ובחרת בחיים | רבנים שונים | בית המדרש

מדורים
לאורו

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

חיה מוריה בת אסתר

5 דק' קריאה

היו משתגעים ומתלהטים אחריה
ידועים ומפורסמים דבריו הנשגבים של רבינו האור החיים הקדוש זיע"א בפרשתנו, אודות מעלת התורה במטבע לשון נפלא ונורא: 'שאם היו בני אדם מרגישים במתיקות ועריבות טוב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה', ולא עוד אלא ש'לא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה' - הם גם היו 'משתגעים' ו'מתלהטים' אחרי התורה, וגם לא היה נחשב בעיניהם מאומה מכל ענייני עולם הזה, לא כסף ולא זהב, אלא היו עסוקים אך בעסק התורה, 'כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם ', כדברי הזוהר הקדוש (ח"א קלא:): רבי אלעזר פתח ואמר, 'גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך' (תהלים קיט יח), כמה אינון בני נשא טפשין דלא ידעין ולא מסתכלין לאשתדלא באורייתא, בגין דאורייתא כל חיין וכל חירו וכל טוב בעלמא דין ובעלמא דאתי [-כמה הם טפשים בני אדם שאינם יודעים ואין מסתכלים לעסוק בתורה, שהרי התורה היא כל החיים וכל החירות וכל הטוב בעולם הזה ובעולם הבא]. 'גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא' (אבות פ"ו מ"ז).
לכאורה יש להתבונן בלשונו של רבינו, מה ביאור הדבר 'משתגעים ומתלהטים אחריה', למה זה יאמר בלשון 'משתגעים' שהוא לשון שמצאנוהו בתוכחה כמו שנאמר (דברים כח, לד) 'וְהָיִיתָ מְשֻׁגָּע מִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ', וגם 'מתלהטים' הרי זה לשון להט של אש, ומורה באצבע על התלהבות מיוחדת במינה, וצריך להבין ביאור הדברים.

משל נפלא מן החיים
אך יתבאר על פי משל מן החיים. אם אנו רואים אדם שמכין לעצמו כוס קפה ערב בטרחה רבה ומרובה ולבסוף אינו שותהו, נאמר מיד שהוא שונה. אולי הוא משוגע. מפני מה טרח אם אינו שותה. אולם הבה ונחשוב חשבונו: למה זה הוחלט לנו שהוא משוגע, אין זאת אלא מפני שהוא נוהג באופן אחר מיתר בני האדם. הוא חורג מן הרגילות. אמנם אם אותו אחד הוא איש עסקים שלהוט אחר עסקיו הבוערים וכלל לא שם לב שהכוס קפה נמצא לידו, בכהאי גוונא בוודאי לא ייחשב לאיש משוגע, מאחר שאין הוא שונה בכך מאחרים ואין מעשיו חריגים. הוא באמת שכח שיש לו כוס שתייה.
אם אדם מכין כוס קפה ולפתע שומע כרוז מכריז שמחלקים אלף דולר ברחוב הסמוך, והוא זונח את הקפה כדי לרוץ לקבל אלף דולר הרי זה איש רגיל לגמרי, אדרבה, אם היה נשאר לשתות את הקפה אז היו חושבים עליו שהוא משוגע. ואם אין הוא זקוק לסכום זה, הרי שבסכום כפול ומכופל בוודאי היה רץ כדי לקבלו. כיוצא בזה, אם יחליט אדם ללכת בבגדי שחור מכף רגל ועד ראש הכי יהיה נחשב לאדם מן היישוב. בוודאי שלא. אך אם כל אנשי מקומו יהיה מנהגם בכך, הרי אדרבה אם לא ילך כך יהיה זה משונה ומשוגע. נמצא שכל עניין השיגעון אינו אלא עניין יחסי, שתלוי לפי מידות האדם, במה הוא נחשב כמשונה במעשיו ובמה אינו נחשב משונה.
כן הוא הדבר הזה בלומד התורה הקדושה, אדם שיושב ולומד ברוגע וזוכר שיש לו כוס קפה אינו דומה למי שכל כך להוט אחרי התורה עד שכל מה שאינו קשור לתורה אינו נמצא בעולמו , וממילא לעומד מהצד הוא עלול להיראות כשונה וכחריג, כאשר באמת אין הוא שונה אלא משוקע בתורה. נמצא שאין זה משוגע לשלילה כי אם לחיוב.
הצד השווה של המשוגע והמתלהט הוא בכך שאותו אדם בהנהגתו מתנתק לגמרי מסובביו, עד שאי אפשר לומר לו מה תעשה, הלא אי אפשר לומר דבר וחצי דבר למשוגע, כשם שאי אפשר לקוות מאחד שמתלהב ומתלהט וכל כולו נמצא בתוך הלהט והאש, כי מבחינתו בשעה זו הוא סבור שהוא איש רגיל ומעשיו כשורה. אין זה מעניינו מה האחרים חושבים עליו.
וכך ממש אנו אמורים להיות משוקעים בלימוד התורה הקדושה, כדרשת חז"ל על הפסוק (במדבר יט, יד) 'זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל', אמר ריש לקיש אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. בפשטות הכוונה במי שמתייגע ועמל בה, כמו רבא שהיה לומד תורה ודורך על האצבע, והאצבע היה זב דם והוא לא הבחין בכך. אבל בספרים הקדושים מבואר עניין אחר: יודעים אתם אצל מי מתקיימת התורה, אצל מי שכל העולם נחשב אצלו כ'מת' בשעה שהוא לומד. אין הוא רואה כלום חוץ מלימוד התורה. אין כלום מלפניו. כאשר הוא יושב ולומד אין שום דבר בעולם. זהו 'משתגעים ומתלהטים', כמו המשוגעים והמתלהטים שאין להם בכלל שליטה עצמית, לא מעניין אותם מהעולם, הם מתנהגים לפי מה שנראה להם באותה שעה. כך הלומד תורה, צריך ללמוד באופן כזה שלא מעניין אותו מאומה ולא נחשב בעיניו מאומה.

