^ 1. ראה אגרות משה אורח חיים, חלק א', סי' צ"ח ובעיקר צ"ט.
^ 2. ראה, למשל, רמב"ם מלוה ולווה פ"ד, ה"ב, ובמשנה למלך שם, בדיבור הראשון.
^ 3. ביצה, דף ל', ע"א. וע' משנ"ב ובה"ל או"ח, סימן תר"ח, ס"ב. שהרי אנו תולים ששוגגין ומוטעין הם בזה.
^ 4. מח' רשב"א ותוס' הובא בב"י או"ח, סי' ש"ו. שו"ע או"ח ס' ש"ו סעיף י"ד. רמ"א בס' שכ"ח, סעיף י'. ט"ז סי' ש"ו, סק"ה. מג"א שם, ס"ק כ"ט. ומשנ"ב. ועיין במאמרו של מרן הגר"ש ישראלי, בעניין פיקוח נפש בהצלה רוחנית – תחומין ב'.
^ 5. שו"ע או"ח, פוסק בס' שי"ח, סע' א': "המבשל בשבת או שעשה אחת משאר מלאכות, במזיד אסור לו, לעולם, ולאחרים מותר למוצ"ש, מיד, ובשוגג מותר למוצ"ש, מיד בין לו בין לאחרים". לכאורה, המקרה דנן, הוא הנאה ממלאכה שנעשתה בשבת במזיד.
^ 6.א. המשנ"ב, סק"ה, פוסק שאפילו מי שנעשה בשבילו האיסור – נחשב כאחרים לענין זה. וא"כ, אפילו אם נסע אותו יהודי לביהכ"נ בשביל להחזיר דתיים – מותר.
ב. יש מהפוסקים, המתירים ליהנות ממעשה שבת, כשמדובר במלאכה שלא יצרה שום שינוי בגופו של התוצר. כגון: הוצאה מרשות לרשות (חיי אדם. הובא בבה"ל, סי' שי"ח) ולכאורה, כן הדבר בנדון שלפנינו.
ג. חילול השבת, הינו רק הכשר לפעולה נוספת הנעשית במוצש"ק. ואינו כמלאכה שעשייתה בשבת, הכשירה דבר להנאה ישירה. שהרי כאן אין שימוש ישיר באיסור.
ד. מחללי שבת שבזמננו, הם "אומרי מותר" ויש הרואים זאת כשוגג.
^ 7. ההלכה של "בכדי שייעשו", הינה קנס של חכמים. שנאמרה בגוי שעשה מלאכה בשביל יהודי, ע"פ בקשתו. ואומר המשנ"ב (שם סק"ה), שבישראל לא קנסו, משום שלא חששו שיאמר לו לעשות איסור בשבילו. וגם שאין אדם חוטא לאחרים. הטעם הראשון שייך גם בחילוניים כיום. אבל חזקה שאין אדם חוטא ולא לו, אינה קיימת אצל החילוניים, שאינם רואים זאת כאיסור. ועי' פמ"ג אשל אברהם, שכ"ה, ס"ק כ"ב. ואולם, רבים נקטו הסברא הראשונה כעיקר. שהגזירה לא נאמרה בישראל כלל. וגם הפמ"ג נשאר בצ"ע להלכה במשבצות זהב, ס' רע"ו, סק"ה. ובפרט, לאור ה"קולות" הנוספות שהובאו בהערה 5. וראה שו"ת הר צבי או"ח, ח"א, ס' ק"פ.
^ 8. שו"ת ציץ אליעזר, חי"ג, ס' מ"ח.