בית המדרש

קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

שלמה בן יעקב

12 דק' קריאה
מקור האיסור
הפרשת קטן מאיסור
הגמרא דנה אם כאשר קטן עובר על איסור כגון אכילת נבילות מצווים בית הדין להפרישו או לא, והיא מביאה מעשה מרבי פדת שרואים ממנו שסבר שלא מצווים, ובהמשך מתבאר שרבי יוחנן הסתפק בכך.
להלכה, בדעת הרי"ף והרא"ש הסתפק הבית יוסף (או"ח שמג). בשבת קכא ע"א רצתה הגמרא להוכיח שמצווים להפריש מהמשנה שקטן שבא לכבות אש בשבת אין שומעים לו מפני ששביתתו עליהם ודחתה "בקטן העושה לדעת אביו", והרי"ף והרא"ש לא הביאו אוקימתא זו ומשמע לכאורה שבכל מקרה צריך להפרישו ולא רק כשעושה לדעת אביו, אך הבית יוסף דוחה שאולי סברו שאין זו אוקימתא אלא כוונת הגמרא שכל קטן שבא לכבות דליקה מן הסתם עושה זאת לדעת אביו.
הטור באורח חיים (שמג) פסק שאינם מצווים אך ביורה דעה (שעג) פסק שכן מצווים. הבית יוסף (או"ח שמג) הציע ליישב בדעת הטור, שלמסקנה יש כאן שלושה כתובים הבאים כאחד העוסקים בציווי להפריש ולא באיסור ספייה 1 ובאמת למסקנה בשלושת הדינים הללו יש ציווי להפריש, ולכן ביורה דעה פסק הטור לחומרא, אך אין ללמוד מהם להלכות אחרות, ואמנם הגמרא עשתה צריכותא ביניהם ולפי זה יש להחשיבם כמקור אחד שכן למדים ממנו, אך צריך לומר שהצריכותא נאמרה רק בדרך דיחוי.
הרמב"ם (מאכלות אסורות יז, כז), הרמב"ן (ויקרא כא, א) והרשב"א בסוגייתנו (ד"ה ולענין) פסקו שאינם מצווים, וכן נפסק בשולחן ערוך (או"ח שמג, א).

לספות לקטן בידיים
במהלך הסוגיא נאמר שגם אם אין איסור מכל מקום ודאי שיש איסור להאכילו בידיים, ויש לכך שלושה מקורות בתורה, אחד לגבי איסור אכילת שקצים, השני לגבי איסור אכילת דם והשלישי לגבי איסור טומאה לכהנים, והגמרא מבארת מדוע נצרכו שלושת הפסוקים. לפי פשט הסוגיא זהו איסור מהתורה הנלמד ממקורות אלו גם לכל שאר דיני התורה.
עם זאת אומר הקרית ספר (מאכלות אסורות יז, כז) שנראה שלדעת הרמב"ם זהו איסור דרבנן. לא ברור כיצד דייק זאת מדבריו, ואולי 2 מכך שהרמב"ם לא כתב שלוקים. לפי זה צריך לומר שכל הפסוקים בסוגיא הובאו רק כאסמכתא, וקצת תמוה מדוע אם כן נזקקה הגמרא להסביר את הצריכותא של שלושתם, ואולי 3 הצריכותא אינה בין הפסוקים אלא בין הברייתות שבכל אחת מהן הובא אחד מהדינים. עוד יש ליישב על פי ביאור הבית יוסף בדעת הטור, שהובא למעלה, שלמסקנה יש כאן שלושה כתובים הבאים כאחד העוסקים בציווי להפריש ולא באיסור ספייה. לפי זה יש מקום לומר שיש אמנם ציווי להפריש בשלושת הדינים הללו וכל שכן שיש איסור ספייה אך אפילו איסור ספייה לא נלמד להלכות אחרות. גם הנודע ביהודה (אה"ע סי' עה) כתב שכל האיסור הוא רק מדרבנן מטעם "לפני עיוור".
מנגד, כותב הקרית ספר שמצא בשם רי"ד שהמאכיל לקטנים לוקה כאילו הוא אכלו בעצמו ומדייק זאת מן הלימוד שדורשים "לא יאכל – לחייב את המאכיל כאוכל". ואכן בפסקי רי"ד על סוגייתנו כותב במפורש שהאיסור מדאורייתא.

