בית המדרש

  • ספריה
  • חכמת החינוך א'
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
8 דק' קריאה
שלא נעבוד שום עבודה זרה בעולם בדברים שדרכה שעובדים אותה המאמינים בה. ואע''פ שאין עבודתה באחת מארבע עבודות שאמרנו למעלה, מכיון שעבדה במה שדרכה להעבד חיב. ואע''פ שעבודתה דרך בזיון, כגון הפוער לפעור, וזורק אבן למרקוליס, ומעביר זרעו לכמוש, שנאמר (שמות כ', ה') ולא תעבדם, כלומר במה שדרכן להעבד, איזו עבודה שתהיה.
שרשה ידוע. דניה, כגון מי שעבדה דרך עבודתה לכונת בזיון מה דנו, (סנהדרין ס''ד.) ושאר פרטיה במסכת ע''ז (שם)
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות ועובר עליה במזיד ויש עדים, נסקל. ומבאר דין זה גם כן בפרק ז' מסנהדרין. שתי מצות אלה שמנה הרמב''ם ז''ל, שהן השתחואה לע''ז וכן שלא לעבדה במה שדרכה לעבדה יכללם הרמב''ן ז''ל בלאו דלא יהיה לך וכמו שכתבנו למעלה (במצוה כ''ז) נמצא, שיסלק שתי מצות בכאן מחשבונו של הרב רבי משה בן מימון ז''ל.

מצוה כט - שלא לעבוד ע''ז במה שדרכה להעבד

הלאו הכ''ט הוא ''שלא נעבוד שום עבודה זרה בעולם בדברים שדרכה שעובדים אותה המאמינים בה. ואף על פי שאין עבודתה באחת מארבע עבודות [השתחוויה, ניסוך, זביחה והקטרה] מכיון שעבדה במה שדרכה להעבד חייב... שנאמר (שמות כ') ''ולא תעבדם'', כלומר במה שדרכן להעבד, איזו עבודה שתהיה'' עכ''ל החינוך.

והנה יש לחקור מה גדר לאו זה, האם הוא איסור מעיקרי איסור ע''ז, והיינו דנתחדש בו שמי שעובד ע''ז כדרך עבודתה הרי דינו שווה לגמרי לעובד עבודה זרה באחת מארבע עבודות, וא''כ אין בין המשתחווה לפסל והזורק אבן למרקוליס ולא כלום, או דלמא דגדר איסור זה הוא בדומה לאיסור ההליכה בדרכי העכו''מ ומלבושיהם, ועניינו שאסרה התורה ללכת בדרכי העובדי כוכבים ובכלל זה שלא לנהוג כמנהגיהם בענין ע''ז, וכמו כן העובדה כדרך עבודתה הרי הוא נוהג כמנהג העובדי כוכבים.

ונפק''מ גדולה בענין זה היא האם העובד עבודה זרה במה שדרכה להיעבד ושלא באחת מהד' עבודות האסורות להיעבד הוא איסור יהרג ואל יעבור או לא.

ובאופ''א יש לחקור דאף אי נימא דבין כדרכה ובין בד' עבודות ה''ז עבודת ע''ז ודינו יהרג ואל יעבור, יל''ע מהו עיקר איסור ע''ז, האם עיקר איסור ע''ז הוא שלא יעבוד אותה באחד מד' עבודות וכדמשמע מקרא מהא דד' עבודות נכללו בלאו השני מעשרת הדברות ונתחדש בלאו זה שאם אותם הרגילים לעובדה עובדים אותה באופ''א ג''כ אומרים שיש בזה משום עיקר עבודת ע''ז, א''ד דאיסור ע''ז עיקרו הוא כל שעובדו דרך עבודתו וכל דרך עבודה ועבודה היא עיקר איסור ע''ז, אלא דנתחדש בדיבור השני בקרא ד''לא תשתחווה להם" וגו' דד' עבודות דהשתחוואה, ניסוך, זביחה והקטרה יש להם חשיבות ע''ז כדרכה אף אם דרכה בעבודות אחרות.

עוד יש לעיין בזה כמה אנשים צריך שיעבדו את ע''ז שלא נעבדה מקודם באופן מסוים בכדי שייחשב שמה שהם עושים זהו דרך עבודתה ולחייב בלאו זה את הבא אחריהם. דהנה אם אחד חידש עבודה זרה מעצמו וחידש לה דרך עבודה, האם אמרי' דכל מי שעושה כמעשה שחידש העובד הראשון מיקרי עובד ע''ז כדרכה, א''ד בעינן שיהיה ציבור וכמה וכמה שעובדים את זו העבודה זרה כדרך זו כדי שייחשב ע''ז 1 .

