לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד
1893
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
נפתח בדברי המדרש (במדבר רבה ח, ד) על הפרשה, על גדול קידוש ה' מחילול ה'. המדרש עוסק ברעב שהיה בימי דוד. כשראה דוד שהתחיל הרעב לבוא בימיו, חיפש את הסיבה לרעב, עד ששאל באורים ותומים והקדוש ברוך הוא אמר לו שזה באשמת שאול, "וַיֹּאמֶר ה' אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִים". הגבעונים לא היו צדיקים גדולים, ובכל זאת הייתה קפידא ששאול שפך דמים לחינם.
באותה שעה אמר דוד: וכי בשביל גרים הללו עשה הקדוש ברוך הוא לעמו כן? אמר לו הקדוש ברוך הוא: אם תרחיק את הרחוקים סופך לרחק את הקרובים, צא ולמד מיהושע רבך שבשעה שאמרו הגבעונים "אַל תֶּרֶף יָדֶיךָ מֵעֲבָדֶיךָ עֲלֵה אֵלֵינוּ מְהֵרָה וְהוֹשִׁיעָה לָּנוּ וְעָזְרֵנוּ" (יהושע י, ו). באותה שעה אמר יהושע וכי בשביל הגרים הללו אנו מטריחים על הצבור? אמר לו הקדוש ברוך הוא: יהושע, אם תרחיק את הרחוקים סופך לרחק את הקרובים. באותה שעה אמר דוד ג' מתנות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל רחמנין וביישנין וגומלי חסדים ואלו אין בהם אחד מאלה.
דוד שאל את הגבעונים: "מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם וּבַמָּה אֲכַפֵּר וּבָרְכוּ אֶת נַחֲלַת ד'" (שמואל ב' כא, ג), והגבעונים רצו שיהרגו שבעה מבניו של שאול על שהמית מהם שבעה אנשים, שני חוטבי עצים, שני שואבי מים, חזן סופר ושמש. דוד רצה לתת להם כסף וזהב, ולא רצו להתפייס, "אמר להם מה הנאה תהיה לכם מזה שתהרגו אנשים מבית שאול?" לא הייתה ברירה אלא למסור בידם את בני שאול והם הרגו אותם ותלו אותם. המדרש ממשיך:
"מִתְּחִלַּת קָצִיר עַד נִתַּךְ מַיִם עֲלֵיהֶם מִן הַשָּׁמָיִם" (שם כא, י) - מלמד שהומתו בשישה עשר בניסן, יום שהיו מקריבים את העומר.
בני שאול נתלו בתחילת קציר שעורים, והם נשארו תלויים עד ימות הגשמים. ממשיך המדרש:
ר' אחא בר זבינא אמר בשם ר' הושעיא: גדול הוא קידוש השם מחילול השם. בחילול השם כתיב: "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ" (דברים כא, כג), ובקידוש השם כתיב: "מִתְּחִלַּת קָצִיר עַד נִתַּךְ מַיִם עֲלֵיהֶם מִן הַשָּׁמָיִם" (שמואל ב, כא, י) מלמד שעמדו תלויים משישה עשר בניסן עד שבעה עשר במרחשון. והכתיב: "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת" (דברים כד, טז) ובנים מתו בעון אביהם?
אמר רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן: מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא. והיו אומות העולם אומרים, תורתן של אלו פלסטון היא. כתוב בתורתן: "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ" (דברים כא, כג) ואלו תלויים שבעה חדשים, כתיב בתורתן "אין דנים שנים ביום אחד", ואלו שבעתם יחד, כתוב בתורה: "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת" (דברים כד, טז), ואלו מתים בעוון אבותם, והיו שואלים עליהם: מה חטאו אלו שנשתנית מדת הדין? והיו ישראל אומרים להם, אבותיהם של אלו פשטו ידיהם בגרים גרורים. אמרו להם: וכי מה טיבן? אמרו להם: אלו הגרים שנתגיירו בימי יהושע. אמרו להם: וכי בשביל הגרים הגרורים הארורים הללו עשה הקדוש ברוך הוא לעמו כן?! מה בבני מלכים כן, בהדיוטות על אחת כמה וכמה, מה אם אלו שלא נתגיירו לשם שמים ראו היאך תבע הקדוש ברוך הוא את דמן, המתגייר לשם שמיים על אחת כמה וכמה, ודאי אין אלוה כאלהיהם ואין אומה כאומתם ואין לנו לידבק אלא באומה זו שאלהיה גדול מכל אלהים.
