27
בתפילין ישנן ארבע פרשיות מן התורה, שבכל אחת מהן נזכרה המצווה להניחן על היד ועל הראש. ואלו הן ארבעת הפרשיות: 'קדש' (שמות יג, א-י), 'והיה כי יביאך' (שמות יג, יא-טז), 'שמע' (דברים ו, ד-ט), 'והיה אם שמוע' (דברים יא, יג-כא).
בארבע פרשיות אלו נזכרו עיקרי אמונת ישראל ותורתו. בשתי הפרשות הראשונות, מבוארת קדושת בכורות ישראל וחג הפסח, המבטאים את קדושתם וסגולתם של ישראל, שעל כן הוציאנו ה' ממצרים באותות ומופתים, ותוך כך נתגלה לנו ולעולם כולו שה' משגיח על כל העולם, והכל בידו. ומגמת היציאה להנחילנו את ארץ ישראל בה נזכור את ה' ואת תורתו ונעביר את המסורת לבנינו. בשתי הפרשות האחרונות מבוארת האמונה באחדות ה', והמצווה להתקשר אל ה' באהבה, ללמוד את תורתו וללמדה את הבנים. ועוד מבואר יסוד השכר והעונש, שהקב"ה משגיח על ישראל, ואם נחטא ח"ו - נאבד מעל הארץ הטובה, וכשנהיה צדיקים נתברך ונאריך ימים על האדמה אשר נשבע ה' לאבותינו.
מניחים את הפרשיות בתוך בית קטן מרובע העשוי מעור של בהמה טהורה. והבדל ישנו בין תפילין של יד לתפילין של ראש, שבתפילין של יד כותבים את ארבעת הפרשיות על קלף אחד ומניחים אותו בתוך התפילין, ואילו בתפילין של ראש עושים בית שמחולק לארבעה בתים קטנים, וכותבים את הפרשיות על ארבעה קלפים, ומניחים בכל בית פרשה אחת. והלכה זו נלמדה מן הפסוקים (מנחות לד, ב). ורוב שאר הלכות עשיית התפילין, כגון שיהיו מרובעות, ויעשו צורת 'ש' בתפילין של ראש, ושיתפרום בגידין, ושיעשו להן מעברתא שבה תכנס הרצועה, ושהרצועות יהיו שחורות, והקשר שלהם כעין 'ד', כל אלו מקורן בהלכה שנאמרה למשה מסיני.
2 - קדושתן והזהירות בהן
התפילין הן אות לקשר המיוחד והמקודש שבין ישראל לאביהם שבשמיים. וכיוון שהן קדושות נצטוונו לכותבן לשם קדושת תפילין, לפיכך יאמר הסופר לפני שיתחיל לכותבן: "הנני כותבן לשם קדושת תפילין", ואם לא אמר כן - פסולות (מ"ב לב, צה). ובכל פעם שיבוא לכתוב אחד מן השמות הקדושים שבהן, יאמר: "הנני כותבו לשם קדושת השם" (שו"ע לב, יט). וכן צריך לעבד את הקלף שלהן לשם תפילין (שם ח).
וכיוון שהן קדושות צריך המניחן להזהר מאוד בכבודן, ואסור להתפנות בבית הכסא או אף להפיח בשעה שהן עליו. וכל כך חששו לפגיעה בכבוד התפילין עד שלמרות שמן התורה מצוות תפילין שייכת ללילה כמו ליום, מכל מקום תקנו חכמים שלא להניח תפילין בלילה, שמא ירדם בעודן עליו ויפיח בהן ויתבזו (שו"ע או"ח ל, ב). ואפילו אדם ששכח להניח תפילין כל היום, וביטל על ידי כך מצוות עשה, אין לו להניחן בלילה. אך אם עדיין לא הגיע הלילה ממש, אלא רק בין השמשות, שהוא ספק יום ספק לילה, יניחן בלא ברכה (באו"ה סו"ס ל, כה"ח ל, יז).
וכן אסור לאכול בהן סעודת קבע שמא ישתכר ויתגנו התפילין שעליו (שם מ, ח).
