הכשרת כלים ומטבח | הרב אליעזר מלמד | בית המדרש

קטגוריה משנית

150

25 דק' קריאה

א - כבולעו כך פולטו
כפי שלמדנו (לעיל לב, א), הכלל היסודי בדיני הכשרת הכלים הוא: 'כבולעו כך פולטו' - כדרך שימושו של הכלי באיסור כך דרך הכשרתו. שלושה סוגי הכשרה ישנם: א) הדחה. ב) הגעלה.
ג) ליבון. נבאר יותר: הסוג הראשון הוא הדחה במים, שהיא ההכשרה הקלה, שנועדה לכלים שהשתמשו בהם במאכלים אסורים צוננים, שכדי להכשירם צריך להדיחם במים ולנקותם משיירי המאכל האסור שנותרו דבוקים בדפנותיהם. הסוג השני הוא הגעלה במים רותחים, והיא נועדה לכלים שבישלו בהם מאכלים אסורים. הגעלה לשון הפלטה, שהכנסת הכלי למים רותחים מפליטה את הטעמים שנבלעו ודבקו בו בדרך בישול. הסוג השלישי הוא ליבון באוּר (באש), שנועד לכלים שהשתמשו בהם באש, כדוגמת שיפודים ורשתות צלייה. 1
ההבדל בין שלושת סוגי ההכשרה, שכאשר השתמשו בכלים בצונן, שיירי המאכלים נדבקים בכלים באופן חיצוני, וההדחה שוטפת אותם מעליהם ומכשירה אותם. וכאשר השתמשו בכלים בבישול, הבישול גורם לטעמי המאכלים להידבק ולהיבלע בכלים באופן חזק יותר, ולכן הדחה לא תועיל להם, ורק על ידי הגעלה במים רותחים, שממיסים את השומנים ומפליטים את הטעמים שדבקו ונבלעו בכלי אפשר להכשירם. וכאשר השתמשו בכלים באש (אוּר), בצלייה או באפייה, הטעמים נדבקים ונבלעים בכלים בכוח רב ובאופן קשה יותר מאשר בבישול, מפני שהבישול נעשה עם נוזלים שמרככים את בליעת הטעמים והדבקתם. בנוסף לכך, הבישול נעשה בדרך כלל בחום שאינו עולה על מאה מעלות, מפני שהנוזלים שבבישול ממתנים את עליית החום, ואילו האפייה והצלייה שנעשות בלא נוזלים, נעשות בחום גבוה יותר. ולכן הגעלה במים רותחים מסוגלת להפליט רק חלק מהטעמים שנדבקו ונבלעו בכלי על ידי האוּר, וכדי לבערם צריך ללבן את הכלי באש, שתשרוף ותכלה את הטעמים הבלועים בתבנית או בשיפוד. נמצא שככלל ההגעלה מפליטה ומוציאה את הטעם הדבוק ובלוע בכלי, ואילו הליבון שורף את הטעם בעודו בו.

ב - מדרגות ההגעלה
חובת ההגעלה היא לפי רמת השימוש בכלי, ארבע רמות ישנן: א) כלי ראשון שעל האש, ב) כלי ראשון שאינו על האש.
ג) עירוי מכלי ראשון. ד) כלי שני.
כלי ראשון , הוא הסיר שמבשלים בו על האש, וכן כף שמערבים בה תבשיל שמתבשל על האש. אם התבשיל היה טרף, הכשרתם כדרך בליעתם - במים רותחים בכלי ראשון על האש.
כלי ראשון שאינו על האש , הוא הסיר שהיה על האש והוסר ממנה או שכיבו את האש תחתיו. שהואיל וכבר אינו מתחמם על האש - חומו נחלש ואין בכוחו לבשל ולהבליע טעמים כמו בעת שהיה על האש. ולכן אם הכניסו לתוכו כף, אפשר להכשירה בכלי ראשון שאינו על האש, ובתנאי שהמים שבו עדיין חמים מאוד.
עירוי : קערה שעירו אליה תבשיל טרף מכלי ראשון, כיוון שהתבשיל הטרף ניתק מהסיר שבו התחמם, אינו יכול להבליע ולהדביק טעמים במידה שווה לכלי ראשון, ולכן די להכשיר את הקערה בעירוי של מים חמים מאוד מכלי ראשון.
כלי שני הוא הכלי שאליו עירו את התבשיל מהכלי הראשון. שאם למשל עירו מים רותחים לכלי שני, והכניסו לתוכו בשר טרף כדי שיתחמם במים הללו, הכלי צריך הכשרה ברמה של כלי שני. ואמנם רבים מקילים וסוברים שכלי שני אינו בולע ואינו צריך הכשרה, אולם כיוון שיש מחמירים, יש להגעיל גם כלי שני.
תבשיל בכלי ראשון שהצטנן עד שחומו ירד לפחות מ-45 מעלות, אינו יכול לבשל ולהבליע טעמים, ולכן אם הכניסו לתוכו כף, הכף אינה צריכה הגעלה אלא די להכשירה בהדחה.
תבשילי טרף שנמצאים בכלי שלישי, למרות שהם חמים מאוד, כיוון שכבר התרחקו ממקור החום, אינם נחשבים כמבליעים ומפליטים טעמים, ולכן הכלים שבאו עימם במגע, אינם צריכים הכשרה בהגעלה, אלא די להכשירם בהדחה. 2
סכין שחתכו בה בשר טרף רותח על האש, צריכה ליבון. ואם חתכו את הבשר לאחר שהסירו אותו מהאש, הסכין צריכה הגעלה. וכן מזלג שנעצו במאפה טרף בעודו בתנור - צריך ליבון. ואם לאחר שהוציאו אותו מהתנור - צריך הגעלה.
מרק טרף צונן ששהה במשך יממה בכלי, יש אומרים שהכלי צריך הגעלה, על פי הכלל 'כבוש כמבושל'. וכן נוהגים להורות לכתחילה. ובשעת הצורך אפשר להקל ולהכשיר כלי זכוכית ומתכת בהדחה, הואיל וידוע שאינם בולעים (להלן לה, ט; פנה"ל פסח י, יג).
רבים נוהגים לכתחילה להכשיר את כל הכלים הצריכים הגעלה בכלי ראשון, היינו במים רותחים שעל האש, משום שחוששים שמא השתמשו בהם בכלי ראשון ושכחו (עי' רמ"א או"ח תנא, ו; כה"ח קז). אולם כאשר ברור מה היתה רמת השימוש האסור, אין צורך להכשיר את הכלי ברמה גבוהה יותר.