המדרש מלמד אותנו כמה צריך להיזהר בחילול ה'. כאן הייתה פגיעה בגויים שלא בצדק, ב"גרים גרורים ארורים", שפגעו בהם והרגו אותם שלא בצדק, והקב"ה תבע מעם ישראל את דינם של ההרוגים האלה, ונאלצים לעשות מעשה כזה, לתלות בני מלכים ולהשאיר אותם תלויים על עץ במשך שבעה חודשים. ויצא מזה קידוש ה' גדול מאוד. ממשיך המדרש:
מיד נתגיירו הרבה גרים מאומות העולם באותה שעה, מאה וחמישים אלף.
ראו אומות העולם שכך היחס של ישראל לאנשים רחוקים ורבים התגיירו. המרחק את הרחוקים סופו לרחק את הקרובים. תכונת הריחוק מתפשטת הלאה. הורגים מישהו רחוק שלא כל כך ראוי, בסוף יכולים לפגוע גם בקרובים. צריך זהירות לא לעשות דבר שלא כדין.
פגם העבירה וכוח התשובה והוידוי
בפרשה יש את מצוות וידוי. "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'". התורה מלמדת אותנו איך אדם יכול לתקן את עצמו מחטא שחטא בשוגג או במזיד. בפרשה שלנו מדברים על שוגג, והוא הדין כמובן גם במזיד. אדם יכול לשוב בתשובה ולהתֹוודות על חטאו ואז יתכפר לו. אנחנו צריכים להתבונן מה גורם החטא, ומה עניינה של התשובה. כשאנחנו מקיימים מצווה, יש נוהגים לומר לפני המצווה 'לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה'. בכל מצווה שאנחנו מקיימים, אנחנו מייחדים את השכינה עם הקדוש ברוך הוא. ריבונו של עולם נישא מעל כל, והוא משפיע על העולם, מקיים את העולם באופן הגשמי שלו וגם באופן הרוחני. כל כוחות הרוח, האמונה וההארה האלוקית הם שפע אלוקי שהקדוש ברוך הוא משפיע על העולם.
בשעה שהעולם עושה את רצונו של ריבונו של עולם, השכינה מופיעה בעולם בשלמות ומחוברת עם מקורה, ולכן כל מצווה שאדם עושה הוא גורם להופעת השכינה, ולהמשכת האור האלוקי של השכינה אל המציאות. ההופעה של השכינה שבמציאות מתחברת עם מקורה. ההופעה הכללית של עם ישראל זו מדרגה של שכינה. כנסת ישראל זו בחינה של שכינה. כל הכוח הרוחני של האומה זו בחינה של מציאות של שכינה. כשישראל עושים מצוות מתגלה השכינה, מתגלה אור ה' בעולם, מתגלה רצונו של ריבונו של עולם בעולם. הקב"ה רוצה שאנחנו נקיים את מצוותיו, וכשאנחנו מקיימים את רצונו, רצונו מתגלה ומופיע והשכינה מתגלה. גילוי השכינה גורם שההארה נמשכת מלמעלה למטה וחוזרת כמובן למעלה. יש קשר בין הקב"ה ושכינתיה.