ומי שהניחם בתוך תרמיל, צריך להזהר שלא לשבת על התרמיל, ורק אם יודע שהן נמצאות בצד אחד של התרמיל יוכל לשבת על צידו השני. 1
3 - איסור הסחת הדעת
בכל משך זמן הנחת התפילין אסור להסיח מהן את הדעת, שכן למדו חכמים (מנחות לו, ב), שאם לגבי הציץ שעל ראש הכהן הגדול, שנזכר בו שם ה' רק פעם אחת, אמרה התורה: "והיה על מצחו תמיד" - שלא יסיח דעתו ממנו; קל וחומר שאסור להסיח את הדעת מן התפילין, שנזכרו בהן עשרים ואחד פעמים שמות ה'. וכדי שלא יסיח דעתו מהן, אמרו חכמים שחייב למשמש בהן בכל שעה. וימשמש תחילה בשל יד ואח"כ בשל ראש, משום שתפילין של יד סמוכות יותר לידו, ואין מעבירין על המצוות (שו"ע כח, א). אמנם בשעת התפילה והלימוד אינו חייב למשמש בהן, מפני שעל ידי כוונת ליבו בתפילה או בלימוד הוא מכוון ליבו לה' (מ"ב מד, ג, ובאו"ה שם). אלא שגם בעת הלימוד והתפילה טוב למשמש בהן מעת לעת, שמא זזו ממקומן, ועל ידי המישוש ידע להחזירן למקומן.
ונחלקו הפוסקים בשאלה מהו היסח הדעת האסור בתפילין, לדעת רוב הפוסקים (רא"ש רבינו יונה), רק מי שחושב במחשבת עריות או ליצנות שאסורה, או שטרוד כל כך במחשבות גופניות עד שלבבו פונה לגמרי מענייני התורה, הרי הוא מסיח את דעתו מהתפילין, אבל מי שעוסק במלאכתו אינו נחשב כמסיח דעתו, שאין ניגוד בין הנחת התפילין ועיסוק בישובו של עולם, ורק צריך למשמש בהן בכל שעה כדי שיזכור שהן עליו ולא יסיח דעתו לדברים בטלים (עיין שו"ע הרב כח, א).
ויש מחמירים שהמניח תפילין חייב לזכור בכל עת שהתפילין עליו, ושלא יעבור יותר משיעור מהלך מאה אמה (בערך דקה) בלא שיזכור שהתפילין עליו (שאגת אריה לט).
ואף שלהלכה מוסכם על רוב הפוסקים שרק מחשבת איסור או טירדה מוגזמת בענייני חול אסורים בתפילין, מכל מקום לכתחילה המליצו שלא לעסוק במחשבות חול בעת הנחת התפילין. וזה אחד הטעמים למנהגנו שאיננו מניחים תפילין בכל היום אלא רק בעת התפילה והלימוד שאחריה. 2
4 - משמעות המצווה וכוונתה
התפילין הן אות לישראל. ויש בהן ביטוי כפול: מצד אחד הן מבטאות את העובדה שאנו עבדים המשועבדים לרבונו של עולם, ואנו מצהירים עליה בהנחת התפילין על גופנו, כמו העבדים שהיו נושאים על גופם את סמלו של אדונם. ומנגד הן הכתר המפואר של ישראל, שהן מבטאות את היכולת המיוחדת של ישראל להתקשר לעניינים האלוקיים. התפילין מבטאים את הקשר הזה יותר משאר המצוות, מפני שבתפילין אנו קושרים את דברי התורה המקודשים לגופינו ממש, ובזה אנו נעשים דבוקים לה' ודומים כביכול לקב"ה. הרי שהעבדות לה' היא החירות הגמורה מכבלי העולם הזה, שעל ידה אנו זוכים להתקדש ולהתעטר בכתר מלכותו.
התפילין חושפות את הנשמה שבקרבנו, שבעקבות טרדות העולם הזה האדם עלול לשקוע בכל מיני תאוות ורצונות קטנוניים, ועל ידי קשירת התפילין, שבהן יסודות האמונה והתורה, אנו חוזרים ומתקשרים אל האמונה ורעיונות הנצח שבתורה האלוקית. וזהו שאמרו חכמים: "כל המניח תפילין - מאריך ימים, שנאמר: ה' עליהם יחיו" (מנחות מד, א).
וכיוון ששני כוחות עיקריים ישנם באדם, הרגש והשכל, אנו מניחים תפילין של יד כנגד הלב השייך יותר לרגש, ותפילין של ראש כנגד השכל השייך לראש ולמוח.
