לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
יעקב בן בכורה
5617
את זעקות האימה של בוקר הגירוש קשה לשכוח. כשבאו החיילים לבית שבו שהיתי היה עליהם לסחוב אותי, רק בשלב מאוחר יותר הסכמתי ללכת בכוחות עצמי ולעלות על האוטובוס שהוביל אותנו בפעם האחרונה מסיני צפונה.
לאחר חורבן ימית נסגר המטה לעצירת הנסיגה, היא כבר היתה עובדה מוגמרת. היינו במבוכה גדולה, השבר היה גדול, והתהיות רבו. האם הגיע זמן מותו של משיח בן יוסף? האם אין עתיד לציונות החילונית? לאן תוביל נסיגה זו? (ויכוחים עזים ניטשו בימים שטרם הנסיגה אם לקרוא לתנועה עצירת הנסיגה מסיני או בסיני, כביכול אות לבאות).
הכול דיברו אז על משבר בתודעה, על כך שצריך להעמיק את הקשר בין העם לארץ. פסקאות מסוימות מכתבי הרב קוק הפכו לעיקר התורה. הנה כאן זה כבר היה כתוב, נאמר לתלמידים. למשל: "מקובלים אנו שמרידה רוחנית תהיה בארץ ישראל ובישראל בפרק שהתחלת תחיית האומה תתעורר לבוא... השאיפה לאידיאלים נישאים וקדושים תחדל" (אורות התחיה, מד). תהיה מרידה בכל האידיאלים, גם הציוניים, ויהיו "סיבוכים" (מלה השגורה על פיו של הרצי"ה, אומנם לא ביחס לחורבן כה גדול ועמוק). היינו מלאי מרץ ומוכנים לכל דבר, להפיח רוח-חיים ואמונה בעם העייף מהציונות החילונית. בשבועות שלפני הגירוש אכן פעל מטה ומסבירים נשלחו לכל רחבי הארץ. אלא שלאחר הגירוש נסגר המטה, איש לא הפעיל אותנו שוב, ואיש לא טיפל עוד בתודעת הציבור.
זמן קצר לאחר מכן החלה מלחמת לבנון. העם היה עסוק בה עד צוואר. לבנו כבר לא היה פנוי לדיוני-עומק, ולעבודה מסודרת במערכות הלאומיות השונות. לא קלטנו את האזעקה.
כחצי יובל מאוחר יותר, ואני מלמד בישיבת ההסדר רמת-גן. כשהתקרב מועד הגירוש מגוש-קטיף הגעתי עם ראש הישיבה וקבוצה מתלמידינו ליישוב מורג. ביישוב זה התגוררו חלק מבוגרינו, עמם שמרנו על קשר של ביקורים במשך השנים הקשות אפופות הפצמרי"ם והפיגועים. יחד עמנו היו שבחי"ם 1 רבים, תלמידי "מרכז הרב" עם רבניהם, תלמידים נוספים מכמה ישיבות, סטודנטים מ"תא-כתום" ועוד. כשהגירוש כבר היה בשער, חילקנו בינינו את התפקידים. בחלקי נפל להיות אחראי על בית-הכנסת. בחרתי לומר עם הציבור שהיה שם את ההושענות של הושענא-רבה. עצמה מיוחדת גנוזה בהן, והן מרגשות אולי יותר מכל תפילות ימים נוראים. המשכנו בסליחות ספרדיות ובאמירת י"ג מידות ועוד ועוד. הבכיות והזעקות עלו לשמים, וכשנכנסו החיילים התגברו עוד יותר. בתחילה נכנסו כמה קצינים בכירים וביקשו לדבר עמי. הם שאלו אותי מתי נתפנה ועניתי שאין לנו כוונה כזו. ניאלץ לפעול, אמרו. עניתי להם: יש לכם אפשרות לעשות כאבנר ועמשא בשעתם, שהיו מוכנים להוריד את הדרגות ובלבד שלא להרוג את נב עיר הכהנים (ירושלמי סנהדרין פרק י' הל"ב). הם לא נענו. ביקשתי רק דבר אחד - לא להכניס כחולי מדים. מבחינתנו הם סדין אדום לשור שחור, המשלתי להם. אחרי כל מה שספגנו מידי המשטרה בהפגנות שקדמו לזה, איננו רוצים אפילו לראותם. בקשתי נתקבלה.
הגירוש החל. ארבעה או שישה חיילים לבושי שחורים על כל אחד. ארבע חיילות על כל אחת מהבנות שהיו בעזרת נשים. אותי השאירו אחרון, בכל זאת תפקיד של רב. ביקשתי עוד כמה רגעים.
בבית-הכנסת היפה והמטופח של מורג, ליד ארון הקודש הפתוח לרווחה, נפלתי אפיים ארצה, ייללתי וזעקתי. ביקשתי סליחה מה' יתברך על שלא זכינו לשמור על חבלי ארץ הקודש שנתן לנו, על שבעונותינו שרבו מגלים יהודים את אחיהם ומחריבים במו ידם את יישוביהם. כשהוצאתי החוצה היו עיני מלאות מסך של דמעות, לא ידעתי שבכל הרשתות מצלמים עכשיו ושאנחנו הראשונים לגירוש. נזכרתי אז בעשרות הקדושים שנרצחו בידי פראים בכל אותן השנים הארוכות של טרור וזעקתי: איפה כל הקדושים? את חלקם של הנרצחים הכרתי אישית. האם הכול היה לשווא? האם נרצחו והקריבו את חייהם בעבור יישוב יהודי שבסופו של דבר נחרב בידי יהודים?
בנפשי פנימה נצרבה התודעה שמה שהיה שוב לא יהיה. כל שנאמר ונלמד יצטרך לעבור בחינה מחודשת. לא נוכל לשלוף עוד את הקלסרים הישנים וללמד את אותן פסקאות כאילו דבר לא קרה, להתנחם ולהירגע במלים "הכול היה מתוכנן" ו"נלקח בחשבון". לא עוד. הפעם נקלוט את האזעקה, מה שהיה שוב לא יהיה.
קשה היה לחזור הביתה, לשגרה כביכול. ניסיתי ללבן את הנושאים עם בני קהילתי בגבעתיים, וראיתי לנכון להשתמש באנלוגיות תנ"כיות. קשה לי לראות אנשים החוזרים שוב על התורות הישנות כאילו לא קרה דבר, ושוב מנסים לפטור ולהפטיר כדאשתקד. ואני הקטן אומר: אם בדרך זו נלך, גם בעוד שנה נצטרך להפטיר כדאשתקד, חלילה וחס.
קבוצת אנלוגיות זו היא חלק מהרהורים שרובם נתחדשו לי לאחר הגירוש והחורבן. אלה קווים לא גמורים ולא סגורים . וזה עיקר עניינם, לפתוח את המחשבה לכיוונים אחרים מהמקובל. לצאת מהציטוט השבלוני. הם מבטאים גם מורכבות יחסים ורגשות, פעולות והנהגות. בסופה של כל אנלוגיה כתבתי "כיוונים" כדי להסביר קצת את כוונתי. הקורא ירגיש בהבדל המשמעותי שבין חמש האנלוגיות הראשונות לזו האחרונה, על כן ציינתי בכותרת המשנה "חמש אנלוגיות ועוד אחת".