ג - כלי שהשתמשו בו ברמות שונות
נחלקו הפוסקים בשאלה כיצד להכשיר כלי שהשתמשו בו בטרף ברמות שונות של שימוש, כגון מזלג שבדרך כלל משתמשים בו במאכלים צוננים שאין היד סולדת בהם, שהכשרתו בהדחה, ולפעמים משתמשים בו בתבשילים לוהטים, שהכשרתו בהגעלה, ולעיתים רחוקות משתמשים בו לצורך צלייה, שהכשרתו בליבון.
יש אומרים שצריך להכשירו כפי תשמישו החמור, שהואיל ובלע בדרגת בליעה חמורה, חובה להכשירו באותה דרגה. ויש אומרים, שצריך להכשירו כפי רוב תשמישו, ואין לחשוש לבליעה החמורה, מפני שבפועל לאחר יממה הטעם הבלוע בכלי כבר פגום ואינו יכול לאסור מאכלים. אלא שעדיין חייבים להכשיר את הכלי שהשתמשו בו בטרף, והחובה נקבעת על פי רוב השימושים האסורים שנעשו בו.
לכתחילה יש להחמיר להכשיר את הכלי כפי תשמישו החמור, ובשעת הצורך, כאשר קשה להכשיר את הכלי כפי שימושו החמור, אפשר להקל להכשירו כפי רוב תשמישו. לדוגמא, כלי שהכשרתו כפי תשמישו החמור תחייב ליבון שעלול להזיק לו, אפשר להכשיר בהגעלה כפי רוב תשמישו. 3
רוב ומיעוט לעניין זה נקבעים רק לפי השימושים האסורים, כגון מזלג שרגילים לאכול בו טרף בצונן, ופעם אחת עירבו בו טרף בכלי ראשון - הכשרתו כרוב תשמישו בהדחה. אבל אם מדובר במזלג שתמיד רגילים לאכול בו מאכלים כשרים בצונן, ופעם אחת עירבו בו טרף בכלי ראשון על האש - הכשרתו בהגעלה בכלי ראשון, הואיל ורק השימוש בכלי ראשון היה שימוש אסור שמצריך הכשרה. 4

ד - הכנת הכלים להגעלה והכשרת סירים
צריך לנקות את הכלי לפני הכשרתו בהגעלה, מפני שהמים הרותחים מוציאים את הטעמים הבלועים בכלי והדבוקים בו, אבל אינם מנקים את הכלי מכל שיירי המאכלים שדבוקים בו. והמכשיר כלי בהגעלה בלא שניקה אותו תחילה, צריך לנקות אותו ולחזור להגעילו (שו"ע או"ח תנא, ג).
גם את ידיות הכלים צריך להכשיר, מפני שבכלי מתכות, כאשר גוף הכלי מתחמם - נמשך החום גם לידיותיו, ואם הגיעו לחום שהיד סולדת ממנו, נחשב כל הכלי, כולל ידיותיו, ככלי שהשתמשו בו באיסור, וכולו צריך הכשר. גם ידיות מעץ צריך להכשיר, ואף שאינן מתחממות כל כך, פעמים שהתבשיל גולש או ניתז עליהן וטעמו נבלע ונדבק בהן (שו"ע או"ח תנא, יב; מ"ב סח). אמנם כיוון ששימושן ובליעתן של הידיות אינן כחומרת כלי ראשון שעל האש, אפשר להכשירן בעירוי מכלי ראשון (רמ"א שם). כאשר ניתן לפרק את ידיות הסירים, יש מהדרים לפרקן ולנקותן לפני ההגעלה. במקום זאת אפשר לנקות סביבן עם סבון רב, עד שיהיה ברור ששיירי המאכלים שאולי נותרו שם נפגמו.
כמו כן, כלי שיש בו חריצים שקשה להוציא מתוכם את שיירי המזון, צריך לנקות עם סבון רב, עד שיהיה ברור ששיירי המזון שבחריצים נפגמו, ואחר כך מגעילים את הכלי.
הגעלת סיר צריכה להתבצע בתוך כלי גדול שניתן להכניס את כולו לתוכו. ואין להסתפק בהרתחת המים בתוך הסיר, מפני שמסתבר שברבות הפעמים שהשתמשו בו התבשיל גלש או ניתז ממנו על שפת הכלי, ואזי טעם האיסור נבלע ונדבק גם בשפתו העליונה של הסיר, ושפת הסיר אינה מוכשרת על ידי הרתחת המים בתוך הסיר. כשאין כלי גדול שניתן להגעיל בתוכו את הסיר, יש למלא את הסיר שרוצים להכשיר במים ולהרתיחם, ובמקביל להרתיח מים בתוך כלי קטן, וכשהמים שבתוך הסיר ירתחו, יכניסו לתוכם את הכלי הקטן, והוא יגרום לכך שמים רבים ייצאו ויישפכו על צידי הסיר ויגעילו את שפתו (עי' ע"ז עו, א; ועי' שו"ע תנב, ו). 5

ה - המתנה עשרים וארבע שעות לפני ההגעלה
נוהגים שלא להגעיל כלים בני יומם, היינו בתוך עשרים וארבע שעות מאז שהשתמשו בהם באיסור. מפני שבמשך יממה הטעם הבלוע ודבוק בכלי עדיין משובח, ואם לא יהיה במי ההגעלה פי שישים מעובי דפנות הכלי, הם עלולים לקבל את טעם האיסור ולחזור להדביקו ולהבליעו בדפנות הכלי, ונמצא שההגעלה לא הועילה. אבל לאחר יממה, הטעם שנבלע ונדבק בכלי נפגם, ואזי גם אם לא יהיה במי-ההגעלה פי שישים כנגד הכלי, הכלי יוכשר, מפני שאז הכלי פולט למים טעם פגום, ואף אם יחזור ויבלע ממנו, אינו נאסר. שכן רק אם הטעם שנבלע בתחילה היה משובח הכלי נותר באיסורו גם אחר שהטעם נפגם, אבל אם בעת שהטעם נבלע ונדבק בכלי הוא היה פגום - הכלי אינו נאסר.
עוד יש לחשוש שאם יגעילו באותם המים כלים בשריים וחלביים, ייפלט למי-ההגעלה טעם טוב של בשר וטעם טוב של חלב, ואם לא יהיה במי-ההגעלה פי שישים יותר מאחד מהם, הטעמים לא יתבטלו בשישים ויתערבו זה בזה ויאסרו את מי-ההגעלה ואת הכלים שיגעילו בהם, מפני שיבלעו טעם בשר וחלב ביחד. אבל אחר יממה, טעמי הבשר והחלב שייפלטו מהכלים יהיו פגומים ולא יאסרו את מי-ההגעלה והכלים, מפני שנותן טעם לפגם מותר (שו"ע או"ח תנב, ב, מ"ב שם).
במקומות הגעלה ציבוריים נוהגים שלא לסמוך על הבאים להגעיל שישהו את כליהם יממה לפני ההגעלה, וכדי להימנע מתקלות, מוסיפים למי-ההגעלה סבון נוזלי, ועל ידי כך כל טעם שייפלט מהכלים מיד ייפגם, ואף אם יחזור וייבלע בכלים, כיוון שהוא פגום, אינו אוסר את הכלים. וכן כאשר רוצים להגעיל כלים בלא להמתין יממה, אפשר להכניס במים סבון נוזלי, ולהגעילם לכתחילה בתוך יממה. 6

