- משפחה חברה ומדינה
- במהלך השירות
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
שמחה בת חנה
5370
כידוע, פעמים שיש בהלכה מספר דעות, יש מקילים ויש מחמירים. בדרך כלל ההלכה נפסקת על פי דעת הרוב, ובשעת הדחק סומכים על דעת המקילים. והמהדרים משתדלים להחמיר אף כדעת המיעוט, כדי לצאת ידי חובת כל הפוסקים. השאלה כיצד ראוי לנהוג בצבא, האם לנטות לקולא או לחומרא.
מצינו מצד אחד שהתורה הזהירה אותנו להישמר במחנה מכל דבר רע, שנאמר (דברים כג, י): "כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע". וכפי שלמדנו (הלכה ו) שלושה טעמים עיקריים לכך. א) שהשכינה שורה בקרב מחנה ישראל. ב) שהשטן מקטרג בשעת הסכנה, ולכן דווקא בצבא צריכים להדר יותר במצוות כדי להיות זכאים לעזרת ה'. ג) חיי הצבא עלולים להוריד את רמתו הרוחנית של החייל, וכנגד זה עליו להתחזק עוד יותר בשמירת המצוות.
ומנגד, פטרו חכמים את החיילים היוצאים להילחם, מעת צאתם למלחמה ועד חזרתם, משישה דברים. ואלו הם: א) מותר להם להביא עצים מכל מקום בלא לחשוש לגזל. ב) פטרו אותם חכמים מלחזר אחר מים לנטילת ידיים לפני אכילת פת. ג) התירו להם לאכול פירות דמאי, היינו פירות שחכמים חייבו לעשרם מספק, ובמחנה פטרו את החיילים מהחיוב. ד) פטרום מלהניח מאכל שתי סעודות לצורך עירוב חצרות ועירוב תחומין. ה) מותר להם לחנות ולעבור בכל מקום בלא לחשוש שיגרמו נזק לבעל השדה. ו) חיילים שנהרגו נקברים במקום נפילתם (עירובין יז, א). וכל זה הותר דווקא בעת שיוצאים למלחמה. אבל בזמן אימונים, לא התירו חכמים את ששת הדברים הללו. וגם במוצבים קבועים שהחיילים שם עוסקים בשמירה על הגבול, לדעת הרב הרצוג (היכל יצחק או"ח מז) לא התירו את ששת הדברים הללו.
ויש להדגיש שאת ששת הדברים הללו התירו חכמים גם במצב שאין בו חשש פיקוח נפש, שכן במצב של פיקוח נפש, כל המצוות נדחות, ולא רק שישה דברים אלו. אלא שראו חכמים, שאם החיילים יצטרכו להקפיד על ששת הדברים בתנאי השטח הקשים, תיגרם להם הכבדה גדולה, שבעקיפין אולי תגרום לפגיעה ביכולתם בקרב, ולכן פטרום. למשל, אם יצטרכו לשאת על גבם לכל מקום מים לנטילת ידיים ועצים להבערת אש, יתעכבו מאוד. וכן אם יצטרכו לקבור כל הרוג בבית קברות מסודר, יצטרכו לעיתים להוליכו על גבם במשך ימים, ולא יוכלו להתפנות להתמודדות עם האויב. וכן אם יצטרכו לבקש בכל מקום רשות מבעלי הקרקע לחנות בגבולם ולקחת עצים, יתעכבו מאוד. על כן הפקיעו חכמים את רשות בעלי הקרקע והעצים לטובת החיילים. אמנם צריך לציין, שכיום, ברוב הדברים הללו אין מקילים. למשל, כיוון שיש לצבא כלֵי רכב, ניתן להביא כל הרוג לבית קברות. וכן ניתן בקלות להביא מים בשפע לנטילת ידיים. והואיל ויש אמצעי קשר, ניתן לתאם מראש את מקום החנייה בלא לפגוע בבעלי הקרקעות. 1
מכל מקום למדנו מהיסודות הללו עקרון. מצד אחד, בדברים שעלולים לעכב ולשבש את הפעילות המלחמתית, יש לסמוך על דעות המקילים, כפי שהקילו חכמים בשישה דברים. ומאידך, בדברים שאינם עלולים לשבש את הפעילות המלחמתית, יש להדר ולהתקדש במחנה. על אחת כמה וכמה בזמן של אימונים, שיש להחמיר ולדקדק בזמן השירות הצבאי יותר מאשר בזמנים אחרים. 2
ט - פקודה כנגד מצוות התורה
יש סמכות לצה"ל ומפקדיו, הפועלים מכוח נבחרי הציבור, לגייס אנשים ולארגנם במסגרת צבאית כדי לשמור על העם והארץ. לעיתים יש צורך לפתוח במלחמת מגן, והחיילים צריכים לציית לפקודות הקרב, גם כאשר הדבר כרוך בסיכון נפשם.
