מושג הקדושה | הרב הראשי דוד לאו | בית המדרש

מדורים
לאורו

קטגוריה משנית

603

3 דק' קריאה

שאלה:
לכבוד הרב שלום וברכה. אודה לך על הבהרת המושג קדושה, מה היא? מקום קדוש מהו? איש קדוש - למה מתכוונים? חפץ קדוש - מה הוא? איך צריך אדם להתייחס לחפץ, רעיון, מושג - שהחברה הכריזה עליו כקדוש? מי קובע שמשהו הוא קדוש? האם לקדושה יש דרגות מנמוך לגבוה?

תשובה:
ברשותך אתייחס לשאלתך בעיקרון, וממנו תלמד לפרטים. את המושג קדושה פגשנו בתורה בפרשת "קדושים" (ויקרא יט-ב): "דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו, כי קדוש אני ה' אלוקיכם".
שני הסברים ניתנו לכך בראשונים, אצטט את דברי הרמב"ן: "קדושים תהיו", הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה אתה מוצא קדושה, לשון רש"י. אבל בתורת כוהנים ראיתי סתם, פרושים תהיו. וכן שנו שם, "והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני", כשם שאני קדוש כך אתם תהיו קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם תהיו פרושים.
רש"י אם כן לומד את המושג "קדושה" כהימנעות ממעשים שליליים. אם נשים לב נבחין גם שלדעתו התורה מלמדת אותנו מושג זה באחד מביטויי החומריות החריף ביותר - עריות, וגם בביטוי חומרי נוסף - אכילה (הפסוק שהביא הרמב"ן).
הרמב"ם נוטה לשיטתו של רש"י. כי אחד מספרי היד החזקה של הרמב"ם הוא ספר קדושה, שהוא עוסק בהלכות איסורי ביאה ובהלכות מאכלות אסורות (ובהלכות שחיטה, שהם חלק מענייני אכילה). כך שלמרות שהמושג קדושה שמצטייר לנגד עינינו הוא של אדם מופרש ומובדל מענייני העולם, מתקרב אל הקדוש ברוך הוא. אבל לשיטת רש"י והרמב"ם קדוש הוא מי שנשמר בעניינים אלו. כלומר מי שעושה את רצון ה' בעולם החומר. מי שמתנתק מדברים שליליים בעת שהוא חי בעולם, בעת שהוא עוסק בענייני העולם, אך בדרך שמתאימה לרצון ה'. זו דרך אחת, שלומדת שהקדושה היא תחום של "סור מרע".
הרמב"ן מוסיף על כך מדברי חז"ל שיש גם מושג כללי של הליכה בדרכי ה', שכמו שהוא פרוש מן הטבע, כך גם עלינו להפריש עצמנו. אין הכוונה שננתק עצמנו מחיי העולם הזה, שהרי בהלכה ישנם ביטויי קדושה לדברים גשמיים, למשל: שבת קדושה משאר הימים ("ויקדשהו"), קשר בין בעל לרעייתו מוגדר קידושין, ארץ ישראל קדושה היא, אוכל הניתן לכוהנים (תרומה) נקרא קודש.
ייתכן שכוונתו היא לדרך של "עשה טוב", כמו ששבת מיוחדת משאר הימים, כי אותה ייחד הקדוש ברוך הוא לעשייה רוחנית, ולא רק לעשייה גשמית כשאר ימות השבוע, כך קדש אתה את מה שניתן לך בעולם, צור את חייך בעולם הזה כחיים נעלים יותר, איכותיים יותר. תן לכל עשייה שלך בעולם החומר פן של רוח, של איכות.

הגאון רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק כתב בספרו 'משך-חכמה' כך: "ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה עניינים קדושים מעצמם. חלילה, השם יתברך שורה בתוך בניו, ואם המה כאדם עברו ברית והוסר מהם כל קדושה והמה ככלי חול וכו'". (שמות לב-יט).
בהמשך דבריו אומר ה'משך-חכמה' שטיטוס יכול היה להיכנס למקדש כי הוסרה קדושתו, אחרי שחטאו ישראל. מפני שקדושה אמיתית ניטעת בדבר לאחר שבני ישראל מקדשים אותו במעשיהם. לכן ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, כי ישראל קידשוה בהתנהגות הולמת. שבת מקודשת, אך חובה עלינו לקדשה במעשה קידוש. יתירה מזו, אם נקדש את שבת בשעה מוקדמת יותר היא תתקדש, כי יש בידנו יכולת להחיל קדושה. לכן יכולים אנו להקדיש חפץ לה', ולאסור אותו בכך. אישה מתקדשת לבעלה, והיא מיוחדת אך ורק לו. גם בכור שנולד ראשון לבהמה קדוש אמנם, אך מצוה עלינו להקדישו ולהחיל עליו תוספת קדושה, כלומר תוספת פרישות, תוספת עשיית רצון ה'.
אם כך, ודאי שישנם אנשים שבהליכותיהם מזהה אתה קדושה, וגם יש דרגות לקדושה (ארץ ישראל מכל הארצות, ירושלים יותר מכל ארץ ישראל ועוד), כי קדושה משמעה קירבה אל ה' והחלת רצונו בכל הנברא, ובראש וראשונה, באדם שהוא נזר הבריאה.
מרן הגראי"ה קוק זצ"ל כתב רבות על עסקי קדושה ומשמעותה. אצטט מאיגרת אחת בה שפך אורו על יעוד ישיבת עם ישראל בארצו וז"ל: " מפני שהקישור הפנימי האמיתי של עם ה' לאדמת קודש עומד הוא כולו בקדושה, בקדושת שם השם יתברך ואור קדושת חבת תוה"ק, בקדושת אמונת אמן ואהבת אמת לתורתו ומצוותיו, לעשות אותן על האדמה אשר נתן ה' לאבותינו מעולם" (אגרות הראי"ה ח"א, קנ"ט). כמה נאים דברים אלו וראוי להתפלל שאכן יתגשמו מאווייו.