חס וחלילה להיפך, כשאדם עושה עבירה הוא בעצם מפריד את הקדוש ברוך הוא מהשכינה ואת השכינה מהקדוש ברוך הוא. השכינה כלומר ההארה הרוחנית שנמצאת בעולם לא מתגלה ולא מופיעה, היא כבושה בגלות, מכוסה ומוסתרת. כשאנחנו מקיימים מצוות, אנחנו מוציאים אותה מהסתר אל האור, וכאשר אנו לא מקיימים מצוות או נכשלים בעבירה, נוצרת הפרדה בין קוב"ה ושכינתיה. והתיקון הוא על ידי התשובה. כשאדם שב בתשובה אז הוא מחבר לא רק את עצמו אל מקורו, הוא בעצם מחבר את השכינה אל מקורה.
זו הבחינה של תשובה. דרשו חכמים - תשוב ה"א ותשיב אותה אל מקורה. איזו ה"א? ה"א של שם שמיים, כי הופעת השכינה זו הופעת שמו יתברך. כל גילוי שכינה זה גילוי של שם שמיים. יש סידורים שיש בהם שילוב של שם הוי"ה ושם אדנות. אז יש פעמים שהשילוב נעשה בצורה כזאת שבתֹוך הה"א האחרונה מופיע שם א-דנ-י, הה"א האחרונה היא שם אדנות, היא בעצם השכינה.
שם הוי"ה - זה ריבונו של עולם בעצמו, לא בהופעתו אלינו. מציאות ה' היא מציאות קיימת שהיה הווה ויהיה תמיד. שם אדנות זה כבר ביחס לבריאה, הוא אדון של מישהו, אדון שלנו, אדון של העולם, בורא ויוצר את העולם. ריבונו של עולם מתגלה בעולם והתגלותו בעולם היא בשם הזה של אדנות, שמתבטאת בה"א האחרונה של שם הוי"ה. כשאדם חס וחלילה חוטא, הוא כביכול חוצץ בתוך שם ה', ומפריד את האות האחרונה בשם ה' ממקורה, "וְנֹקֵב שֵׁם ה' מוֹת יוּמָת" (ויקרא כד, טז). כשהוא שב בתשובה, הוא לוקח את הה"א האחרונה ומשיב אותה בחזרה למקורה, תשוב הה"א הזאת האחרונה אל השם, וה' יהיה אחד, מחובר.
"קחו עמכם דברים ושובו אל ה'". אדם בליבו מחליט שהוא מתקן את עצמו, שלא יעשה שוב עבירות, הוא מתחרט על העבר, ומקבל על העתיד, הכול נמצא בלב. אבל יש מצוות וידוי, שעניינה להוציא את התשובה מן הלב, מהמקום הנסתר החוצה. לתת ביטוי לדברים. וזה תואם את מה שאמרנו, שעניינה של התשובה לגלות את התיקון, ולהאיר את אורה של השכינה ולחבר את השכינה אל המקור.
הווידוי – ביטול והכנעה לריבונו של עולם
על כן, למצוות התשובה יש כוח מיוחד. זה דבר מפתיע שאדם יוכל לתקן עבירה, לפעמים חמורה ביותר. דלתות תשובה לא ננעלו. אדם יכול לשוב בתשובה מכל חטא, בדברים בלבד, "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'", זאת אומרת להתחרט, להצטער, לקבל להבא ולתת לזה ביטוי בווידוי לפני ה': חטאתי, עוויתי, פשעתי ולא אעשה יותר כך. כשאדם מקבל על עצמו שלא יחטא יותר, זה מתקן. מצד אחד זה חסד אלוקי, ומצד שני זה סדר עצמי, כי באמת זה פועל את פעולתו. כשאדם מתוודה, אדם מבטל את עצמו כלפי ריבונו של עולם, כי בווידוי אמיתי, כשאדם מתוודה לפני חברו שהוא חטא לו, הוא מרגיש אי נעימות מזה, הוא מרגיש שהוא צריך עכשיו לבטל את עצמו ולבייש את עצמו כלפי מי שהוא חטא כלפיו, עם מישהו יותר חשוב, עוד יותר לא נעים. כלפי שמיא, צריך שהווידוי יהיה מקירות הלב, להרגיש את אי הנעימות, את הבושה, את הצער, את עוגמת הנפש, את כל הלא טוב שעשה, ושהוא רוצה שריבונו של עולם יסלח לו.