לשם ארגון הצבא והכנתו לקרב, מאמן הצבא את החיילים. גם במשך האימונים צריכים החיילים לציית לפקודות, כדי להתרגל בבניית היחידות הצבאיות והכנתם לקרב.
אך אם יקבל החייל פקודה הסותרת את ההלכה - אסור לו לקיימה. וגם בזמן שהיה מלך בישראל, שהיה נבחר על ידי נביא וסנהדרין, אם נתן המלך פקודה להפר מצווה ממצוות התורה - אסור היה לשמוע לו. וכן נפסק ברמב"ם (מלכים ג, ט):
"המבטל גזרת המלך בשביל שנתעסק במצות, אפילו במצווה קלה הרי זה פטור, דברי הרב (הקב"ה) ודברי העבד (המלך) דברי הרב קודמין. ואין צריך לומר אם גזר המלך לבטל מצווה שאין שומעין לו".
למשל, בשבת, אם נתן המפקד פקודה לנסוע לצורך פיקוח נפש, כגון לצורך שמירה, מצווה לנסוע. אבל אם נתן פקודה לנסוע לצורך אחר - אסור לנסוע. לעיתים יש לחייל ספק, אולי יש צד של פיקוח נפש בפקודה ואולי אין, במצב כזה יש לקיים את הפקודה, מפני שגם ספק פיקוח נפש דוחה שבת (יומא פג, א). אולם אחר השבת יבדוק החייל את הפקודה, ואם יתברר לו כי הפקודה ניתנה שלא לצורך פיקוח נפש - עליו להתלונן על המפקד בכל הדרכים האפשריות, כדי למנוע הישנות מקרים של מתן פקודות הכרוכות בחילול שבת קודש.
היה מקרה שחיילים קבלו פקודה לנסוע בשבת כדי לפנות מאחז יהודי שלא אושר כחוק, וכיוון שלא היה בזה צורך של פיקוח נפש - אסור היה להם לנסוע. ואסור להיות טיפש או פחדן, וכאשר אין צד של פיקוח נפש, יש לסרב פקודה ואין להתחיל לטעון טענות הבל, שמא צריך לקיים את הפקודה כי יש בה צד של פיקוח נפש.
ופעם גדוד היה צריך לבצע תרגיל מלפני עלות השחר ועד חצות היום. במשך התרגיל התקיימה הפסקה ארוכה, אולם המפקד אסר על החיילים להתפלל שחרית במשך אותה הפסקה, מפני שטען כי המח"ט אמור להגיע בכל רגע לקראת השלב הבא של התרגיל, ומיד עם בואו יצטרכו להמשיך בתרגיל. כיוון שהחיילים ידעו שהשלב השני של התרגיל ימשך עד חצות היום, וראו שההפסקה נמשכה כבר חצי שעה, התעקשו והתפללו שחרית. והם אכן נהגו כדין, מפני שלא היה שום הכרח להמשיך מיד בתרגיל ולבטל עקב כך תפילת שחרית. ואם אפשר היה להמתין למח"ט זמן בלתי מוגבל, אפשר היה לתת להם זמן להתפלל שחרית, שאין כבודו של המח"ט חשוב מכבוד שמיים 3 .
