- פרשת שבוע ותנ"ך
- מטות
210
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
אדם נמצא בצרה, לדוגמה היה חולה, ואמר: אם הקדוש ברוך הוא ישלח לי רפואה שלמה במהרה, אני נודר ללמוד סדר בגמרא עד זמן מסוים. לאחר שהבריא, רוצה להתיר את הנדר. בא לחכם ואומר שקשה לו לסיים את כל הסדר עד לאותו הזמן שקבע, ורוצה שהחכם יתיר לו את הנדר. החכם לא יכול להתיר. נדרת שהקדוש ברוך הוא ירפא אותך, ועכשיו לאחר שנעשית בריא, אתה הולך ושואל על זה - אין אפשרות. הנודר בעת צרה לא יכול לבטל את הנדר.
אדם צריך להתרגל שכל מה שהוא מדבר יהיה מתוך מחשבה תחילה, ושיהיה אחראי על מה שהוא אומר, "מעולם לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי". לא להיות במצב כזה שאדם אומר שהוא לא שם לב, שהייתה לו פליטת פה. אין דבר כזה. צריך לפתח את השליטה על הדיבור.
ברית כרותה לשפתיים – השפעת הדיבור
הגמרא מביאה כמה דוגמאות שדברי האדם פועלים, "ברית כרותה לשפתיים". הגמרא במסכת מועד קטן (יח.) מספרת, ששמואל הלך לנחם את אחיו פינחס שהיה באבל, והוא ראה שהוא מגדל ציפורניים ארוכות, אמר לו: מותר לגזוז ציפורניים באבל! ענה לו אחיו: אם אתה היית באבל, היית גוזז ציפורנים? אדם שנמצא בצער לא גוזז ציפורנים, "הוי כשגגה היוצאת מלפני השליט", ושמואל נהיה אבל. בא אחיו לבקר אותו, כעס עליו שמואל, ואמר לו: אתה לא יודע שברית כרותה לשפתיים? זרק לו את הציפורניים בפניו, גער בו. הגמרא שם ממשיכה:
אמר רבי יוחנן: מניין שברית כרותה לשפתיים? מאברהם אבינו שאמר לנעריו: "שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם" (בראשית כב, ה).
אברהם לא התכונן ששניהם ישובו, הרי הוא הלך להקריב את יצחק, אבל אמר באופן כזה "ונשתחווה ונשובה אליכם", כיוון שהוא אמר כך, שניהם חזרו. שואל התוספות: אולי אין מכאן ראיה, כי מידה טובה גדולה ממידת פורענות. אולי אם אדם אומר דבר טוב זה חל, אבל ההיפך לא חל? לכן מביאים התוספות עוד מקור שמלמד על ברית כרותה לשפתיים גם לפורענות, שנאמר: "כמעט כסדום היינו", ואחר כך נאמר: "שמעו דבר ה' קציני סדום האזינו דבר אלוקינו עם עמורה".
דוגמא נוספת היא מהגמרא במסכת סנהדרין (קב.) אדם אמר דברים שליליים אפילו התכוון לטובה אף על פי כן זה משפיע, יהוא המלך שרצה להכרית את כל עובדי עבודה זרה, אז הוא כינס את כולם, וכשאסף אותם הציג את עצמו כאחד שגם עובד עבודה זרה, ואמר: "אַחְאָב עָבַד אֶת הַבַּעַל מְעָט יֵהוּא יַעַבְדֶנּוּ הַרְבֵּה" (מלכים ב י, יח). כוונתו הייתה להרוג את כל עובדי הבעל ולבטל את העבודה זרה מישראל, ואכן כולם התאספו והוא הרג את כולם, אבל מכיוון שהוא אמר מילים כאלה על עצמו, אף על פי שהתכוון הפוך כמובן, אחר כך נאמר עליו שהוא לא סר מחטאות ירבעם והשאיר את עגלי הזהב בבית אל (ע"פ מלכים ב י, כט). "ברית כרותה לשפתיים".