ודבר זה תלוי בשאלות הנ''ל, דאם נימא דאיסור ע''ז כדרכה הוא עיקר איסור ע''ז רק שנתחדש במנסך, זובח,ושאר ד' עבודות שחייב עליהם אף אם אין דרכה בכך, א''כ אפשר לומר שאפי' אם אחד חידש ע''ז ועבד אותה ה''ז דרכה וכל שעובד ע''ז זו כדרכו של יחיד זה ה''ז חייב, אבל אם נימא שעיקר איסור ע''ז הוא על ד' עבודות אלא שחידשה תורה שאף מי שעובד ע''ז כדרכה ה''ז חייב כיון שזהו דרך העובדים, א''כ יש לצדד יותר דצריך שיהיו כמה וכמה שעובדים ע''ז בדרך זו 2 .
ועי' במשנה תורה לרמב''ם (הלכות עבודה זרה פרק ג') שכתב בענין זה דברים ברורים וזה לשונו: ''עבודות הרבה קבעו עובדי עבודה זרה, לכל צלם וצלם ולכל צורה וצורה, ועבודת זה אינה כעבודת זה, כגון פעור, שעבודתו שיפעור אדם עצמו לו, ומרקוליס, שעבודתו שיזרוק לו אבנים... לפיכך הפוער עצמו למרקוליס, או שזרק אבן לפעור פטור: עד שיעבוד אותו דרך עבודתו, שנאמר "איכה יעבדו הגויים האלה את אלוהיהם, ואעשה כן, גם אני" (דברים יב, ל).
והנראה ברור מד' הרמב''ם כאן שאיסור זה של עובד עבודה זרה כדרכה אינו איסור בפ''ע מחמת שכן הן דרכי העכו"ם, אלא הוא גילוי שעבודה זרה כדרכה גם כן כלולה בעיקר איסור ע''ז, וכן ברור מהמשך דבריו שכתב: "ומפני זה הענין, צריכין בית דין לידע דרכי העבודות, שאין סוקלין עובד עבודה זרה, עד שיידעו שזו היא דרך עבודתה ואזהרה של עבודות אלו וכיוצא בהן, הוא שכתוב "ולא תעבדם" 3 עכ''ל.
ומשמע מד' הרמב''ם: א. דאיסור עובד ע''ז כדרכה כגון מרקוליס הוא בכלל איסור ע''ז העיקרי. ב. דלאו דלא תעבדם כולל גם את מי שעובד ע''ז כדרכה. ג. שאם עבד ע''ז שלא כדרך עבודתה וגם היא אינה א' מהד' עבודות, פטור לגמרי ואין בזה איסור ע''ז מדאו' כלל.

וא''כ בחקירות הנ''ל נראה דלרמב''ם איסור ע''ז כדרכה כלול בעיקר איסור יהרג ואל יעבור דע''ז וגם דהוא חלק מעיקר האיסור, ולפי זה יוצא דלאו דהשתחויה, ניסוך ושאר ד' עבודות הם חידוש שנתחדש שבאלו אין צריך שיהיה דרכה בכך 4 .

אמנם בזה יש קצת סתירה למש''כ בהמשך דבריו דיעויין בד' הרמב''ם בהמשך פרק זה שכ' בהלכה ו': "המגפף עבודה זרה, והמנשק לה, והמכבד והמרבץ לפניה, והמרחיץ לה, והסך והמלביש והמנעיל, וכל כיוצא בדברי כבוד האלו- עובר בלא תעשה, שנאמר "ולא תעבדם'' 5 ודברים אלו, בכלל עבודה הן. ואף כן אינו לוקה על אחת מהן, לפי שאינן בפירוש 6 ; ואם הייתה דרך עבודתה באחד מכל הדברים האלו, ועשהו לעובדה--חייב.''

ודברי הרמב"ם צ"ע טובא, דהא בראשית דבריו כתב הרמב''ם בבירור שהעובד ע''ז באופן שאינו אחד מהד' עבודות אינו חייב אא''כ הוי דרך עבודתה בכך ושזה נלמד מקרא ד'לא תעבדם', ומאידך כתב הרמב''ם בהל' ו' שהמגפף והמנשק עובר בלא תעבדם אעל פי שאינו אחד מד' עבודות ואף על פי דלא הוי כדרכה ושזה נלמד מלא תעבדם.

