בית המדרש

קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
5 דק' קריאה
הקדמה לספר קדושה:

בספר קדושה יש 2 נושאים שלכאורה אין קשר ביניהם: הלכות איסורי ביאה+מאכלות אסורות (וגם שחיטה). מעניין לציין שבתורה מצויינות הלכות אלו בפתיחה או סיום בפסוק המפורסם ''והייתם לי קדושים..'' מצוות אלו מבדילות אותנו מן הגויים (הגויים מותרים לאכול כמעט הכל וכן באיסורי עריות אין אסורים עליהם משום ערווה אלא אמו ואשת אביו ואחותו מאמו ואשת איש וזכר ובהמה אבל שאר עריות מותרין להן) כמו''כ, מצוות אלו אינן תלויות בזמן או במקום ולא במציאות של בית מקדש קיים. דינים אלו לא זכר למאורע בעבר ולא קשורים לאמונה וכד'.

דינים אלו הם חולין אך מגדירים קדושה של עם ישראל !

הלכות איסורי ביאה
פרק א
חיוב על איסורי עריות

הבא על אחת מכל העריות--במזיד, חייב כרת. הבועל והנבעל. ואם היו שוגגים, חייבים חטאת קבועה (קרבן חטאת שלא קשור למצבו הכלכלי של החוטא).
ויש מן העריות שהיא במיתת בית דין (כפוף לעדים והתראה):

O סקילה:הבא על אימו, ועל אשת אביו, ועל אשת בנו והיא הנקראת כלתו, והשוכב עם זכר, והשוכב עם בהמה, והאישה המביאה את הבהמה עליה.
O שריפה:הבא על בת אשתו בחיי אשתו, ועל בת בתה, ועל בת בנה, ועל אם אשתו, ועל אם אימה, ועל אם אביה, והבא על בתו, ועל בת בתו, ועל בת בנו.
O חנק: אשת איש בלבד.
O ושאר העריות כולן בכרת בלבד, ואין בהם מיתת בית דין; לפיכך אם היו שם עדים והתראה--בית דין מלקין אותן, שכל חייבי כרתות לוקין.


פרק ב':
הגדרת איסורי ערווה

אסור לאדם (לעולם) לקיים יחסי אישות בקרובותיו ממדרגה ראשונה, מלידה או מנישואין.
ואלו הן:
אשת אביו, ואשת בנו, ואשת אחיו, ואשת אחי אביו, אחותו מהאם/אב.
לאחר שהתחתן עם אשה נוספו עליו העריות:
אימה, ואם אימה, ואם אביה, ובתה, ובת בתה, ובת בנה.(בחיי אשתו וגם לאחר מותה).

אביו או בנו שנשא אישה -מותר לישא בתה או אימה ומותר לאדם לישא אשת בן אחיו, אישה ובת אחותה, או בת אחיה כאחת.


פרק ג':
אשת איש

סוגי העונשים:

חנק – הנואף עם אשה בעולה/נשואה.
שריפה –בת כהן שזינתה.
סקילה –נערה בתולה מאורסה בבית אביה, וכן במוציא שם רע.

פטורים – חסרות דעת או שהבעל חסר דעת, וכן ספקות.
מקום הסקילה: פתח בית אביה, או שער העיר, או בית הסקילה (כמפורט בפרק)


פרק ד':

הערה חשובה
כדרכו של הרמב''ם הוא מביא את כל התורה כולה. בפרק זה עד פרק י מתאר הרמב''ם את דיני הנידה הזבה והיולדת מדין תורה. שינויים רבים חלו עם השנים ואלו מובאים בעיקרם בפרק יא. על כן, מהפרקים הבאים אין ללמוד להלכה..

איסור נידה

הנידה, הרי היא כשאר כל העריות והבא על הנידה חייב כרת.
אחד בא על הנידה בעת ראיית דם ואחד בא על הנידה בעת ספירתה טרם טבילתה -חייב כרת.
הגויים -אין חייבין עליהם משום נידה, ולא משום זבה, ולא משום יולדת. וחכמים גזרו על כל הגויים, זכרים ונקבות, שיהו כזבים תמיד, בין ראו בין לא ראו--לעניין טומאת אדם, חפצים וכו'.
כל דם שתראה היולדת בתוך שלושה ושלושים של זכר, ושישה ושישים של נקבה--הוא הנקרא דם טוהר.
כל חייבי טבילות, טבילתן ביום חוץ מנידה ויולדת שהיא בלילה בלבד.
כל הנשים שיש להן וסת (מחזור קבוע להופעת דם הנידה), בחזקת טהרה לבעליהן -עד שתאמר לו טמאה אני.


פרק ה':
הדם המטמא

דם טמא – שבא 'מהחדר' ומראהו אדום או שחור (כמפורט בפרק) וכן המפלת חתיכה אדומה.
דם טהור – שבא 'מהעליה', שנמצא בשפופרת או במי רגליים אובתולה (שלא נרפאה).

חמישה סוגי דמים טמאים באישה, והשאר טהור; ואלו הן: האדום, והשחור, וכקרן כרכום, וכמימי אדמה, וכיין המזוג. -הסבר על חמישיתם נמצא בהלכות ח-י.