י - איסור הקמת יחידות מעורבות ושירות בהן
על פי מה שלמדנו (הלכה ו) ברור שאסור מהתורה להקים בצה"ל יחידות מעורבות של בנים ובנות, וכן אסור לחייל להשתתף בפעילות צבאית אינטנסיבית עם בנות.
ואין לשאול, מדוע אם כן אין אוסרים לאדם לעבוד בחנות או בנק או בכל מקום שאליו נכנסים גברים ונשים. שכן למדנו כי בצבא צריכים להיזהר בכל ענייני הצניעות יותר מאשר בחיים האזרחיים. בנוסף לכך, אין להשוות את הקשר הרצוף והקרוב ביחידות צבאיות לקשר שנוצר בחיים האזרחיים. ועוד, עצם העובדה שהאדם חוזר בכל ערב לביתו, למשפחתו, מגינה במידה רבה מפני יצר הרע. עוד הבדל צריך לציין, שגיל השירות הצבאי הוא צעיר יותר והבחורים והבחורות רווקים, ועל כן צריך להרבות יותר בסייגים של צניעות. בנוסף לכך, בחיי האזרחות, אדם המרגיש שמקום עבודתו או מקום לימודיו עלולים להביאו לידי עבירה, צריך לעזוב את מקום עבודתו או לימודיו, כדי לשמור על צניעותו וקדושתו. ואילו בצבא אין רשות לחייל לעזוב את יחידתו.
ואם יבוא אדם ויטען, כי הרבנים צריכים לחנך את תלמידיהם כך שידעו להתמודד עם יצרם. נענה לו כי מי שטוען טענה כזו מוכיח כי לא הבין את אחד מן היסודות החשובים שבתורה. התורה אינה דואגת רק ליחידים הצדיקים אלא לחברה כולה, ובכללה גם לאלו שנוטים להתפתות בקלות אחרי יצרם. ולכן נקבעו סייגים למצוות, וככל שמדובר במצווה מרכזית יותר, כך הסייגים שסביבה מרובים יותר. למשל, המצווה להאמין בה' ואיסור עבודה זרה יסודיים כל כך - עד שלפי הרמב"ם ב'מורה-נבוכים' רבות ממצוות התורה משמשות כסייג מפני עבודה זרה. ובדרך זו הלכו חכמים, שככל שמדובר ביסוד חשוב יותר כך קבעו סביבו סייגים רבים יותר. גם עניין הנאמנות והאהבה שבין בני הזוג הוא דבר מקודש, ועל כן נקבעו סייגים רבים כדי שישמור אדם את כל אהבתו לבת זוגו. וגם מי שהוא צדיק רוב ימיו, עלול יום אחד להיכשל, ואותו כישלון עלול לפגוע באופן אנוש במשפחתו. וכבר אמרו חכמים (כתובות יג, ב): "אין אפוטרופוס לעריות".
מתוך מגמה זו, אסור להסכים כי רק יחידות מסוימות של בני ישיבות יהיו קדושות, ושאר המחנה יהיה לא קדוש ויראו בו ערוות דבר. מפני שיש לנו אחריות כלפי כל אחד ואחד מישראל. לכן עלינו לתבוע כי בכל יחידות צה"ל, אפשר יהיה לשרת על פי ההלכה. ככל שיותר חיילים יהיו מוכנים להתעקש במסירות, על זכותם וחובתם לשרת בכל יחידה ויחידה בצה"ל, על פי כללי ההלכה, בלא פשרות, כך נזכה יותר שה' יתהלך בקרב מחננו להצילנו ולתת אויבינו לפנינו.