הקונטרס בשלמותו כולל שש אנלוגיות. כאן מתפרסמות לראשונה ארבע מהן. השתים האחרות: "צדקת הדרך" ו"המגורש שחזר" פורסמו במקומות אחרים.
שמו של חיבור זה, "מורג חרוץ", כמעט עולה מאליו. מורג - על שם יישוב פורח בכל בחינה שהיא, שעמד בכל המבחנים והלך וגדל, עד שעלתה עליו יד זדונית. מורג חרוץ על שם הפסוק בישעיה (מא,יד-טו) "אל תראי תולעת יעקב מתי ישראל אני עזרתיך... הנה שמתיך למורג חרוץ חדש בעל פיפיות תדוש הרים ותדק וגבעות כמוץ תשים, תזרם ורוח תישאם וסערה תפיץ אותם ואתה תגיל בה' בקדוש ישראל תתהלל". מי שהיה עד כה תולעת יעקב, שעיקר כוחו בפיו, עתיד להפוך לכלי קשוח המסוגל להתמודד עם מתנגדיו ולהתגבר עליהם.
אחים מתנכרים
כתונת פסים
לא היה אדם בעולם שמעמדו בטוח כיוסף בשעתו. עקרת הבית היתה רחל והוא בכור בניה. ראובן בכור לאה היה עסוק בשיקום מצבו הרוחני שהידרדר לאחר מעשה בלהה. חינו סר אף בעיני אביו בשל להיטות יתר לתפוס את מעמדו כיורש. 2
אביו הראה לשאר אחיו שיוסף הוא המועדף וקנה לו כתונת פסים, אות למעמדו הגבוה. אף חלומותיו הלכו ונעשו דומים לשאיפתו להיות מנהיג הבית. החיבור עם בני השפחות ביסס את מעמדו, והצליח בנקל כיוון שלהם היה ברור שלא ינהיגו בשום מקרה. כשהסביר להם פנים ואף הגן עליהם מפני זעם אחיהם מבני לאה - רכש את אהדתם 3 . אבל בני לאה היו מבוגרים ממנו והתקוממו נגד הרעיון שצעיר מהם ישלוט עליהם. הם היו בשדה עם צאן לבן ויעקב, ובשרם נאכל בחורב ובקרח יחד עם אביהם. היו אלה השנים מלאות הוד-בראשית של בניית הבית והחוסן המשפחתי, לפני החזרה לארץ כנען. בתקופה ההיא טרם נולד יוסף והם שעזרו לאביהם בהגנה מפני חיות טורפות ושודדים מזדמנים. שמעון ולוי אף היו בעלי עיטור העוז לאחר מה שעשו בשכם. גם אחיהם, שעמדו לצדם במלחמה שהתפתחה אחר כך, היו בעלי ניסיון קרבי וחרבם פגשה את בשר האויב. הרֵעוּת שהתגבשה בין אחיו הגדולים היתה מין דבק הנוצר בין אחים לנשק שאי-אפשר לחדור דרכו.
יוסף כבר נולד לתוך מציאות מוצקה ובעצם בא אל המוכן בלא שאי-פעם טרח והתאמץ. היתה זו סיבה נוספת לעורר את קנאת האחים ולהפך את חלומות מנהיגותו עליהם לחלום ביעותים עבורם.
אחים אויבים
גם באותו בוקר שבו נצטווה על-ידי אביו לשאול בשלום אחיו - היה יוסף בטוח. למרות שהרגיש בשנאת אחיו שהפסיקו לברכו לשלום, הוא לא העלה בדעתו שהוא עומד לפגוש אחים-מתנכרים-אויבים, המסוגלים אף למעשה קין.
מזה זמן רב סברו שמעון ולוי שיוסף מסוכן למשפחת יעקב. ראו בו נטע זר ומתנשא בעל הזיות ופנטזיות לא מציאותיות. הוא לא ריאלי, היו אומרים, הוא שוגה בחזיונות ומסכן את כל מה שנבנה בעמל כפיים ובמסירות נפש. הם אף חששו מ"תסמונת האח הצעיר" הידועה במשפחה מדורות קודמים: הבכור הטבעי לירושה נדחה מפני הצעיר ומורחק מן המשפחה. כך קרה לסבם ישמעאל ולדודם עשיו. הדים מדבריהם הגיעו לאוזני יוסף שניסה להסביר ללא הרף שאין המצב דומה ואין מקום לחשש - ללא הועיל. אך דבר לא הטריד אותו - כוכבו דרך, מעמדו התחזק, אביו היה מקשיב לדבריו בתשומת לב מרובה וגוער באחיו לאור הביקורת שקיבל מיוסף. כשהגזים בחלומותיו גער בו אביו, ואחיו ראו בכך אות שחינו סר בעיניו. אבל יוסף הרגיש שבסתר לבו אביו מאמין לדבריו - "ואביו שמר את הדבר" 4 .
כשהתקרב אליהם היו עסוקים בשיחה על-אודות המהפך ביחסו של יעקב ליוסף. עיתוי בואו היה מושלם. רחוק מהאב העשוי לגונן ושכבר הפנה לו עורף, היה יוסף טרף קל. ראובן, הבוגר מכולם, גילה אחריות. אך שמעון, שכבר סימן עצמו כמחליפו של ראובן במבצע שכם הנועז, סבר שיש לנצל את ההזדמנות שלא תחזור ולהיפטר מבעל החלומות. מתחילה דרש להרוג את יוסף, אך משראה את התנגדות ראובן וחשש להפסיד את כל המהלך, הסכים שלא להרוג אותו בידיים אלא רק "לייבש אותו" בבור שבמדבר.
כשלון המאבק
יוסף ניסה לעמוד על נפשו. היה זה בור מלא נחשים ארסיים, והוא ידע שמצבו מסוכן. מתחילה ניסה לרככם. אני אוהב אתכם, אמר, ורוצה רק בטובתכם. מה שסיפרתי לאבא כדי שיגער בכם, נועד לתקן את מעשיכם! כשראה אותם נדים בראשם בביטול ולועגים לדבריו, ניסה לשכנע בהיגיון ובתחושת אחריות. מה תאמרו לאבא? שאל, היכן האחריות על הבית? אבא היה חוזר ואומר שהאחריות היא היסוד לכל. אתם תקבעו את מהלך כל הדורות - היה שב ואומר לנו. 5
אבל שמעון ולוי היו נחושים. אתה מסכן את כולנו, אמרו. חלומות ההשתלטות שלך על המשפחה כוללים גם את אבינו הזקן. הרי חלמת שהוא עתיד להשתחוות לך! גם לאה אמנו תשתחווה לבנה של רחל לפי שיגיונותיך, נשפו בבוז. אנחנו מבינים מה חשוב למשפחה ומה מציל את העתיד, יש לנו כבר ניסיון מוקדם ממעשה דינה. יוסף ניסה שוב להסביר. אתם לא מבינים, זו אמירה נבואית, איני יודע כיצד תתגשם ולי אין כל רצון להשתלט עליכם בכוח. כן, גיחכו שמעון ולוי, עכשיו כשאתה בידינו אתה מדבר יפה. כשתחזור לאבא תדבר אחרת ותמשיך להוציא דיבתנו רעה כדי שירחיק אותנו כמו שעשו לישמעאל ולעשיו. אתה הרי יודע שאין מקום לשניים בהמשכיות הדורות, רק צד אחד נבחר, אנחנו נדאג שהצד שלנו ייבחר.