הגמרא במסכת כתובות (דף כג.) מספרת שהגיעו שבויות מישראל שנשבו על ידי גויים לנהרדעא, אז אבא של שמואל שם שומרים להשגיח עליהן שהשובים לא יפגעו בהם. אמר שמואל לאביו: עד עכשיו לא שמרו עליהם, מה יעזור שמעכשיו ישמרו עליהם? אמר לו אבא של שמואל, אילו הן היו בנותיך, לא היית שם שומרים? לא עבר הרבה זמן ובנותיו של שמואל נשבו. צריך ליזהר ולא להגיד דבר שאיננו טוב, אפילו אדם על עצמו כי בסופו של דבר זה פוגע.
הזוהר (במדבר קנה, ב) אומר "וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי" (במדבר יא, טו), כך אומר משה רבינו, ונאמר מיד אחר כך: "אספה לי שבעים זקנים", ואלדד ומידד מתנבאים משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ ישראל. הזוהר אומר שבעקבות דברי משה שאמר 'הרגני נא הרוג', יש נבואה שהוא לא נכנס לארץ ישראל. לאדם נראה שמעשים הם דבר ממשי, ודיבורים הם סתם הבל היוצא מן הפה. ובאמת כוח הדיבור הוא יותר חזק מכוח המעשה. השפעה רוחנית שבסופו של דבר היא משפיעה על המציאות.
לכן אמרו חכמים שהתורה לא כתבה במפורש שאפשר לבטל נדר או להתיר נדר, כדי שידעו שהתרת הנדר זה לא כל כך פשוט. אדם אומר משהו זה מחייב. יש דעות בראשונים שבכלל יש להימנע מלהתיר שבועות, כי שבועות הן דבר מאוד חמור. גם נדרים אין להתיר בחרטה אלא רק בהתרה כשיש פתח ממש ולא סתם. זאת אומרת, צריך להתייחס לדיבור ולהבין שהדיבור פועל, ומה שאדם מוציא מפיו יש לזה משמעות ויש לזה תוצאות.
גדרי התרת נדרים
התורה אמרה שיש דרך להתיר את הנדרים. בעל יכול להפר נדרי אשתו בדברים שבינו לבינה או בנדרי עינוי נפש. בשני הדברים הללו אם האישה נדרה, ושומע הבעל ביום שומעו, הוא אומר לה מופר לך וזה מופר. חכם לעומת זאת יכול גם להתיר את הנדר. הפרה היא מכאן ולהבא, התרת הנדר היא למפרע.
ניתן דוגמא: אדם רצה לשאת אישה והוא לא רוצה אישה נדרנית, אז הוא אמר לה: 'הרי את מקודשת לי על מנת שאין עלייך נדרים', והתברר שהיו עליה נדרים. אם הלכה לחכם והוא התיר לה את הנדרים – מקודשת, מכיוון שנדר שהותר על ידי התרה הוא נעקר למפרע, ונחשב כאילו לא נדרה.
לעומת זאת, הפרה - היא רק מכאן ולהבא. הבעל שמע והוא יכול להפר נדרי אשתו ולומר לה מופר לך, ומכאן ואילך זה מופר. אם אדם אמר לאישה: 'הרי את מקודשת לי על מנת שאין עלייך מומים', היה לה מום, הלכה לרופא שטיפל במום הזה והיא נרפאה, היא לא מקודשת. כי באותה השעה שהוא אמר לה 'הרי את מקודשת לי על מנת שאין עלייך מומים', היה לה מום. אמנם אחר כך נתבטל המום, אבל בשעת הקידושין היה לה מום, ולכן הקידושין לא תופסים. אבל בנדר, אם הוא אמר לה: על מנת שאין עלייך נדרים והיו לה נדרים, כשהלכה לחכם והתיר, התברר למפרע שלא היו לה נדרים והקידושין חלים. הפרה לעומת זאת היא רק מכאן ולהבא, זה מיגז גייז בלשון הגמרא (נדרים סח.), גוזז את הנדר מכאן ולהבא.