ונראה דאיסור ''לא תעבדם'', ואיסור ע''ז בכלל, כוללים כל עבודה שמחשיבה את הע''ז ובכלל זה דברים שאינם נראים כחשיבות אלא שהוא מראה שמחשיב אותם, ולכן נכלל בלאו זה איסור מגפף ומנשק אף באופן שאין דרכה בכך דאין בזה משום עבודת ע"ז ואינו חייב מיתה, דכיוון שהוא מראה שהוא מחשיב בזה את הע''ז הרי זה אסור, ואם אחרים עובדים אותה על ידי גיפוף ונישוק חייב משום לא תעבדם דאז ידוע שזוהי עבודתה 7 , אבל בכדי לעבור על איסור זה [בין לאיסור לאו דגיפוף ונישוק כשאין דרכה בכך ובין לחיוב מיתה בעבודה שדרכה בכך] צריך שקודם כל יחשיבוהו אנשים לעבודה זרה, אלא דישנם שתי גדרים בזה, האחד הוא שיחדש שדבר כל שהוא יהא נחשב לע''ז, והשני שצריך שיחדש לה דרך עבודה, ולא גדר זה כגדר זה דלגבי האיסור דמגפף ומנשק סגי בהא דחידשו אנשים דדבר זה נחשב לע''ז. ולא בעינן שיהיה שום מעשה לזה, דהא אם נועדו ריבי רבבות של אנשים ודיברו והחליטו על דבר מסויים שהוא ע''ז, רח''ל אין צריך שום מעשה בכדי שיהיה אסור בגיפוף ונישוק, אבל לגבי האיסור לעובדה בעבודה שדרכה בכך דחייבין עליו מיתה, לא סגי בהא דהחליטו הרבה אנשים שדרך עבודתה הוא באופן מסויים, ליחשב שכך היא דרך עבודתה להתחייב עליה מיתה ולומר בה יהרג ואל יעבור, אלא בעינן דהיו כאלה שעבדו אותה באופן זה.
ומעתה י''ל דלגבי מה שנודע כבר שזהו ע''ז אז אמרי' שחייב על מגפף ומנשק וכל דרך שהוא מחשיבה, אבל בכדי שיהיה חייב על דבר שלא נודע בשערים שהוא ע''ז בזה אמרי' שצריכים לחדש לה עבודה 8 .

ועי' בספר תולדות שמואל (מצווה כ''ט אות ב') 9 שהסתפק אי בעינן פעם אחת כקביעת מקום לביהכנ''ס וביהכ''ס או דבעי' ג''פ כדי להחזיק את זה לע''ז ועיי''ש שכ' לצדד דאינו חייב אלא בעבודוה לכה''פ ג''פ או אולי אפי' פעם אחד וכדמצינו לענין קביעת שם בית הכסא ולפי הנ''ל יש לחלק בין קביעת שם ע''ז דלא בעינן עבודה כלל וסגי במה גמרו בלבם שהיא ע"ז שלהם, לבין קביעת שם העבודה דבעינן עכ"פ שיעבדוה בכך, ועדיין אין לי שיעור מדויק בזה כמה פעמים וכמה אנשים בעי' לזה, וצ"ע.