למעשה, אף שבכל שאר המצוות אין צורך להרחיב בכוונה בעת קיום המצווה, בעת קיום מצוות התפילין צריך לכוון באופן מפורט יותר, וכפי שנאמר (שמות יג, ט): "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך, למען תהיה תורת ה' בפיך..." וכן נפסק בשולחן ערוך (או"ח כה, ה) "יכוין בהנחתם שצוונו הקב"ה להניח ארבע פרשיות אלו שיש בהם יחוד שמו ויציאת מצרים, על הזרוע כנגד הלב, ועל הראש כנגד המוח, כדי שנזכור ניסים ונפלאות שעשה עמנו, שהם מורים על יחודו ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו, וישעבד לקב"ה הנשמה שהיא במוח, וגם הלב שהוא עיקר התאוות והמחשבות, ובזה יזכור הבורא וימעיט הנאותיו".
ויש נוהגים לומר נוסח "לשם יחוד" לפני הנחת התפילין, כדי לבטא באופן מפורט כוונות אלו, ויש שמסתפקים בכוונת הלב. ויש מהדרים לקרוא אחר הנחת תפילין פרשיות 'קדש' 'והיה כי יביאך', כדי לזכור בפועל את כל מה שכתוב בתפילין, ואין צורך לקרוא אז את פרשיות 'שמע' 'והיה אם שמוע', מפני שממילא יקראום אח"כ.
אמנם בדיעבד, גם אם כיוון בתפילין כבשאר המצוות, שהנני מניח תפילין כדי לקיים את מצוות ה' - יצא (מ"ב כה, טו-טז).
5 - מקום תפילין של יד
מקום תפילין של יד הוא על השריר התפוח שביד בהטייה פנימה לכיוון הלב. שנאמר "על ידך", מכאן שצריך להניחן על המקום הגבוה שביד, היינו על השריר שבזרוע. ואין לומר שהכוונה להניח על היד לגמרי, כי אז נצטרך להניח את התפילין על הכתף, וזה כבר לא ביד. אלא הכוונה לקושרן במקום המוגבה ביותר מתוך היד, וכשנתבונן ביד ונבדוק מהו המקום הגבוה, נמצא שמקום השריר שבין הכתף למרפק הוא הגבוה שביד, ולמקום זה התכוונה התורה באומרה "על ידך". וצריך להטותם לכיוון הלב, שנאמר (דברים יא, יח): "ושמתם את דברי אלה על לבבכם וקשרתם", ומכאן למדנו שהתפילין צריכות להיות מוטות לכיוון הלב (מנחות לז, א).
וכמה מן הראשונים (שימושא רבה, הגהות סמ"ק, כלבו), כתבו שלא כל מקום השריר כשר לתפילין, אלא מעט ממנו הנוטה כלפי מעלה אינו כשר. ולדעתם רק מקום השריר שנמצא על המחצית התחתונה של העצם שבין המרפק לכתף - כשר לתפילין. וכן פסקו בעל השולחן ערוך (כז, ז), והרמ"א (כז, א). אבל הגר"א סובר שכל מקום השריר כשר לתפילין של יד, שכן רוב הראשונים לא הזכירו שמקום התפילין הוא דווקא על המחצית התחתונה של העצם.
למעשה כתבו הרבה אחרונים שצריך להניחן כדעת השולחן ערוך, וכן נוהגים, ולכן אין לעשות את התפילין גדולות מידי, מפני שאז לא ימצא להם מקום על השריר שבחצי התחתון של העצם. ומי שהתפילין שלו גדולות עד שאין להם מקום על השריר שבחצי התחתון של העצם, יניח את התפילין על מקום השריר ואפילו אם יהיה מעל למחצית התחתונה של העצם. ויש לחשב את העצם מן הכתף ועד המרפק, ומקום השריר נמדד כשהיד כמעט ישרה עם כיפוף קל, שזוהי תנוחתה הרווחת של היד. 3
כטעם למצווה אפשר לומר, שקשירת התפילין של יד נועדה לרמז לנו שני דברים. האחד שהלב, עם כל העוצמה הרגשית שלו, צריך להיות מכוון ומודרך על ידי התורה. והשני, שמעל כל המעשים הכבירים שהאדם עושה בידיו ובשריריו עומדת האמונה במי שנתן לנו את הכח לעשות את כל החיל הזה. ולכן אנו מניחים את התפילין מעל שריר היד וכנגד הלב.
6 - יד שמאל
מניחים את התפילין על יד שמאל, שנאמר (שמות יג, טז): "והיה לאות על ידכה ", ולמדו חכמים מזה שכתבה התורה 'ידכה ' בתוספת 'ה', שכוונת התורה להורות שצריך להניח את התפילין על היד הכהה שהיא היד החלשה. ועוד למדו ממה שנאמר (דברים ו, ז-ח): "וקשרתם... וכתבתם", שבאותה היד שכותבים בה גם קושרים את התפילין, וכיוון שרגילים לכתוב בימין בה קושרים, וממילא יוצא שמניחים את התפילין על יד שמאל (מנחות לז, א). ואם הניחם על יד ימינו לא יצא ידי חובתו (מ"ב כז, א).
