מת המשכיר תוך זמן השכירות | הרב צבי יהודה בן יעקב | בית המדרש

מדורים
הלכה פסוקה

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

חנה בת חיים

4972

3 דק' קריאה

נערך על ידי הרב יואב שטרנברג

תיאור המקרה: אדם השכיר את דירתו לנתבע. בחוזה השכירות נכתב, כי השכירות הינה לשנה, ויש לשוכר (הנתבע) אופציה לשכירות הדירה לשנה נוספת. במהלך שנת השכירות הראשונה, נפטר המשכיר.

התביעה: יורשי המשכיר תובעים מן הנתבע לצאת מן הדירה מיד. במידה שהם אינם יכולים להכריח את הנתבע לצאת מיד, הם אינם מוכנים להשכיר את הדירה לנתבע לשנה נוספת.

פסק הדין : התביעה נדחית

הנימוקים: הגמרא במסכת בבא מציעא (נו:) מתלבטת בשאלה האם יש דין אונאה בשכירות:

"בעי רבי זירא: שכירות יש לו אונאה או אין לו אונאה? ממכר אמר רחמנא - אבל לא שכירות, או דלמא לא שנא? אמר ליה אביי: מי כתיב ממכר לעולם?! ממכר סתמא כתיב, והאי נמי ביומיה מכירה היא".

מפשטות לשונו של אביי נראה, שמכירה ושכירות הן מהות אחת, אלא שמכירה היא לעולם ושכירות לזמן, וזו הסיבה שגם בשכירות יש דין אונאה.

התוספות (ד"ה והאי) מקשים מדברי הגמרא במסכת עבודה זרה (טו.), שם מסיקה הגמרא ש'שכירות לא קניא', ולכן אסור להשכיר בית לגוי, משום שהגוי יכניס לשם עבודה זרה, ונמצא שהמשכיר עובר על 'ולא תביא תועבה אל ביתך' (דברים ז', כו). התוספות מתרצים: "דהכא גבי אונאה כתיב ממכר מיותר, לרבות שכירות".

בהבנת תירוץ התוספות ישנן שתי אפשרויות:
א. שכירות אינה נחשבת כמכירה בכלל. למרות זאת, לגבי דין אונאה ישנו ריבוי מיוחד בכתוב, כך שהוא חל גם על שכירות.

ב. שכירות נחשבת כמכירה, אלא שאין היא מכירה של גוף הנכס, אלא רק של זכויות ההשתמשות בו - מכירה לפירות.

כהבנה הראשונה משמע מדברי היש"ש (בבא קמא פ"ה סימן לג), והש"ך (חושן משפט סי' שלד סק"ב). ולשיטתם, היות ששכירות הבית אינה כמכר, אם המשכיר אינו יכול להמשיך ולעמוד בהתחייבותו להשכיר, כגון שהוא מת, בטלה השכירות. אולם, דעת רוב הראשונים אינה כן, אלא כהבנה השנייה בדעת התוספות, ששכירות היא קניין של לזמן. הרמב"ם (הלכות שאלה ופקדון פרק א הלכה ה) כותב:

"שאלו (=את החפץ) לזמן קצוב, כיון שמשך וזכה אין הבעלים יכולין להחזירו מתחת ידו עד סוף ימי השאלה. ואפילו מת השואל, הרי היורשין משתמשין בשאלה עד סוף הזמן. ודין הוא - הלוקח קונה הגוף קנין עולם בדמים שנתן, ומקבל מתנה קנה הגוף קנין עולם ולא נתן כלום, והשוכר קנה הגוף לפירותיו עד זמן קצוב בדמים שנתן, והשואל קנה הגוף לפירותיו עד זמן קצוב ולא נתן כלום; כשם שהנותן כמוכר שאינו יכול לחזור בו לעולם כך המשאיל כמשכיר שאינו יכול לחזור בתוך הזמן".

וכדעתו ניתן להוכיח מדברי ראשונים רבים. והיות שדעת רוב הראשונים ששכירות היא כקניין, אין המשכיר והשוכר יכולים לחזור בהם תוך זמן השכירות, ואף אם מת המשכיר, הרי הדירה (או הזכות להשתמש בה) קנויה לשוכר עד תום זמן השכירות.

לכאורה, היה מקום לפרש את ההתחייבות של המשכיר לשוכר להשכיר לו לשנה נוספת כהתחייבות אישית. הרמ"א (חושן משפט סימן ריב סעיף ז) כותב:

"אבל אם אמר: כשתלד בהמתי, או: יוציא אילן זה פירות, וכיוצא בזה, אתננו להקדש או לעניים, חייב לקיים דבריו מטעם נדר. ודוקא אם הנודר קיים, אבל אם כבר מת, אינו כלום, שהרי אינו כאן שיקיים נדרו".

אמנם, נראה שאין ההתחייבות של המשכיר נחשבת כהתחייבות אישית, אלא היא תנאי מתנאי השכירות, ועל כן, כשקנה השוכר את הדירה מחמת השכירות, קנה אותה עם תנאי זה. ויש להוכיח שזהו הפירוש בתנאי הזה מדברי הריב"ש (סימן רנז). הריב"ש נשאל לגבי משכיר שהשכיר את ביתו לחמש שנים, והתנה עם השוכר, שאם לאחר אותן חמש שנים ירצה השוכר להאריך את השכירות לחמש שנים נוספות, יוכל. והמשכיר יוכל לעכב בעדו רק אם ירצה לגור בדירה בעצמו. בתוך חמש השנים הראשונות, מכר המשכיר את הדירה לאחר, וכעת טוען הקונה, שכשם שהמשכיר היה יכול להוציא את הדירה מיד השוכר על מנת לגור בה בעצמו, יכול גם הקונה לעשות כן. הריב"ש מסיק, שהתנאי היה שדווקא המשכיר עצמו יוכל להוציא את השוכר לצורך מגורים, ולא הבאים מכוחו.

מדברי הריב"ש עולה, שגם הקונה מחויב לתנאים שהתנה המשכיר, ואין הוא יכול לומר, שההתחייבות היא על גופו של המשכיר, ולא על יורשיו או הבאים מכוחו.