יוסף הבין שדברי הגיון לא יועילו והוא החל לחפש תומכים למאבק. בצר לו פנה אל ארבעת אחיו בני השפחות, שאותם קירב כל השנים והגן עליהם - עזרו לי! הצילו! צעק אליהם, ביחד ניאבק ונצליח 6 !
אך הם השפילו עיניהם לנוכח מבטם מזרה האימה של שמעון ולוי. מעתה ניסה יוסף להתחנן ולעורר רחמים, סוף סוף היו אחיו בני אברהם יצחק ויעקב, רחמנים בני רחמנים. אבל שמעון ולוי שכחו בכעסם את התכונות הטובות. היתה להם אידיאולוגיה, ורציונליזציה שזהו ניתוח כואב שחייב להיעשות כדי להציל את הבית כולו.
הם נתנו לו לבכות, ולאחר שבכה שעה ארוכה השקו אותו מים, הפשיטו את בגדיו בכוח כשהוא חסר אונים ונטול יכולת התנגדות וזרקו אותו לבור. ראובן סבר שיש עוד זמן להצילו ולכן הלך לעסוק בדברים חשובים אחרים 7 , ולכן לא נשאר לבדוק שאכן לא הורגים בידיים את יוסף. בהיעדרו שבה אפשרות זו ועלתה לדיון, שמעון ולוי לחצו מאוד לא לסמוך רק על "ייבוש" - מי יודע אם לא יימלט בדרך כלשהי מהבור? שאלו בחשש. אבל יהודה, שאמנם היה צעיר מהם אך ניכר היה בכוחו הרב ובכשרון מנהיגותו, עצר את הרעיון והציע אלטרנטיבה מתוחכמת יותר ועל פניה גם מוסרית יותר. לא נהרוג אותו, אמר, זה מעשה קין. נמכרנו לישמעאלים וכך נרוויח פעמיים: יוסף לא יסכן את הבית, ולא נלכלך את מצפוננו בעוון רצח.
זרע הפורענות
בדברי התנחומים לאביהם האבל, ניסו האחים לרמוז שמעתה ישוב השלום לבית במתכונתו החדשה, שבה יוסף לא מביא בכל פעם את דיבתם רעה וכבר לא חולם חלומות מקוממים. אבל לשלום כבר לא היה בית לשוב אליו. השכינה סרה מיעקב המתאבל, ועתידה של המשפחה המפוארת ששורשיה באברהם היה מעורפל יותר מתמיד. לימים תשוב ותתגלה התופעה המכוערת של מלחמת אחים ושימוש בגורמים זרים לשם מלחמה בין יהודים, שתגבה מאות אלפי קורבנות 8 . בסופו של דבר הביאו מלחמות אלה לחורבן בית ראשון ושני.
כיוונים
הציונות הדתית הצטרפה רשמית למעגל העשייה הביטחוני-ההתיישבותי-החברתי רק לאחר מלחמת יום-כיפור, בעוד הציונות החילונית-האשכנזית כבר הקימה מדינה והנהיגה אותה בזמנים הרי-גורל ומלאי-הוד. אי-אפשר היה לחדור לאליטה זו. הלכנו לעיירות הפיתוח שנדחו מהאליטה, התחברנו לימין המדוכא בידי אחיו הגדולים ("בלי חרות ובלי מק"י", כדברי בן-גוריון). הגינו בדברי הנביאים ("שיתקיימו בימינו" - כדברי הר"ן במסכת שבת, אותם היה הרצי"ה מצטט הרבה), חלמנו חלומות גאולה והנהגה. אבל ככל שמעמדנו עלה וכוחנו התגבר רכשנו מין כתונת פסים שהיתה לצנינים בעיני אחינו ה"גדולים". הם חשו מאוימים מיום ליום שמא יישמט מהם רסן ההנהגה, ושמא הרעיונות המשיחיים יובילו את המדינה לאי-שפיות. לא הועילו האהבה ודברי שכנוע של היגיון ואחריות לאומית. המאבק הוא על הירושה כשייבשו אותנו בחוסר הגנה מינימלי מפני האויב, וגם אחר כך כשנמכרנו לישמעאלים במחיר נעליים ואף פחות מזה, לא קם איש לעזרנו. האח החרדי, שיכול היה להציל, עסק בדברים חשובים אחרים. גם אחינו המדוכאים שאליהם התחברנו, לא עזבו את כורסת הטלוויזיה, למרות שבפועל היינו רוב שהתנגד למעשים נפשעים אלה. אבל מגרשינו נתנו לנו לבכות וגם לשתות. זרע הפורענות של אחי-יוסף נבט כאן מחדש, והחריב את גוש-קטיף וצפון השומרון, יצר קרע עמוק בעם, ועודד את אויבינו להילחם נגדנו ביתר שאת.
מלך במנוסה
זינוק מטאורי
נקודת הפתיחה של דוד היתה מן הנמוכות ביותר. הוא היה הצעיר באחים ושונה במראהו - אדמוני ויפה-עיניים - ולכן גם לא היה נחשב כאח לכל דבר 9 . המשפחה שלחה אותו למדבר לרעות את הצאן הרחק מהבית. שם התבודד ופיתח את כשרונותיו בניגון ובאומץ-לב. הוא התמודד עם אריה ודב שבאו לטרוף כבשים ויכל להם, אך אפילו שמץ מזה לא הגיע לאוזני משפחתו. לכן גם כאשר שמואל הנביא בא לבקר אצל משפחת ישי - ביקור יוצא דופן וחד-פעמי - לא טרחו לקרוא לדוד הקטן מן הצאן 10 . מה רבה היתה פליאתם כשדווקא דוד נמשח בקרן-המשחה. אלא שבפועל מלך שאול ואיש לא שיער כיצד אם בכלל יסולק מכיסאו. אדרבא, בחירתו של דוד למנגן אצל שאול מיקמה אותו כמי שסר למרותו של המלך ולא כמי שעתיד להחליפו. אפילו הזינוק המטאורי לתפקיד המצביא לאחר הריגת גלית לא היה אלא ביסוס מיקומו בהיררכיה הכפופה לשאול. דוד הפך ממנגן חביב למצביא מוכשר ואהוב העם. הוא הכניס ללקסיקון הצבאי את שם-שמים 11 , והטמיע בקרב הלוחמים אידיאולוגיה הגורסת שמלחמות ישראל כולן הן מלחמות-ה', ולא כשאר העמים. דוד הביא לשאול ניצחונות ופיאר את שם ממלכתו. אלא שלפתע רוח-רעה תקפה את שאול 12 . היחס האבהי והחם שהיה מרעיף על דוד אהובו, גיבור צבאו, החליף את מקומו לסבר פנים חמוצות. שירת הנשים למנצחים השבים מהקרב, הפכה באוזני שאול לצרימה הולכת וגדלה, כיוון שהיה בה פאר גדול יותר לדוד המצביא מאשר לשאול המלך. דוד, חביב העם, הפך למטרד ולמתחרה מסוכן על כס השלטון. 13
בלי לחם וחרב