כשהולכים לחכם להתיר את הנדר. ישנם שני אופנים שעל ידם אפשר להתיר, על ידי חרטה או על ידי פתח. חרטה – אדם כעס על מישהו, הוא אמר אני נודר הנאה ממך, שלא ייהנה ממנו יותר. אחרי שנרגע, הוא התחרט, בא לחכם והחכם מתיר. לפי הרמב"ן בדרך של חרטה יכול אדם להתיר מקצת מן הנדר, לדוגמה אם אדם נדר שלא ייהנה מכמה אנשים ועכשיו הוא מתחרט ביחס לאחד מהם, ועל האחרים הוא לא מתחרט. הוא יכול להתיר את הנדר על חלק מהנדר ולא על הכול.
בהתרה על ידי פתח, אם הותר מקצת הנדר הותר כולו. התרה על ידי פתח, פירושו של דבר שאדם בא לחכם ואומר לו טעיתי, אם הייתי שם לב למשמעות של הנדר, מראש לא הייתי נודר. לא הבאתי בחשבון את כל ההשלכות של הנדר הזה, פשוט נדרתי בטעות. חשבתי שהמציאות היא כזאת, והמציאות היא אחרת, ולכן אני בא להתיר את הנדר. באופן כזה כשהייתה טעות בנדר מעיקרא, הוא נעקר למפרע. בחרטה לא הייתה טעות, אבל כעת האדם מתחרט. בהתרה, יש נדרים שהם כל כך בטעות שאפילו לא צריכים לבוא לחכם להתיר אותם (ע"פ משנה נדרים כ: ארבעה נדרים התירו חכמים וכו' נדרי שגגות ונדרי אונסין). יש נדרים שהם טעות אבל לא עד כדי כך שזה גלוי לכל העולם, אז צריך לבוא לחכם והוא מסביר לחכם שהוא לא העריך נכון את כל הדברים, ואם היה מתבונן לא היה נודר. נדר כזה שהיה בטעות הכול נעקר, ובהתרה כזו, נדר שהותר מקצתו הותר כולו.
לימוד דרכי תשובה מהתרת נדרים
מהנדרים אנחנו יכולים ללמוד על דרכי התשובה. יש תשובה מכאן ולהבא. אדם מחליט לשנות את דרכו. עד עכשיו הוא התנהג כך וכך, הוא לא ממש מתחרט על העבר, אבל הוא מחליט מכאן ואילך להתנהג נכון ולא לעשות דברים רעים. זה כמו הפרת נדרים מכאן ולהבא.
יש מצב של תשובה של חרטה. אדם מצטער על מה שהוא עשה מתוך פזיזות או מתוך חולשה שלא היה לו כוח להתגבר. זו גם כן דרך של תשובה, אדם מתחרט, בא לריבונו של עולם ומבקש סליחה.
יש עוד דרך תשובה, בדרך של התרה, כמו התרת נדרים. לא בדרך של חרטה בלבד אלא בדרך של עקירת החטא מעיקרא. אדם מתעלה בחכמה ופתאום מבין שכל מה שהוא עשה זה היה טיפשות ושיגעון, ולא מבין מה פתאום הוא נהג כך. הוא כבר נמצא במקום אחר. זו דרך של תשובה עמוקה. נשתמש בדוגמא: בן חטא להורים שלו. בא אליהם ומבקש סליחה. האמא סולחת, אך האבא לא מסתפק בזה, האבא מסביר לו שההתנהגות שלו באה מנקודת מוצא לא נכונה בכלל, ושם אותו במקום חדש. לא מספיק סתם להתחרט, אלא צריך להבין שהדרך שלו הזאת משובשת, דרך מוטעית. אז מתברר לו שלא היה שייך לעשות את המעשים הללו. זה גדר חדש של תשובה, זו תשובה שדומה להתרה על ידי פתח, שעוקר את הדברים מעיקרא.
נשתמש בדוגמא נוספת. לאדם יש יצר הרע שתוקף אותו מפעם לפעם, הוא לא מצליח לעמוד כנגדו, הוא מצטער ומתגבר, אך מחר הוא נופל. יש מדרגה יותר גדולה, שהאדם מואס בחטא, הוא אומר איך עשיתי דברים כאלה שמקלקלים את האישיות שלי - זה לא שייך בכלל. זה לא מתאים לי. הוא רואה פתאום את החטא שהוא מזוהם ומלוכלך וזה מגעיל אותו, הוא לא יחזור שוב על החטא. זה מצב שהחטא נעקר מעיקרו. זו תשובה מאהבה. יש תשובה מיראה ויש תשובה מאהבה, כשמתגברת אהבת ה' באדם והוא לא יכול לעשות משהו נגד רצונו של ה', זו המדרגה השלמה. אלו מדרגות שאפשר ללמוד מהמדרגות של תיקון והתרת הנדר.