^ 1. ושאלה זו כפולה היא, והיינו דיש לחקור כמה אנשים צריך שיחשיבו את הנעבד לע''ז וכן יש לשאול כמה אנשים צריכים שיעבדו כדרך זו המיוחדת כדי שנאמר שזוהי דרך עבודתה.
^ 2. ובודאי תליא זו אינה מוכרחת לגמרי, דיתכן שנאמר שעיקר איסור ע''ז הוא על ד' עבודות ועדיין אף אם איש אחד חידש ע''ז ודרך עבודה בשבילה שאסור לעובדה כדרכה, וכן להיפך דאף אי נימא שעיקר איסור ע''ז הוא על כל אופני עבודתה מ''מ אפשר שיהיה צריך כמה אנשים שיעבדוה כדי שעבודה מסויימת תיחשב עבודתה בכך, אך מ''מ הקרוב יותר הוא כדרך הנ''ל.
^ 3.שמות כ,ד; שמות כג,כד; דברים ה,ח.
^ 4. אמנם אף בד' עבודות יש לחקור דאע''פ שנתחדש שחייב עליהם בכל ע''ז, יש לחקור מהו גדר ע''ז לענין ד' עבודות דלכאורה לא נאמר שחייב אם עשה אחד מד' עבודות לכל דבר שבעולם אף אם לא עשאוהו עבודה זרה, ויש לעי' בזה ועי' לקמן וכן מה שכתבתי לעיל במצווה כ''ח בענין ד' עבודות.
^ 5. ועי' בעבודת המלך כאן שכ' במקור לאו זה וז''ל : המגפף לעכו"ם והמנשק וכו' עובר בלא תעשה שנא' ולא תעבדם. רש"י ז"ל פי' בגמ' דלאו דמגפף הוא מ "ולא תלכון אחרי אלהים אחרים" (שבדברים ו' י"ד ולא כמו שציינו מדברי קבלה בירמיה כ"ד וכבר הרגישו בזה) אי נמי מקרא דאל תפנו אל האללים (ועי' בפירש"י במשנה ס' ב' ובמהרש"ל ובמהרש"א מה שהאריכו בזה שהוא סותר את עצמו לדהכא), וכ"כ ביראים סימן ע"ח ובחדש סימן ר"ע וסימן שנ"א, אבל דעת רבנו דמקרא דולא תעבדם ילפינן להו וכן דעת הסמ"ג, וכ"כ הרמ"ה ז"ל במשנה וקרא דולא תעבדם גופיה אם כוונת רבנו לקרא דולא תעבדם האמור במשפטים כמ"ש הסמ"ג או דמולא תעבדם האמור בלוחות לא נתברר אל נכון, ומצאתי בעזה"י במכלתא דרשב"י בפרשת יתרו כ' ה' דבר אחר ולא תעבדם שלא ירחיץ שלא יסוך שלא ינעיל שלא יכבד שלא ירבץ שלא ינשק שלא יגפף לאחד ממיני ע"ז והוא מבואר להדיא כדעת רבנו, וברור. עכ''ל ועי' גם בדינא דחיי (לאוין יח) שנקט כן בדעת הרמב"ם עיי"ש שהאריך בענין, ועי' בעבודת המלך פ''ג ה''ג מהל' ע''ז מש''כ עוד בזה.
^ 6. עי' ברשימות שיעורים (להגרי"ד סולובציק, שבועות עמוד קצב) שכתב בכוונת הרמב"ם, שאין כאן מעשה עבירה מסוים אלא איסור כללי שלא להראות חיבה לעבודה זרה ולכן נחשב לאו שבכללות.
^ 7. והא דאינו חייב מיתה על מנשק ומגפף כשאין דרך עבודתה בכך אע''ג דכלול בלאו דלא תעבדם דחייבין עליו מיתה, שמעתי מהרה''ג הגרצ''י רייכמאן שהוא משום הא דביאר הרמב''ם בשרשים שיתכן לכלול באותו לאו גם לאו שהוא פחות בענשו והוא לאו משני לראשון עעיי''ש.
^ 8.ולהמתיק הדבר עי' מה שהקשה בלח''מ ע''ד הרמב''ם לגבי איסור נישוק וגיפוף של ע''ז (פ''ג ה''ו מהל' ע''ז) וזה לשונו: המגפף וכו'. כל אלו במשנה. ומה שכתב רבינו ועשהו לעבדה קשה דהא אמרינן בפעור מרקוליס דאע"ג דקא מכוין לבזותה חייב כדאמרינן בפרק ארבע מיתות (דף ס"ד) ואם כן למה לי לעבדה, וי"ל דרבינו סובר ומפרש כפירוש התוספות דמכוין לעובדה בביזוי עכ''ל. וא''כ ללח''מ צריך שיצא מוניטין של ע''ז ושתהא ידועה בכדי להתחייב עליה, דאל"כ מה הקשה על הרמב"ם מהא דחייב במתכוין לבזותה, והרי התם חייב משום דדרכה בכך והכא מיירי כשלא עבדוה קודם לכן כלל ובודאי דאינו חייב בדרך בזיון, וע"כ דחיובא דגיפוף ונישוק הוא דוקא היכא דידוע שהיא ע"ז.

^ 9. אוקיר תודה להרה''ג יצחק מיטניק שציין מראה מקום זה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il