למרות תפקידו כקצין בכיר, לא פסק דוד מלנגן לפני שאול כדרכו מאז. אלא שיום אחד תוך כדי ניגון הטיל שאול את החנית לעבר דוד, וברגע האחרון ממש הוא היטה את גופו להינצל. דוד המשיך לנגן וחשב ששאול מתכוון לבדוק את זריזותו, אך המעשה חזר על עצמו, והמצב נראה מסוכן. 14 מאז לא ישב עוד לפני שאול, שבעצמו לא היה שלם עם מעשהו, והקדיש את עתותיו לשדה הקרב בהצלחה יתרה. אבל שאול המשיך לרקום תוכניות להיפטר מדוד. תחילה שלח אותו למשימה קשה שממנה לא היה אמור לחזור חי, אבל דוד ביצע אותה מעל ומעבר לנדרש. הוא הרג מאתיים פלשתים במקום מאה שנתבקש, ובתמורה קיבל לאישה את מיכל בת שאול. 15 שאול הבין שבעצמו יצר את המלכוד: הוא שהביא את דוד לשדה הקרב, השיא לו את בתו ויצר את הפופולאריות הרבה אשר לה זכה. למרות שדוד טרח תמיד להדגיש ששאול הוא המלך - ראה בו שאול איום על כס המלוכה, וביקש להיפטר ממנו. אבל יהונתן בנו שכנע אותו בדברי טעם שלא לעשות זאת, שהרי דוד הציל את ישראל. 16 לזמן מה חלפה הסכנה, אלא שלאחר סדרת ניצחונות נוספת ניסה שוב שאול להרוג את דוד בחניתו, ואלמלא זריזותו של דוד כבר היה מת. הפעם ברח דוד, ובעזרת אשתו הנאמנה מיכל נמלט ממלכודת נוספת ששאול הציב כדי להרגו. 17
דוד מצא עצמו במצב עצוב ומגוחך כאחד: בלי לחם וחרב, נמלט לבדו ממשפחתו ומרעיו היקרים, כשהוא נרדף על צוואר וכפשע בינו לבין המוות. 18 כל זאת לאחר שהיה חביב העם והגיבור הידוע בכל האזור. ככל שהפך בנסיבות שהובילו למצבו, לא ראה בעצמו כל אשם, אך עם זאת לא העז לפגוע במשיח ה' הנמשח בידי שמואל, למרות שהיה יכול. רק הקב"ה ייפרע ממנו ושמא על-ידי מחלה או נפילה בשדה הקרב, אמר דוד כמתנבא. 19 לאחר דברי התוכחה של דוד היוצא מהמערה ובידו כנף מעילו הכרותה של שאול, הודה שאול שהממלכה תעבור לידי דוד, שהרי לא נמצא איש שהמוסריות שלו כה גבוהה, לשלח את אויבו הרוצה להרגו. אך דוד ידע שזו הבלחת אמת של רגע אחד, לאחריה ישוב שאול לרדוף אחריו על-מנת להרגו. 20 לא רק שאול בגד בדוד, אלא גם אנשי יהודה שעליהם הגן, וכן נבל הכרמלי. אבל גם שרשרת של בגידות והשבת רעה תחת טובה לא מנעה מדוד להמשיך ולדאוג לביטחון ישראל. 21
מתאכזר על רחמנים
למרות הפופולריות הרבה לה זכה דוד בקרב מקורבי שאול, היה איש אחד שהתנגד לדוד בכל מאודו מתחילת הדרך, דואג האדומי. מלכתחילה היה סבור שדוד אינו ראוי לבוא בקהל כיוון שכל משפחת ישי באה ממוצא מפוקפק בעיניו, רות המואביה. כיוון שהיה תלמיד-חכם גדול בעצמו ואף נבחר לאב בית-דין 22 , הרשה דואג לעצמו לפלפל כנגד פסיקתו של בועז, השופט הגדול בדורות שעברו, ולהגיע למסקנה הפוכה משלו. לכן, גם לאחר הקרב המופתי של דוד בגלית הביע דעתו בקול לפני שאול ואנשיו שאיש זה לא זו בלבד שאינו ראוי לתפקיד ציבורי, אלא שאינו ראוי כלל לבוא בקהל. 23 הצלחה בקרב, טען דואג, אינה ראיה בדבר כשרותו ההלכתית 24 . אך כל זמן שדוד הביא לשאול ניצחונות ותהילה היה דואג בעמדת מיעוט, אומנם קולנית, והמתין לשעת כושר. זו אכן באה כששאול חשש מפני השתלטות של דוד על כס המלוכה. שאול סבר שיש להעניש בכל חומר הדין את מי שסייעו לדוד למען יראו וייראו, ודואג גיבה אותו מבחינה מוסרית ותורנית. אתה חייב להראות לכולם שיש כאן מלך, אחרת תאבד המלכות כולה, טען. אנשי לשכתו האחרים של שאול התנגדו למהלך קיצוני ובלתי מוצדק זה, אבל שאול ציווה את אנשיו להרוג את כוהני-נב. איש לא היה מוכן למעשה אכזרי זה 25 , בייחוד כנגד הכוהנים מברכי עמו ישראל באהבה, אבל דואג קיבל את פקודת המלך והרג את כולם. כהוקרה, קיבל קידום בסולם השלטון. שאול ודואג לא הסתפקו בזה והרגו את כל משפחות נב, נשים זקנים וטף, וגם את בעלי-החיים שבה, באכזריות שמעולם לא הופעלה אפילו נגד עמלק צוררי ישראל הגדולים. השמועה פשטה בכל ישראל והכול ידעו שהתומך בדוד - מרה תהא אחריתו. עתה, משהיה שאול עסוק במרדפים אחרי דוד, היו הוא וקציניו נלחמים בפלשתים רק בעתות הפנאי מהרדיפה אחר דוד, ולא יזמו לוחמה, אלא תגובה ליזמות פלשתים 26 .
חציית הקווים
קריאת המפה הובילה את דוד לצעד דרסטי במיוחד - עריקה מבוימת למחנה האויב. כשנתיים וחצי ישב אצל אכיש מלך גת, שכבר שמע על המרדף המתנהל בעקבות דוד. באותם ימים עשה דוד שמות בשבטי האזור ולא הותיר מהם איש כדי שלא יספרו לאכיש את האמת 27 . כך רכש את אהדתם של בני יהודה עליהם הגן, וגם את אמונו של אכיש לאחר שסיפר לו שפשט על ערי ישראל ומשם הביא את השלל. רגע השיא היה כשהתבקש להצטרף לפלשתים הלוחמים בשאול בגלבוע. הפלשתים פקדו את צבאם, וגילו לתדהמתם את הגדוד העברי 28 שבראשו דוד. לא הועילו לאכיש הסבריו וניסיונו, הפלשתים לא האמינו שדוד יילחם נגד שאול, וחששו מתופעת גיס חמישי. דוד פנה דרומה, אבל לא ניתן היה להסתיר מעין הצופים שהעמיד שאול את התופעה המדהימה של המצביא האדמוני עומד בראש גדוד עברי בתוך מערכות פלשתים, זאת לאחר שכבר התפרסם בכל ישראל שדוד נמצא שנתיים במחנה אכיש הפלשתי. בקרב ההוא נפל שאול. "נבואת" דוד התגשמה ואומנם הוא לא שלח בעצמו יד במלך ישראל, אבל גם לא עמד לצדו ברגע הגורלי. בזמן מלחמת שאול בפלשתים, היה דוד עסוק מאוד במלחמה בעמלקים שפשטו על צקלג, ובחלוקת השלל לתושבי האזור היהודים, כמנהג מלך המנצח ומחלק שלל לנתיניו 29 . כשנודע לו על מות שאול ויהונתן נשא את הקינה המפורסמת, ומיד לאחריה החל למלוך ביהודה 30 . מכאן החלה דרכו להיות מלך על כל ישראל.