דין חינוך
יש לעיין מהו היחס בין סוגייתנו וסוגיות נוספות בהן נאמר שאיננו מצווים להפריש קטן לבין מצוות חינוך, הרי לכאורה יש מצווה להפרישו מדין חינוך?!
הרמב"ם (מאכלות אסורות יז, כח) כותב: "וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואפילו בדברים שהן משום שבות. אף על פי שאין בית דין מצווין להפריש את הקטן, מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו כדי לחנכו בקדושה שנאמר חנוך לנער על פי דרכו וגו'". עולה מדבריו שכל הסוגיות עסקו דווקא מצד בית דין או אנשים אחרים אולם אביו אכן חייב להפרישו מדין חינוך.
התוס' בשבת (קכא ע"א ד"ה שמע מינה) מתרצים שכל הסוגיות עוסקות דווקא בקטן שעוד לא הגיע לגיל חינוך.
הרשב"א (ד"ה ר' יוחנן, במילים "עוד כתב") דחה את תירוץ הרמב"ם מכך שיש סוגיות, כגון נידה מו ע"ב, בהן הגמרא ניסתה להוכיח שבית דין מצווים להפרישו ממקורות בהן כתוב שצריך להפרישו ולא דחתה שמדובר בהם מצד האב שהוא אכן מצווה להפרישו. הוא דחה גם את החילוק של התוס' כי בנידה מו ע"ב רוצים להוכיח שבית דין מצווים להפריש מכך שצריך להפריש קטן המופלא סמוך לאיש שנדר שלא יעבור על נדרו, והרי שם מדובר על סמוך לאיש והוא ודאי כבר הגיע לגיל חינוך ואם שם מחוייבים להפרישו מדין חינוך אי אפשר להביא משם ראיה. הרשב"א נשאר בצריך עיון כיצד עולה סוגייתנו בקנה אחד עם מצוות חינוך, וסיים שאולי מצוות חינוך היא רק בחינוך למצוות עשה. תירוץ זה מובא גם בתוס' רא"ש ביומא (פב ע"א ד"ה בן ח') בשם הרא"ם , וביאר שם את טעם החילוק "דאם הוא אוכל במקרה דבר איסור לא מיסריך בהכי להיות רגיל בו אבל צריך לחנכו במצות כדי להרגילו בהם". כלומר, לגבי איסורים לכשיגדל ברגע שנאמר לו שהדבר אסור הוא יפרוש ממנו בנקל אך לגבי עשיית מצוות עשה צריך להתרגל בהם כדי לדעת ולהצליח לקיימם. בתירוץ נוסף כתב שם הרא"ש כדברי הרמב"ם שמצוות חינוך מוטלת רק על האב ולא באדם אחר 4 .