איטר יד, שכותב ועושה את כל מלאכתו ביד שמאל, מצוותו שיניח תפילין ביד ימין, שהיא ידו החלשה. ואין הבדל אם הוא שמאלי מטבעו או שהרגיל עצמו להיות שמאלי, עליו להניח ביד ימין.
ונחלקו הפוסקים בדינו של מי שרגיל לכתוב ביד אחת ואת שאר מלאכתו עושה בידו האחרת, האם הכתיבה העיקר או עשיית רוב המלאכות וחוזקה של היד הם העיקר. בשולחן ערוך (לז, ו) נפסק שהכתיבה היא הקובעת, ולכן יניח תפילין על היד שאינו כותב בה. ויש סוברים שמניחים תפילין על היד החלשה שאין רגילים לעשות בה את עיקר המלאכות (התרומה, הגר"א). ויש אומרים שבכל מצב שבו חלק מן הפעולות נעשות בימין, יניח על שמאל, בין אם הוא כותב בימין בין אם עושה מלאכות אחרות בימין. ולמעשה מן הראוי לשאול בזה שאלת חכם (ב"ח, כה"ח לז, לא). 4
בטעם המצווה להניח את התפילין על היד החלשה, אפשר אולי לבאר, שהיד החלשה מבטאת את הצדדים הפחות טובים שבפעולות הידיים, ועל כן דווקא עליה נצטוונו להניח את התפילין כדי לקדשה ולקושרה לאמונה ולאהבת ה'.
7 - מקום תפילין של ראש
מקום הנחת תפילין של ראש הוא על המקום ששערות הראש גדלות בו, ועד למקום שמוחו של תינוק רופס (עד סוף המקום הרך בראשו של תינוק). וצריך לכוונה שתהיה באמצע הראש כנגד בין העיניים (שו"ע כז, ט-י). ואם התפילה של ראש אינה מכוונת בדייקנות מירבית באמצע הראש, אלא זזה מעט ימינה או שמאלה, כל זמן שהיא מונחת כנגד בין העיניים - קיים המצווה. לכן אין צורך להשתמש בראי כדי לכוונה בדיוק, אלא די לכוונה על ידי מישוש היד (ע' בשו"ת דברי חיים ב, ו).
אבל בדבר אחד צריך להזהר מאוד, שלא יהיה אפילו מקצת מן התפילין כנגד המצח, היינו מתחת למקום גדילת שערות הראש. וכל זמן שאפילו קצת מן התפילין מונח כנגד המצח - לא קיים המצווה, ואם ברך עליה ברכתו לבטלה.
גם למי ששערותיו ארוכות ונופלות על המצח, אסור להניח את התפילין על השערות שעל המצח, כי את התפילין צריך להניח רק על מקום גדילתן של השערות. אדם ששערותיו גדלות על החלק העליון של המצח, לא יניחם שם, אלא רק מעל הראש כשאר האנשים. מי שברבות השנים נעשה מעט קרח, יכול להניחה על המקום שגדלו שערותיו בהיותו צעיר, שכן העיקר הקובע הוא מקום גדילתם לפי טבעם הראשון.
וכיוון שצורת הראש עגולה מעט, ותחתית התפילין ישרה, נמצא שקצה התפילין אינו מונח ממש על מקום צמיחת השער, ולכן צריך לבדוק כנגד מה מונחים התפילין, ואם אפילו מקצת מהן, ואפילו רק מקצת מהתיתורא מונח מעבר למקום גדילת השער - אינן במקומן ולא קיים המצווה. 5
8 - המשך
קשירת התפילין של ראש מתבצעת על ידי הידוק הרצועות סביב הראש, וניתן להדקן מפני ששתי הרצועות היוצאות מצידי הבית נקשרות ויוצרות מן הרצועה ללואה עגולה שנלפתת על הראש, בצידה הקדמי התפילין, ובצידה האחורי הקשר, שצורתו כאות 'ד'. וצריך להניח את הקשר במקום שהעורף מתחבר לגולגולת. ואצל רוב האנשים יש כמין שקע בעורף, ויש להניח את הקשר בסוף השקע כלפי מעלה, כך שהרצועות ילפתו את הגולגולת, וכך התפילין מתהדקות לראש בצורה הטובה ביותר.