כיוונים
הציבור הדתי-לאומי לא היה נחשב מתחילה לכלום. "מה הדוסים האלה יודעים לעשות?". ציבור זה נמשח על-ידי הראי"ה קוק ובעיקר בנו הרצי"ה למנהיגות. אלא שאדרבא, הוא הלך והתבסס כנתין של המערכת החילונית ולאיש לא היה ברור כיצד ומתי יחליפנה. יתרה מזו, חלקו של הציבור הדגיש את נאמנותו לממלכתיות החילונית הקיימת, לעתים על חשבון ערכים אחרים. כל זמן שלא התחזק מדי, נחשב היה לחביבה של מפלגת השלטון. אלא שאז החל לגדול, לצבור פופולריות, להשפיע בחיים ולהוות תחילתו של איום על השלטון החילוני. אלא שככל שהשקיע יותר במסירות-נפש על הארץ, יישובה וביסוסה, התנכל אליו השלטון החילוני יותר. זה החל בדה-לגיטימציה לבוא בקהל המפקדים הבכירים, או לקבל תפקיד שר בכיר, המשיך בעושק תקציבים ממלכתיים וחסימה מהשתלבות במוקדי הכוח התרבותיים המשפטיים והתקשורתיים, והגיע לשפל חמור בהפקרת הציבור לטרור המתמשך - בעיקר בדרום (אלפי פצמרי"ם פיגועים וניסיונות פיגוע, שרק את חלקם הקטן הצבא מסכל או מנסה לסכל). שיאו של תהליך זה בפעולות עונשין חמורות כלפיו וכלפי תומכיו, שכמותן לא נראו אפילו נגד אויבי ישראל - מתחילה גירוש "מקומי" ל"מאחזים בלתי חוקיים", ולבסוף גירוש והריסת חבל ארץ שלם ובו אלפי מתיישבים התורמים לחברה ולכלכלה יותר מכל מגזר אחר. תוך כדי ובהמשך, מכות אכזריות, פיצוח גולגלות מכוון של ילדים וכליאתם של ילדים וילדות במעצר על לא עוול בכפם. במקומם של מפקדים שלא רצו לתת יד לפשע זה, הומלכו ממשיכי דואג האדומי המוכן לכל דבר אשר נעשה בפקודה ומתן שכרו בצדו. לאלה הצטרפה "חוות-דעת תורנית" של הבונים בפלפולם מגדל הפורח באוויר, אף הם כדואג בשעתו 31 , המגבה את חוסר הלגיטימיות של הציבור עד כדי הסכמה להריסת בתי-כנסת, ישיבות ומקוואות. כביכול אין קדושה בו ובמקדשי-מעט שלו. הציבור הבין שלמתנחלים אסור לעזור, ולא עזר. בשנים בהן עסקו השלטון והמפקדים שהציב בראש הצבא בהרס ה"אויב הדתי-לאומי", לא פנו להכות באויב המתעצם, אלא באופן תגובתי רפה. 32 לא פלא הוא שבעת מבחן לא היה מסוגל להגן על אזרחי המדינה מאויבים קטנים יחסית מצפון ומדרום. הציבור הזה נשאר בלי לחם וחרב, חסר הגנה ומושפל. האם ילך בדרכו של דוד?
רשע וגיבור
עוכר ישראל
הימים ימי אחאב המלך. בשיא גדולתו הוא עומד בראש ברית מזרח-תיכונית מצליחה שבה שותפים עמים נוספים, בקרב נגד אשור. לרשותו עמדו אז אלפי מרכבות, והוא היה הראשון שבכולם בעוצמתו 33 . לא זו בלבד, אלא ששמו מופיע בין הבודדים ששלטונם היה פרוס על פני כל העולם המיושב הידוע באותו זמן 34 . שמה של מלכות ישראל הולך לפניה כמי שצבאה חזק ואמיץ, ומלכיה נודעו כמלכי חסד. אף הוא נוהג בנדיבות של מנצחים ומשחרר את הגרוע באויביו - בן הדד מלך ארם - במקום להוציאו להורג כמקובל וכראוי. 35 על נדיבות זו שלא במקומה מבטיח לו הנביא תשלום מידה כנגד מידה, הוא ימות מיד בן הדד ועמו יינגף בקרב. 36
על צוק סלע גבוה מעל עמק יזרעאל בנוי הארמון לתלפיות ומוגן היטב מכל צדדיו. בקומו בבוקר נפרס לפניו מראהו המרהיב של העמק כולו, שבו עוברת הדרך המחברת בין עבר הירדן המזרחי לדרך הים. דא עקא, כדי להגיע לדרך צריך הוא לעקוף את אחוזתו של נבות היזרעאלי. אחאב מציע לו סכום כסף גדול מאוד בעבור נחלתו 37 . הנימוק לקנייה הוא ביטחוני, יש ליצור גישה מהירה בעבור המלך לדרך הראשית. לכן יעקור את הכרם וישתול במקומו גן ירק עונתי, עביר יותר למרכבת המלך ופמלייתו. אבל נבות, מלח הארץ, חקלאי חרוץ ומצליח ובעל תודעה היסטורית עמוקה. מבחינתו ימי יהושע בן-נון לא תמו, למרות שכבר עברו מאז למעלה מחמש מאות שנה. מה שאחאב כבר שכח - נבות עדיין זוכר. הוא מסרב להצעה הנדיבה ומתריס כנגד המלך השוכח שאת הארץ חילק יהושע בדבר ה' ואת הנחלה הזו אין המלך יכול לקחת. 38 כשיידרש - טוען נבות - יוכל המלך לפרוץ גדר ולעשות לו דרך באופן אקראי ולצורך דחוף. בכרם יש גם דרך לעגלות הבציר והיא עבירה למרכבה ופרשים. אבל אחאב הפנה עורף לעבר ולא הרגיש מחויבות לא למשה ולא ליהושע. הוא עודד את חיאל בית-האלי לבנות את חומת יריחו מחדש, מתוך זלזול בחרם יהושע בן-נון. גם כשהתקיימה הקללה ומתו כל בני חיאל, לגלג אחאב על דברי מי שהעיר לו על כך: אל תעשה חשבונות של מעלה, זה לא כדאי ולא תמיד עובד. אני הדוגמה לכך - עובד עבודה זרה וזוכה לגשם 39 . אמנם ספר התורה היה חשוב בעיניו עד כדי נכונות לצאת למלחמה שנראתה אבודה מראש נגד מלך ארם 40 - לכן גם ניצח בה כדבר הנביא - אך לא היה זה יותר מאשר רגש היסטורי של כבוד לאומי למקורותיה הרוחניים של האומה בשלבי היווצרותה הראשונים. לא היה בו כדי להקרין על אורחות חייו היום-יומיים והוא נשא לאישה את איזבל בת אתבעל מלך צידונים והרשה לה להכניס עבודה זרה במימון ממלכתי 41 לכל ארץ-ישראל, מה שלא נעשה בימי אף אחד מהמלכים בישראל עד ימיו 42 . אחאב שמר ערוץ פתוח למורשת והעניק סיוע כספי - אומנם הלוואה בלבד - לעובדיה שהחביא את שארית הפליטה הנותרת מנביאי ה' לאחר שאיזבל רצחה כמעט את כולם 43 . לכן גם לא העז לעשות דבר נגד נבות שבא אליו בשם אותה מורשת עתיקה (את יריחו לא הוא בנה אלא חיאל!), מה גם שבאופיו היה מלך של חסד. מתוך אילוץ הבצורת ולזמן קצר בלבד, היה אחאב מוכן לתת לאליהו לעשות שפטים בנביאי הבעל ולגרום לעם לרגע של התרוממות רוח ואמונה בה'. יש אומרים שהוא אף קרא עמם "ה' הוא הא-לוהים" 44 . אליהו העריך רגע יקר זה ורץ לפניו מהכרמל עד יזרעאל, מתוך תקווה להידוק הקשר ביניהם ולפתיחת דף חדש לאחר חילופי הדברים הקשים שהיו בתחילת פגישתם ("עוכר ישראל" כינו זה את זה).