היחס בין הקב"ה וישראל
במדרש רבה (במדבר פרשה כב, ב) הקדוש ברוך הוא אומר למשה: "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר לא, ב), ומשה אומר לישראל: "לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן" (שם פס' ג). מסביר המדרש:
אמר הקדוש ברוך הוא להם: אינו אלא דיקו שלכם שגרמו לי להזיק אותן. אמר משה: ריבון העולמים, אם היינו ערלים או עובדי עבודה זרה או כופרי מצות לא היו שונאין אותנו, ואינן רודפין אחרינו אלא בשביל תורה ומצות שנתת לנו, הלכך הנקמה שלך – "לתת נקמת ה' במדין".
הקב"ה אומר לישראל שהם צריכים ללכת לנקום במדיין על ששכרו את הבנות ועשו להם נזקים, ואחר כך הייתה מגפה, ומשה אומר לבני ישראל "לתת נקמת ה' במדיין". ישראל וקב"ה יחד. הקדוש ברוך הוא דואג לישראל, וישראל דואגים כביכול לכבודו של ריבונו של עולם. עם ישראל הוא עם ה', הוא מייצג את הקדוש ברוך הוא בעולם. כל מי שרוצה חלילה לעשות משהו נגד שמיא חלילה, הוא פוגע בישראל. כי ישראל הם אלה שנושאים את שם ה' בעולם. כל הרדיפות והצרות שעושים לישראל, הכול מהטעם שהם עם ה'. הקדוש ברוך הוא יודע שעם ישראל הוא זה שנושא את שם ה' בעולם, והוא דואג לכבודם של ישראל, ואם נפגע כבודם, הוא אומר לישראל שהם צריכים לעשות נקמה במדין.
בפרשה הקודמת, לא היה דיבור על הנקמה בפועל. היה דיבור לשנוא את המדיינים, כי צריך לשנוא עושי רע, שהם הגורמים לרע שבעולם. בפרשה הזאת, מדובר על הנקמה בפועל.
הבדל בין מלחמת סיחון למלחמת מדין
במלחמת מדין, אומרת התורה, שאת כל הכלים שלוקחים בשלל מגיעולי הנכרים צריך להכשיר. ויש לשאול: הרי כבר מקודם הייתה מלחמת סיחון, וגם בה תפסו הרבה שלל ורכוש כולל כלי אכילה, ולמה לא הזכירו שם שצריך להכשיר את הכלים.
הרמב"ן עונה:
והזהיר אותם בהגעלת כלי מדיין מאיסורי הגויים ולא אמר להם זה מתחילה בכלי סיחון ועוג שלקחו את שללם כמו שאמר: "רַק הַבְּהֵמָה בָּזַזְנוּ לָנוּ וּשְׁלַל הֶעָרִים אֲשֶׁר לָכָדְנוּ" (דברים ב, לה). והטעם כי סיחון ועוג מלכי האמורי הם וארצם נחלת ישראל היא, והותר להם כל שללם אפילו האיסורים, דכתיב: "וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתָ" (דברים ו, יא). ואמרו רז"ל קדלי דחזירי אישתרי להו, אבל מדין לא היה משלהם ולא לקחו את ארצם רק לנקום נקמתם הרגו אותם ולקחו שללם.
המלחמה בסיחון הייתה מלחמת מצווה לכיבוש ארצות ששייכים לעם ישראל. במלחמת מצווה מותר לאכול מאכלות אסורות, אבל הנקמה במדיין לא הייתה מלחמת מצווה, ולכן הכלים שלהם היו אסורים, והיה צריך להכשיר אותם. יש מחלוקת בראשונים, האם רק בלית ברירה בתוך המלחמה כשקשה למצוא דברים כשרים לאכילה, אז מותר לאכול דברים אסורים. ויש דעה אחרת כמו הרמב"ן כאן, שבזמן מלחמת מצוה מותר, ואין איסור של מאכלות אסורות, ואפילו שיש מאכלים כשרים מותר לאכול גם מאכלות אסורות. צריך להסביר את זה, מאכלות אסורות מטמאות ומקלקלות את הנפש, אז למה אם יש אפשרות לאכול מאכלים כשרים, מותר לאכול גם מאכלות אסורות? אומר הרמב"ן:
הזהירם עתה "ואתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים" וגו', כי מלחמת סיחון ועוג בה היו כל ישראל וטומאה הותרה בציבור.