הדבר הפשוט ביותר שאדם מוציא בהבל הפה, זו האות ה"א. חז"ל אמרו שהקב"ה ברא את עולמו באות הזאת "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם" (בראשית ב, ד) - בה' בראם "כִּי בְּיָהּ ה' צוּר עוֹלָמִים" (ישעיהו כו, ד). ביו"ד הקדוש ברוך הוא ברא את העולם הבא, ובה"א הקדוש ברוך הוא ברא את העולם הזה, לומר שה' ברא את העולם הזה באמצעות האות הכי קלה לביטוי. זו אותה ה"א שאנחנו מקשרים עם האות האחרונה של שם שמיים, שזה בעצם להשיב אותה אל המקור. כשאדם משיב ומחזיר את הה"א הוא כאילו מתקן את שם שמיים, משלים את החסר שהיה, ושב ונסלח לו. למדנו אם כן, עד היכן מגיעה החומרה של הקלקול של העבירה שהיא פוגמת בשם ה'. זה מפריד בין קוב"ה ושכינתיה, והכוח של התשובה שהיא מתקנת את זה.
פרשת הסוטה – כמשל כללי
בהמשך הפרשה, אנחנו פוגשים את מצוות סוטה: "אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל" (במדבר ה, יב) - יש כאן כפילות, למה צריכים לכתוב 'ומעלה בו מעל', מספיק לכתוב ומעלה בו? כל דבר שאנחנו לומדים בתורה, המדרש מרחיב ומראה שאין כאן רק הרעיון הפרטי הזה, אלא הוא כולל את עניינה של כנסת ישראל כלפי ריבונו של עולם. יש אישה שמועלת בבעלה, ויש כנסת ישראל שקשורה עם ריבונו של עולם, כעין דוד וכלה. לפעמים גם כאן בין הכלה והדוד יש איזו בעיה שצריכה בירור וצריכה תיקון, ויש מצב של אי בהירות והייתה התנהגות לא ראויה.
הזוהר (נשא קכ"ד ע"ב) אומר, שכשישראל יצאו ממצרים, היו המצרים מלעיזים עליהם שלא כל הבנים הם בנים ישראלים, יש כאלה שהם מהמצרים. על זה מספרת התורה שכשהגיעו למרה מצאו מים מרים. מה היה עניין המים המרים. הזוהר רואה בזה קישור אל המים המרים המאררים של סוטה. הקדוש ברוך הוא עשה בדיקה, כל ישראל עכשיו ישתו מהמים המרים, לא היו מים אחרים עד שמתפלל משה אל ה' "וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם" (שמות טו, כה) העץ הזה זה עץ החיים, כמו שבסוטה לוקחים מגילת סוטה וכותבים שם ה' ומכניסים אותו בתוך המים ומוחקים אותו, גם כאן היה עץ חיים בתערובת, וכך גם כאן הייתה בדיקת הנשים בישראל, כל הנשים היו צריכות לעבור בדיקה. הן יצאו ממצרים וצריך לבדוק מי התנהגה כראוי ומי לא, "וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם" כל המים התמתקו. זאת אומרת, כולן היו ראויות נקיות. גם הגברים נחשדו, והתברר שכולם היו נקיים.