הגויה והאליטות
הכבוד והיחס החיובי למסורת ישראל הנמצאים אצל אחאב לא קיימים אצל איזבל. אדרבא, על-פי מוצאה וחינוכה - בת אתבעל מלך צידונים - היא מתעבת את קודשי ישראל העתיקים. צידון היא מעצמה ימית והמלה האחרונה בתחום התרבותי והכלכלי. הפרימיטיביות הישראלית והקשר לעבר הרחוק בן מאות השנים מקוממים אותה. איך ייתכן שעם יחיה לפי תרבות ישנה כל כך שאבד עליה הכלח? שואלת המלכה. היא מלאה בתחושת השליחות של הנאורות והקדמה ובתנופה אדירה מעבירה את העם הזה חינוך מחדש. הורגת את נביאי ה' באופן שיטתי, ותחתם מקימה את נביאי הבעל והאשרה. איזבל מפיצה בכל מקום את בשורת עבודת האלילים הרווחת בעולם הנאור שתמלא את מקומה של עבודת ה'. העם מבין ומפנים - לא כדאי להתנגד לרצון המלכה. לכן הוא עובד את ה' על-פי המסורת ואת הבעל מאימת המלכה. בארמון ובממלכה שולטת למעשה איזבל, מי שתשלוט גם לאחר מות אחאב, למרות שבאופן רשמי המלך יהיה בנם המשותף יורם. התרבות בידה ומערכת המשפט בידה, המלך החלש סר למרותה ומי יעצור בעדה ? 45 .
כשחזר אחאב מהכרמל לארמונו חיכתה לו איזבל ששמעה את כל אשר נעשה, ושלחה שליח לאליהו לבשר לו את גזר דין המוות התלוי כעת מעל ראשו. איזבל המכשפה ידעה היטב את רז השלטון: קבוצת האליטות הנאמנה. בעוד אליהו מתייגע אל מול העם כולו ומשכנע אותו בהצלחה להאמין בה' - איזבל אוחזת אותו באגרופה הקפוץ ובכשפיה הרבים. למרות הכבוד המיוחד שזכה לו מאליהו, ולמרות הנס הגדול שראה, לא נקף אחאב אצבע כדי להגן על אליהו. לא פלא הוא שאליהו מבקש עתה מה' לקחת את נפשו, בראותו את מפעלו המוצלח מתנפץ לנגד עיניו. לא הועילה הבצורת בת שלוש השנים שבאה ביוזמתו, לא הועיל הנס הגדול בכרמל, לא הועילה הריגת נביאי הבעל, לא הועיל גם הכבוד הגדול שעשה לאחאב. אליהו סבר שהשינוי המיוחל יבוא דרך רצון העם שיחליף את מנהיגיו המושחתים. אבל לעם לא היה אומץ למעשה כה נועז. דווקא קבוצה רדיקלית ונאמנה לדבר-ה' שיכולה היתה להחליף את השלטון טעתה בהבנת הכבוד שעשה אליהו לאחאב. היא לא השכילה להפריד בין כבוד המלכות לבין הצורך להחליף לפחות את המלכה. לכן חששו הכול לפגוע במלך הנכבד בעיני הנביא ולא נקפו אצבע נגד איזבל אשתו. זו ממשיכה לשלוט, ובמקום נביאי הבעל המתים תגייס חדשים. העם חזר לאדישותו, בעצם ממשיך לפסוח על שתי הסעיפים למרות הכול. טרם נמצא מי שיזרוק אותה מהחלון, מה שיקרה בסופו של דבר. מה עוד ניתן לעשות כדי להשפיע על העם הזה ולא עשיתי? שואל אליהו את עצמו, ומתייאש. ה' לוקח אותו אליו השמימה, משם יראה את פירות מעשיו שיבשילו על-ידי תלמידו אלישע והמלך יהוא בן נמשי הנוהג את מרכבתו בשיגעון.
כדי לבער את העקשנים האחרונים הדבקים במסורת אבות ומתריסים כנגד המלך, משתמשת איזבל במערכת המשפט שבידיה. נבות עומד למשפט מכור מראש, שאותו ביימה איזבל בשיתוף זקני עירו ונכבדיה הסרים למרותה. היא שוכרת עדי שקר, כיוון שהאמת אינה הנושא העומד לדיון אלא דבר מה חשוב ממנה: הקידמה, הנאורות והשלטון. מאידך, איזבל מבינה שכדי לזכות באהדת הציבור המסורתי שעדיין לא שכח את ערכי העבר המיושנים, היא צריכה להשתמש במטבע הלשון והתרבות הרגילים אצלם. אין די בנימוק של כבוד המלכות לבדו, ויש להצמיד אליו גם את המושג הפרימיטיבי אך המקודש: כבוד ה'. כבוד המלך הוא-הוא כבוד ה', טוענים עדי השקר השכורים: "בירך נבות אלהים ומלך" 46 . נבות מוצא להורג, הציבור שומע ומפנים. אחאב יכול כעת לרשת את נכסיו ולנשל את משפחתו משם, כדין מורד במלכות (עוד שריד לחוקים העתיקים ההם, המנוצל כעת יפה בידי משפחת המלוכה). מעתה תהיה לאחאב דרך ישירה מארמונו ועד לדרך הראשית. צורך ביטחוני, כמובן. אך בזאת נחרץ גורלו. הנביא בעל אזור העור ואדרת השער יפגשהו בחלקת נבות, ויבשר לו את אובדן מלכותו ומשפחתו. בשם החוק שמעל החוקים הממלכתיים והנאורות האלילית, בשם א-לוהי האמת והצדק ותורת אמת שנתן לעמו, שאינה מתיישנת לעולם. אותה תורה שגם איזבל עם כל מוקדי הכוח שבידה לא יוכלו להכחידה.
