שלא נאכיל מן הפסח לישראל משמד. | הרב אלחנן פופקו | בית המדרש

קטגוריה משנית

175

3 דק' קריאה

שלא נאכיל מן הפסח לישראל מומר לעבודה זרה, שנאמר:(שמות יב מג)"כל בן נכר לא יאכל בו", ובא הפרוש עליו (מכילתא שם) בן ישראל שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים, וכן תרגם אונקלוס.

משרשי מצוה זו, כמו שכתוב בשחטתו, לזכר נסי מצרים, ועל כן ראוי שלא יאכל בו מומר מאחר שאנו עושין אותו לאות ולזכרון שבאנו באותו הזמן לחסות תחת כנפי השכינה ונכנסנו בברית התורה והאמונה, אין ראוי שנאכיל ממנו למי שהוא הפך מזה שיצא מן הכלל וכפר באמונה. ועל כיוצא בזה נאמר בגמרא לפעמים: סברא הוא, כלומר ואין צריך ראיה אחרת (פ''ט מהלכות קרבן פסח)

ונוהגת בזכרים ונקבות בזמן הבית שיש שם פסח. ועובר עליה והאכיל ממנו לבן נכר עובר על לאו. ואין בו מלקות לפי שאין בו מעשה(רמב''ם שם ה''ז)

מצוה י''ג- שלא להאכיל מהפסח לישראל משומד
המצוה הי''ג היא שלא להאכיל מן הפסח לישראל משומד שנאמר (שמות יב מ''ג) ''כל בן נכר לא יאכל בו'', ופירשו במכילתא (שם) דזהו בן ישראל שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים .
ויש לחקור במצוה זו, אם היא דין בקרבן שאסור שייאכל לישראל שנשתמד, או שהוא איסור על הגברא שלא יאכילנו למומר. דהנה מצינו שני סוגי ציוויים בקרבן פסח, דמצד אחד נצטוינו שלא לשבור בו עצם שהוא דין איך צריך לנהוג עם קרבן פסח, ואיסור זה אינו על הבעלים דוקא אלא על כל אדם מישראל, ומאידך נצטוינו באיסור נותר שאין עוברין עליו אלא המנויים הראויים לאוכלו. ומעתה יש לחקור אם איסור זה שלא להאכילו לישראל משומד הוא איסור בעצם דין הקרבן והוא דין מדין הקרבן שאסור שייאכל למומר [ובכלל האיסור שלא להאכילו למומר בידים וגם לדאוג שהוא לא ייאכל על ידי מומר] ודין זה מוטל על הבעלים של הקרבן, וכמו שמחובת הבעלים לדאוג שלא יוותר מבשר הקרבן עד בוקר כך גם אסור לו שמבשר פסחו ייאכל למומר, א''ד איסור זה רמי אקרקפתא דכל גברא וגברא היאך לנהוג עם קרבן הפסח, וכמו שאסור לכל אדם לשבור עצם בפסח כך גם אסור לו להאכילו לישראל שנשתמד.
והנה הרמב''ם (ספר המצוות לאוין קכ''ח ובהלכות קרבן פסח פ''ט ה''ז) כתב דאיסור זה אינו מוטל על המומר שלא יאכל מבשר הפסח (וכמו דמשמע מפשטות משמעי' דקרא ''כל בן נכר לא יאכל בו'') אלא האיסור הוא על הישראל שלא יאכילנו מבשר הפסח, וכן החינוך כשמנה איסור זה כתב ''שלא נאכיל מן הפסח לישראל משומד'' .
ותמה המנחת חינוך במצווה זו כמה וכמה פעמים מנ''ל להרמב''ם שאיסור זה הוא על המאכיל ולא על המומר האוכל כדמשמע מקרא .
ויש לבאר דהרמב"ם ס"ל דמצווה זו היא דין בבעלים של הקרבן ואיסורו הוא שבעל הקרבן לא יניח שקרבנו ייאכל למומר, וכן מוכח ממה שכתב הרמב''ם דאין לוקין על לאו זה , ואי נימא דאיסור זה רמי אקרקפתא דגברא אמאי אין בו מלקות, מאי שנא מלאו דכל ערל לא יאכל בו שכתבו הר''מ (סה"מ ל"ת קכז) והחינוך (מצוה יז) דיש בלאו זה מלקות אם הערל עצמו אכל, ומסתבר שגם המאכיל ערל בידיים לוקה, וע''כ דהאיסור שלא להאכיל מומר הוא דין בבעלים שהם צריכים לטפל בקרבן ועניינו שהבעלים לא יניחו למומר לאכול את בשרו.
ובזה יתבאר מדוע הר''מ והחינוך כתבו שהלאו הוא איסור האכלה למשומד ולא איסור אכילה למשומד, וא''ש תמיהת המנחת חינוך .
ועוד סמוכין לדבר ממה שכתב החינוך בלאו זה ''משרשי מצוה זו, כמו שכתוב בשחיטתו, לזכר נסי מצרים, ועל כן ראוי שלא יאכל בו משומד מאחר שאנו עושין אותו לאות ולזכרון שבאנו באותו הזמן לחסות תחת כנפי השכינה ונכנסנו בברית התורה והאמונה, אין ראוי שנאכיל ממנו למי שהוא הפך מזה שיצא מן הכלל וכפר באמונה. ועל כיוצא בזה נאמר בגמרא לפעמים: סברא הוא, כלומר ואין צריך ראיה אחרת'' וצריך עיון אמאי כתב החינוך שאין צריך לזה ראיה דוקא במצוה זו דבר שאין דרכו לכתוב בשאר המצוות, אלא כוונתו כנ''ל שהיסוד ההלכתי של מצווה זו הוא איסור על הבעלים של הקרבן להאכילו למומר, והוא גדר חדש של איסור שלא מצאנו בשאר איסורים ולכך הוצרך לכתוב שדבר זה הוא סברא.
ולפי מה שכתבנו בגדר המצוה יוצא חידוש גדול להלכה, והוא שאם אחד שאינו הבעלים על הקרבן נותן מקרבן פסח של אחר למומר יתכן לצדד שאינו עובר בלאו זה, כיון שהיא מצוה המוטלת על הבעלים של הקרבן ויש לדון בזה. עוד יתכן לצדד לפי זה במה שדנו האחרונים (עי' מנחת חינוך כאן אות ח, ועוד) במי שהאכיל כזית אחד לשני מומרים אי לוקה, דלפי הנ''ל אפשר דכיון דעיקר האיסור הוא על הבעלים של הקרבן אם כן כיון דסו"ס האכיל כזית מקרבנו עבר על האיסור ולוקה לא שנא האכילו למומר אחד לא שנא לשני מומרים, ויש לדון בזה עוד, והשי''ת יאיר עינינו בתורתו ויראנו נפלאות.