות להרחבה:
1) דעת הרמב''ם שקודם שדנים עיר הנידחת שולחים שני תלמידי חכמים להזהירה, ואם עשו תשובה אין דנים אותם. הראב''ד משיג וכותב שלא מצא שמועילה תשובה לעניין זה.
2) הרמב''ם כותב שכאשר העיר כולה עבדו ע''ז הורגים ''כל נפש אדם אשר בה לפי חרב טף ונשים''. הרמ''ה כתב על כך ''חלילה לאל מרשע וכי היכן מצינו קטן חייב שזה חייב''. ובאמת דבר זה שנוי במחלוקת בתוספתא. עוד תמה הרמ''ה על דברי הרמב''ם שהורגים את הנשים, שאם הנשים עבדו ע''ז הרי שהם חלק מעיר הנידחת, ואם לא עבדו – מדוע ייהרגו?

פרק ה
המסית אדם מישראל לעבוד עבודה זרה, חייב סקילה אף שהמוסת לא עבד עבודה זרה בפועל. אין המסית צריך התראה, וניתן גם להערים עליו ולהחביא עדים שיעידו על כך שהסית.
המתנבא בשם עבודת כוכבים, ונביא שמתנבא מה שלא ראה במראה הנבואה, ונביא האומר את נבואת חברו בשם עצמו – מיתתם בחנק, ודינם בבי''ד של שבעים ואחד.
הנודר והנשבע בשם עבודה זרה לוקה. וכן אסור לגרום לאחרים להישבע בשם עבודה זרה, או להזכיר שם של עבודה זרה שלא נזכר בתורה.

נקודה להרחבה:
המהר''ם שי''ק כתב שאסור לכתוב את השנים לפי המניין הלועזי, כיוון שהספירה היא ללידת אותו האיש, ויש כאן איסור של הזכרת עבודה זרה. אחרונים אחרים חולקים ומקלים מטעמים שונים – שכוונת הכותב היא למניין בעלמא ולא להזכיר את אותו האיש, וכן שהמניין כלל לא מתחיל מלידת אותו האיש.

פרק ו
העושה אוב וידעוני – מיני כשפים הגורמים להשמעת קולות – חייב סקילה. וכן המעביר מזרעו למולך – מוסר את בנו לכומר המעבירו בתוך האש (אך לא שורפו) – חייב סקילה.
אסור להקים מצבה – מבנה שמתקבצים סביבו – אפילו לצורך עבודת ה', שזו דרכם של עובדי ע''ז. וכן אסור להשתחוות – אפילו לה' – על גבי אבן, שזו דרכם של עובדי ע''ז. לכן נהגו בבתי הכנסת לשים דבר החוצץ בין פניו לבין האבן (אף שחיוב מלקות הוא רק על השתחוואה בפישוט ידיים ורגליים). בבית המקדש אין איסור, ומותר להשתחוות על אבן בפישוט ידיים ורגליים. כמו כן אסור לטעת עץ בכל העזרה, שזו דרכם של עובדי ע''ז לטעת עץ בצד המזבח. התורה הרחיבה את האיסור ואסרה לבנות כל מבנה עץ בבית המקדש.

נקודה להרחבה:
מפרשי התורה נחלקו בפירוש המונח ''אבן משכית'': רש''י פירש שהוא מלשון כיסוי (כמו סכך), שמכסים את הקרקע באבנים. אולם רשב''ם פירש שהוא מלשון ''שכה'', כלומר ראייה והסתכלות, והכוונה היא לאבן שיש עליה ציורים. ואונקלוס תרגם ''אבן סגדא''.