זאת אומרת שיש מקרה פרטי של סטייה של מעילה, ויש לפעמים מצב שהאומה כולה צריכה בחינה. הבחינה יכולה להיות בכמה אופנים. יש מים מרים, יכולים להיות ניסיונות קשים, מצבים קשים שישראל צריכים להתמרק בהם, כמו ביציאת מצריים. האומה חוזרת לארצה, ויש קטרוגים באופנים שונים על ההתנהגות שלהם, ויש צורך בבירור. הבירור יכול להיעשות על ידי מים מרים כפשוטם, ויכול להיות על ידי מרירות אחרת. אנחנו יכולים להתבונן, איך אנשים מקבלים את המרירות הזאת, והיא גופא המבחן לטוהר לבבם ונאמנותם ואמונתם.
בדיקת הסוטה – אם יכולה לעמוד בפני הקדושה
איך הבדיקה נעשית. לוקחים מים קדושים, עפר מן המשכן ויש בהם שם שמיים, עושים תערובת, יש בה צדדים טובים וצדדים לא טובים, מצד אחד מים מרים, מצד שני יש בהם דברים של קדושה, העפר של המשכן, מגילה עם שם שמים בתוך המים, וכך נעשית הבדיקה. אם האישה נטמאה, היא לא תוכל לקבל קדושה. הקדושה והטומאה לא מתחברים, ועל ידי השפע של הקדושה, אם נטמאה חלילה וחס, היא מתבטלת ומתפוצצת. היא לא יכולה לעכל בתוכה את הגודל של הקדושה. אם היא טהורה, זה משפיע עליה לטובה, אז "וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע" (במדבר ה, כח), אם לא היו לה מקודם בנים, יהיו לה בנים. אם היו לה מקודם בנים מכוערים יהיו בנים יפים, חזקים, בריאים ומוצלחים (על פי ברכות לב:), הכול משתפר, כי יש במים כוח חיובי, רק צריך שיהיה כלי שיכול לקבל את הכוח הזה.
חז"ל אומרים שלעתיד לבוא הקדוש ברוך הוא ישפיע שפע של טוב ולא כולם יהיו מסוגלים לקלוט את הטוב הזה: "וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ" (מלאכי ג, כ) - הצדיקים מתחממים לאורה ולרשעים זה כמו אש של גיהינום. הרשעים לא יכולים לקבל את השפע ואז הם נהרסים ומתבטלים, והצדיקים עולים ופורחים מעלה מעלה. זה רעיון מאוד עמוק, שריבונו של עולם לא עושה רעות, הוא משפיע טוב, ומי שלא ראוי ומתאים - הוא אשם. רציתי לתת לך קדושה, רציתי לתת לך שפע, ואתה לא היית מוכן, אתה לא יכול לקלוט את הטוב.
עיכוב בגאולה כדי שיהיו מוכנים
לפעמים ריבונו של עולם ברוב חסדו מעכב את השפע, מפני שהוא יודע שלא יוכלו לקלוט אותו, ומחכה שאנשים יתרוממו כדי שיהיה אפשר להשפיע את הטוב ולא תהיה מזה התרסקות. אנחנו לא יודעים מה הסיבה שהגאולה מתעכבת, וייתכן שהסיבה היא מפני שהקדוש ברוך הוא רוצה להביא את הגאולה, רוצה לתת את כל הגודל, כל האור, הקדושה, אבל יהיו כאלה שייעלמו, שלא יוכלו לשאת את זה, יהיו כאלה שממש יתכלו, והקב"ה רוצה שלא ידח ממנו נידח. הקב"ה רוצה שיותר אנשים יוכלו להיות מוארים באור ה'. הקדוש ברוך הוא בוחן את האומה לפעמים על ידי נתינת עוצמה, כוח, קדושה, וצריכים להיות ראויים לזה. אולי זה הזמן שאנחנו עכשיו נמצאים בו, תקופה כזאת של מירוקים, של מים מרים מאררים, של בחינות, של ניסיונות ושל תיקונים, כדי שאנחנו נוכל לעבור את הניסיון הזה, ולהגיע להיות מוכנים למדרגה היותר עליונה.