פרק ו ':
נידה וזבה

דם הנידה, ודם הזבה, ודם הקושי שבאים בצירי הלידה, ודם היולדת, ודם טוהר של יולדת -כולו דם אחד הוא. -הטומאה נקבעת לפי זמן הראייה אף שאין הבדל מציאותי בין אותם הדמים.
הכלל: מיום שקובעת וסת, מתחלקים ימיה: 7 ימים נעשית נידה כשרואה דם, ואחריהם 11 ימים שנעשית זבה כשרואה דם, וחוזר חלילה. עד שתלד, או תקבע וסת אחר.
חילוקי הדינים:
א) נידה – טמאה שבוע בלבד, ואפילו שופעת דם;
ב) זבה קטנה – טמאה יום אחד;
ג) זבה גדולה – סופרת שבעה נקיים


פרק ז':
טומאת יולדת

דם קושי: ראתה דם בצער קודם שתלד, אינה נעשית בו זבה. ובתנאי שהיה זה בשבועיים של הלידה, והצער היה רצוף (ברובו) או צמוד ללידה.
יולדת בזוב: סופרת שבעה נקיים, וטובלת אחר ימי זכר ונקבה. וכל עוד לא פסק הדם, אין לה דם טוהר.

דינים שונים:
בימי טוהר – דם קושי טהור.
בתוך שבעה נקיים – דם קושי סותר רק יום אחד.
הרואה בתכיפות – טהורה רק בימים שאינה נידה או זבה (כמפורט בפרק בהלכות ט-כד)


פרק ח':
וסת

יש אישה שיש לה וסת. ויש אישה שאין לה וסת--אלא לא תרגיש בעצמה עד שיצא הדם, ואין לה יום קבוע לראייתה. וזו שיש לה וסת, היא שיש לה יום קבוע--או מעשרים יום לעשרים יום, או מארבעה ועשרים יום לארבעה ועשרים יום, או פחות או יותר.
וקודם שיבוא הדם, תרגיש בעצמה הרגשות של נשים המעידות על הוסת המגיע, ויבואו לה וסתות אלו או אחד מהן, בשעה קבועה לה מיום וסתה.

כבר למדנו שכל אישה שאין לה וסת, אסורה לשמש עד שתבדוק עצמה תחילה. ושיש לה וסת, אסורה לשמש בכל עונת הווסת--אם וסתה ביום, אסורה לשמש כל אותו היום, ואם וסתה בלילה, אסורה לשמש כל אותה הלילה; ושמתחילת יום הווסת, תספור ימי נידתה וימי זיבתה לעולם. לפיכך צריכות הנשים להיזהר בווסתות, עד שתדע היום והשעה שנקבעה בה וסתה.

כל וסת שנקבעה מחמת דוחק גופני, אפילו ראתה בו כמה פעמים--אינו וסת.

בודקת אשה בשעת הוסת, וראוי בכל זמן חוץ מימי זיבה. ועד שרואה דם, היא בחזקת טהרה.
הטועה שראתה: מחמירה כנידה וכזבה. ומתקנת וסתה אחר שתפסוק לראות.

🗯🗯
נאמר בהלכה י''א:
''כל אישה שמרבה לבדוק עצמה תמיד, הרי זו משובחת--ואף על פי שיש לה וסת קבועה''.
רבנים רבים בהתייעצות עם רופאים מומחים נוטים להגיד שהבדיקה התכופה יוצרת בעיה הפוכה ועל כן עדיף שלא לגרום לפצעים וספקות מיותרות.


פרק ט':
⚠פרק ארוך מהרגיל, יש להקדיש עוד זמן ללימוד היום

כתמים
אין האישה מיטמאה מן התורה, בנידה או בזיבה--עד שתרגיש, ותראה דם, וייצא בבשרה,ואם לא הרגישה, ובדקה ומצאה הדם לפנים ב'פרוזדור' הרי זה בחזקת שבא בהרגשה.

ומדברי סופרים, שכל הרואה כתם דם על בשרה, או על בגדיה--אף על פי שלא הרגישה, ואף על פי שבדקה עצמה ולא מצאה דם--הרי זו טמאה, וכאילו מצאה דם לפנים בבשרה; וטומאה זו בספק. טומאה זו למפרע כמפורט בפרק. חוץ ממעוברת,מניקה,בתולה וזקנה, או אשה בשעת וסתה.

מקום הכתם: אם בבשרה – טמאה רק במקום שיתכן שנטף מהמקור, ואין במה לתלות (כגון שיש לה מכה מדממת בגוף);
נמצא הכתם בבגדה – טמאה בתנאי שגדול מגריס, והבגד לבן , במקום שיתכן שנטף מהמקור, ואין במה לתלות, והוכח כדם. -אם לא כך,טהורה.
כתם שנמצא על דבר שאינו מקבל טומאה אינו מטמא (כגון על כלי אבנים,בגד קטן מאד וכו)
3 נשים שמצאו כתם בבגדן והספק ביחס לכולן, -דינם שכולן טמאות.


פרק י':
טומאת יולדת

כל היולדת טמאה כנידה, ואף על פי שלא ראתה דם. ואחד היולדת חי, או מת, ואפילו נפל אם זכר, יושבת לזכר7 ימים ואם נקבה, יושבת לנקבה 14 ימים. המפלת בתוך ארבעים יום -אינה טמאה לידה, אפילו ביום ארבעים.

טומאת יולדת לזכר או לנקבה – אם מינו של העובר ודאי.

יוצא דופן (ניתוח קיסרי) אין אימו טמאה לידה, אבל המקשה ללדת וילדה ולד דרך דופן--הרי דם הקושי הבא דרך הרחם דינו כזיבות או נידה, ודם היוצא דרך הדופן, טמא.

ספקות בזיהוי העובר -כמפורט בפרק.



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il