לדאבונינו, רבים מאוד טועים ואינם מקיימים בפועל מצוות תפילין של ראש, מפני שהם מניחים את התפילין של ראש באופן שחלק ממנו מונח על המצח מתחת למקום גדילת השערות. וכיוון שמדובר בבעייה שכיחה, כל היכול להעיר לחבריו ולשכניו ולתקן את טעותם, זכותו גדולה, שעל ידו יזכו לקיים מצוות הנחת תפילין של ראש.
אבל האמת שלא מספיק להעיר וללמד את הדין, כי הסיבה העיקרית לכך שהתפילין משתלשלות אל המצח היא התרופפות הקשר. שכן בוודאי בשעת קניית התפילין סידר המוכר את הקשר באופן שיתאים לראשו של הקונה. אך כיוון שבכל יום בעת הנחת התפילין מהדקים את הרצועה סביב הראש, הרי שהרצועה נמתחת ומתארכת, ואף מתוך הקשר נמתחת הרצועה, ועל ידי כך ההלולאה העגולה מתרחבת, והתפילין מתחילות להשתלשל מעט לכיוון המצח. לפיכך כל חצי שנה או שנה צריך לשנות את הקשר ולקצר מעט את הלולאה, כדי שהתפילין ישארו במקומן על מקום השער. לכן הרוצה לעזור לחבריו להניח תפילין במקומן, צריך ללמוד כיצד קושרים וכיצד מקטינים את הקשר. ונראה להמליץ שבכל בית כנסת ימונה אדם שידוע להקטין את הקשר, שיהיה אחראי לסייע בעת הצורך לכל חברי בית הכנסת בסידור הקשר כדי שיתאים לקיום המצווה. עוד כדי לציין, שבדרך כלל מי שהתרגל להניח תפילין שלא כדין, אחר שיקטינו לו את הלולאה יחוש שהתפילין אינן מונחות ומהודקות כראוי, כי כאשר מניחים את התפילין על המצח הן מהודקות יותר, שכך הלולאה לופתת טוב יותר את הראש, אלא שלא כך המצווה.
ככלל, עדיף תמיד שהרצועה תהיה מהודקת יותר, מפני שאפשר להניח את התפילין גם למעלה מקו תחילת השערות, עד למקום שמוחו של תינוק רופס, כך שאם הקשר יהיה מהודק יותר אין בכך שום נזק, אך אם הקשר יהיה מכוון לכך שהתפילין יגיעו לקצה השערות, מיד עם ההתמתחות הראשונה של הרצועה, ישתלשלו התפילין למטה מקו תחילת השערות, ונמצא שאין מקיימים בהן את המצווה (מ"ב כז, לג).
9 - שלא להפסיק בין של יד לשל ראש
קושר תחילה את התפילין של יד ואח"כ את התפילין של ראש, שנאמר (דברים ו, ח): "וקשרתם לאות על ידך" ואח"כ "והיו לטוטפות בין עיניך". והחליצה נעשית בסדר הפוך, חולץ תחילה של ראש ואח"כ של יד (מנחות לו, א).
במקרה של אונס, כשיש לו רק תפילה אחת של יד או של ראש, המצווה להניח את מה שיש בידו, הואיל ובעצם, מצוות הנחת תפילין של יד ותפילין של ראש הן שתי מצוות, וכאשר אין אפשרות לקיים את שתיהן ביחד כסדרן, עדיף לקיים לכל הפחות אחת (מנחות לח, א; שו"ע או"ח כו, א).
אלא שמן התורה צריך להקפיד כשאפשר להניחן ביחד, מפני שאלו שתי מצוות הקשורות זו בזו. ולכן צריך להזהר מאוד שלא להפסיק בדיבור או מעשה בין הנחת התפילין של יד לתפילין של ראש.
כדי לעמוד על חשיבות העניין, ראוי לציין שכאשר מדובר בתלמוד על דברי הכהן המשוח לחיילים, לפני צאתם למלחמת רשות, שכל איש הירא ורך הלבב ישוב לביתו, מבאר רבי יוסי הגלילי שהכוונה למי שירא מעברות שבידו, שמא ייהרג בעבורן. והדוגמה שנותנים לעבירה היא, כגון שהפסיק בדיבור בין הנחת התפילין של יד לתפילין של ראש (סוטה מד, א; מנחות לו, א).