ו - הגעלת הכלים בפועל
אפשר להשתמש לצורך ההגעלה בכל אחד מסירי המטבח ובלבד שיהיה נקי. מי ההגעלה צריכים להיות רותחים. בשעת הצורך, כאשר מערבים סבון במי-ההגעלה, אפשר אף להרתיח את מי ההגעלה בסיר טרף, שהואיל וטעם המים פגום, הכלי הטרף אינו אוסר את מי-ההגעלה (אמנם הוא עצמו לא הוכשר כמבואר לעיל ד).
משהים את הכלי בתוך המים הרותחים למשך כשלוש שניות. לכתחילה, לאחר ההגעלה נוהגים לשטוף את הכלי במים קרים, אבל אין זה מעכב. ולכן כאשר קשה לבצע את השטיפה במים קרים - אין חובה לטרוח על כך (שו"ע או"ח תנב, ז; מ"ב לד). 7
לפעמים הכנסת הכלים מקררת מעט את המים עד שהם מפסיקים לרתוח, ואזי יש להשהות את הכלים במים עד שיחזרו לרתוח, והסימן לכך - שהם מעלים בועות.
כלי שלא ניתן להכניס את כולו למים, אפשר להגעיל תחילה את חציו האחד ואחר כך את חציו האחר (שו"ע תנא, יא).
כאשר צריכים להגעיל כלים רבים כדוגמת סכו"ם, נוח להכניסם בתוך סל למים הרותחים, ולאחר שהייה של כשלוש שניות, להוציא את הסל מהמים והכלים כשרים. כיוון שיש חשש שהכלים יהיו צמודים זה לזה והמים הרותחים לא יעברו ביניהם, יש לנער מעט את הסל בתוך המים, כדי שהמים הרותחים ייכנסו בין הכלים ויכשירום (עפ"י שו"ע או"ח תנב, ג-ד).
אפשר להכשיר כלים בלא סל, על ידי השלכת הכלי לתוך המים הרותחים, שכן בעת שקיעת הכלי בתוך המים הרותחים, הם מקיפים אותו מכל צדדיו ומכשירים אותו. ואם צריך להגעיל מספר כלים כדוגמת סכו"ם, יש להשליכם למים כלי אחר כלי. ואם רוצים לקיים את המנהג לשוטפם במים קרים מיד לאחר הכשרתם, ישפכו את המים הרותחים, וישליכו את הכלים המוכשרים לתוך כלי של מים קרים. אמנם כפי שלמדנו, אין בכך חובה, ואפשר להמתין עד שהמים הרותחים יתקררו, ויוציאו מתוכם את הכלים שכבר הוכשרו.
לסיכום, כך הוא סדר ההגעלה: מנקים את הכלי, מרתיחים מים בכלי גדול ונקי, מכניסים את הכלי שצריך הגעלה לתוך המים הרותחים, רואים שהמים ממשיכים לרתוח, ולאחר כשלוש שניות מוצאים את הכלי שהוכשר. נוהגים להוסיף מי סבון למי ההגעלה או להמתין יממה בין השימוש באיסור להגעלה. לכתחילה, שוטפים את הכלי במים קרים אחר ההגעלה.

ז - ליבון
כלים ששימושם באוּר (אש), כדוגמת שיפודים ותבניות אפייה, הכשרתם בליבון. ואין זה משנה אם מקור החום הוא אש ממש או סלילי להט חשמליים וכיוצא בהם, כל שצלו או אפו בהם מאכל איסור, צריך להכשירם בליבון.
אמרו חכמים שליבון הוא הכנסת הכלי לאש עד 'שישיר קליפתו' (בבלי ע"ז עו, א), או עד שיצאו ממנו ניצוצות (ירושלמי ע"ז ה, טו). כיוון שבדרך כלל הברזל עצמו אינו מתקלף ואינו מוציא ניצוצות באש, נראה שכוונת חכמים שהליבון יגרום למאכלים הדבוקים לכלי להתקלף ממנו או שניצוצות מהם ינתזו. השאלה באיזה חום הכלי מגיע לכך.
רבים סוברים שהליבון צריך להיות בחום ששורף ומבעיר את המתכת עד שכל שיירי המאכל שנדבקו ונבלעו בכלי יישרפו. חום זה הוא כ-350 מעלות עד כ-400 מעלות. ואף שהאש שעליה צלו או אפו את האיסור לא הגיעה לחום כזה, לדעתם, רק כאשר הכלי יבער באש, כל טעמי האיסור שנדבקו ונבלעו בו יישרפו.
ויש מקילים וסוברים שהכלל 'כבולעו כך פולטו' חל גם על חום האש, שבאותו חום שבו טעם האיסור נדבק ונבלע בכלי, אפשר להכשירו. שאם שימושו היה בחום של 200 מעלות - אפשר להכשירו ב-200 מעלות. לפי דעתם, אפשר להכשיר תבנית שאפו בה איסור בתנור - בחומו של אותו התנור.
למעשה, המנהג הרווח כדעת המחמירים, וכיוון שהתבנית עלולה להינזק בליבון כזה, אין להכשיר תבנית אפייה. שכן זה הכלל: כל כלי שעלול להינזק בהכשרה, אין מכשירים אותו, שמא יתרשלו בהכשרתו כדי שלא להזיק לו (עי' לעיל לב, ד). אמנם במקום של הפסד מרובה אפשר להקל ללבן בחום שבו השתמשו באיסור כדעת המקילים.
לפיכך, אין להכשיר תבניות אפייה שאפו בהן טרף, כיוון שליבון חמור עלול לקלקל אותן. ולמי שיש קושי רב בקניית תבניות חדשות, או מפני שעלותן גבוהה עבורו או מפני שקשה לו להשיג כמותן, יכול להכשירן על ידי חימומן באותו התנור על החום הגבוה ביותר למשך כחצי שעה. וכן הדין בסיר פלא ומחבת טפלון. 8

ח - מצבי ביניים בין הגעלה לליבון
ההבדל בין סירים שנועדו לבישול שהכשרתם בהגעלה במים רותחים, ובין תבניות ושיפודים שנועדו לאפייה ולצלייה שהכשרתם בליבון - שהבישול נעשה עם נוזלים שמרככים את התבשיל ולכן שיירי התבשיל נדבקים ונבלעים בכלי באופן רך. ואילו מגמת האפייה והצלייה למעט את הנוזלים שבמאכלים ולהקשותם, וממילא שיירי המאכלים נדבקים ונבלעים בכלי באופן קשה. ואף שמושחים את תבניות האפייה בשמן, הכשרתן בליבון, הואיל והשמן נועד למניעת הדבקה ולא כדי לרכך את המאפה.
בישלו בסיר מאכל טרף שהתייבש, למרות שבסוף הבישול כבר לא היו נוזלים בסיר, הכשרתו בהגעלה, הואיל ותחילת בליעתו היתה על ידי נוזלים. ועוד, שהולכים אחר המגמה הכללית של הכלי, שנועד לבישול ולא לאפייה (רא"ש).
לפי זה הכשרת מחבת בהגעלה, שכן השמן שמניחים במחבת נועד להוסיף לחלוחית במאכל. וזה ההבדל בין אפייה לטיגון, שהאפייה מייבשת את המאפה ואילו הטיגון מלחלח את המאכל. כך סוברים רוב הראשונים (רא"ש, ראבי"ה, מרדכי ושערי דורא).
ויש אומרים שהכשרת מחבת בליבון, שהואיל ורגילים לטגן במחבת גם במעט שמן, פעמים רבות קורה שהשמן נגמר והבליעה הופכת להיות יבשה באוּר. ועוד, שלפעמים מתחילה יש מקומות במחבת שאין בהם שמן והבליעה שם באוּר, לכן דינה של המחבת כתבנית והכשרתה בליבון (רשב"א ורבנו יואל).
למעשה, יש להכשיר מחבת בליבון קל, היינו חימום המחבת על הכיריים עד שאם יניחו על המחבת נייר - ייחרך, או אם ימתחו על שפתה חוט דק - ייחרך וייקרע מרוב החום. שכך הכשרתה כדרך שימושה. וכך גם נוח להכשירה, שכן מדובר בחימום המחבת כשהיא ריקה על אותה האש שרגילים לטגן בה. 9