איך לא אבוש שאני אינני רתוק כך לגמרא
דרך משל היה ה'בן איש חי' זיע"א מספר: פגש פעם היצר הרע את היצר הטוב, אמר היצר הרע ליצר הטוב: עד מתי נלחם האחד בשני, ועד מתי תתנגד לכל מה שאני אומר, הלא שלמה המלך ע"ה קרא לי 'זקן', ואילו לך הוא קרא 'ילד'?
אמר לו היצר הטוב: אדרבה, לך קרא שלמה המלך 'כסיל', ואילו לי קרא 'חכם', ואין החכם שומע לכסיל.
אמר לו היצר הרע: אף על פי כן 'השלם עמי שעה אחת'. אמר לו היצר טוב: מה תרצה לעשות באותה שעה?
השיב היצר הרע: אזמין את אחד מן החסידים הגדולים לבית מרזח. אמר לו היצר הטוב: את מי תרצה להזמין.
השיב לו היצר הרע: את החסיד פלוני. אמר לו היצר הטוב: ומי מונע זאת מידך?
השיב היצר הרע: הוא חסיד גדול ולא ישמע בקולי, אלא אם כן גם אתה תסכים בעדי. אמר לו היצר הטוב: אני אתן לו רשות ללכת לשם.
בא היצר הרע ודבר על לבו של החסיד ללכת לשם, אך החסיד לא אבה לשמוע. עד שבא היצר טוב ואמר לו: תלך, אולי עוד יצא מזה דבר טוב.
הלך החסיד לבית המרזח והקשיב לדברי הליצנות שם. לאחר מכן, נכנס לחדר הפנימי וראה כיצד משחקים בקלפים, ראה איך הם שקועים במשחק, והיה מרותק להם במשך שעתיים. כשחזר החסיד לביתו, החל בוכה במר לבו. נזעקה אליו הרבנית אשת חבר, מה לך בוכה. אמר לה: מנורת זהב מפוארת היתה לי, הלילה מסרתיה לבדיקה ונמצאו בה סיגים. החלה הרבנית חושבת שמא השתטה, 'כלום מתוך שכרות הינך דובר'? – שאלה אותו, איזה כלי זהב בראשך יש לך?
אמר לה החסיד: יודע אני מה שאני אומר. לבי הוא מנורת הזהב שלי. כל הימים הייתי בטוח שהוא כלי זהב ללא סיגים. אך לאחר שראיתי מה שראיתי, הנה ראיתי שעדיין לא הגעתי להיות זהב מזוקק, אם אותם משחקי קלפים יכולים היו להיות שקועים במשחקם כך, איך לא אבוש שאני אינני רתוק כך לגמרא.
למחרת, פגש אותו היצר הרע מתפלל בדביקות כזאת, בחשק ובהתלהבות יתירה, וידע כי הפסיד את שרצה להשיג.

שעה רצופה ומתוקה של לימוד התורה
כאשר יהודי יושב ולומד שעה רצופה, הרי הוא צריך להיות בבחינת 'משתגע' ולא לקום ממקומו, ולא זו בלבד, אלא להיות גם בבחינת 'מתלהט', שאבריו בוערים בתורת ה', עד שהלהב עולה מאליה ואין הוא יכול להניח תורת חיים מקור חיותו.
ואולי דרך רמז יש לפרש עוד הכוונה, שאפילו אם הוא חש בעצמו בחינה של 'משתגע' ושל 'מתלהט', גם באופן זה אין לו לנוח מלימודו, כי בוודאי יבוא מזה לידי 'מתיקות ועריבות התורה'. (מתוך הספר ספיר ויהלום להרב הגאון רבי מנחם מנדל פומרנץ שליט"א)

פניני אור - פנינים נפלאים מדברי רבינו בלשון קלה השוה לכל נפש.

שמחה אמיתית רק בעת שישראל יושבים על אדמתם
הנה בפרשה זו (כי תבוא) יש קכ"ב פסוקים, וי"ל שרומז בזה לפרק קכ"ב בתהלים אל הפסוק (תהלים קכב, א) 'שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ', והוא עפ"י מה שכתב רבינו האור החיים הק' בריש פרשתנו בפסוק (כו, ו) "והיה כי תבוא אל הארץ" וגו', אמר 'והיה' לשון שמחה, להעיר שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ על דרך אומרו (תהלים קכו, ב) אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וגו' עכ"ד. הרי דשמחה אמיתית יש רק בעת שבני ישראל יושבים על אדמתם.
ויש לומר שלזה מרמז פרשה זו שהיא קכ"ב פסוקים, לפרק קכ"ב שבתהלים ששם כתיב 'שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ' היינו שהשמחה האמיתית יהיה רק כאשר נלך לבית ה' היינו בארץ ישראל בביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן (ספר 'זה השער')