באיסורי דרבנן
הרמב"ם (יז, כז) כותב בפירוש: "אבל להאכילו בידים אסור ואפילו דברים שאיסורן מדברי סופרים". הרשב"א מדייק שכך סבר גם רש"י בנידה (מו ע"ב ד"ה ש"מ). מובאת שם מחלוקת אמוראים אם הדין שנדרו של קטן המופלא סמוך לאיש חל הוא דין מדאורייתא או מדרבנן, והגמרא מתקשה בביאור הברייתא שקטן מופלא סמוך לאיש מצד אחד ישנו בבל יחל ומצד שני אינו לוקה, שכן אם דין זה מדאורייתא עליו גם ללקות ואם לאו אז אינו בבל יחל כלל. מתרצת הגמרא שמדובר לעניין אחרים המוזהרים עליו, ומסביר רש"י בכוונתה שמדובר לפי הסוברים שדין מופלא הוא רק מדרבנן ובכל זאת אחרים מוזהרים עליו. על כך מקשה הגמרא שאם כן נפשוט מכאן את ספקנו אם בית דין מצווים להפריש קטן ונוכיח שהם מצווים. רש"י מציין שזוהי מחלוקת ביבמות קיד ע"א, ומסיק מכך הרשב"א שם (ד"ה ש"מ) שסבר שנחלקו אף בדרבנן והקשה עליו כפי שיבואר. בהמשך נראה שלפי האחיעזר ניתן לדחות הוכחה זו.
הרשב"א עצמו גם בנידה וגם ביבמות (ד"ה ר' יוחנן, במילים "ומיהו משמע") חולק וסובר שלא נוהג באיסורי דרבנן, והוא מבסס זאת בדבריו ביבמות. הגמרא בסוגייתנו כתבה לגבי המחלוקת אם בית דין מצווים להפריש שגם האוסרים סוברים כן דווקא לגבי איסור דאורייתא אך הם מודים שלא מצווים להפריש קטן מאיסורי דרבנן. כותב הרשב"א שכמו שלפי המחייבים להפריש יורדים דרגה לגבי איסורי דרבנן ומתירים, כך לגבי איסור ספייה שבו כולם מודים לאסור מסתבר שמכל מקום באיסורי דרבנן יש לרדת דרגה ולהתיר. ומביא ראיה משבת קלט ע"א שרב משרשיא נתן פרוטה לתינוק נכרי כדי שיזרע כישות בכרמו בחו"ל, ושואלת הגמרא מדוע לא נתן לתינוק ישראל ומשיבה שמא יבוא למיסרך. משמע מהקושיא שאין איסור לתת לתינוק ישראל אלא שכאשר המעשה שאנו מבקשים ממנו לעשות נעשה לצורכנו אסור שמא יבוא למיסרך אבל לצורכו מותר. כך סובר גם רי"ד בפסקיו בסוגייתנו ואף הוא הביא את הראיה מהסוגיא בשבת.
משמע שהרשב"א ורי"ד סברו שלדעת רב משרשיא אסור מדרבנן לזרוע כישות בכלאיים, אולם רש"י שם (ד"ה יהיב) פירש שסבר שמותר לגמרי (הואיל ונחלקו אם כישות נחשב לירק או לאילן ובחו"ל הלך אחר המיקל) אלא שהעדיף לשנות ככל האפשר כדי שלא ילמדו אחרים להקל, ולפי זה אין מכאן ראיה ורש"י יתיישב לשיטתו.
את הגמרא בנידה תירץ הרשב"א שכוונת הגמרא להקשות שיוכח משם שמצווים להפריש קטן אפילו באיסורי דרבנן, שלא כאף אחת מן השיטות ביבמות, וסיים שאולי גם רש"י שם לא התכוון אלא לומר ששורש הדין אם מצווים להפריש הוא מחלוקת ביבמות, אך מודה שאכן במקרה שבגמרא שם שמדובר באיסור דרבנן לדעת כולם לא מצווים, ויפרש את הגמרא כפירוש הרשב"א.

