בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • שמיני
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

שולמית בת צביה

3 דק' קריאה
רבי יצחק אלחנן ספקטור, (שיום ההילולא שלו ב – כא אדר) היה מגדולי 'המשיבים' בהלכה בדורו. מספרים, שפעם אחת סיפר לו עסקן אחד על עשיר בן טובים שירד מנכסיו, וחשוב לו מאד שמצבו העגום לא יוודע לאף אדם.
החליטו רבי יצחק אלחנן ואותו עשיר ללכת ולהתרים כמה עשירים בביתם, בלי שיגלו להם את שמו של הנזקק. יצאו השניים וסיירו בבתי העשירים, ואף זכו לכמה תרומות הגונות.
והנה, באחד הבתים, קיבל אותם בעל הבית בסבר פנים יפות ואף הסכים לתרום סכום גדול במיוחד, אך בתנאי אחד, שהרב יגלה לו את שמו של הנזקק. העסקן רמז לרב, שאולי בשביל סכום כזה, הדבר כדאי, אך הרב עמד בסירובו.
כשראה העשיר את מצב העניינים, הסכים להגדיל את הסכום שוב ושוב, בתנאי שהרב יגלה את שם העני, אך הרב עמד בסירובו. כיוון שכך, ביקש העשיר מהרב שיכנס עימו לחדר צדדי, ושם יגלה לו את הסיבה לכך שחשוב לו לדעת את שם העני.
כשהסתגרו בחדר, סיפר העשיר לרב, שבאמת גם מצבו הכלכלי הולך ומידרדר, ואף הוא בבעיה כלכלית קשה, וכבר כמה פעמים רצה להיכנס לרב ולשאול בעצתו כיצד לצאת מהמצב הקשה אליו נקלע, אך חשש שמא הרב יגלה את הדבר לאחרים, כדי שיעזרו לו. כעת, כשהוא רואה שהרב נזהר לגלות את שמו של מי שירד מנכסיו, יכול גם הוא לגלות את מצבו האמיתי לרב... (שרי המאה ח"ו עמ' 79).
יש כאן יסוד גדול מאד לעבודת המידות שלנו. (יסוד שחשוב במיוחד בימי הבחירות, כשעלולים אנו חלילה להיגרר להשמצות הדדיות). כבר נאמר על בעל לשון הרע, שדווקא האנשים שלהם הוא מספר את הלשון הרע, בזים לו יותר מכולם, כיוון שהם יודעים מיהו באמת.
פעמים רבות, אדם לא שומר על לשונו - משקר, מדבר לשון הרע, מבזה אנשים וכו', מתוך רצון להחניף ולזכות לאמונם של האנשים שכביכול הוא 'נלחם' למענם. אך האמת היא, שדווקא אותם אנשים, אם יעמיקו לחשוב, לא יסמכו עליו ויתרחקו ממנו.
הרי מי שמגלה את סודו של האחר, כדי לזכות באמונך, יגלה מחר את סודך, כדי לזכות בקרבתו של מאן דהו. עדיף להתרחק מאדם כזה מראש. וכך זה נכון בכל תחומי הדיבור - מי שמשקר בשבילך, ישקר לך מחר, וכך הלאה.
דווקא מי שמתאפק, ושומר על סוד ונאמנות, הוא מי ששווה להאמין בו. זה לא קל ומקובל ברגעים מסויימים, אך מוכח בטווח ארוך כמשתלם ונכון.
ובדרך רמז, ניתן לחבר זאת לפרשתנו. אהרון דומם בפרשתנו, עת מתים בניו – נדב ואביהוא. ומתוך אותה דממה, הוא זוכה לכך שהדיבור האלוקי המצווה את התורה מתייחד אליו – "וידבר ה' אל אהרון", וכדברי רש"י: "קבל שכר על שתיקתו.. שנתייחד עימו הדיבור, שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין". כביכול, למי שנוצר סוד, גם ה' מוסר את התורה, שהיא סוד העולם.
והנה באותה פרשה, אפשר לדקדק נקודה מעניינת. התורה מצווה שהכוהנים לא ישתו יין בבואם אל הקודש, ומוסיפה – "ולהורות את בני ישראל את כל החוקים אשר דבר ה' אליהם ביד משה". ואכן, מתוספת זו למדו חז"ל, שגם חכם אל יורה כשהוא שתוי.
והנה, יודעים אנו, שהכהנים זרע אהרון הם גם מורי ההוראות בישראל, כפי שנאמר "שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו...". אם כן, אולי כאן נרמז, שמתוך שתיקתו של אהרון, הןא זכה גם להיות מורה ההוראות, וכפי שבפרשה זו שנאמרה דווקא לאהרון, נצטווינו על הוראת החכמים.
ומעניין, שמיד בפרשייה הבאה, עולה שאלה הלכתית בקשר לכהן אונן האוכל את בשר הקרבנות, שבה אהרון מכוון את ההכרעה ההלכתית אף יותר ממשה, עד ששמע משה את דברי אהרון והוטב בעיניו!
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il