שלא לעשות מלאכה בשבת | הרב אלחנן פופקו | בית המדרש

ספריה
חכמת החינוך א'

קטגוריה משנית

4 דק' קריאה

המצווה הל''ב היא ''שלא לעשות מלאכה ביום השבת אנחנו, ולא נניח לעשות לבנינו ועבדינו ובהמותינו, שנאמר (שמות כ, י) לא תעשה כל מלאכה וגו'.'' (חינוך
והנה ידוע שבשבת מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור אבל אסור ודבר שאינו מתכוין מותר, והיכא דהוא פסיק רישא פטור אבל אסור.
והנה כתב הרמ''א (יורה דעה סימן פ''ז סעיף ו') שאסור לחתות אש תחת קדירה של עכו''מ מחשש שמא בלוע בה בשר וגם חלב ויבא לידי איסור של בישול בב''ח.
והקשה רבי עקיבא אייגר שם בגליון אמאי אסור לחתות שם והלא אף אם יש שם בליעות הוי דבר שא''מ ומותר 1 .
ומכח קושיא זו ביאר רבי עקיבא אייגר דדבר שא''מ מותר דוקא אם הספק הוא על העתיד [כגון גרירת מטה או ספסל בשבת דהוי ספק דלהבא אם ייעשה חריץ על ידי גרירתו], אבל אם הוא ספק על העבר וכגון הנדון לגבי קדירה דאיירי בה הרמ''א הוי חיסרון ידיעה ולא שייך בזה ההיתר של דבר שאין לו מתירין.
ורבי עקיבא אייגר שם הביא שדעת הט''ז אינה כן, שכן כתב (או''ח סימן שטז ס"ק ג) שתיבה שאינו יודע אם יש שם חיה מותר לנעול אותה בשבת אף שאם אכן יש שם חיה נמצא שעשה בודאי מעשה צידה, ואם כן רואים ששייך ההיתר של דבר שאין לו מתירין גם אם הדבר הוא רק חיסרון ידיעה.

חכמת החינוך א' (49)

הרב אלחנן פופקו

32 - מצוות קידוש שבת בדברים

33 - שלא לעשות מלאכה בשבת

34 - מצות כיבוד אב ואם

טען עוד

והאחרונים זה לשונו כתבו לחלק בזה (הגרח''פ שיינברג משמרת חיים) בין מלאכת שבת לשאר איסורים, שדוקא לגבי מלאכת שבת שיש דין 'מלאכת מחשבת' כתב הט''ז שאפילו חיסרון ידיעה על העבר מותר משום דבר שאין לו מתירין, אבל בשאר איסורים שאין דין של מלאכת מחשבת, לא שייך ההיתר של דבר שאין לו מתירין בחסרון ידיעה על העבר ובעינן דוקא שהספק יהיה על העתיד 2 .
אך לא זכיתי להבין חילוק זה, דכיון שאנו פוסקים דדבר שאין לו מתירין מותר בכה''ת כולה, והט''ז כתב את דבריו על ההיתר של דבר שאין לו מתירין, מה מקום יש לחלק בזה בין שבת לשאר איסורים?
והנה נחלקו רש''י והרמב''ם בגדר דבר שאין לו מתירין, דדעת רש''י (זבחים צ''א. ד''ה הא ר''ש) שאם יכול לעשות את הדבר באופן המותר שרי מצד דבר שאין לו מתירין 3 , אבל שי' הרמב''ם (הל' שבת פ''א ה''ה) שההיתר של דבר שאין לו מתירין הוא מצד שלא ידוע אם המלאכה תיעשה או לא תיעשה 4 .
ואפשר דרבי עקיבא אייגר ס''ל כדעת הרמב''ם שההיתר של דבר שאין לו מתירין הוא מצד שלא ידוע אם המלאכה תיעשה או לא תיעשה, וכיון שכן ההיתר של דבר שאין לו מתירין הוא דוקא אם לא ידוע בשעת מעשה מה התוצאות של המעשה, אבל כשהחיסרון אינו במעשה עצמו אלא בידיעה של האדם לא נאמר בזה התירא דדבר שאין לו מתירין, והיינו דלרמב''ם ולרבי עקיבא אייגר דבר שאין לו מתירין הוא דין בחפצא של המעשה שאין הכרח שתיעשה מלאכה על ידו, אבל כשהמעשה מצד עצמו מכריח כן וליכא אלא חסרון ידיעה לא הוי בכלל דבר שאין לו מתירין.
אבל דעת רש''י והט''ז היא דיסוד ההיתר של דבר שאין לו מתירין הוא מכיון שהאדם העושה היה יכול לעשות את המעשה באופן המותר, וזאת אנו יודעים ממה שהעושה לא יודע שהוא עושה מעשה זה באופן האסור, ואם כן דבר שאין לו מתירין הוא דין בגברא דכיון שהוא אינו יודע שייעשה כאן דבר איסור ה''ז מותר.