כנראה שישנו עניין מיוחד שלא להפסיק ביניהן, התפילין של יד באות לקשר את לבנו לעבודת ה', ואילו התפילין של ראש נועדו לקשר את מוחנו, שכלנו, לאמונה בה', וצריך להיזהר מאוד שלא ליצור הפרדה וניתוק בין המוח והלב. אחת הבעיות הקשות בחייו של האדם היא, ההפרדה והניתוק שבין המוח והלב. המוח מבין כך והלב רוצה אחרת. זו אולי הסיבה שההלכה מדקדקת כל כך שלא להפסיק בין הנחת התפילין של יד להנחת התפילין של ראש. צריכה להיות הסכמה ואחדות בין הרגש לשכל.
אבל גם כשאין לאדם אלא תפילה אחת, יניח אותה. ואולי דין זה בא לרמז, שאמנם לכתחילה צריכה להיות הסכמה מלאה בין הרגש לשכל, אולם בלית ברירה, כאשר רק מצד אחד, השכל או הרגש, הוא מסוגל להתקרב לעבודת ה', אף שהצד השני עדיין מרוחק, עליו להתקרב במה שיש בידו.
10 - ברכת התפילין
על הנחת תפילין של יד מברך: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להניח תפילין". ונחלקו הפוסקים בשאלה, האם צריך לברך ברכה נוספת על הנחת תפילין של ראש. לנוהגים כרמ"א, כיוון שאלו שתי מצוות, צריך להוסיף ולברך על הנחת תפילין של ראש: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על מצוות תפילין".
אולם לנוהגים כשולחן ערוך, כיוון שאלו שתי מצוות הקשורות זו בזו ושמם אחד, הברכה שעל תפילין של יד מועילה גם לתפילין של ראש, ואין צורך להוסיף עבורה ברכה מיוחדת. ורק מי שהפסיק בדיבור בין הנחת תפילין של יד להנחת תפילין של ראש, צריך לברך על תפילין של ראש "על מצוות תפילין". 6
על כל המצוות צריך לברך סמוך ככל האפשר לעשייתן (מנחות לה, ב). ואם כן לגבי מצוות התפילין, שהמצווה היא 'לקשור' את התפילין על היד ועל הראש, צריך לברך מעט לפני הקשירה.
כלומר אין לברך בעת שמוציאים את התפילין מהתיק, הואיל ואין זה סמוך לעשיית המצווה. וכן אין לברך לאחר קשירת התפילין על היד, הואיל והמצווה כבר נעשתה. אלא יש להניח את התפילין של יד על מקומה ולתופסה על ידי הידוק הרצועה, ולפני שמתחילים ללפף את הרצועה על הזרוע מברכים, שכן ליפוף הרצועה הוא הקשירה, שבלא הליפוף אין התפילה של יד עומדת במקומה (שו"ע או"ח כה, ח). וכן לנוהגים כרמ"א ומברכים על הנחת התפילין של ראש, זמן הברכה הוא לאחר שמניחים את הרצועות על הראש ולפני הידוקן, שבהידוק נעשית מצוות הקשירה.
אולם בדיעבד, אם שכח לברך בעת הנחת התפילין, יכול לברך אחר כך, מפני שמצוות התפילין נמשכת כל זמן שהתפילין מונחות עליו. ובעת שייזכר שלא ברך על התפילין ימשמש בהן ויברך (מ"ב כה, כו; ועיין שו"ע ל, ג).
11 - שבת ויום טוב
בשבת ויום טוב אסור להניח תפילין, מפני שהתפילין נועדו להיות אות לקשר שלנו אל הקב"ה, שנאמר (שמות יג, ט) : "והיה לך לאות על ידך", ושבת ויום טוב נקראים אות, שנאמר (שמות לא, יג) : " אות היא ביני וביניכם", לפיכך אין צורך להניח בהם תפילין (מנחות לו, ב). והמניח בהם תפילין נמצא מזלזל בקדושת השבת ויום טוב, שהם עצמם אות, ולכן אסור להניח בהם תפילין (שו"ע לא, א).
לגבי ימי חול המועד נחלקו המנהגים, ברוב קהילות אשכנז נהגו להניח תפילין בחול המועד, מפני שהאות לדעתם תלויה באיסור מלאכה, וכיוון שבימי חול המועד מותר לעשות מלאכה לצורך דבר האבד - צריך להניח בהם תפילין (רא"ש). ובספרד נהגו שלא להניח תפילין, מפני שככלל גם בחול המועד אסור לעשות מלאכה, ורק לצרכים מיוחדים התירו לעשות מלאכה. ועוד שיש בהם אות המתבטא במצוות החג, בסוכות במצוות הסוכה ובפסח באכילת המצה (תוס' ורשב"א).