ט - תבניות בשר וחלב שהתחלפו
אם השתמשו בתבנית בשרית נקייה למאפה חלבי או להפך, כיוון שבפועל לא התערבו טעמי הבשר והחלב יחד, אפשר להכשיר את התבנית בהגעלה, כדין 'היתרא בלע' (המבואר בהערה). וקל וחומר שאפשר להכשיר אותה בליבון קל על ידי חימומה בתנור על החום הגבוה ביותר למשך חצי שעה, שלדעת מקצת הפוסקים הכשרה זו נחשבת כליבון גמור שמועיל גם לבליעת איסור (כמבואר בהלכה ז). 10
כמו כן, כאשר רוצים להפוך תבנית מבשרית לחלבית או להפך, די להכשירה בהגעלה או בחימום בתנור על החום הגבוה ביותר.
אמנם רבים באשכנז נהגו שלא להפוך כלים בשריים לחלביים ולהיפך על ידי הגעלה, כדי שלא יתבלבלו וישכחו מה היה חלבי ומה בשרי, אולם בשעת הצורך נהגו להקל. ובשאר הקהילות הורו שאפשר להגעיל כלי כדי להשתמש בו למין השני לכל צורך שהוא, אבל לא נהגו לעשות זאת באופן תדיר, כדי שלא ליצור בלבול במטבח בין חלבי לבשרי. 11

י - מדריך להכשרת מטבח טרף
כיור ושיש: צריך לנקותם היטב, תוך שימת לב לחריצים, שלא ישארו בהם שאריות מאכל. לאחר מכן יש לערות מים רותחים על הכיור ודפנותיו ועל כל משטח השיש. לפני העירוי צריך לוודא שהכיור והשיש יבשים, כדי שהמים הרותחים יישפכו עליהם ישירות ולא יתקררו מהמים שעליהם. במטבח ביתי רגילים להכשיר את הכיור והשיש במים שחוממו בקומקום, וכיוון שהמים שבקומקום אינם מספיקים להכשרת הכיורים וכל השיש, מקיימים את ההכשרה בשלבים, כאשר בכל שלב מערים את המים שרתחו בקומקום על אזור אחר, ואם מי העירוי זרמו לצד שעוד לא הוכשר, יש לגורפם משם לפני שיערו עליו מים נוספים שהורתחו בקומקום. לפיכך, הרוצה לחסוך זמן בתהליך ההכשרה, יערה תחילה על קרקעית הכיור, אחר כך על ארבע דפנותיו, אחר כך יתחיל להכשיר את המקומות הסמוכים לכיור ומשם ימשיך בהדרגה למקומות הרחוקים. ניקוי בקיטורית איכותית מועיל כמו עירוי.
שיש רגיש שעלול להינזק מעירוי של מים רותחים, הכשרתו בשטיפה ובניקוי טוב (פנה"ל פסח יא, א-ב).
כיריים : לכתחילה יש לנקות את הכיריים וללבן את החצובה בליבון קל. כאשר קשה ללבן את החצובה אפשר להסתפק בניקוי החצובה ובהגעלתה במים רותחים, וכאשר החצובה ארוכה מעומק הסיר, יש להכניס תחילה צד אחד ואחר כך את הצד השני. את שאר הברזלים בחצובה שאינם נוגעים בסירים, וכן את משטח האמייל שמתחת לחצובה, ואת ראשי הגז, צריך לנקות היטב מכל שאריות האוכל, אבל כיוון שחלקים אלו אינם באים במגע עם הסירים, אין צריך ללבנם או להגעילם. לכתחילה טוב להבעיר למשך כרבע שעה את כל הלהבות (עי' פנה"ל פסח יא, ב, 2).
כיריים חשמליות : מנקים היטב, ומחממים על החום הגבוה למשך כרבע שעה, וכבולעו כך פולטו. וכן דין כיריים קרמיות , הנראות כזכוכית אטומה, שמניחים עליהן ישירות את הסירים. כיריים אינדוקציה : מנקים את המשטח ומערים עליו מים רותחים, ומחממים עליו את הסירים למשך כרבע שעה, כדי שיחממו את המשטח שתחתיהם כדרך שימושם (עי' לעיל כה, 14).
סכו"ם וסירים : מנקים אותם תחילה, ממלאים סיר גדול במים, מרתיחים אותם ומערבים בהם מי סבון כדי לפגום את טעמם. בעוד המים רותחים מכניסים לתוכם את הסכו"ם, כלי אחר כלי, ובכך מכשירים את הסכו"ם. כמו כן מכניסים את הסירים הקטנים שאפשר להכניס לתוכו, ובכך מכשירים אותם. הכשרת הסיר הגדול וסירים שאינם נכנסים לתוכו נתבארה בהלכה ד.
תנור אפייה : מנקים את התנור משיירי מאכלים, מפעילים אותו על החום הגבוה ביותר למשך כחצי שעה, ובזה גוף התנור מוכשר. תבניות אין מכשירים, הואיל ולדעת רוב הפוסקים צריך להכשירן בליבון חמור, והוא עלול להזיק להן. במקום הפסד מרובה, כגון שאין דרך להשיג תבניות חדשות או שמחירן גבוה, ניתן להכשירן על ידי חימומן בתנור על החום הגבוה ביותר למשך כחצי שעה (לעיל הלכה ז' והערה 8).
מיקרוגל : יש להכשירו בשלושה שלבים: א) מנקים את שאריות האוכל שאולי נותרו בו מחמת גלישה ונתזים. ב) מגעילים את הצלחת המסתובבת במים רותחים. ג) מניחים בו צלוחית מים עם סבון ומחממים אותה למשך כעשר דקות על החום הגבוה ביותר, ובכך מכשירים אותו מהאדים והזיעה שדבקו ונבלעו בו בעת השימוש בטרף.
מדיח כלים : מנקים את המסננת משיירי המאכל שבה, ומפעילים את המדיח על החום הגבוה ביותר, ומכשירים בזה את המדיח והמגשים כאחד (עי' פנה"ל פסח יא, 5).
שולחן : אם הוא רגיש ואין מניחים עליו סירים רותחים, די לנקותו היטב עם מים וסבון. ואם אינו רגיש ולעיתים מניחים עליו סירים רותחים, יש לנקותו ולאחר מכן לערות עליו מים רותחים.
מקרר וארונות : הכשרתם בניקוי טוב עם מים וסבון כדי להסיר כל שארית רוטב שאולי דבקה בהם.
מיקסר ובלנדר : אם השתמשו בהם במאכלים קרים, הכשרתם בניקוי עם מים וסבון בלבד. ואם השתמשו בהם במאכלים רותחים, הכשרתם בהגעלה.

יא - שימוש במטבח ובמנגל טרף
כפי שלמדנו (לב, ג) אסור להשתמש בכלים שצריכים הכשרה למאכלים חמים, שהואיל ובישלו בהם מאכלים אסורים, צוותה התורה להכשירם. עתה נוסיף, שלכתחילה גם אין להשתמש בהם למאכלים קרים אפילו כדרך ארעי. ואף אין להשתמש בכלים בשריים למאכלים חלביים קרים או להפך.
אמנם בשעת הדחק, כגון מי שהגיע לבית אירוח (צימר) ואין לו כלים כשרים ואין לו אפשרות להכשיר את כלי הטרף, רשאי להשתמש באופן ארעי בכלים בשריים נקיים למאכלים חלביים קרים או להפך. וכן מותר בשעת הדחק להשתמש בכלים טרפים נקיים למאכלים קרים יבשים ונוזליים, כגון בצלחות לסלט, ובכוסות לשתייה קרה, ובכפיות לאכילת יוגורט וגבינה, ובקערות מרק לחלב עם דגנים. מפני שכל זמן שהכלים נקיים ואוכלים בהם מאכלים קרים, אינם מבליעים טעמים במאכלים. 12
כאשר רוצים להשתמש במנגל, כיוון שהמאכל נוגע ישירות ברשת, חייבים להכשירה. וכיוון ששימושה באש גם הכשרתה באש, ויש להקפיד שהאש תגיע לכל חלקי הרשת כפי שהיתה יכולה להגיע בעת השימוש בטרף. ואין צורך לנקות את הרשת, שהואיל ומכשירים אותה בליבון חמור, כל המאכלים הדבוקים בה נשרפים ונפסלים לחלוטין מהיות ראויים למאכל.