טעם האיסור
תרומת הדשן בפסקיו (סי' סב) נשאל לגבי כפרה עבור קטן שחטא, ובפתח תשובתו כותב שקטן אינו בר עונש ואזהרה. על כך הוא מקשה, אם כן מדוע יש איסור לספותו בידיים ומשיב שיש לומר שהטעם הוא שהקפידה התורה שלא ירגילו אותו לעבור עבירות שמא כשיגדל יבקש לימודו.
הקרן אורה (ד"ה אלמא) מעלה שתי אפשרויות בביאור המחלוקת אם בית דין מצווים להפריש. באפשרות הראשונה מסביר שנחלקו אם איסורי התורה חלים גם על הקטנים אלא שהתורה פטרה אותם מהעונשים מחמת קטנותם או שהאיסורים כלל לא חלים עליהם. אם חלים אנו מצווים להפרישם. נראה שהקרן אורה רומז בדבריו לסוגיא בסנהדרין נה ע"ב. הגמרא שם אומרת שיש שני טעמים לכך שסוקלים בהמה שנרבעה, גם משום שנגרם על ידה קלון למי שנכשל בה הואיל וכל רואיה עלולים להיזכר ולהזכיר את פלוני שחטא בה וגם משום עצם העובדה שנגרמה על ידה תקלה. ומסתפקת הגמרא האם כדי לסקול בהמה די בטעם של קלון או שצריך גם את הטעם של תקלה, ונפקא מינה למי שבא עליה בשוגג שאז אין תקלה, ומביאה הוכחה מהדין שגם בקטן מגיל תשע (שביאתו נחשבת לביאה) שרבע בהמה סוקלים את הבהמה והרי שם אין תקלה שהרי הקטן אינו בר חיובא. הגמרא דוחה שמכיוון שהוא מזיד יש גם תקלה אלא שהתורה חסה עליו ולא ענשה אותו 5 .
באפשרות השנייה כותב שלדעת כולם האיסורים לא חלים על הקטנים ובכל זאת מחוייבים להפרישם שמא יבואו למיסרך כשיגדלו. הרי שנקט כאן שני טעמים אפשריים לשיטה שמצווים להפריש, או כטעמו של תרומת הדשן לגבי ספייה או מטעם שעצם האיסורים חלים גם על הקטנים. את הטעם השני של חשש שיבוא למיסרך הוא דוחה לבסוף מכך שהגמרא בהמשך מנסה להביא הוכחות לכך שמצווים להפרישו ממקרים במשנתנו העוסקים בחרש או בחרשת, והרי בשונה מקטנים, חרשים לא עומדים להתפקח גם בעתיד ואם כן טעמו של תרומת הדשן לא שייך. יתכן שדחייתו היא דווקא לגבי הציווי להפרישם אך לגבי איסור ספייה סבור שאכן זהו הטעם, ובהמשך עוד נביא את דברי החתם סופר שדן אם טעם זה לגבי ספייה מתיישב עם סוגייתנו.
על כל פנים, מדבריו עולה שניתן להציע טעם אחר מזה של תרומת הדשן לאיסור ספייה 6 , ואכן כך הציע המנחת אשר (במדבר סי' מב ס"ק ד) וכתב שעל פי הגמרא בסנהדרין יש לומר שגם על קטנים חלים האיסורים והטעם באיסור ספייה הוא משום עצם החטא והפגם שבנפש 7 .
החתם סופר בתשובה (או"ח סי' פג) דן אם מותר להכניס שוטה לבית חינוך לחרשים של גויים שזו הדרך היחידה לרפאותו מעט משטותו, אולם שם יאכילוהו טריפות. הוא כותב שלפי טעמו של תרומת הדשן יש להתיר כי אם כל טעם האיסור הוא שלא ירגילוהו ויבוא לחטוא כשהוא גדול, הרי שאין זה שייך בשוטה זה שלעולם לא יגיע לרמה שיתחייב במצוות. אך דחה שלמעשה אין לסמוך על טעם זה משום שלא דורשים טעמא דקרא. האחיעזר (ח"ג סי' פא ס"ק ד) תלה זאת בשאלה אם מקור הדין מהתורה או מדרבנן, שאם הוא מהתורה פשוט שאין לדרוש טעמא דקרא וודאי אינו אלא גזירת כתוב, אולם אם הוא מדרבנן נוכל לומר שהוא משום טעמו של תרומת הדשן ובמקום שלא שייך הטעם מותר לספות.

