אין דבר העומד בפני הרצון | הרב יוסף נווה | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
דברים

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

יוסף בן רחל

2224

3 דק' קריאה

בפרשתנו משה רבינו אומר לבני ישראל "ולא אביתם לעלות", שהכוונה היא שלא היה ברצונם לעלות לארץ ישראל, ובני ישראל אמרו למשה "אנא אנחנו עולים", שאין ביכולתנו לעלות.
יש מעשה שהרב הקדוש רבי זושא זיע"א פעם אחת נסע בדרך עם בעל עגלה גוי, העגלה הייתה מלאה בשחת ותוך כדי נסיעה התהפכה על הארץ. הגוי ביקש ממנו שיסייע לו להרים, השיב לו ר' זושא שאינו יכול, אמר לו הגוי "יכול יכול רק שאינך רוצה".
כששמע זאת ר' זושא אמר לעצמו שיש פה לימוד עצום על כוח הרצון של האדם בעבודת ה', שחיסרון ברצון גורם לחיסרון במעשה המצווה. וממילא עיקר התביעה על האדם שאם לא עשה את המצווה בשלמות זה מפני שהרצון שלו לא היה מספיק חזק ותקיף.
על פי המעשה הזה פירש ה'אמרי אמת' מגור זיע"א כשבני ישראל אמרו למשה רבינו "אנא אנחנו עולים", שאין אנו יכולים לעלות, ומשה רבינו השיב להם- לא שאתם לא יכולים, אלא "לא אביתם" אתם לא באמת רציתם לעלות.
ועוד ביאר ה'אמרי אמת' את המימרא הידועה בשם החיד"א הקדוש זיע"א "אין לך דבר העומד בפני הרצון", הכוונה היא על רצונותיו של האדם. כי אין דבר שמעכב את האדם שלפחות יחזיק ברצון, לרצות את מה שצריכים לעשות באמת כדי להתקרב לאבינו שבשמיים.
ואף על פי שבמציאות היומיומית יש ליהודי מניעות שלא מאפשרים לו להוציא מכוח אל הפועל את מה שרוצה בקדושה, אבל על כל פנים יכול האדם לרצות מה שצריכים, ואין שום מניעה ומעכב על הרצון. וזה 'אין לך דבר העומד', היינו עומד בדרך למנוע את הרצון.
כתוב בתורה "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלתם"( בפשטות הפירוש לשון כליה ח"ו) ופירש רבי נפתלי מרופשיץ זיע"א בספרו 'זרע קודש' ש'לכלתם' הוא מלשון תשוקה ו'כלות הנפש'. שאפילו בקושי הגלות, הקב"ה אינו מואס בתשוקתם של ישראל, כי כוח התשוקה הוא המפתח של גאולת ישראל.
שאפילו אם הגלות מעכבת לעשות מה שצריכים, אבל הרי התשוקה שיש בגלות להיות טוב, זה אין הקב"ה מואס, וזו העבודה של האדם להיות משתוקק לטוב.
על מעלת הרצון כותב רבי נתן מברסלב זיע"א "כי איש הישראלי החפץ באמת לאמיתו, ואינו רוצה להטעות את עצמו, אזי אפילו כשהתאוות והמניעות מתגברין עליו כמו שמתגברין, ומניחין עצמן לאורך ולרוחב, ומתפשטין כנגדו מאוד עד שאינו יכול לצאת מהם, גם אז בעוצם ריחוקו הוא כוסף וחומד בכל עת לה' יתברך ואינו מניח את הרצון והכיסופין לעולם, זה יקר מאוד מאוד בעיני ה' יתברך, וה' יתברך משבח את ישראל בזה שבשביל זה זוכין למה שזוכין".
אנו נכנסים ל'שבת חזון', ואמרו צדיקים כי שבת זו היא שבת גדולה מאוד ויש בה קדושה יתירה מכל שאר שבתות השנה. ובספר הקדוש 'תפארת שלמה' נתן רמז לכך מהפסוק "רב לך שבת בעמק הבכא", כי השבתות שהם בימי המיצרים הם 'רב מאוד'.
אמרו חז"ל "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה", ועמדו המפרשים על לשון 'זוכה ורואה' בהווה, ולא 'יזכה ויראה' בעתיד.
והחידוש הוא כי בשבת קודש האדם פטור מלהתאבל על חורבן הבית. בשולחן ערוך מבואר כי אדם צריך להיות מיצר ודואג על חורבן המקדש, אבל בשבת מבקשים "שלא תהא צרה ויגון ביום מנוחתנו", היינו שאין מיצר ואין דאגה.
כי עיקר מעלת הבית המקדש הוא שתהיה השכינה שורה בישראל, וביום השבת גם עתה בזמן הגלות השכינה שורה בתוכנו. והראיה מהפסוק "אך את שבתותי תשמורו" שדרשו חז"ל על המילה 'אך' "למעט ממלאכת המשכן", שבשבת אין צורך למלאכת המשכן מפני שבשבת שכינה שורה בישראל.
והנה על שבת אומרת הגמרא "כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מיצרים", כי מחמת גודל המצווה של עונג שבת בהיותו מאמין בזה שהקב"ה שורה בישראל, הנה זה שכרו 'נחלה בלי מיצרים'.
ועל פי זה מובן מאוד מה שזוכים לגלוי הכי גדול דייקא בשבתות של ימי המיצרים ובפרט בשבת זו 'שבת חזון', כי היות שבימים אלה מתאבלים ביתר שאת על ירושלים ועל מיעוט כבוד שמיים, ועצם הימים מסייעים ביד האדם לבוא לידי אבלות ובכי על ירושלים, לכן זוכים בהווה לראות בשמחתה בשבתות אלו.
וביותר בשבת קודש שעל פתחנו, עלינו לראות לקיים 'כל המענג את השבת' ומתוך כך נזכה שיתקיים בנו ה'נחלה בלי מיצרים', לזכות לאור הגדול השורה בשבת נעלה זו ולגאולה השלמה.