עמל וחיסרון כיס קודמים לדברים יקרים שבאו בלא טרחה | רבנים שונים | בית המדרש

מדורים
לאורו

קטגוריה משנית

3 דק' קריאה

אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן (כה, ז).
הקשה רבינו האור החיים הק' צריך לדעת למה כתב אבני שוהם ואבני מילואים בסדר, אחר כל הי"א מינים, ומן הראוי היה לו לסדרם קודם זהב וכסף כי הם מעולים מהם... ומתרץ האוה"ח: אין התרומות נמנות כאן לפי סדר חשיבותם העצמית, אלא לפי הסדר של העמל והטרחה והחיסרון כיס שהיו לישראל בהבאתם . והנה כל הדברים המנויים שם, הגיעו להם לישראל על ידי עמל, אולם אבני השוהם לא טרחו ישראל בהבאתם, וכדאיתא בגמ' (יומא עה, א) שבדרך נס באו אליהם האבנים היקרות, העננים הביאום אליהם שנאמר (להלן לה, כז) "והנשיאים הביאו את אבני השוהם", ונשיאים מפרשים חז"ל עננים, "נמצא שמשולחן גבוה זכו בלי יגיעה וחסרון כיס", על כן נזכרת נדבה זו בסוף כל הנדבות שלפי סדר זה דרגתה אחרונה עכתו"ד.

לבנות ארון קודש מזהב או מפתוחי עץ מרהיבים ביופיים?
האחרונים (ראה חשוקי חמד - בבא בתרא ד.) למדים מדברי האוהחה"ק האמורים תשובה לדינא - הלכה למעשה, בנידון דלהלן:
נשאלה שאלה בבית המדרש: אדם בעל יכולת הרוצה לבנות ארון קודש לשם ולתפארת השי"ת, ולפניו ב' אפשרויות, הוא יכול לעשותו מחופה בזהב ומחירו רב מאוד, או לעשותו מפתוחי עץ מרהיבי עין, אך הוא זול יותר מהזהב. במה לבחור?
והשיבו (חשוקי חמד שם): הנה במסכת בבא בתרא (ד, א) נאמר: "מי שלא ראה בנין הורדוס, לא ראה בנין נאה מימיו. סבר למחפייה בדהבא אמרו ליה רבנן שבקיה דהכי שפיר טפי דמיחזי כי אידוותא דימא". ופרש"י: "גלי הים שהם נעים ונדים, והעין משתעשעת בראייתן". הרי דיופי חשוב יותר מזהב. לפי זה בענייננו, לכאורה יש לבחור את היפה למרות שיש יקר ממנו, ויש להעדיף את הפתוחי עץ היפים, מהזהב היקר. אולם יעוין שם במהרש"א שפירש את דברי הגמרא דמחזי כאדוותא דימא, דאפשר שכוונו בזה למה שכתבו בפרק כיסוי הדם (מסכת חולין) גבי תכלת דומה לים, והים לרקיע. ובתורת חיים כתב שעל ידי השיש הכחול, כשהקב"ה יסתכל בבית המקדש יזכר בזכות אבות שנמשלו לגלי הים, כמבואר בסנהדרין צהלי קולך בת גלים בתו של אברהם יצחק ויעקב, שעשו מצוות כגלי הים. ובבן יהוידע כתב: נ"ל כיוונו בזה שיהיה ההידור הזה במקדש מצד ראיית העיניים, לתקן מה שסימא את עינו של עולם, יעו"ש. הרי שלא העדיפו את השיש הכחול מפני יופיו, אלא שהיה בזה ענין בצבע הכחול, ולכן בענייננו שאין את השיקולים הנ"ל, לכאורה עדיף לעשות מזהב שהוא יקר יותר, ולא מפתוחי עץ למרות שהוא יותר יפה.
וכן משמע מדברי אור החיים הק' (שמות כה ז, ד"ה אבני שהם) שתמה למה כתבה התורה את אבני שהם ואבני מילואים אחר כל הי"א מינים, ומהראוי היה לסדרם קודם זהב וכסף כי הם מעולים מהם? והשיב ע"פ מה שאמרו חז"ל שהעננים הביאו את אבני השהם. ואם כן הגיעו בלא טורח ויגיעה וללא חסרון כיס, אשר על כן סדר נדיבותם אחר כל הנדבות, שמביאים ישראל מכיסם ועל ידי טורח, יעו"ש. הרי שיש מעלה גדולה בדבר יקר יותר שהגיע על ידי חסרון כיס. עיי"ש.

עני הנהנה מן הצדקה, האם יתן צדקה מכספו, או מכספים שזיכו לו
אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן (כה, ז).
שאלה. עני שחשקה נפשו ליתן צדקה, והנה הוריו שמעו על כך, והציעו לו שיזכו לו את סכום המעות שרוצה לתרום ויתן מעות אלו לצדקה, שואל העני האם יקבל הצעת הוריו ויתרום את הכסף שיקבל מהם, או שמא עדיף שיחסוך מפיו ויחסר מכיסו, כדי שהמצוה תהיה יותר מהודרת כי באה מתוך צער?
תשובה. הקשה האור החיים הקדוש על הפסוק 'אבני שהם ואבני מלואים לאפוד ולחשן' (שמות כה ז), למה כתב אבני שוהם ואבני מלואים בסוף אחר כל הי"א מינים, שמן הראוי היה לו לסדרם קודם זהב וכסף כי הם מעולים מהם, ותירץ (בתירוץ השלישי) על פי הגמרא ביומא (עה, א) שהעננים היו מביאים את אבני השהם וכו', אם כן משלחן גבוה היו מביאים, בלא טורח ויגיעה ובלא חסרון כיס, אשר על כן סידר נידבתם אחר כל הנדבות שמביאים מכיסם וע"י טורח, עכ"ד. הרי דמצוה שמקיים מתוך חסרון כיס, ומתוך טורח ויגיעה, יש לה חשיבות מרובה, מאשר כשלא נתנו לו אלא שזכו לו. ויעוין במשנ"ב (סימן תקפד סק"ח) שהביא דברי ה מטה אפרים שראוי לכל גבר ירא ה' להשתדל שיהיה לו עליה בימים נוראים, ואף במקומות שמוכרין מצוות יקנה אותה בדמים כפי יכולתו, ואדרבה יש עילוי יותר במצוה שבאה אליו בדמים ממצוה שבאה לו בחנם אין כסף. וכך כתב החיי אדם (כלל סח סעיף טז) שלא יעשה מצוה חנם, אלא יקנה אותה בשכר שלם כמו שכתוב 'ויאמר דוד אל ארוונה... ולא אעלה עולות לה' חנם', ובזוהר (בפרשתנו-תרומה) מחמיר מאד בזה.לאור זאת נראה בענייננו כיון שההורים רוצים ליתן לבנם כסף רק לצורך הצדקה, אבל בלי זה הרי אינם רוצים ליתן לו, אם כן הוי כמו שנותן צדקה בלא הוצאות ובלי טירחא, ונחשב לו כמצוה בחינם, ולכן עדיף שיחסוך כל חודש קצת מעות, ומהם יתן את הצדקה. (חשוקי חמד יומא עה, א).