נפקא מינות
חרש ושוטה
כפי שראינו החתם סופר העלה נפקא מינה מטעמו של תרומת הדשן לדין שוטה, שהואיל וגם בעתיד אינו צפוי להיות בר חיובא לא שייך לגביו הטעם שכתב תרומת הדשן שחוששים שיתרגל וכשיגדיל יחטא. כאמור, החתם סופר עצמו דחה שאין לדרוש טעמא דקרא, אך עם זאת הוא מביא קצת סיוע לטעמו מסוגייתנו. הגמרא מנסה להוכיח שמצווים להפריש קטן מכך שמחייבים את מי שנשא חרשת לגרשה משום זיקת יבום של אחותה, ולכאורה קשה כיצד ניתן להביא ראיה הרי שם הוא מאכילה בידיים וודאי אסור, אלא צריך לומר שרק הציווי להפריש מאיסור שייך גם בחרש אולם איסור ספייה שטעמו שלא יבוא למיסרך לא שייך בחרש הואיל ולעולם לא יהיה בר חיוב. מדבריו עולה שגם אם נבאר בסוגיא שהטעם של ספייה הוא שמא יתרגל מכל מקום לגבי הציווי להפריש לדעת המחייבים צריך לומר שאין זה הטעם.
גם בדברי הקרן אורה ראינו למעלה שתלה בטעם זה את דינם של החרשים.
השיבת ציון (סי' ד) לא הזכיר טעמא דקרא ובכל זאת כתב שיתכן שבחרש ושוטה לא שייך איסור ספייה כי לשון הדרשה בגמרא הוא "להזהיר גדולים על הקטנים" ויש מקום לחלק בין קטנים שיבואו לכלל גדולים לבין חרש ושוטה שמסתמא לא יבואו. חילוקו אינו מצד קביעה שסברת האיסור היא מצד חשש שיתרגל בגדלותו אלא שמבחינה מהותית יש הבדל בין קטן שהוא בכלל החיוב ויבוא לידי כך לבין שוטה שלא, ומביא לכך סיוע מדברי אביו בשו"ת נודע ביהודה (אה"ע סי סד) שגם לדעת ר"י בר ברזילי שחושש לקידושי קטן כשאחר קידש לו אשה, זה נכון דווקא לגבי קטן שהוא בתורת קידושין אך בשוטה שלא יבוא לעולם לכלל קידושין אין לחשוש כלל.

כשהקטן 'פסיבי' ואינו שותף בעשייה
הקרן אורה מתקשה מהמסופר בנזיר נז ע"ב שרב הונא אמר לחובה אשתו לגלח את בניו, והרי יש איסור גם על הניקף ואיך האכילה בידיים את בניה?! ומשיב שלפי האפשרות שהעלה שהטעם הוא משום שלא יבוא למיסרך 8 אפשר לחלק שרק במקום שהוא עושה את מעשה העבירה בידיים חוששים שכשיגדיל ישוב ויעשה אותו, וחשש זה לא קיים בניקף שאינו שותף בפועל בעשיית המעשה. יש להעיר שלעיל הוא דחה טעם זה ולפי זה תחזור הקושיא מנזיר, אך יש לומר שדחייתו הייתה דווקא לגבי הציווי להפריש ואילו לגבי איסור הספייה אפשר לומר שזהו הטעם. הסברא לומר שדווקא בהאכלה בידיים חוששים שיבוא להתרגל היא שאם בקטנותו רואה שלא מפרישים אותו עדיין כשיגדל ילמד לפרוש אך אם רואה שאף מאכילים אותו יבוא לחשוב שהדבר מותר, אך יש דוחק בהסבר זה, כי משמע יותר מהלשון שהטעם אינו שמא כשיגדל לא ידע שיש איסור אלא שמא יתרגל בכך ויבוא להיכשל למרות ידיעתו שהדבר אסור. ואולי כשגדולים שותפים במעשה ונותנים לו לאכול יותר מתקבע הדבר בנפשו כדבר מותר, ולכן גם אם בדעתו לומד אחר כך שהדבר אסור קשה לו להתרגל להיזהר בלי להיכשל.