במלחמת מדין הם הוזהרו שכל הטמאים ישארו מחוץ למחנה עד שיטהרו. ובמלחמת סיחון לא נזכר הדבר הזה, כי "טומאה הותרה בצבור".
יש כאן שני דברים. גיעולי נכרים מותרים במלחמת מצווה, ועוד כלל שטומאה הותרה בציבור. יש מחלוקת האם טומאה הותרה בציבור או רק דחויה, הרמב"ן נוקט בלשון הותרה. זאת אומרת, כשהציבור טמא אז אפשר להקריב קרבנות בטומאה. דחויה בציבור, פירושו של דבר שאם יש אפשרות לעשות בטהרה אז משתדלים לעשות בטהרה, אבל אם אין אפשרות אז עושים בטומאה. נגיד אם אותו בית אב כולם טמאים, אבל בית אב אחר יש מישהו טהור אז אם טומאה דחויה בציבור, הולכים להשתדל שבית האב השני יעבוד אף על פי שזה לא היום שלו, אבל אם טומאה הותרה, לא צריכים לחפש טהורים, כי מותר להקריב בטומאה.
מדוע הותרו מאכלות אסורות במלחמת סיחון
נתחיל בנקודה הראשונה של מלחמת מצווה. הולכים לכבוש את ארץ ישראל, נמצאים בדרגה רוחנית מאוד גבוהה. כל האיסורים הם כשאנשים נמצאים במדרגה נמוכה, אז הדברים האסורים מקלקלים, אבל כשנמצאים בדרגה עליונה, הדברים האסורים לא יכולים לקלקל. כמו שחכמים אומרים שלעתיד לבוא יהיה מותר לאכול ליוויתן וכדומה, כל מיני דברים שהיום אסורים. כנראה שנהיה במדרגה כזאת שנוכל לרומם גם את הדברים שהיום מקולקלים למדרגה עליונה. לכן כשנמצאים במלחמת מצווה, מותר לאכול גם קדלי דחזירי.
ראיתי בדברי הרב בהגדה של פסח, על העניין שאנחנו אוכלים קרבן פסח על השובע בליל הסדר. לכאורה זה לא לכתחילה, שאדם שבע יאכל עוד בשר צלוי בשביל ליהנות ולהתענג. בדרך כלל אנחנו אוכלים כי רעבים. מסביר הרב כי העונג הזה שאדם מתענג הוא עונג רוחני עליון. כשנמצאים במדרגה נמוכה ואוכלים בשביל להתענג, זה מוריד את האדם כי הוא נמשך אל החומר, אך כשאדם נמצא במדרגה עליונה מאוד, אז כל תענוגות החיים מתרוממים אל המדרגה שבה האדם נמצא. כשנמצאים במלחמת מצווה, מלחמת סיחון, מתעלים. עכשיו כשהולכים לכבוש את ארץ ישראל, להתחבר אל הקדושה העליונה, אל המדרגה הגבוהה העליונה, מותר קדלי דחזירי.
מדוע טומאה הותרה בציבור?
