^ 1.אמנם בסנהדרין ח ע"ב רבי יוסי בר יהודה מנמק בטעם זה את שיטתו שחבר אינו צריך התראה, אך הלכה כחכמים שגם חבר צריך התראה ואם כן לכאורה איננו פוסקים שזהו טעם ההתראה, אולם הרמב"ם (סנהדרין יב, ב) עצמו מנמק שזה גם הטעם של חכמים.
^ 2.ר' משה לוין – קשה על כך מהגמרא בסנהדרין סה ע"ב הממעטת עדים זוממים מקרבן חטאת, ואם אין מציאות של שוגג אין צורך למעט מחטאת.
^ 3.לפי סברות המהר"ל צריך עיון מדוע בממון נענשים גם אם בוצע העונש (ולרמב"ם גם במלקות), ואולי שם אין זו רעה חמורה שעליה נאמר "ובערת הרע" (וכן בהעמק דבר דברים יט, יט כתב שלשון ובערת הרע מקרבך אינו אלא בנפשות שהעדים נהרגים) וכן הואיל ואינה חמורה אין טבעה לחזור ולהתהפך על מחשב הרע, אך לפי זה צריך עיון מדוע גם שם יש דין כאשר זמם, ודחוק לומר שבממון זה כן דין של עונש ובמיתה לא ויש שני גדרים שונים לחלוטין בתוך דין כאשר זמם.
^ 4.יש להעיר שאם נסביר את טעם הדין כדברי המהר"ל לא יובן דין זה, שהרי סוף סוף מחשבתם הרעה עדיין קיימת בעולם.
^ 5.בכך הוא מיישב את שיטת הרמב"ם (כ, ב) שדווקא לגבי מיתה אומרים "הרגו – אין נהרגים" אך לגבי מלקות אף אם לקו לוקים, וקשה הרי נאמר "כאשר זמם – ולא כאשר עשה" ודווקא לגבי ממון אפילו לאחר שהנידון נענש לא נחשב כנעשה הואיל והממון ישנו בהשבה, ויישב הגר"ח שהואיל ולקו שלא כדין אין זה כלל מוגדר כדין מלקות וממילא לא נחשב "כאשר עשה".
^ 6.אולם לגבי "כאשר עשה" מוגדר כנעשה רק אם קיבל מלקות מן הדין.
^ 7.גם לגבי "כאשר עשה" הוא חלוק על הגר"ח וסובר שאף אם לקו שלא כדין ראוי שיוגדר כנעשה, ואם כן יש לדחות את יישוב הגר"ח ברמב"ם.
^ 8.ר' משה לוין – ההוכחה טובה דווקא לשיטת הרמב"ם (עדות כ, ח), שהסיבה שאין כאן כאשר זמם היא שלא ניתן לבצע בו את העונש שזמם (לכן לדעת הרמב"ם לוקה מ"והצדיקו"), אולם לרמב"ן ולריטב"א הסיבה היא שכלל לא נחשב כעדות (או שלא נחשב שיש כאן זממה. לדעתם אפילו אינו לוקה מ"והצדיקו". ראה בסוגיית "מלקות בעדים זוממים").