ובארץ ישראל נהגו הכל, ספרדים ואשכנזים, שלא להניח תפילין בחול המועד. 7
בראש חודש כמובן שמניחים תפילין, אולם כיוון שיש בו קדושה, נוהגים לחלוץ את התפילין לפני תפילת מוסף (שו"ע כה, יג). והטעם, מפני שתפילת מוסף של ראש חודש דומה ליום טוב, ובמיוחד למנהג ספרד שאומרים בו קדושת 'כתר'. וראוי שלא ימהרו להתחיל תפילת מוסף, כדי שיספיקו לקפל את התפילין ולהכניסם בכבוד לכיסם. 8
12 - נשים בתפילין
הואיל ומצוות תפילין תלוייה בזמן, שבימות החול מצווה להניח תפילין, ובשבתות וימים טובים אסור להניח תפילין, נשים פטורות מהנחת תפילין כשם שפטורות מכל מצוות עשה שהזמן גרמן.
ואמנם לגבי שאר מצוות עשה, אם רצו הנשים לקיימן רשאיות ויש בידן מצווה. מכל מקום לגבי תפילין נהגו שלא להניח. והטעם לכך מפני שנהגו לחשוש מאוד לכבודם של התפילין, ומחמת זה גם הגברים אינם נוהגים להניח תפילין כל היום, למרות שעיקר המצווה להניח תפילין כל היום, אלא שמפני החשש לפגיעה בכבודם נהגו להניחם רק כפי חיובם - בתפילת שחרית. אבל נשים שאינן מחויבות כלל בתפילין, אינן מניחות אותן (מ"א ערוה"ש).
לפיכך אשה הרוצה להתעלות במצוות, ובאה לשאול אם טוב לה שתניח תפילין, ההוראה שלא תניח. ואם בכל זאת תשתוקק ותרצה להניחן, אין למחות בידה, מפני שיש לה על מי לסמוך. שכך הוא הכלל, בכל עת שיש לנוהג על מה לסמוך, אין למחות בידו.
ויש נשים שאינן מקפידות במצוות רבות ובהלכות צניעות, ורק בתפילין רוצות להתהדר, ויש למחות במגמתן להפוך את התורה ומצוותיה לזירה במאבקים חברתיים, שכן כל עניינן של המצוות שהן צריכות להיות מכוונות לשם שמיים, וח"ו לא ככלי למען קידום אינטרסים ממינים שונים. 9
13 - קניית התפילין ואימתי צריך לבודקם
צריך לקנות תפילין מאדם ירא שמיים, שיכול להעיד באמינות על התפילין שהן כשרות. אבל הקונה מאדם לא מוכר מסתכן בכך שתפיליו פסולות. ואף אם יבדקום, ישנן בעיות שלא ניתן לראות בבדיקה. למשל, אם הסופר שכח לכוון לפני כתיבת התפילין שהוא כותבן לשם מצוות תפילין, או ששכח לכוון לכתוב את השמות לשם קדושת השם - התפילין פסולות, ודבר זה אינו ניכר בבדיקה. ויש עוד בעיות רבות בפרשיות ובבתים שלא כאן המקום לפרטן, הכלל הוא שאם הסופר והמוכר אינם יראי שמיים, ישנו חשש שהתפילין פסולות.
וכיוון שאי אפשר לסמוך בזה על אורך זקנו של המוכר או על לבושו החיצוני, לכן מי שאינו מכיר באופן אישי סופר או בעל חנות לתשמישי קדושה ירא שמיים, מוטב שייפנה לרב המקומי כדי שייעץ לו היכן לקנות תפילין. וכך ראוי לנהוג לגבי קניית מזוזות.
תפילין שהוחזקו בכשרות, היינו שנבדקו היטב בעת הכנתן, ונתברר בודאות שהן כשרות, אין צריך יותר לבודקן לעולם, וכל זמן שהן שלמות הרי הן בחזקת כשרות ומניחים אותן בברכה.