הפתרון העמוק לסכסוך בין ישראל לערבים
אנשים עסוקים בשאלה איך להתייחס למצב (השיחה נאמרה בתקופה של פיגועים קשים, במהלך האינתיפאדה השנייה). מה שהממשלה עושה זה בוודאי לא נכון, האיפוק הזה, ההמתנה הזאת, נראית לא צודקת, לא נכונה. האלטרנטיבה היא להיות יותר נחושים, יותר תקיפים, להכות אותם חזק וייתכן שזה יעזור, אך ייתכן שתהיה מזה התפתחות של מאבק עוד יותר חריף, מפני שהעמים מסביב לא יוכלו לעמוד מנגד, וגם הם יתחילו להתערב ויכולה להשתלשל מזה מלחמה יותר גדולה עם בעיות יותר גדולות. בע"ה אנחנו ננצח גם אז, אבל יהיו לזה מחירים גדולים, אי אפשר לדעת לאן זה יתפתח. אנחנו חושבים שבכל זאת צריך לנהוג אחרת ולקחת סיכון, מפני שהדרך הזאת של ההבלגה לא באה בחשבון. צריך לדבר בכלל בסגנון אחר, הארץ הזאת שלנו, וירושלים שלנו, והר הבית שלנו, ואנחנו צריכים לעמוד על זה. ובוודאי אנחנו יכולים לעשות הרבה דברים ולא צריך לפחד מכל צעד שעושים. צריך יותר ביטחון ויותר גבורה וגם לסמוך על סייעתא דשמיא.
מה אנחנו יכולים לעשות בפועל. האם באמת אנחנו יכולים לקחת את כל הערבים במדינת ישראל וגם ביהודה ושומרון ופשוט להעלות אותם על מכוניות ולהגיד להם תסתלקו מכאן, או לעשות דברים יותר חמורים מזה?! הדבר הזה לא אפשרי. זה בעצם שורש הבעיה. הבעיה כיום היא לא זה שהם מרימים ראש ופוגעים בנו, נגיד שישתיקו אותם לכמה זמן, אחר כך עוד פעם תהיה תסיסה. נגיד שאנחנו נראה להם שלא כדאי להם להרים ראש, ותהיה תקופה של שקט אולי חודשים אולי אפילו שנים, אבל הם בתוכנו מתרבים ומתרבים, ואז איך אנחנו נפתור את הבעיה הזאת מהשורש. יש כאן בעיה עמוקה מאד.
הפתרון האמיתי היחידי הוא לשכנע אותם שאנחנו עם ה', עם קדוש. שהקדוש ברוך הוא בחר בנו ונתן לנו את הארץ הזאת. להעמיק בהתבוננות אמונית ולשכנע את העולם כולו לא רק שלא להתנגד לנו, אלא לבקש מאיתנו שנבנה את בית המקדש, כמו שהזוהר אומר שאם העולם היה יודע כמה טוב יצא לו מזה שבית המקדש יבנה, הוא לא היה מפריע, אלא היה עוזר. לשכנע אותם שאנחנו המוח והלב של האומות, שאנחנו עם קדוש, עם ה', והם זקוקים לנו. זאת האסטרטגיה, אי אפשר בלעדי זה. אם לא נשכנע את כל העולם כולו בצדקתנו ובטובה שתצמח להם מכך שיתמכו בנו, אני לא רואה איך אנחנו יכולים לפתור את הבעיה באופן מוחלט. נוכל אולי לפתור את הבעיה לתקופה מסוימת, והדור הבא יסבול. פתרון הבעיה מהשורש נמצא בבית המדרש. אם עם ישראל יתרומם למעלות של קדושה, לטוב, לאידיאלים, לשלמות ולרוממות כזאת, העולם יראה שעם ישראל הוא באמת עם סגולה, עם מיוחד, וזה לא נושא לוויכוח. העולם יבין שאין שום מקום לפגוע בנו, ולהיפך צריך רק להתקרב אלינו, להיות מושפע ממנו ולקבל ממנו. זאת הדרך העמוקה השורשית היחידה לפתרון הסכסוך.