^ 1.. משנה (ע"ז עה, ב): "הלוקח כלי תשמיש מן הגוי, את שדרכו... להגעיל - יגעיל, ללבן באור - ילבן באור. השפוד והאסכלא (רשת צלייה) - מלבנן באור. הסכין - שפה (משפשפה) והיא טהורה". הרחבה בברייתא שם: "תנו רבנן: הלוקח כלי תשמיש מן הגוי, דברים שלא נשתמש בהן - מטבילן והן טהורין (כדין טבילת כלים המבואר לעיל בפרק לא). דברים שנשתמש בהן על ידי צונן, כגון כוסות וקיתוניות (כדים) וצלוחיות - מדיחן ומטבילן והם טהורין; דברים שנשתמש בהן על ידי חמין, כגון היורות (סירים גדולים), הקומקמוסון ומחמי חמין - מגעילן ומטבילן והן טהורין; דברים שנשתמש בהן על ידי האור, כגון השפודין והאסכלאות - מלבנן ומטבילן והן טהורין...".
^ 2.. יש מחמירים בכלי שלישי כאשר התבשיל שבו חם מאוד (פר"ח), ולדעת רוב הפוסקים דין כלי שלישי כצונן, ודי להכשירו בהדחה. משום שכל הכללים שקבעו חכמים הם גדרים רחוקים ליתר ביטחון, שכן בדרך כלל גם בכלי ראשון שאינו על האש הטעמים אינם נבלעים, ק"ו בעירוי, וק"ו בכלי שני (וזאת בנוסף לכלל הבסיסי, סתם כלים לאו בני יומם והטעם שבהם פגום ואינו אוסר), ואע"פ כן כיוון שבמקרים רחוקים יתכן ותהיה בליעה מסוימת, קבעו חכמים כללי ביטחון והצריכו להכשירם, אבל אין להרחיב את החששות מעבר לכללי הביטחון שנקבעו. וכן המנהג שלא להכשיר כלים שהשתמשו בהם בכלי שלישי, קל וחומר כאשר הכלים מזכוכית או ממתכת (לעיל לב, ח). לעניין גוש חם מאוד ראו להלן לה, ד, שנחלקו לגבי מצב שהוא בכלי שלישי או רביעי וכו'. למעשה, בכלי מתכת וזכוכית, כיוון שאינם בולעים וניתן לנקותם היטב, יש להורות כדעה המקילה. ובכלים שסופגים טעמים ככלי עץ, לכתחילה יש לחוש לדעת המחמירים בגוש.
^ 3.. סברת המחמירים ברורה, הואיל ופעם אחת הכלי בלע בליעה חמורה, יש להכשירו ממנה. כך דעת שאילתות, ראבי"ה, מרדכי, הגה"מ, תה"ד, או"ה הארוך ומהרי"ל. מנגד, משמע מהתלמוד, שהולכים אחר רוב תשמישו של הכלי, ולכן הכשרת כוסות ששימושן הרגיל בצונן - בהדחה (ע"ז עה, ב), למרות שלפעמים משתמשים בהן בחמים. והכשרת סכינים ששימושן הרגיל ברותחים - בהגעלה (פסחים ל, ב), למרות שלפעמים חותכים בהן בשר על האש. וכ"כ ר"ת, רמב"ן, רשב"א, רא"ה, ר"ן. וכך למדו רבים מהרי"ף ורמב"ם, כמובא בב"י תנא, ו. ←
כנגד מה שהקשו איך הכשרה כרוב תשמישו תועיל לבליעתו החמורה, ביארו שאחר יממה הטעם כבר פגום ואינו אוסר, ולכן קבעו חכמים שההכשרה תהיה כעיקר תשמישו (שו"ת רשב"א א, שעב; רמ"ע מפאנו צו; גן המלך נג). לפי זה צריך להקפיד להכשיר את הכלים לאחר יממה משימושם החמור. וכ"כ פר"ח תנא, ו; עולת שבת ז; חק יעקב לא; א"ר לז; ערך השולחן יא; מ"ב מו. וקשה, שרוב הראשונים שבדעה זו לא כתבו שצריך להמתין יממה מהתשמיש החמור. וביאר נהר שלום תנא, ח, שלדעתם גם בתוך יממה אפשר להכשיר כרוב תשמישו, הואיל ובפועל גם בהכשרה זו עיקר הטעם יוצא. ע"כ. כפי הנראה כוונתו, שכללי הבליעות וההכשרות שקבעו חכמים הם גבולות רחוקים שנועדו להכיל גם את המקרים הרחוקים, ואין צורך להחמיר מעבר לגבולות הללו עבור מקרים רחוקים מאוד. ונראה שכיום בכלי זכוכית ומתכת שנוקו כראוי עם סבון, מצד הדין גם כשמכשירים כרוב תשמישו, אין צורך להמתין יממה מהשימוש החמור.
בפשטות נראה שמנהג ספרד להקל להכשיר כרוב תשמישו, ומנהג אשכנז להחמיר כתשמישו החמור, וכפי שמבואר בשו"ע ורמ"א או"ח תנא, ו; כה. אכן רבים מפוסקי הספרדים כתבו כעיקרון שהולכים אחר רוב תשמישו (שו"ע תנא, ו; כה; רמ"ע מפאנו, גן המלך, פעולת צדיק, זבחי צדק, ר' יוסף משאש, יבי"א ח"י יו"ד נח; אול"צ ח"ג י, י-יא). אולם כמה מפוסקי הספרדים כתבו שלכתחילה נהגו להחמיר כתשמישו החמור (כנה"ג, שולחן גבוה, כה"ח תנא, ק; רח"ד הלוי מקור חיים קפו, א). ואף בשו"ע או"ח תנא, כ, כתב שנוהגים להכשיר שולחנות בעירוי כתשמישו החמור. ומנגד, גם הרמ"א או"ח תנא, ו, כתב שבדיעבד אפשר להכשיר כרוב תשמישו. ונראה משעה"צ קמד, שהכוונה שכאשר קשה להכשיר כתשמישו החמור, אפשר להכשיר כרוב תשמישו. כמו כן, אם ההכשרה כתשמישו החמור יכולה להזיק לכלי, לדעת בית מאיר יא, אפשר להכשירו כרוב תשמישו, והביאו בשעה"צ נא. וכיוון שמצינו בין יוצאי ספרד פוסקים שהורו להחמיר לכתחילה, ובין יוצאי אשכנז פוסקים שהורו להקל בשעת הצורך, כדי שלא לאפושי פלוגתא כתבתי כדעת המכריעים להחמיר לכתחילה ולהקל בשעת הצורך. לפיכך, מזלגות שלעיתים משתמשים בהם באוּר, יש להכשיר בהגעלה, הואיל והם עלולים להיפגם בליבון. טעם נוסף, בדרך כלל המזלג שהשתמשו בו בטל ברוב המזלגות שלא השתמשו בהם באוּר.
^ 4.. כך דעת פמ"ג יו"ד צא, שפ"ד ג; בית אפרים חו"מ יז; חזו"א או"ח קיט, טו; שבט הלוי ח"ו קטז, ג. אמנם בהגהות ר"ב פרנקל לסי' צא, מיקל וסובר שקובעים את רוב תשמישו לפי כל שימושיו כולל שימושי ההיתר.
^ 5.. יש שהציע לגרום לגלישת המים על ידי עירוי של מים רותחים מקומקום לתוכו. אכן בדיעבד זה מועיל, אבל העצה שכתבתי להשתמש בכלי קטן ובו מים רותחים עדיפה, מפני שבעירוי - המים מתקררים מעט, ולעומת זאת, כשמכניסים את הכלי הקטן הרותח לתוך הסיר הגדול, המים לא מתקררים כלל, וההכשרה כולה בחום של כלי ראשון שעל האש.