יא - נשים בצבא
אף שגם נשים מצוּות בהצלת ישראל ובמצוות ישוב הארץ, לא צוותה אותן התורה להתגייס לצבא, שאין דרכן בכך. כפי שאמרו חז"ל, שאין דרך אשה לכבוש (יבמות סה, ב), ואין דרכה של אשה לעשות מלחמה (קידושין ב, ב). ולכן לא מצינו שנשים יצאו למלחמה, לא בתקופת בית ראשון ולא בתקופת בית שני. ואף שאמרו חכמים במשנה (סוטה מד, ב): "במלחמות מצווה הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה". וכן פסק הרמב"ם (מלכים ז, ד). כמה מפרשים בארו, שכיוון שהחתן יצא מחדרו למלחמה, ממילא יצאה הכלה מחופתה וחזרה לביתה. ורבים בארו, שהואיל ועוסקים במלחמת מצווה, אף הנשים מצוּות לסייע למלחמה, אלא שהן מסייעות בתפקידים עורפיים, ומספקות מים ומזון (רדב"ז, תפארת ישראל, רש"ש).
וכבר למדנו (הלכה ו), שבמחנה ישראל צריכים להישמר מכל דבר שאינו צנוע, שנאמר (דברים כג, י): "כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע". והכוונה שצריך להיזהר אפילו מהרהורי עבירה, כפי שפרשו חז"ל (ע"ז כ, ב): "ונשמרת מכל דבר רע - שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה". וכן משמע מסוף הפרשייה, שעיקר הכוונה להזהיר מהרהורים של ערווה, שנאמר (שם טו): "וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ". ומזה שנקטה התורה 'עֶרְוַת דָּבָר', למדו שצריך להיזהר מניבול פה וליצנות, שאיסורים אלה קשורים הן לדיבור והן לענייני ערווה. ומדברי חז"ל למדנו, שדיבורים גסים וליצנות עלולים לגרום לנפילת נפשות מישראל (ע' תנחומא כי תצא ג). נמצא אם כן, שמציאותן של בנות עם בנים בתנאי צבא מנוגדת בתכלית להדרכתה של התורה. וכן פסקה הרבנות הראשית לישראל, שאסור לבנות להתגייס לצבא.
אבל הנשים משתתפות בקיום המצווה בזה שהן מעודדות את הגברים להתגייס לצבא, ובשעת הצורך מסייעות לצבא בתפקידים עורפיים. 4
יב - מצווה להציע שלום
כאשר נצרכים ישראל לפתוח במלחמה נגד עיר, צוותה התורה לקרוא לה תחילה לשלום, שנאמר (דברים כ, י): "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם". הצעת השלום פירושה הצעת כניעה, וכמו שנאמר (שם כ, יא): "וְהָיָה אִם שָׁלוֹם תַּעַנְךָ וּפָתְחָה לָךְ וְהָיָה כָּל הָעָם הַנִּמְצָא בָהּ יִהְיוּ לְךָ לָמַס וַעֲבָדוּךָ". והכוונה - קבלת שלטון ישראל באופן מלא, תשלום מיסים וסיוע בגופם לכל צרכי ישראל. ובנוסף לכך, קבלת יסודות האמונה והמוסר הכלל עולמיים, שהם שבע מצוות בני נח (רמב"ם מלכים ו, א). ואלו הן שבע המצוות: איסור עבודה זרה, איסור גילוי עריות, איסור שפיכות דמים, איסור גנבה, איסור ברכת ה' (לשון סגי נהור והכוונה לקללה), איסור אכילת אבר מן החי והחיוב למנות בתי דינים שישפטו משפט צדק בכל הדינים שבין אדם לחבירו.
ואפילו לפני שיוצאים למלחמה להכרית את עמלק, יש לקרוא להם לשלום, היינו להציע להם שיקבלו על עצמם שבע מצוות בני נח, ובזה יפסיקו להיחשב עמלק, ויהיו משועבדים ומעלים מס לישראל. אם קיבלו את תנאי השלום, אין נלחמים נגדם. ואם לא קיבלו, נלחמים נגדם עד כלותם (כך משמע מהרמב"ם וכס"מ מלכים ו, א-ד. ועיין בפ"ה זמנים יד, ח).
וכך עשה יהושע. לפני שעבר את הירדן, שלח שלושה כתבים לכנענים יושבי הארץ. בראשון שלח להם: מי שרוצה לברוח - יברח, ובשני שלח: מי שרוצה לעשות שלום - ישלים. ובשלישי כתב: מי שרוצה לעשות מלחמה - נבוא להילחם בו. ואמנם הגִרגשים החליטו לברוח, והלכו לגור באפריקה, ומצאו שם מקום טוב (ירושלמי שביעית פ"ו מ"א, דברים רבה ה, יג).