איסור ששייך דווקא בקטנותו
האחיעזר (ח"ג סי' פה) דן בהרחבה ובעמקות בסוגיות השונות במרחבי הש"ס של הציווי להפריש ואיסור כפייה לאור טעמו של תרומת הדשן, ומדבריו עולים נפקא מינות רבות. נביא חלקם.
הגמרא בנידה מו ע"ב מביאה את הדין שקטנה שהיא מופלאת סמוכה לאיש בעלה יכול להפר לה את נדריה למרות שנישואיהם תופסים רק מדרבנן, ומקשה הגמרא שדין זה יובן רק לפי הסוברים שהדין שנדרי מופלא סמוך לאיש חלים הוא מדרבנן כי אז בא דרבנן ומבטל דרבנן, אך לפי רבי יוחנן הסובר שנדריו חלים מדאורייתא קשה כיצד הבעל יכול להפר. מתרצת הגמרא שאין בית דין מצווים להפריש קטן האוכל נבילות. התוס' (בסוגייתנו ד"ה אלא) מקשים שהרי בסוגייתנו נאמר שרבי יוחנן נותר בספק לגבי דין זה, ונדחקים התוס' לתרץ שאכן הגמרא יכלה להקשות שם "ולטעמיך" אלא שבכל מקרה דרך זו נדחתה שם. ו הרשב"א בנידה (ד"ה רבי יוחנן) מקשה כיצד הגמרא שם רוצה לתרץ שלפי רבי יוחנן לא מצווים להפריש הרי שם שהבעל מיפר לה הרי הוא כאומר לה קומי אכלי, וזה מוגדר כספייה (כמוכח משבת קכא ע"א שאפילו קטן המכבה דליקה לדעת אביו אסור, משמע שמוגדר כספייה).
האחיעזר (ס"ק א) מתרץ את שתי הקושיות על פי טעמו של תרומת הדשן. אם הטעם הוא שמא יתרגל הרי שהאיסור קיים רק באיסור כזה הקיים גם בגדלותו, אך כאן כשתגדל תהיה נשואה לגמרי לבעלה ואז ההפרה של הבעל תהיה כדין לפי התורה. לכן שם לדעת כולם אין בית דין מצווים להפרישו ולא קשה קושיית התוס' שרבי יוחנן בסוגייתנו הסתפק אם מצווים (מדבריו עולה שלא כפי שראינו לעיל בדברי החתם סופר, אלא גם הטעם של הציווי להפרישו הוא מהחשש שמא יתרגל). וכן לא קשה קושיית הרשב"א, כי לא שייך שם איסור ספייה הואיל והטעם של חשש הרגל לא קיים.

איסור דרבנן שבגדלותו יהיה מדאורייתא
ראינו למעלה שהגמרא בנידה מו ע"ב הביאה ברייתא שקטן המופלא סמוך לאיש שייך בבל יחל והעמידה אותה לפי הסוברים שנדרי מופלא חלים רק מדרבנן וביארה שכוונת הברייתא לגבי אחרים האחראים עליו. על כך הקשתה שאם כן מוכח מכאן שבית דין מצווים להפריש. רש"י ציין שהדין שמצווים להפרישו הוא מחלוקת ביבמות והרשב"א תמה על דבריו שהרי מדובר בנידה באיסור דרבנן (לפי הסוברים שנדרי מופלא חלים מדרבנן) ובכך כולם מודים שלא חל.
האחיעזר (ס"ק א) מיישב את רש"י לפי טעמו של תרומת הדשן, שכל הטעם שאנו מתירים באיסור דרבנן הוא בגלל שגם אם יעבור עליו כשיגדל הוא יעבור על איסור קל מדרבנן, אולם במקרה שלפנינו אמנם כעת שהוא קטן נדריו חלים רק מדרבנן, אך אם ינהג בדיוק באותו אופן כשיגדל יעבור על איסור דאורייתא שהרי אז נדריו יחולו מהתורה, ולכן כאן כן שייך הציווי להפרישו לסוברים שבית דין מצווים להפריש.