^ 1. וז"ל הגרע"א, ''קשה לי, הא אינו מכוין לבשל רק לחתות באש ופסיק רישא לא הוי דשמא לא בישל העובד כוכבים בהקדירה בשר וגם חלב''.
^ 2.וכך כתב לי הגרח''י פוס שליט''א על דברים אלו וז''ל:" הנה מה שציינתם לדברי הגרח"פ שיינברג זצ"ל לא ראיתי בפנים, אך יעויין גם באבן האזל (הל' מעשה הקרבנות פ"ב ה"א) שכתב כן, ויסוד החילוק הוא דבאמת סברת הט"ז מחודשת שהרי בספק לשעבר אין כאן כ"א חסרון ידיעה, ועל צד שהזבובים נמצאים בתיבה הרי שזה מעשה צידה גמור, אלא שאף אם הוא מזיד על סגירת התיבה אינו מזיד על הצידה, וא"כ הרי הוא כצד בשוגג, אך אין זה שייך לפטור דאינו מתכוין, אמנם במלאכת שבת דבעינן "מלאכת מחשבת" שייך לומר שבגלל חסרון הידיעה עדיין חסר במלאכת מחשבת והוא פטור, אבל בשאר איסורין שפיר יש לחייבו על כך.
ויעויין במה שכתבנו בס"ד בספר אמרי יצחק על הספר חפץ חיים (סי' כ"ב ריש אות ב') שיש לתלות נידון זה דהט"ז בחקירה האם פטור אינו מתכוין הוא משום עצם חסרון הכוונה (וזה שייך לומר גם בספק דלשעבר), או שהפטור הוא משום שבלא כוונה אין התוצאה מתייחסת אליו (ודנים את החריץ שנוצר ע"י גרירת הספסל כאילו נעשה מאליו), ואם הוא פס"ר אז ממילא זה מתייחס אליו, ובזה י"ל שדוקא כשהספק הוא להבא דאינו ברור שבגרירת הספסל יעשה חריץ שפיר התוצאה שנעשה חריץ אינה מתייחסת אליו, משא"כ כשהספק הוא לשעבר ואינו אלא חסרון ידיעה, הרי שכבר בתחילת פעולתו הדבר ברור שבסגירת התיבה יהיו הזבובים ניצודים וא"כ תוצאה זו מתייחסת אליו אפילו בלא ידיעתו וכוונתו. עכ''ד
^ 3.וז''ל רש''י שם ''שמואל כרבי שמעון דכיון דאין מתכוין לכבות אין לא תכבה ראייה עליו לאסור למיעקר משמעותא דאשה משום קושיא דלא תכבה, ואם תאמר פסיק רישא ולא ימות הוא, אפשר דמזליף ליה בטיפין דקות מאד, הלכך אי נמי מכבה בטיפים גסות דבר שאין מתכוין הוא', עכ"ל, והאחרונים התקשו הרבה בד' רש''י אלו ואכ''מ.
^ 4. וז''ל שם ''דברים המותרים לעשותן בשבת, ובשעת עשייתן אפשר שתיעשה בגללן מלאכה ואפשר שלא תיעשה אם לא נתכוון לאותה מלאכה, הרי זה מותר. כיצד, גורר אדם מיטה וכיסא ומגדל וכיוצא בהן בשבת, ובלבד שלא יתכוון לחפור חריץ בקרקע בשעת גרירתן, ולפיכך אם חפרו הקרקע, אינו חושש בכך לפי שלא נתכוון. וכן מהלך אדם על גבי עשבים בשבת, ובלבד שלא יתכוון לעקור אותן, לפיכך אם נעקרו, אינו חושש. ורוחץ ידיו מעפר הפירות וכיוצא בו, ובלבד שלא יתכוון להשיר השיער, לפיכך אם נשר, אינו חושש. פרצה דחוקה מותר להיכנס לה בשבת, אף על פי שמשיר צרורות, וכן כל דבר שאינו מתכוון כגון זה''. עכ''ד.