ואם כן לכאורה יש לשאול מדוע היו צריכים הגבעונים (יהושע ט) להערים ולעשות עצמם כאילו באו ממקום רחוק? לדעת הרמב"ם מפני שרצו לכרות ברית עם ישראל, ואילו השלום שהציע להם יהושע לא היה כברית אלא שיהיו למס עבדים. וכיוון שהגבעונים הטעום, לא היו חייבים לקיים את הברית שכרתו עמם. אלא שאם היו מפירים את שבועת הנשיאים היה נגרם חילול ה', ולכן קיימו עמהם את הברית. ולדעת הראב"ד, הגבעונים יכלו לקבל את הצעת השלום כל זמן שישראל לא עברו את הירדן, אולם אחר שעברו הירדן כבר התחילה המלחמה ואיבדו את ההזדמנות לקבל את הצעת השלום (רמב"ם מלכים ו, ה).
עוד יש לציין, שכאשר יש חשש שתוך הקריאה לשלום האויב יתקוף אותנו ונסבול מזה אבדות, אין לקרוא לו לשלום. 5
יג - מלחמת חורמה
כאשר הצעת השלום נדחתה, פותחים במלחמה. והמלחמה אכזרית. וכמו שנאמר (דברים כ, יב-טז):
"וְאִם לֹא תַשְׁלִים עִמָּךְ וְעָשְׂתָה עִמְּךָ מִלְחָמָה וְצַרְתָּ עָלֶיהָ. וּנְתָנָהּ ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְהִכִּיתָ אֶת כָּל זְכוּרָהּ לְפִי חָרֶב. רַק הַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַבְּהֵמָה וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בָעִיר כָּל שְׁלָלָהּ תָּבֹז לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת שְׁלַל אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱלוֹהֶיךָ לָךְ. כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכָל הֶעָרִים הָרְחֹקֹת מִמְּךָ מְאֹד אֲשֶׁר לֹא מֵעָרֵי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה הֵנָּה. רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר ה' אֱלוֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה".
ולכאורה יש לשאול: מדוע היו צריכים להרוג את כל הזכרים, ומהכנענים כל נשמה? שתי סיבות עיקריות לכך:
א) במלחמה צריך לנצח באופן מוחלט, שאם לא כן, בודאי תבוא מערכה נוספת שתסכן שוב את קיומנו, ומי יודע מה יהיה סופה. ולא זו בלבד, אלא שאם הניצחון לא יהיה מוחלט לא נרתיע אויבים אחרים מלסכן את קיומינו. והכל תלוי במנהג העולם. באותם הזמנים כך נהגו המנצחים, ואם ישראל לא היו נוהגים כמקובל, היו כל העמים שסביבנו יודעים שכדאי להילחם בישראל, שאם ינצחו - מה טוב, ואם יפסידו - לא נורא (ע' אגרות ראיה ח"א עמוד ק'). ב) מצד הצדק יש להעניש את הרשעים שונאי ישראל במידה כנגד מידה, ומה שהם זממו לעשות לנו יש לעשות להם. וכן עשינו בימי המן הרשע.
ואם ישאלו, אם ננהג כך מה יהיה ההבדל בין ישראל לעמים? ההבדל הוא כפול: א' אנו פותחים בשלום, ב' גם לאחר שאנו מנצחים, אנו פוגעים רק כפי הצורך והצדק ולא יותר.
גם בימינו, עלינו לשאוף לניצחון מוחלט, עד כניעתם הגמורה של אויבינו, כדי להרתיע וכדי להעניש. אמנם ברוך ה' היום כבר לא מקובל להרוג כל זכר, ובכלל משתדלים שלא לפגוע באוכלוסייה אזרחית, וממילא אין לנו צורך לעשות כך באויבינו. אבל צריך שהניצחון יהיה חזק וכואב באופן שירתיע את אויבינו, וגם שיהיה בו עונש של מידה כנגד מידה, מה שהם זממו לעשות לנו נעשה להם. אולם מעבר לזה אין לעשות. 6
יד - הכרתת רשעים במלחמה
כאשר יוצאים למלחמה באויב הקם עלינו לכלותינו, אין המגמה רק להציל את ישראל ולהרתיע את שונאי ישראל, אלא גם להכרית את הרשעים ולכלותם מן העולם.