הכשרת סיר על ידי גלישה רבה מתוכו מועילה לכלי שבלע דרך גלישה, אבל כלי שרגילים להכניס לתוך כלי אחר כדוגמת מצקת - בליעתו בתוך כלי ראשון, והגעלה בדרך של גלישה לא תועיל לו, אלא צריך להגעיל את כולו בתוך מים רותחים (מ"ב תנב, לא). סירים שיש בשוליהם קפל מתכת, אינם צריכים טיפול מיוחד (פנה"ל פסח י, 17, ובמהדורת תש"פ י, 12).
^ 6.. לרש"י, אשכול, יראים, רמב"ן ועוד, בכל משך הזמן שהכלים בתוך מי-ההגעלה הרותחים, הם פולטים טעם ולא בולעים ממי-ההגעלה, וממילא אין מקום לכל החששות שהובאו למעלה. אולם התוס', או"ז, רא"ש, רשב"א, סמ"ק ועוד, חוששים לכל המובא למעלה, וכן המנהג. וכן כתבו בשו"ע ורמ"א או"ח תנב, א-ב, ומ"ב א. נמצא שהרוצה להגעיל כלי חייב להקפיד על אחד משני תנאים: או שיעברו על הכלים יממה כדי שהטעמים הנפלטים מהם יהיו פגומים (או לפגום את מי-ההגעלה בסבון). או שיהיה במי-ההגעלה פי שישים מעובי דפנות הכלי, שאז הטעם הנפלט בטל בשישים.
אמנם לאו"ה הארוך, אם הכניסו כלי אחר כלי למי-ההגעלה, קמא קמא בטל במים, ואין מצרפים את כל הכלים יחד. אולם לרשב"א חוזר וניעור, ואם אין במי-ההגעלה פי שישים מכל הכלים שהוכנסו להם, יש לחשוש לכל המובא למעלה. וכן נוהגים (מ"ב יג). ואף נוהגים לכתחילה שלא להגעיל כלים בני יומם, שמא יטעו ולא יהיה במי-ההגעלה פי שישים (מ"ב כ).
כל היסודות הללו חלו גם על כלי מתכת ישנים שלא נוקו היטב עם מים וסבון, כפי שהיה מקובל עד לדורות האחרונים, אבל כיום שכלי המתכת חלקים ומנקים אותם עם סבון ואין חשש שנותרה עליהם שכבה של שיירי מאכלים - אין חשש שיפלטו טעם למי-ההגעלה. ורק בכלי חרס ועץ יש חשש שיפלטו טעמים (לעיל לב, ד-ח). ואע"פ כן מקובל להורות בהגעלה ציבורית לערב סבון במי-ההגעלה, מפני שכך צריך לכלי עץ ופלסטיק, ומפני שיש אנשים שאינם מנקים את כלי המתכת והזכוכית שלהם כראוי.
יש סוברים שרק במים ניתן להגעיל, כי משקים אחרים אינם מפליטים טעמים כראוי (רמב"ן, ריטב"א ומאירי). ויש סוברים שגם במשקים אחרים אפשר להגעיל (רשב"א). הרמ"א או"ח תנב, ה, הכריע, שלכתחילה יש להגעיל במים, ובדיעבד אפשר גם בשאר משקים. לפי זה כתבו כמה אחרונים שלכתחילה אין לערב במי-ההגעלה אפר (מ"א, פר"ח וחק יעקב). אולם ההוראה המקובלת כיום שמערבים סבון במי-ההגעלה, מפני שהסבון אינו משנה את סמיכותם של המים (וכ"כ ספ"כ ז, 76).
^ 7.. הכל מסכימים שמי ההגעלה נועדו להפליט את הטעם שנדבק ונבלע בכלים, שעל ידי שהם רותחים הם ממוססים את השומנים שמדביקים את שיירי המאכלים לדופן הכלי ומפליטים את הטעמים. ראשונים רבים כתבו שיש להשהות את הכלים במי ההגעלה עד שיפלטו את בליעתם למים (רי"ף, רמב"ם חמץ ומצה ה, כג; ראב"ד, רמב"ן, רשב"א, ר"ן ועוד). והראבי"ה והטור (תנב, א), כתבו שהמנהג להכניס ולהוציא את הכלים מיד. ובארו האחרונים כדי שלא יחזרו לבלוע את מה שפלטו (מ"ב תנב, ד). הפרי חדש תנב, ו, ביאר שהמנהג כפשוטו להכניס ולהוציא מיד, ושלא כרוב הראשונים, שכן מנהג ישראל תורה. מנגד, הט"ז וא"ר, כתבו שגם לפי הטור והמנהג, צריך להשהות מעט. ובשועה"ר תנב, ד, ביאר שהכוונה "להשהותו מעט מזעיר". כמדומה שכוונתם לכשלוש שניות.
עוד כתבו הראשונים, שלאחר ההגעלה יש לשטוף את הכלי במים קרים, כדי להסיר מהכלים את מה שפלטו, וכדי שחום המים לא יגרום לטעמים שנפלטו בהגעלה לחזור ולהידבק ולהיבלע בכלים (רמב"ם, ראבי"ה, רשב"א ועוד רבים. והמאירי כתב שבמקום לשטוף בקרים אפשר לנגב את הכלי כדי לקנח את הפליטה הדבוקה על שטח פניו). אולם כתבו הראשונים שהשטיפה בקרים אינה מעכבת הואיל ולא נזכרה בתלמוד. וביארו האחרונים, שזה מפני שנוהגים להגעיל את הכלים כשאינם בני יומם (עי' מ"ב תנב, לד).
^ 8.. על הליבון נאמר בבבלי ע"ז עו, א: "עד שתשיר קליפתן", וכן הובא בשאילתות, בה"ג, רי"ף, רמב"ם ועוד. ובירושלמי ע"ז ה, טו: "והליבון צריך שיהו ניצוצות מנתזין ממנה", וכ"כ רא"ש, טור ושו"ע תנא, ד. אמנם אין בזה מחלוקת אלא הם שני סימנים של ליבון, וכ"כ פמ"ג תנב, מ"ז א. לכאורה הניצוצות והקילוף צריכים להיות במתכת עצמה, אולם בדרך כלל המתכות אינן מוציאות ניצוצות וגם אינן מתקלפות מחמת האש, ולדעת מומחים, כך היה גם בעבר, כי גם מתכות פרימיטיביות אינן מוציאות ניצוצות או מתקלפות. לפיכך נראה שהכוונה ששיירי המאכלים שנדבקו ונבלעו בדפנות הכלים היו בוערים ומתפחמים ומתקלפים או מתפקעים ומוציאים ניצוצות. כעין זה ביאר הרב פפויפר (דרך כוכב עמ' 310), ודבריו הובאו בספרים רבים (מעדני אשר איסור והיתר קנט; הוראה ברורה יו"ד קכא, נח; דברי דוד ח"א יו"ד י).
כמובא למעלה, נחלקו האחרונים לגבי ליבון. רבים סוברים שמדובר על חום קבוע שמוציא ניצוצות, ומהם: פמ"ג (תנא, א"א ל); מהר"ם שיק או"ח ריג; מקראי קדש לרב פרנק (פסח ח"א פ, ז); אג"מ יו"ד א, ס. ויש שהקילו ללבן באותו החום שבו השתמשו באיסור: שו"ת ערוגות הבושם או"ח קיט; מנחת יצחק ג, סו; תפארת צבי א, ל; וכ"כ בנטעי גבריאל (פסח עה, ג) בשם הר"א קוטלר, והרי"ב מבריסק. למעשה מקובל להורות כדעת המחמירים, שדבריהם מצוטטים להלכה בספרי זמננו (אול"צ ח"ג י, ב; באהלה של תורה א, יח; ספ"כ ח, מ; הגעלת כלים ה, ו; יג, שטו).