עשה הדוחה לא תעשה
האחיעזר (ס"ק ו) מביא הוכחה לשיטת תרומת הדשן, שאם לא כן בכל מקום שיש עשה שדוחה לא תעשה כגון ציצית בכלאיים יהיה אסור לספות לקטן ולהלבישו בציצית, שהרי הקטן לא מצווה במצוות העשה ואם כן אין לגביו את הכלל "עשה דוחה לא תעשה" ונמצא שאנו מאכילים אותו איסור בידיים. אולם לפי תרומת הדשן לא קשה, כפי שראינו לעיל לגבי איסור ששייך דווקא בקטנותו, כי הואיל וכשיגדל וילבש ציצית שיש בה כלאיים יהיה מותר הדבר ולא יעבור על איסור אין בעיה להרגיל אותו בכך בקטנותו.
לבסוף האחיעזר מיישב שגם אם לא נאמר כתרומת הדשן נראה שסוף סוף איסור ספייה לא שייך על דבר שהתורה התירה למרות שהיא התירה רק מטעם דחייה.



^ 1.הגמרא ניסתה להביא מכל אחד מהם הוכחה לכך שיש ציווי להפריש ודחתה שמא מדובר בספייה, אך לאחר שיש שלושה פסוקים – ושלושה כתובים הבאים כאחד לדעת כולם אינם מלמדים – אפשר לומר שחוזרים להסביר שהפשט בפסוקים הוא בציווי הפרשה אלא שאין ללמוד משם לשאר הדינים.
^ 2.איתן יקיר
^ 3.אביאם מנדל
^ 4.משמע מלשונו שזהו חידוש ויש מקום לומר שמצוות חינוך מוטלת גם על אחרים, ולפי זה נראה שהתירוץ הראשון אכן סבור כך. ובדעת הרשב"א יש מקום לעיין אם מודה לרמב"ם שמצוות חינוך מוטלת רק על האב אלא שהקשה שלא די בסייג זה כי אם כן יכלה הגמרא להעמיד שמדובר באביו (ולכן נזקק לחדש שיש סייג נוסף והוא שבמצוות לא תעשה אין כלל מצוות חינוך), או שחלק וסבר שמצוות חינוך מוטלת גם על אחרים, וכך יותר משמע מדבריו.
^ 5.יש לעיין לפי זה כיצד יש מי שחולק וכיצד הביא אפשרות נוספת שלפיה לדעת כולם האיסור לא חל עליו, הרי לכאורה סותר לגמרא בסנהדרין. ויש לומר שהגמרא שם לא כתבה זאת בוודאות אלא רק שניתן לומר כך כדי לדחות את ההוכחה מקטן שרבע, ולפי זה הואיל והספק שם לא נפשט (אם מספיק קלון) גם שאלה זו (אם האיסור חל על הקטן) לא בהכרח הוכרעה. ועוד, לכאורה יש להקשות מהסוגיא של הוצאה ידי חובה בברכות וכד' ששם אנו אומרים שקטן אינו בר חיובא ולכן אינו יכול להוציא גדול, והרי לפי הגמרא בסנהדרין הוא בר חיובא? ויש לומר שאין הכוונה שם שהוא ממש בר חיובא אלא שגם בקטן שעובר יש פגם, ולעניין סקילת הבהמה די בפגם זה, ולעניין סוגייתנו יש מקום להסתפק אם די בפגם זה כדי לצוות על הגדול להפרישו, ולעניין הוצאת אחרים ידי חובת ברכות ודאי שלא די בכך.
^ 6.הוא עוסק בדין הפרשה, ובהמשך, כפי שיובא לגבי גילוח הבנים, הוא כותב זאת גם לגבי דין ספייה.
^ 7.הלכה למעשה המנחת אשר בתשובה (ח"ב סי' מז) הכריע כדברי החתם סופר שלא דורשים טעמא דקרא, שכמותו הכריעו גם הפרי מגדים (בפתיחה כוללת ובסי' רס"ו במש"ז סק"ד) והאמרי בינה (הל' שבת סי' ט) אולם כתב שבשעת הדחק יש לסמוך על תרומת הדשן שרב כוחו ושהצטרף אליו גם השיבת ציון (סי' ד).
^ 8.אמנם לעיל הוא כתב טעם זה לגבי הציווי להפריש לדעת המחייבים, אך משמע כאן שמבין שאם זהו הטעם בציווי ההפרשה ודאי זהו הטעם גם באיסור ספייה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il