ואמנם מלכתחילה הננו רוצים לגמול חסד עם כל אדם בעולם, וכפי שנהג אברהם אבינו ע"ה, שהיה מכניס אורחים. ואפילו עובדי עבודה זרה שפלה, היה מקרב באהבה, וגומל עמהם חסד בהכנסת אורחים ומקרבם לאמונה בה'. ובני ישראל מטבעם רחמנים וגומלי חסדים (יבמות עט, א). אבל יש בחירה לאדם, וכשאדם החליט להתנהג ברשעות והוא רוצה להרוג בנו, ולגזול מאתנו את הארץ הקדושה שה' הנחיל לאבותינו ולנו, מצווה להילחם בו כדי להעניש אותו ואת תומכיו.
וכדברי דוד מלכנו אשר שר (שמואל ב' כב, לח-מג):
"אֶרְדְּפָה אֹיְבַי וָאַשְׁמִידֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם. וָאֲכַלֵּם וָאֶמְחָצֵם וְלֹא יְקוּמוּן וַיִּפְּלוּ תַּחַת רַגְלָי. וַתַּזְרֵנִי חַיִל לַמִּלְחָמָה תַּכְרִיעַ קָמַי תַּחְתֵּנִי. וְאֹיְבַי תַּתָּה לִּי עֹרֶף מְשַׂנְאַי וָאַצְמִיתֵם. יִשְׁעוּ וְאֵין מֹשִׁיעַ אֶל ה' וְלֹא עָנָם. וְאֶשְׁחָקֵם כַּעֲפַר אָרֶץ כְּטִיט חוּצוֹת אֲדִקֵּם אֶרְקָעֵם..." "הָאֵל הַנֹּתֵן נְקָמֹת לִי וּמוֹרִיד עַמִּים תַּחְתֵּנִי" (שם כב, מח).
אכן דוד לא עסק רק בהגנה, הוא עסק גם בהתקפה יזומה על שונאי ישראל. לצבאו של דוד אין ראוי לקרוא "צבא ההגנה לישראל" אלא "צבא ההתקפה לישראל" או "צבא ישראל". וצריך לדעת, שכל הנלחם בישראל נלחם גם בריבונו של עולם, שישראל הם בניו. ועל כן מלחמותיו של דוד נגד שונאי ישראל נקראות "מלחמות ה'" (שמואל א' יח, יז; כח, כח). וזו גבורה מוסרית, לכלות מן העולם את שונאי ה' ושונאי ישראל, ובזכותה זכה דוד להקים את מלכות ישראל לדורות. וכך סיים את שירתו (שמואל ב' כב, נ-נא): "עַל כֵּן אוֹדְךָ ה' בַּגּוֹיִם וּלְשִׁמְךָ אֲזַמֵּר. מִגְדּוֹל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם".
למה ספר דברים נקרא ''משנה תורה'' ?
הנס של השמן המיוחד של יעקב אבינו
מי אתה עם ישראל?
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
ארבע כוסות ושלוש מצות
האם מותר לקנות בבלאק פריידי?
איך מותר להכין קפה בשבת?
הלכות קבלת שבת מוקדמת
הלכות שטיפת כלים בשבת
מה המשמעות הנחת תפילין?
למה משווים את העצים לצדיקים?
הלכות ספירת העומר
הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל | ניסן ה'תשס"ב
דין "צנעא" לענין שמירת יום טוב שני לישראלי השוהה בחו"ל
רבנים שונים | ניסן תשע"א
המעשה שהיו מסובין בבני ברק – ורס"ג
הרב מרדכי הוכמן | ניסן תשפ"ד