לרבי אביגדור, אחד מהראשונים (הובא בהגה"מ מאכ"א יז, ה), דעה מקילה יותר, שליבון הוא שמבערים אש תחת הכלי עד שאם יניחו עליו קש - ייחרך, וזו כוונת חכמים "עד שיהו ניצוצות מנתזין ממנה". למעשה הוסכם שאין להקל כמותו, וקראו לליבון זה 'ליבון קל', שהוא מועיל כמו הגעלה ואף יותר. וכשיש ספק אם צריך ללבן כלי, נהגו רבים להורות להכשירו בליבון קל (תה"ד קל; רמ"א או"ח תנא, ד). עוד תועלת היתה בליבון קל, שהוא הועיל לביעור שיירי מאכל שנתקעו בחריצי הכלי והיה קשה לנקותם (מ"ב תנא, לג). וכיום אפשר לפוגמם עם סבון. עוד כתבו הפוסקים, שיש ליבון יותר קל, והוא כאשר מחממים את הכלי לחום שהיד סולדת בו (לבוש, ט"ז תנא, ח; שועה"ר י). כפי הנראה הכוונה ל-70 מעלות ומעלה. וכתב בפמ"ג (תנא א"א ל), שהוא מועיל לבליעה של כלי ראשון שאינו על האש.
כאן כתבתי שאפשר לסמוך על דעת המקילים ללבן את התבנית באותו חום רק 'במקום הפסד מרובה', ואילו לגבי לפסח כתבתי שאפשר להקל 'בשעת הצורך' (פנה"ל פסח מהדורת תש"פ י, ד, 4), משום שלגבי פסח מצטרף שיקול נוסף להקל, והוא דעת הראשונים שסוברים שחמץ לפני פסח נחשב 'היתרא בלע', ודי להכשיר כלים שבלעו חמץ באוּר על ידי הגעלה (פנה"ל שם י, ג). אולם לגבי איסורים, שאין שיקול זה, לכאורה יש להחמיר כדעת רוב הפוסקים. אמנם כיוון שלאחר יממה מדובר במחלוקת בדרבנן, למרות שרוב הפוסקים החמירו, יש להורות במקום הפסד מרובה כדעת המקילים. והמחלוקת בדרבנן, מפני שלאחר יממה הטעם שדבוק ובלוע בכלים נפגם, ומהתורה טעמים אלו אינם אוסרים, ורק מדברי חכמים צריך ללבנם כדי להוציא מהם את הטעמים הפגומים. וגם לפי הדעה שהבאתי (לעיל לב, 7), שההכשרה עצמה מהתורה ואינה תלויה בטעם, אפשר לסמוך על המקילים, הואיל וההכשרה כדרך בליעתו. עוד יש להוסיף, שסברת המחמירים שיש טעמים שאינם יוצאים בלא ליבון חמור, נכונה לגבי כלים שבולעים, אבל במתכות שאינן בולעות ממש אל תוכן, די באותה רמה של חום. ויש לצרף את דעת הסוברים, שאם מושחים את התבנית בשמן, דין התבנית כסיר שבליעתו בנוזלים והכשרתו בהגעלה (שולחן גבוה תנא, לא, ושו"ת תפארת אדם או"ח טז, המובאים בסוף ההערה הבאה). וכן דין נייר אפייה.
^ 9.. לרשב"א (תוה"ב ד, ד), רבינו יואל ומהר"ם חלאווה, הכשרת מחבת שטיגנו בה במעט שמן - בליבון. ולראבי"ה, רא"ש (פסחים ב, ז), רבנו ירוחם, אגור, שבולי הלקט בשם גאונים, מרדכי, הגה"מ ועוד - בהגעלה. (לרבנו תם, או"ז, רא"ה ואוהל מועד, רק כלי שחום האש מקיפו מכל צדדיו כגון שיפוד או תבנית שבתוך תנור, חייב בליבון, ולשיטתם, גם אם לא מרחו שמן בתחתית המחבת - הכשרתה בהגעלה). ←
בשו"ע יו"ד קכא, ד, החמיר להכשיר מחבת בליבון (ולעניין פסח היקל, בצירוף סברת 'היתרא בלע', ראו פנה"ל פסח י, 3). למעשה כתבתי להכשיר בליבון קל, ראשית מפני שלדעת רוב הראשונים הכשרת מחבת בהגעלה, וקל וחומר שלדעתם אפשר להכשיר בליבון קל שמועיל יותר מהגעלה. בנוסף לכך, יש אומרים שהליבון צריך להיות בחום השימוש האסור, ואם כן גם לדעת המחמירים ללבן מחבת - ליבון קל הוא הליבון הנדרש למחבת (לעיל הערה 8). עוד למדנו בהערה 8 שרבים הורו שכשיש ספק אם הכשרת כלי בליבון או הגעלה אפשר להסתפק בליבון קל. בנוסף לכך, לאחר יממה מהשימוש האסור, הטעמים שנבלעו ונדבקו נפגמים, ואזי הספק בדברי חכמים, וממילא הלכה כדעת המקילים שהכשרת מחבת בהגעלה, וכ"כ באג"מ (יו"ד ג, יד, ב). אך כיוון שבפועל קל להכשיר את המחבת בליבון קל, שהוא כדרך שימושה הרגיל, ובזה יוצאים ידי רוב הפוסקים, כתבתי כך למעשה. ולפי המבואר לעיל (לב, 8), עיקר חיוב ההכשרה מפני שכך הורתה התורה, להכשיר כלים שהשתמשו בהם באיסור כדרך שימושם האסור, יש יותר מקום לומר שהכשרת המחבת בליבון קל ממש כדרך שימושה.
יש אומרים, שכאשר אין במחבת שמן רוחש ומבעבע - המחבת נחשבת כתבנית (פר"ח תנא, יא; שועה"ר לו). מנגד, יש אומרים, שכאשר מושחים את התבנית בשמן, דין התבנית כסיר שבליעתו בנוזלים והכשרתו בהגעלה (שולחן גבוה תנא, לא, ושו"ת תפארת אדם או"ח טז). ונראה למעשה עפ"י הרא"ש ודעימיה, כדרך האמצע, שאם מגמת השמן למנוע הידבקות כפי שמקובל במשיחת תבנית בשמן, הרי שזו אפייה והכשרתה בליבון. ואם מגמת השמן ללחלח את המאכל ולהטעימו בשמן כפי שמקובל במחבת, הרי שזה טיגון, והכשרת המחבת בהגעלה.
^ 10.. ' היתרא בלע ': מה שלמדנו (בהלכה א), שכלי שבלע באוּר צריך הכשרה באוּר, הוא בתנאי שהבליעה היתה של דבר איסור. כגון שיפוד שצלו בו בשר טרף, שהואיל ובלע טעם איסור באוּר, הכשרתו בליבון. אבל אם בעת הבליעה הבשר היה כשר, ורק אח"כ הפך לאסור, אפשר להכשירו בהגעלה. לפיכך, שיפוד שצלו בו בשר קרבן, לאחר יום בשר הקרבן הופך להיות 'נותר' ואסור באכילה, וגם הטעם הבלוע בשיפוד הופך להיות 'נותר', ולכן השיפוד צריך הכשרה. אבל כיוון שבעת שנבלע טעם הבשר בשיפוד הבשר היה מותר באכילה, אין צורך ללבנו אלא די להכשירו בהגעלה במים רותחים (ע"ז עו, א). וזאת משום שההגעלה מוציאה כמעט את כל הטעמים, ומה שאינו יוצא אינו אלא טעם קלוש, וכאשר הבליעה היתה באיסור, צריך להוציא גם טעם קלוש זה, אבל כאשר תחילת הבליעה היתה בהיתר, די בהוצאת עיקר הטעם על ידי הגעלה (רמב"ן וריטב"א שם).