רשע וגיבור
אחאב המדוכא מבין שנעשה על ידו עוול אישי ולאומי. נישול יהודי מאדמתו והריגתו על לא עוול בכפו הוא כתם מצפוני שקשה להשתחרר ממנו בנקל. גם לו היה רוצה - הרי הנביא כבר בא אליו ואמר את משפט הנצח המהדהד באוזניו: "הרצחת וגם ירשת?" הוא רוצה לכפר עליו, ומוכן אפילו לשלם בחייו. מתוך התרפקות על הלאומיות בשיא גדולתה, בימי משה הכובש את עבר הירדן, הוא קורא "הידעתם כי לנו רמות גלעד"? ומגייס את הצבא למלחמה באויב המר - בן הדד מלך ארם, זה ששוחרר על ידו במלחמה הקודמת. עד כה, למרות מעללי איזבל, היה ה' בעזרו במלחמותיו, והוא משוכנע שכך גם יהיה כעת, לכן אינו שומע לדבר איש הא-לוהים המנסה להניאו מקרב זה. המוסריות החברתית והלאומית שאחאב ודורו הצטיינו בה, היוו סיבה מספקת לסייעתא דשמיא למרות המצב הרוחני הירוד 47 . אלא שלאחר רצח נבות, הפניית העורף המוחלטת לעבר והשחתת המערכת המשפטית והתרבותית בידי איזבל - התמוססה שארית הזכות וה' סר מעליו כפי שסר מעל שמשון המגולח. למרבה האירוניה, נביאי הבעל והאשרה שאותם טיפחה איזבל אשתו, דוחפים אותו לקרב האחרון 48 . היה זה קרב נאדר גבורה והקרבה, שדורות רבים גדלו על ברכיו. 49 גם הרב קוק יראה בו גיבור, ומודל לציונות החילונית המוסרת נפשה על קיום האומה 50 .
המלך המחופש נפצע מחץ אקראי, אך כדי שלא להפיל את רוח הלוחמים ביקש להעמידו במרכבה כאילו לא קרה דבר, ולא לפנות אותו משדה הקרב. היה זה פצע קטן ובר-ריפוי בתנאים הטובים שבארמון ביזרעאל, אלא שהדם ניגר והלך. בערב היתה המרכבה לשלולית דם והמלך כבר שבק חיים. ההישג היה גדול - העם לא הובס בקרב והתפזר באופן מסודר, המלך היה לגיבור ישראל. הלוויה היתה חסרת תקדים בהיקפה 51 , ושנים רבות ידובר בה. אומנם מסורת אחרת אומרת שהשמועה על מותו גרמה לשמחה במחנה הלוחמים. 52 מסתבר שהיו קבוצות שונות בעם - אוהדי אחאב ומתנגדיו, אלה שמחו ואלה התאבלו.
למרות הכול, ליקקו הכלבים את דמו כדברי הנביאים 53 , את בשר איזבל יאכלו הכלבים מאוחר יותר. את הכתם המוסרי-אנושי-לאומי-תורני ההוא כבר אי-אפשר היה למחוק, גם לא במעשה גבורה לאומי. תם חשבון העולם הזה.
דורות רבים אחר-כך יחלקו החכמים בשאלת הערכת אישיותו של אחאב [שקול או רשע], ובשאלה האם הוא זכאי על מסירות הנפש הלאומית שלו, לפחות לחיי העולם הבא 54 .
כיוונים
הלאומיות החילונית נזכרת מדי פעם במסורת, אך את עיקר חייה היא מנהלת בריחוק ממנה. ריחוק זה פותח פתח לגורמים מסוימים להחדיר תרבות גויית מושחתת ולקלקל את האומה כולה. תרבות התאוות ופריצת כל גדר הולכת וכובשת את מקומה של המסורת. גם הלאומיות שנוסדה בידי יוצאי בית-המדרש וינקה מלחלוחית המסורת, הולכת ונפגמת מאוד. החסד שנתברך בו עם ישראל מופעל בלא שכל כלפי אויבים מרים, ולא כלפי יהודים. התוצאה היא כדברי הנביא שהגויים משיבים לנו רעה תחת טובה. כבר שנים רבות אנחנו נאבקים על רוח העם, כאליהו בשעתו, בתוכניות ארוכות טווח ובאורך רוח שמניב תוצאות מסוימות. אלא שלא זה העניין. העם כבר השתכנע מזמן: במלחמת ששת הימים, בממשלות הימין מאז תשל"ז (כמעט ברציפות), בבחירתו של אריק שהבטיח לא לפנות אפילו התנחלות בודדת אחת, ובמשאל מתפקדי הליכוד. העם פוסח על שתי הסעיפים, אבל ברגעים של התעלות הוא מוכן להביע את אמונתו הגנוזה. אלא שכל זמן שאיזבל בארמון והאליטות בשלטון, גם אש שתרד מהשמים ועם שיזעק "ה' הוא הא-לוהים" או "הר הבית בידינו" לא יועילו. הם יהיו רק התחלה. המשך הדיבורים על-אודות "מאבק על רוח העם" הם שגיאה שתוביל לאותו מקום אליו הגיע אליהו. כיבוש מוקדי הכוח - זו המשימה. מי שימשיך לכבד את האישים היושבים על כס השלטון גם בעשותם כל עוולה שבעולם, ולא רק בזמן שהם תומכים בנביאי-ה', יגיע למבוי סתום. המהפכה דורשת משוגעים לדבר הדוהרים על מרכבות מהירות, מעודכנים בדרכי המאבק החדשות לגמרי, וממוקדים על המטרה. ועל כך בפרק "ברית המשוגעים".
ברית המשוגעים
מבוי סתום
הימים ימי משבר קשה ותחושה כוללת של מבוי סתום. גם לאחר מעמד קידוש ה' הגדול בהר הכרמל. אליהו התייאש ועלה השמימה, איזבל מחזקת את שלטונה, ורואה את בניה אחזיהו ויהורם ממשיכים את דרך אביהם ואת דרכה. העם ממשיך לפסוח על שתי הסעיפים. משפחת אחאב שולטת למעשה גם ביהודה, שהרי יהורם מלך יהודה נשא לאישה את עתליה אחותו של אחאב, אחזיה הוא בנם המולך ביהודה. מאידך היו אלה ימים פוריים של שיתוף פעולה בין ממלכות ישראל ויהודה, במלחמות המשותפות נגד מואב 55 ונגד ארם ברמות גלעד 56 . אלא ששיתוף זה מחמת קשרי החיתון, הוביל לדרדור נוסף במצבו הרוחני של העם.