כך גם הכלל שטומאה הותרה בציבור. לכאורה ציבור צריכים להיות יותר טהורים ויותר קדושים! מדוע טומאה הותרה בציבור? אפשר להסביר את זה כפשוטו, שפשוט אין ברירה, כולם טמאים, ואי אפשר לבטל את עבודת הקרבנות, לכן טומאה הותרה בציבור. אבל כפי שאמרתי, הותרה פירושו של דבר, שאפילו בדוחק, ואתה כן יכול להקריב בטהרה, אתה לא צריך להתאמץ, כי אין טומאה בציבור, וציבור זו מדרגה אחרת לגמרי. היחידים מתים, הציבור לא מת. יש גבול לחיים של היחיד. לציבור אין גבול, הציבור חי תמיד. אין מציאות של מיתה בציבור. על כן אם הסנהדרין הורתה הוראה בטעות, והציבור הלך אחרי ההוראה הזאת, ואחרי שנים התברר שהייתה טעות בהוראה, צריכים להביא קרבן פר העלם דבר של ציבור שמביאים אם נעלם מעיני העדה, למרות שהציבור שחטא כבר לא נמצא, ואלו שנמצאים כעת הם לא אלה שחטאו, מכיוון שעם ישראל קיבל הוראה ונהג בטעות, צריך לעשות תשובה. לא מסתכלים על הפרטים שאז חטאו ושהם צריכים להביא קרבן חטאת, אלא הציבור חטא, והציבור צריך להביא קרבן.
אם אדם חטא ומת, אז אפילו אם הוא הפריש כבר חטאת אבל לא הספיק להביא אותה, החטאת נקראת 'חטאת המתה', אי אפשר להשתמש בה ומכניסים אותה למקום שהיא מתה מעצמה. אולם ציבור לא מת. ציבור הוא לא אוסף של פרטים, זו מציאות אחרת. מלחמת סיחון ועוג הייתה מלחמה שכולם יצאו אליה, ולכן זה גדר של טומאה הותרה בציבור ואפשר להקריב גם בטומאה. במלחמת מדיין ששם יצאו למלחמה רק יחידים, נציגים של הציבור, שם התורה מורה לנו, שהטמאים צריכים לחכות מחוץ למחנה עד שייטהרו.
במדרגות העליונות האיסורים מתבטלים
לפי רעיון זה אפשר להסביר את ההלכה שלמרות שכלאיים של צמר ופשתים אסורים, הכהן הגדול לובש בגדים של כלאיים. איך יתכן הדבר הזה, אדרבה אם כלאיים זה דבר מאוד לא ראוי, בוודאי שלא ראוי לעבוד את עבודת בית המקדש עם כלאיים?! ללמדך, שכאשר אדם נמצא במצב נמוך, האיסורים האלה מסוכנים לו ומורידים אותו. במציאות עליונה, אפשר לרומם את האיסורים האלה. במציאות של כוהנים בבית המקדש עם מדרגת הקודש שהייתה שם, הניגודים הללו מתבטלים. שם אין ניגוד בין צמר ופשתים. אבל כאשר לא נמצאים במדרגות העליונות האלה, זה מסוכן, זה מזיק, החיבור בין הדברים שסותרים אלו את אלו, זה מקלקל ומוריד. מדרגות מדרגות.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
ראש מוסדות ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל לקורות חייו המלאים לחץ כאן.
מהו התוכן האמיתי של העולם?
לנתיבות ישראל - סיום מאמר "והנצח זו ירושלים"
ג' אב תשפ"ג
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק ז -ח
שיעור מס' 94
י"ט סיון תשפ"ג
נתיב העבודה - המשך פרק י"ח (10)
שיעור מס' 74
י"ט אייר תשפ"ג
נתיב העבודה - המשך פרק י"ח (9)
שיעור מס' 73
י"ח אייר תשפ"ג
איך עושים קידוש?
כיצד הצפירה מובילה לאחדות בעם?
איך מותר להכין קפה בשבת?
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בצורת ד'?
למה ללמוד גמרא?
הלכות שטיפת כלים בשבת
לקום מהתחתית של התחתית
הלכות פורים ביום שישי: מתי עושים את הסעודה?
איך נראית נקמה יהודית?
התלהבות ללא יין
מה עניינו של ט"ו בשבט?
שבועות דף ג'
הרב אלי סטפנסקי | ו' אייר תשפ"ה
ביאור מדרשי חז"ל על המספר לשון הרע
כלי יקר פרשות תזריע-מצורע
הרב חיים כץ | ב' אייר תשפ"ה
דיבור רע פועל לרעה ודיבור טוב פועל לטובה
שיחת מוצ"ש פרשות תזריע-מצורע תשפ"ה
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ו' אייר תשפ"ה
