האהבה שלנו היא לא אפלטונית | חיים ברנסון | בית המדרש

שבת ומועדים
שיחות לחג החנוכה

קטגוריה משנית

257

3 דק' קריאה

המאבק על הפכים הקטנים
סיפורו של הפך הקטן מתחיל הרבה לפני שאנטיוכוס חלם להניח את כף רגלו על אדמת הקודש. באותו לילה, כשיעקב העביר את משפחתו בנחל יבֹק לארץ ישראל, הוא שכח מאחור פכים קטנים. בחזרתו לקחתם, תפס אותו המלאך והכניסו לקרב. הקרב על הפכים הקטנים.
סיפור זה יכול לשפוך קצת אור על סיפור החנוכה. מהו אותו פך קטן של שמן, ומה זה אומר לנו, בימים הללו בזמן הזה?

אור. חושך. צלליות
קצת פילוסופיה. התפיסה האפלטונית גורסת כי יש עולם אידאלי, ועולמנו המוחש הינו רק עולם של צללים. העולם הממשי הוא אשליה, צל על קיר. בהרחבה נאו-אפלטוניסטית (שהשתרשה בתפיסה הנוצרית הרווחת), ההבחנה בין העולמות קיימת גם במישור המוסרי, כך שהיחס לעולם החומר האשלייתי והבזוי, על כל מרכיביו, הינו יחס שולל. האיש העומד בראש הכנסייה – רווק. האידאל הינו לשאוף לרוח ולהתנתק מהחומר. בפועל, האדם נותר על הקרקע ומנתק את כבלי השמים. מצוות התורה הופכות להיות אלגוריות ותו לא. אלוהים נותר בשמים ובשטח הכנסייה, והעולם בחוץ חופשי לנפשו.
מנגד, כהמשך לגישה האפלטונית, נעמדה על רגליה האחוריות הגישה האריסטוטלית. בגישה זו, המציאות היא אחת ואין בלתה, והדרך היחידה לקנות ידע אודותיה, כל כמה שידע זה עשוי להיות פגום, היא באמצעות החושים.
על־פי תפישתו של אריסטו, אין טעם לחתור לעלות אל מחוץ לכלא החושים התת-קרקעי. גם אם יש עולם מעבר לעולמנו, הוא אינו בהישג ידנו (ושכלנו). לא ניתן לגלות את האמת האחת והיחידה. השאיפה הריאלית המקסימלית היא השגת "אי־סתירה": ידיעה חלקית ומוגבלת, שעל בסיס הידע המצוי ברשותנו אינה נסתרת. גם אם ישנו ממד שמעבר למציאות המוחשת, כל עוד לא ניתן לאשש את מציאותו ומאפייניו באמצעות בדיקה, ניסוי, חושים וכיוצא בזה, אין הוא יכול להיות מושא עיסוק, ומקומו בתחום האמונה האישית בלבד. גישה זו קנתה לה שביתה בעולם המדעי והמערבי בכלל.

העולם הבא בא
אלו ואלו דברי פילוסופים אנושיים, והלכה גדולה משניהם. צדק אפלטון באומרו שיש ממד עומק שלם נוסף לעולמנו המוחש, וצדק אריסטו באומרו שממד זה מעבר אלינו. האדם לא מסוגל להגיע לשם.
לכן ממד זה רכן אלינו. "וירד ה' על הר סיני" (ויקרא יט, כ) – וברש"י שם: "יכול ירד עליו ממש, תלמוד לומר: 'כי מן השמים דברתי עמכם', מלמד שהרכין שמים עליונים ותחתונים, והציען על גבי ההר כמצע על המטה, וירד כסא הכבוד עליהם". מה שמעל השמים חדר לתחום הארץ, נותר שמימי ונתן לנו את המתנה הגדולה מכולן.
ולאחר עידן התנ"ך, כשהאלוהים שב ונעלם ובכך חנך את העולם – נתן לו להופיע ולהתחיל לדבר ולפעול; כשהנבואה ומקבילתה העבודה הזרה הלכו ונחלשו, והתורה שבעל פה והפילוסופיה האנושית עלו לבמה העולמית; רגע לפני הורדת המסך המטריאליסטי, היה הבזק חד פעמי שלא חזר על עצמו. נסים גלויים שהוכיחו קבל עם ועולם שאלוהים ברא ומנהיג. לאחר מכן שב החושך, אבל רגע הגילוי הזה הספיק כדי לקבוע את חג האורות.

נר לרגלי
הפילוסופים היוונים לא נמנו על באי מעמד זה, ולדידם פתרון לקונפליקט עולם האמת לא קיים, ובצדק. אולי לא לגמרי בצדק, כי לפני שה' דיבר עם העם שזה עתה נולד, הוא גם גילה את ייעודו של אותו עם: להיות "ממלכת כהנים", ממלכה שכולה כהנים, שליחי הא-ל העובדים בארץ ישראל, בית המקדש העולמי, בשירות האנושות. מציון תצא תורה לכל העולם, שיגלה מחדש את בוראו ואת עולמו שבא ומופיע וממלא באור ומשמעות את העולם החומרי.
בניגוד לנתק הפילוסופי בין הרוח לחומר, היהדות מחדשת כי בין קודש לחול יש הבדלה: לשניהם יש מקום וייעוד, כל אחד בתחומו. האור צריך להופיע, והוא יכול לעשות זאת רק בסיוע כלים, אמצעים, נרות, מעשים.
אם נחזור לפך השמן, הזוהר הקדוש (פרשת בלק קפז, א) מפרש את הפסוק "החכם עיניו בראשו", שמבטו והתעסקותו של בעל החכמה נתונים למה שמעליו, לשכינה השורה על ראשו. וכשהוא מתבונן בכך, הוא יודע שה"נר" הדלוק על ראשו, השראת השכינה, זוקק "שמן". וחומר הבעירה של השראת השכינה, מגלה הזוהר, אלו המעשים הטובים.
המצוות המעשיות הן הדרכים להשכנת השכינה בעולמנו החומרי. אלו הפכים הקטנים עליהם נאבק יעקב. לא "רוח הדברים" ו"העקרון" מתנפנפים בראש התורן, אלא קיבוע האידאלים בקרקע שתחת הרגלים. אהבת ה' שלנו אינה שכלית טהורה, אלא מתחילה בשכל, עוברת ומתעצמת ברגש ומניעה את כל הגוף והיכולות. "בכל לבבך, ובכל נפשך ובכל מאודך".
הכהן הגדול הנכנס לקודש הקדשים ביום כיפור חייב להיות נשוי. קשר בין איש ואשה הוא "קידושין". הנר אינו שייך רק לאיש, אלא גם לביתו. רק בחומר יתבסס הרוח, ורק ברוח המנשבת יתרענן החומר ויקבל חיים ומשמעות. והחיבור לממד שמעבר, למי שאמר לשמן שידלוק, ממיס את גבולות החומר האיתנים. מעטים יכולים לרבים, יום אחד של שמן יכול להאיר שמונה. עם אחד יכול להאיר עולם שלם.