יחסים מורכבים
אלישע מתמנה לנביא במקום אליהו, ופותח בסדרת נסים המסייעים לאנשים להתמודד עם בעיות היום-יום שלהם. המתקת מים ביריחו, השמן שלא נגמר, פקידת השונמית בזרע של קיימא ועוד. הנסים מתפרסמים בכל ישראל עד שנעמן שר צבא ארם - האויב הצפוני הגדול - מגיע כדי להירפא מצרעתו, ומכאן צומח קידוש ה' גדול לעיני העמים. אלישע היה נערץ בפי כל, אך יחד עם זאת הכול ידעו שלא כדאי לפגוע בכבודו של אלישע ששלח דובים להרוג ילדים שפגעו בו 57 . אלישע גם עוזר למלכי ישראל ויהודה במאמץ המלחמתי מול המואבים 58 , ואחר כך הופך למודיעין נבואי בעבור מלך ישראל להזהירו מפני המארבים שארם מטמין לו 59 . המלך ידע להעריך זאת מאוד וכיבד אותו בתואר "אבי". לאלישע לא קל, הוא אף אינו מוכן להביט בפני מלך ישראל הרשע 60 . מאידך צריך לעזור למלכות ישראל להתגונן מפני אויביה מסביב, ואלישע לא יימנע מלעזור ככל שיוכל. כל זה לא מנע ממלך ישראל להכריז שהוא עומד להרוג את אלישע כשהרעב חזק בשומרון ואלישע האיש היחיד המסוגל לחולל נס. אלישע מצדו מכנה את מלך ישראל "בן המרצח", שולח שליח להרוג אותו ומפעיל כוח כדי להתגונן מפניו 61 . הנה כי-כן מערכת יחסים מורכבת שוררת בין המלך לאלישע: שותפות במאמץ הביטחוני לצד תהום רוחנית ומוסרית. המלך מעריך את הנביא הערכה גבוהה ומתבטא כלפיו בכינויי חיבה וכבוד, במקביל הוא חש איבה עמוקה ואף מנסה לרוצחו. המלך לא השלה את עצמו בדבר נאמנותו של אלישע, היא היתה נתונה לה' ולא אליו, אלא שעתה היה אלישע נחוץ לצורך הגנת המולדת, וכבר הפך לאישיות שאי-אפשר לפגוע בה.
נשאר במערכת
מתחילת דרכו היה יהוא "מסומן" לגדולות. סגנון רכיבתו היה ייחודי וניתן היה להבחין בו מרחוק "כי בשיגעון ינהג" 62 . הוא היה מהיר כברק ושלט בסוסו גם במהירות גבוהה. היה לוחם מקצועי וטיפס בזריזות בסולם הפיקוד. כיוון שבלט בכשרונותיו, לקח אותו המלך אחאב להיות משומרי ראשו, והוא נכח בעת מעשה נבות וראה את השחיתות הנוראה של המלך ואשתו 63 . באותו זמן שקל לעזוב את הצבא, כיוון שלא היה מוכן מצפונית להיות חלק במערכת מושחתת שכזו, הרקובה כל כך עד שהשחיתה גם את דין הצדק שהיה אחד מיהלומי הפאר של עם ישראל. המערכת פעלה לפי אינטרסים ותחת איומים מפורשים או מוסווים של בית המלוכה. לא זו בלבד, אלא שהעוול המוסרי היה נדבך נוסף על הבעיות הדתיות החמורות שמלכות זו גרמה לישראל בהכניסה את עבודת הבעל לתוכו. בסופו של דבר החליט להישאר בצבא ולעסוק במיגור האויב, שהרי סוף סוף מצווה היא להגן על עמך ומולדתך, גם אם כרגע שולטת בו איזבל המרשעת ובעלה אחאב המלך הרשע ועושי דברם. אחת הסיבות שהכריעו את הכף להישאר היתה גם דברי הנביא בעל אדרת השיער, שהכריז חד-משמעית על חורבנו העתידי של בית אחאב. יהוא חיכה לרגע הזה, הוא לא ידע שיש עוד מי שמחכים לאותו הרגע בדיוק. עוד לא ידע שהוא יהיה האיש שיביא את המהפך.
ברית המשוגעים
שנים רבות היה יהוא מקציני ישראל הבכירים. הוא אף סיגל לעצמו מנהגי שלטון הראויים למעמדו והיה מופיע בכל מקום עם קבוצה גדולה של לוחמיו הנאמנים. "שפעת יהוא" 64 קראו להם. המלך לא מיחה בו ולא ראה בו איום, כיוון שהיה מסור ומוכשר בקרב ולא הראה שאיפות שלטון. מדי פעם כשהיה רואה את מנהגו זה של יהוא היה פוטר אותו באמרו "שגעון של מצביא", איש שהכול יודעים כי בשיגעון ינהג. אלא שהרושם המצטבר מכל זה היה שיהוא הפך לבכיר שבקצינים. לכן, כשהגיע פרח הנבואה לישיבת הקצינים בגלעד, ואמר שיש לו דבר סתר לומר לשר, איש לא הגיב אלא יהוא 65 . היה זה מהלך מחושב היטב של אלישע. אם יהוא יקבל על עצמו את המלוכה וירים את נס המרד - מוטב, ואם לא - איש לא ידע שאלישע שלח למשוח אותו למלך. יהוא לא ידע מה לעשות עם ההפתעה הזו, כיצד ימרוד במערכת כל כך חזקה ומבוססת היטב כבר שני דורות? לכן לא העז לומר לחבריו הקצינים את שהתרחש בחדר הפנימי. רק כשלחצו עליו - היה מוכן לומר משפט שלא יסכן אותו לאחר שהקדים אמירה המזלזלת קצת בדברי "המשוגע" 66 . התגובה המיידית של חבריו היתה מדהימה: כולם ללא יוצא מהכלל הודיעו על הצטרפות 67 . בדיעבד התברר שכל השנים הארוכות הללו בשדה הקרב, תחת שלטון האימים של איזבל ועושי דברה, חששו מלומר בגלוי מה שבלבם. המלכת יהוא פרצה את הסכר ואפשרה לכולם לבצע מה שחשבו כל העת. עתה התגלה שיהוא לא היה לבד גם בהתלבטויות ובייסורים הפנימיים, אלא שהוא - כמו גם חבריו - לא ידעו שיש רבים כמותם. מכאן והלאה, הדרך לארמון ביזרעאל היתה פתוחה לפניו. יהוא, שראה הכול והבין את גודל התפקיד, רכב בשיגעון בדרכו להחליף את השלטון וכל מוקדי הכוח, ותשקוט הארץ ארבעה דורות 68 .
כיוונים
רבים מבני הציונות הדתית מתלבטים כיהוא בשעתו האם לשרת בתפקידים צבאיים או ממלכתיים כשהמערכת רקובה והכול פועל לפי קבוצת האינטרסנטים השולטים במוקדי הכוח החשובים. צדק הפך בעיקר לשם של כוכב, המערכת המשפטית עושה ככל העולה על רוחה לפי אג'נדה שקבעה בשרירות לב 69 , ומספר הנאנקים והעשוקים הולך וגדל. ייתכן שדווקא המשך השירות בתפקידים אלה תוך שמירת הצלם המוסרי, וטיפוח שאיפת הנהגה שחלקה נסתרת וחלקה גלויה, תביא יום אחד למהפך המיוחל. או-אז תוחלף באחת כל האליטה הקיימת בזו שממתינה לתורה, ועדיין אינה יודעת מיהו המשוגע שיביא את הבשורה.
----------
מתוך הירחון "קומי אורי" היוצא לאור ע"י תנועת קוממיות.
לפרטים והזמנות: kumiori@gmail.com
טלפון: 02-9974424
קשה עליי פרידתכם
לקום מהתחתית של התחתית
לאן שבים ולמה מתוודים?
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
איך מותר להכין קפה בשבת?
המהפך בחייו של התנא רבי שמעון בר יוחאי
מהדורות החדשות במצרים שדיברו על ישראל
איך נראית נקמה יהודית?
איך מותר לנקות בגדים בשבת?
סוד ההתחדשות של יצחק
אם יש הבטחה, למה יעקב ירא?