כיוצא בזה, תבנית אפייה שאפו בה מאכל חלבי ולאחר יממה אפו בה בשר, כיוון שטעם החלב בעת אפיית הבשר היה פגום, בפועל לא התערבו טעמי חלב ובשר יחד, ולכן די להכשיר את התבנית בהגעלה כדין 'היתרא בלע'. ואמנם אסור לאפות בשר בכלי חלבי שאינו בן יומו, אולם כיוון שבפועל לא התערבו טעמי בשר וחלב טובים, אם עשו כן אין זה נחשב כבליעת איסור אלא כבליעת היתר שחכמים אסרוהו, ולכן מועילה לו הגעלה. וכ"כ או"ה הארוך נח, כו; פמ"ג בפתיחה להל' בשר וחלב, ועוד. ולשועה"ר או"ח תנא, יג, גם אפיית בשר בתוך יממה מאפיית מאכל חלבי נחשבת כהיתרא בלע, הואיל ובכל פעם אפה מין כשר. ואם זו תבנית מתכת וניקו אותה בין האפיות עם סבון כמקובל כיום, לכל הדעות גם אם אפו את הבשר בתבנית החלבית באותו יום, הכשרתה בהגעלה, הואיל ובפועל לא נותרו בה שאריות טעם חלב (לעיל לב, ו-ח), והרי זה כ'היתרא בלע' גם לפמ"ג ודעימיה. בפועל, הדרך הקלה להכשרת התבנית היא לחממה בתוך תנור האפייה על החום הגבוה למשך כחצי שעה, ולכל הדעות יוצאים בזה ידי הגעלה, שכן ליבון קל מועיל יותר מהגעלה (לעיל הערה 8).
וכן הדין בסיר פלא ובמחבת טפלון שאם השתמשו בהם בטרף, הכשרתם בליבון, אבל אם טעו ואפו או טגנו בהם חלבי ואחר יממה בשרי, הואיל ובליעתם נחשבת כ'היתרא', הכשרתם בהגעלה. ובסיר פלא, הואיל והוא עשוי מתכת, אם ניקו אותו, גם אם בתוך יממה אפו בו בשר, הכשרתו בהגעלה, הואיל וכלי מתכת נקי אינו פולט טעמים. אמנם אם לא ניקו את הכלים כראוי והיו בני יומם ואפו או צלו בהם מהמין השני, נחשב ל'איסורא בלע' והכשרתם בליבון, כמבואר בהלכה ז.
^ 11.. מנהג אשכנז שלא להגעיל כלים מבשרי לחלבי מובא במ"א תקט, יא, בשם רבותיו, וזאת כדי שלא יבואו לידי טעות ושכחה האם הכלי בשרי או חלבי. וכ"כ להלכה רבים מפוסקי אשכנז ואחדים מפוסקי ספרד. אמנם גם למנהג המחמירים באשכנז, בשעת הדחק או כשהכלי נטרף - מותר (פמ"ג תקט, א"א יא; תנב, א"א יג). וכן מותר לשנות את מעמד הכלי בעת שממילא מכשירים אותו לפסח (חת"ס יו"ד קי; מ"ב תנא, יט). וכן מותר לשנות את הכלי לאחר קבלתו במתנה או קנייתו, ויש שהתירו לשנותו על ידי הקנייתו לחבר וקנייתו ממנו בחזרה (דרכי תשובה יו"ד קכא, נט). ורבים כתבו שעל ליבון אין מנהג להחמיר (מהרש"ם ב, רמא; ערוגות הבושם ועוד).
ורבים סוברים שאין כלל הגבלה כזו, ומותר לכתחילה להגעיל כלי כדי להחליף את שימושו, שכך עולה מכל הראשונים, וכ"כ פר"ח יו"ד צז, א; פרי תואר צז, א; שדי חמד, יבי"א ח"ג יו"ד ד. וכן מנהג יוצאי ספרד. אמנם כפי הנראה, גם בקהילות ספרדים לא נהגו להחליף את השימוש תדיר, שכן ברור שהחלפה תדירה עלולה לגרום לבלבול. וכ"כ ר' שלמה קמחי מאזמיר ב'ימי שלמה' על הרמב"ם מאכ"א יז, ג; ובימינו, בדברי דוד ח"א יו"ד יב, ה. בנוסף לכך כתב החיד"א במחז"ב תקט, ב, שכאשר הכלי בן יומו אין להגעילו כדי להחליפו.
^ 12.. רבים מהראשונים סוברים שמותר להשתמש בכלי טרף למאכלים קרים, הואיל ומאכלים קרים אינם בולעים מהטעם הבלוע ודבוק בכלי הטרף. כ"כ תרומה, סמ"ג, סמ"ק, רא"ש, רבנו ירוחם, אורחות חיים, אוהל מועד, שערי דורא, מהרי"ל ושו"ע צד, ג. מנגד, יש אומרים שאסור להשתמש בכלי טרף גם במאכלים קרים שמא ישתמשו בהם בחמים (רוקח ומרדכי). ויש אומרים שרק מאכלים יבשים קרים אפשר לאכול בכלי טרף ולא נוזליים (תוס', או"ה הארוך, רדב"ז). הרמ"א קכא, ה, הכריע, שכדרך קבע אין להשתמש בכלי טרף אבל כדרך ארעי מותר. וכ"כ הרבה אחרונים ומהם: ש"ך צא, סו"ס ג', פר"ח ג, פמ"ג. ואף שנראה לכאורה משו"ע שהתיר לכתחילה להשתמש גם כדרך קבע בכלי טרף למאכלים קרים, ברור שרק בדיעבד ובשעת הצורך הקל בזה, שכן מדוע יתיר להשתמש בכלי טרף לכתחילה?
עוד בעיה ישנה בכלים הללו, שמן הסתם לא טבלו אותם למרות שיוצרו על ידי גויים, וכבר למדנו (לעיל לא, ח) שלדעת רוב הפוסקים אסור מדברי חכמים לאכול בכלים שלא הוטבלו אפילו דרך ארעי. אולם כיוון שאלו כלים שנועדו לאירוח במלון או במסעדה, ויש אומרים שאין צריך לטובלם כי לא נועדו לאכילה אלא למסחר, בשעת הדחק אפשר להשתמש בהם. לכן כתבתי למעלה שרק בשעת הדחק אפשר להשתמש בהם. אמנם אם בעל הצימר הוא גוי שאינו חייב להטביל את כליו, וכל הבעיה היא רק מצד שהכלים טרף, גם בשעת הצורך שאינה שעת הדחק אפשר להקל להשתמש בכליו למאכלים קרים.
כלים שאין דרך להכשירם, כדוגמת כלי חרס שנטרפו, אסור להשתמש בהם אפילו דרך ארעי (רמב"ן, ר"ן, ריטב"א, מאירי, מגיד משנה, ש"ך צא, ג; פר"ח צב, א; פרי תואר צא, ב). ההיתר להשתמש בשעת הצורך והדחק בכלי בשרי לחלב קר או להפך, מבואר לעיל כה, ט, 9.