905
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
פרשת כי תשא המשך לפרשיות המשכן, למצוות 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'.
"כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם", ונאמר כאן שלוש פעמים תרומת ה': "זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה' כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת ה' הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם" (שמות ל, יב – טו). אומר רש"י על פי המדרש, למה נזכר כאן שלוש פעמים תרומת ה' - יש כאן שלוש תרומות. תרומה אחת זו תרומת האדנים. כל אחד מישראל היה שותף בתרומת האדנים ונתן מחצית השקל. התרומה השנייה גם מחצית השקל, שהיו נותנים בכל שנה ושנה בשביל קורבנות הציבור. והתרומה השלישית, זו התרומה של כל נדיב לב לבניין המשכן. בתרומה זו לא כולם שווים, כל אחד היה נותן לפי נדיבות לבו. יש כאן מקום להתבונן. באדנים שהם הבסיס והיסודות של המשכן, צריכים להיות כל ישראל שותפים בשווה. המשכן הוא משכן של כלל ישראל, יש כאן הופעה של ציבור, של כללות ישראל. גם בעבודת המשכן, עבודת המקדש, גם היא צריכה להיות בשווה. ועל כן בכל שנה ושנה לפני חודש ניסן יש מצווה לכל אחד מישראל להביא מחצית השקל, על מנת שכל ישראל יהיו שותפים בקורבנות הציבור שמקריבים במקדש, קרבן התמיד והמוספים של החגים וכדומה. כשהכהן מקריב קרבן תמיד, עם ישראל מקריב קרבן תמיד, זה לא הכהן מקריב, אלא עם ישראל כולו באותה שעה עובד את ריבונו של עולם בבוקר ובערב, בתמיד של בוקר ותמיד של בין הערבים. וכן בכל קורבנות הציבור, כולם צריכים להיות שותפים בשווה. ועל גבי היסודות הללו שזה הבסיס המשותף של כולם, יש קומה נוספת, 'כל נדיב לב'. וגם תרומה זו שכל אחד היה נודב לפי נדיבות לבו, הוא היה צריך לתת את התרומה שלו בלב שלם לציבור, זה צריך להיות שייך לציבור. זה לא שהוא נותן פרוכת כמו שנותנים לבית הכנסת, וזה עדיין נחשב שלו, הוא צריך לדעת שזה הופך להיות שייך לציבור. מנדיבות לבו, הוא נותן כמה שהוא יכול, כמה שהוא רוצה, כמה שהלב שלו נודב. תרומה זו באה על גבי היסודות המשותפים, ואז באמת כל אחד ואחד מתנדב כפי לבו. זה כמו התפילה, יש לנו את הבסיס, כולנו מתפללים אותה תפילה, כולנו אומרים אותם מילים. ועל גבי אמירת אותם מילים, כל אחד מוסיף את הכוונה המיוחדת שלו. הלב הוא שונה, יש כאלה שמתפללים בכוונה יותר גדולה, ויש כאלה שמתפללים בכוונה עוד יותר גדולה, מדרגות מדרגות, זה למעלה מזה, כל אחד מוסיף את הייחוד שלו.
עבודת הקטורת – עבודה נשמתית
פרשה הבאה, פרשת הקטורת. "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה בַּד בְּבַד יִהְיֶה" (שמות ל, לד) כבר למדנו בפרשה הקודמת פרשת תצווה על מזבח הזהב שעליו היו מקטירים את הקטורת. וכאן הפירוט כיצד עושים את הקטורת הזאת. 'קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה'. יש כמה סוגים של עבודות בבית המקדש, יש עבודת חוץ שהיא הקרבת קרבן התמיד במזבח בחוץ, שעליו היו מקריבים את כל הקורבנות. זו עבודה בדרגה אחת. ועל גבי זה יש עוד עבודה מיוחדת שזו עבודה של הקטרת קטורת בבוקר ובערב. הקטורת זה ריח, וריח זה דבר רוחני, זה דבר שהנשמה נהנית ממנו (ברכות מג:). ריח מריחים באף, באף נושמים, מה שאדם נושם, זה עצם החיים שלו. בלי לנשום אי אפשר לחיות. זו הנשמה, הנשימה. עצם החיים, היסוד הרוחני, האוויר שאדם נושם הוא באף. וגם אנחנו יודעים שאם האף מכוסה, אי אפשר להכיר את האדם. אי אפשר לזהות אותו. האף מבטא בדיוק מי האדם, זה כאילו הדבר הכי עצמי והכי עמוק שלו, בו הוא נושם. זאת אומרת, הריח שהאדם מריח מהאף, זה עניין שקשור בנשמה. אז יש עבודה נשמתית להקטיר קטורת, שהיא עושה ריח, והריח יש לו את המעלה המיוחדת שהוא מתפשט מאוד. חוש הטעם לא מתפשט, הוא בתוך האדם בעצמו, אבל חוש הריח מתפשט. חז"ל אומרים לנו, שהעיזים ביריחו היו מתעטשות מהריח של הקטורת. חז"ל אומרים גם על הפסוק "וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה'" (ישעיהו יא, ג) - שהמשיח ידון על פי הריח. הרמב"ם בסוף הלכות מלכים (פרק יא ה"ג) אומר שחשבו רבי עקיבא וחכמי הדור שבר כוכבא, בר כוזיבא, הוא המשיח, עד שהתברר שהוא לא. מעיר עליו הראב"ד ואומר שבדקו אותו בחוש הריח האם הוא יודע לדון על פי הריח כי כתוב והריחו ביראת ה'. כפי שמובא בגמרא במסכת סנהדרין דף צג ע"ב שזו הייתה בדיקה, שבדקו אותו אם הוא משיח, ויש כאן דיון, שאחרי שבדקו וראו שהוא לא יכול לדון על פי הריח, מה קרה, על ידי מי הוא נהרג. על כל פנים, רואים שהריח זו מדרגה רוחנית. אדם בריח יכול להרגיש ולפסוק הלכה, איך אפשר לפסוק הלכה, אולי בהלכות מאכלות אסורים, הגמרא מביאה סיפור שמישהו הריח והרגיש שהדבר לא כשר, אבל לפסוק אם האדם הזה גנב מהשני, איך הוא יכול? זאת אומרת, שחוש הריח, זה משהו מאוד עמוק, אדם כאילו מזהה את הנשמה של השני. משיח יהיה במדרגה כזאת עליונה שיזהה על פי הריח.