חשבתי על הרבה פתרונות, ולא רואה שום פתרון. לא חושב שיש מישהו מבין כל המומחים הצבאיים והמדיניים שרואה פתרון מלא לבעיה שאנחנו נמצאים בה. כולם חושבים על טווח של חמש, שבע, עשר, חמש עשרה שנים, איך להתמודד עם המצב, אבל פתרון שורשי, מוחלט, אמיתי, זה הפתרון האמוני, זה הפתרון של התורה. כשאנחנו נתעלה למדרגות העליונות, נמצא שבעצם אנחנו עושים היום את התפקיד הכי מרכזי ועמוק ושורשי לפתרון הבעיה הזאת של הסכסוך. מובן מאליו שאנחנו מאמינים שיש גם סייעתא דשמיא. ואם אנחנו נעשה את מה שמוטל עלינו אז יכולים להיות ניסים ונפלאות. יכול להיות שיהיו גם ניסים ונפלאות מבלי שנעשה, אבל אנחנו עוסקים במה שמוטל עלינו.
צריך לעשות את סדרי עבודת ה' באופן כזה שאנחנו מתעלים למדרגה שונה, לא בינונית, לא קצת יותר מבינונית, אלא לשאוף למצוינות! זאת אומרת, מידות שלמות, מעשים שלמים, השקפת עולם מלאה, התמלאות באורה של תורה, ועל זה בא שפע של סייעתא דשמיא. "פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם". זה המקור לתיקון, להציג את המטרה הגדולה שאליה אנחנו שואפים וחותרים. זה עניינה של הגאולה. על כל אחד מוטל לעשות את מלוא המאמץ מצידו ולדעת שבזה מונח הפתרון ואין פתרון אחר. להיות שלמים, לרומם את כל האומה כולה למדרגה הזאת של שלמות, ולעשות את זה בצורה יותר גדולה ויותר שלמה וכמה שיותר מהר.
מאורעות השעה קוראים לנו להתעלות למדרגה חדשה
הארץ סוערת, הרב היה מתבטא במצב כזה, שיש כאן קריאה בקול גדול של ריבונו של עולם, "קול ה' בכוח", "קול ה' שובר ארזים". הקשיים הם בעצם הכרזות אלוקיות, להתרומם, להתעלות, לקפוץ למדרגות חדשות. לא לבזבז אף רגע. לעשות את כל מה שכל אחד יכול לעשות באופן היותר מלא. תפילה בצורה היותר שלמה שיכולה להיות. שקידת התורה, עמל התורה, העמקת התורה, זכירת התורה. להתקדם במצוות שבין אדם לחברו, אחדות, עין טובה, וכן להתפלל על הגאולה ולהשתתף בצערם של ישראל. תסתכלו ב-מ"ח דברים שהתורה נקנית (אבות פרק ו' קניין תורה), ותראו דמות של אדם שלם. המידות כולן נמצאות שם, "אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות, נושא בעול עם חברו", מפרגן, לא כתוב את הביטוי הזה, אבל ממש אפשר לראות איך מופיעה שם כל השלמות, התכונות של האדם השלם. אלו מידות שהתורה נקנית בהם, וכשאדם לומד תורה הוא מקבל את התכונות הללו.
אז חזק ונתחזק ונזכה לראות סייעתא דשמיא גדולה ולראות בגאולתם של ישראל במהרה.
האם הניסים שקרו במצרים יכולים לקרות גם היום?
הנס של השמן המיוחד של יעקב אבינו
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
איך לקשור את הסכך?
הלכות נתינה בפורים
למה משווים את העצים לצדיקים?
לאן המריבות בתוך עם ישראל מובילות אותנו?
איך עושים קידוש?
האם מותר לפנות למקובלים?
ענייני כשרות המצויים
האם מותר להשתמש בתאריך לועזי?