וזאת בתנאי שמניחים את התפילין באופן שוטף, אבל אם במשך תקופה ממושכת לא הניחום, ונוצר חשש שבאותו זמן נתעפשו ואולי איזה אות נמחקה ונפסלו, אזי צריך לבודקן כשם שבודקים את המזוזות - פעמיים בשבע שנים. ואם התפילין נרטבו במים או שרואים על העור סימנים של עיפוש או קלקול אחר, יש לבודקן מיד, וכל זמן שלא נבדקו אין לברך עליהן, מפני שיש חשש גדול שמא נפסלו (שו"ע לט, י; מ"ב לט, סקכ'ו). 10
14 - תפילין של רבנו תם
בעקבות הגלות התעוררה מחלוקת בין גדולי הראשונים בסדרן של פרשיות התפילין. לדעת רש"י והרמב"ם, סדר הפרשיות הוא כסדרן בתורה, ואם כן כשהתפילין מונחות על הראש, הפרשה שבבית הימני היא 'קדש', אחריה 'והיה כי יביאך, אחריה 'שמע' ואחרונה משמאל 'והיה אם שמוע'. אולם לדעת רבנו תם הפרשה השלישית היא 'והיה אם שמוע' והפרשה הרביעית היא 'שמע'. וכן בתפילין של יד נחלקו, שלפי רש"י ורמב"ם הפרשה השלישית 'שמע' והרביעית 'והיה אם שמוע'. ולדעת ר"ת, השלישית 'והיה אם שמוע' והרביעית 'שמע'.
וכיוון שסדר הנחת הפרשיות מעכב, נמצא שהתפילין לשיטת ר"ת פסולים לשיטת רש"י, ואילו תפילין לשיטת רש"י פסולים לשיטת ר"ת. ועוד בתקופת הראשונים הוכרעה הלכה על ידי רוב הראשונים כדעת רש"י ורמב"ם, וכן נהגו כל ישראל. ויראי שמיים המוחזקים ומפורסמים בחסידות נהגו להניח בנוסף לתפילין לפי שיטת רש"י זוג נוסף לפי שיטת ר"ת כדי לצאת ידי חובת כל השיטות. ולכתחילה יניחם ביחד על היד והראש, וכך יצא שיתפלל ויקרא קריאת שמע כששני הזוגות עליו. ואם התפילין שלו מבתים גדולים, כרוב הבתים של ימינו, אין מקום לשני זוגות, ויניח את התפילין של ר"ת אחר התפילה. ובכל מקרה שמניח תפילין של ר"ת, יקפיד לכוון שבאותן שהן כשרות הוא מקיים המצווה, ואילו השניים הן חול. שאם יכוון לצאת בשתיהם נמצא עובר בבל תוסיף. (שו"ע או"ח לד, א-ג. ועיין מ"ב ובאו"ה שם).
אבל לפי האר"י ז"ל, יש ערך לשתי השיטות, שכל שיטה רומזת לכוונה ויחוד אחר, ואם כן שני הזוגות קדושים, ולכתחילה יש מקום להניח את שני זוגות התפילין, כדי לרמוז לשתי הכוונות. על פי שיטתו היו שעודדו את הציבור הרחב להניח באופן קבוע שני זוגות תפילין, וכן נוהגים בקהילות הנוהגות על פי מנהגי האר"י (קול יעקב לד, סעיפים ד, ז. ועיין יבי"א ח"א או"ח ג').
לעומת זאת לדעת הגר"א, גם ירא שמיים המפורסם בחסידות אינו צריך להניח תפילין של ר"ת, משום שהוכרעה הלכה כרש"י ורמב"ם, וכן נהגו כל ישראל, ומנהגם של ישראל תורה הוא. ואם נחשוש לכל השיטות השונות בדיני התפילין, נצטרך להניח לפי חשבונו ששים וארבע זוגות תפילים בכל יום. אלא שהלכה כרש"י ורמב"ם ודי להניח זוג אחד בלבד (תוספת מעשה רב יח). וכן נוהגים רבים.
למעשה, ראוי לכל אדם לנהוג כמנהג אבותיו. ואם יש לו רב מובהק - כפי שידריכו רבו.
1 תגובותב1 דיונים
י ישראל מאיר |ט' ניסן תשפ"ג מה מברכים על בדיקת תפילין
מה מברכים על בדיקת תפילין
ניסוך מים: איך שמחים גם בדרך ליעד?
אם יש הבטחה, למה יעקב ירא?
אהבת ה' או אהבת האדם, מה גדול יותר?
למה משווים את העצים לצדיקים?
השלמת התמונה
הלכות פורים משולש: מה עושים בכל יום?
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
איך לומדים גמרא?
הלכלוך הקדוש
שלושה שותפים באדם
מהדורות החדשות במצרים שדיברו על ישראל