הקטורת - תיקון במדרגה יותר פנימית
חז"ל אמרו לנו שהקטורת מכפרת על לשון הרע. והסיבה כי לשון הרע מספרים בחשאי, ואז יבוא דבר שבחשאי ויכפר על דבר שבחשאי. הקטורת שמכפרת על לשון הרע. חשבתי בליבי, שאם אדם חטא באופן מעשי באיזה חטא, אומרת לנו התורה להתוודות בפה, כשאדם מתוודה בפה הקב"ה מוחל לו. 'שובו אלי'. חשבתי שזה אולי עניין של מדרגות, הנפש חוטאת, אז איך אפשר לתקן את הנפש. הנפש היא הצד המעשי של האדם, הנפש חוטאת ואדם נכשל בעבירה וחטא אז איך מתכפר לו, הוא צריך לעשות תשובה, ואיך הוא עושה תשובה - בדיבור. הדיבור זה הרוח, וזה מקום יותר פנימי שבאדם, ומשם הוא צריך לשאוב כוחות ולתקן את הצד הנפשי שלו. על ידי הרוח אפשר לתקן ולכפר על הנפש, כשאדם מדבר זו בעצם הרוח. אדם על ידי הדיבור שבא על ידי הרוח, שזה החלק הרוחני, יכול לתקן את הנפש. כי יש לאדם נפש רוח ונשמה, ואת הנפש יכולים לתקן על ידי הרוח, על ידי הדיבור. ומה מתקן את הרוח, מה מתקן את הדיבור - הנשמה. אז הקטורת שהיא שייכת לעבודת הנשמה, שהיא עבודה של ריח שהנשמה נהנית ממנו, היא מתקנת את הרוח. על ידי הרוח יכולים לתקן את הנפש, ועל ידי הנשמה יכולים לתקן את הרוח. מדרגות מדרגות. יש עבודה פנימית, ויש עבודה חיצונית, אדם צריך לעבוד על כל המדרגות כדי לתקן את המעשים שלו, שהמעשים יהיו מתוקנים ומושלמים. יכול להיות אדם שמעשיו מתוקנים, הוא בפועל לא יזיק לאף אחד, אבל בלב שלו הוא שונא והוא חושב מחשבות לא טובות. המעשים שלו מתוקנים אבל הלב לא מתוקן. אז צריכים לתקן גם את הלב. גם בבית המקדש יש כאלו מדרגות של תיקונים, וכך אותו דבר באדם בעצמו, אדם צריך לתקן את כל החלקים שבו. יש להקריב את כל החלקים כמו שהקטורת היא עבודת הריח, שהיא עבודה ששייכת לנשמה, אז אדם צריך לעבוד לא רק על המעשים שלו שיהיו מעשים מתוקנים, אלא גם צריך שהלב יהיה לב נקי וטהור, לב אוהב, לב מתוקן, שכל המחשבות תהיינה מחשבות טובות ונכונות. זו הבחינה הפנימית. צריכים לעבוד את ה' בכל המובנים, לא מספיק שהמעשים יהיו מתוקנים, צריך שגם הלב. וזו עבודה מיוחדת שאדם מתבונן בליבו ברגשותיו בהרהוריו ועובד על זה שהלב יהיה לב טהור. הוא צריך לבחון את עצמו מה היחסים שלי ביני לבין חבריי, ביני לבין קוני, האם הוא מלא אהבת ה', לא רק מקיים את המצוות אלא הלב אוהב ודבוק ומלא יראה, ולבחון את זה בכל הצדדים, יש הרבה חדרים בלב, וצריכים לבדוק כל חדר וחדר, לראות איך שכל הצדדים הרוחניים יהיו מתוקנים. זה הסוג של עבודת הקטורת. זו העבודה הפנימית של האדם שמתקן את הרוח ואת הנשמה
לימוד זכות על ישראל אז והיום
בהמשך הפרשה לאחר חטא העגל, משה רבינו מלמד זכות על ישראל. "וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ". יש כאן במדרש (שמות רבה מג, ז) כמה מאמרי חז"ל נפלאים.
"רבי נחמיה אמר, בשעה שעשו ישראל אותו מעשה, עמד לו משה ומפייס את האלוקים, אמר, ריבונו של עולם, עשו לך סיוע ואתה כועס עליהם? העגל הזה שעשו, יהיה מסייע לך, אתה מזריח את החמה, והוא את הלבנה, אתה כוכבים והוא המזלות. אתה מוריד את הטל והוא משיב רוחות, אתה מוריד גשמים והוא מגדל צמחים" – משה רבינו אומר לריבונו של עולם, מה אכפת לך שתהיה לך עזרה, מה הבעיה, יהיה לך עוד כוח בעולם שעושה דברים טובים.
"אמר הקב"ה, משה, אף אתה טועה כמותם? הלא אין בו ממש! אמר לו: אם כן, למה אתה כועס על בניך?" - אם אין בו ממש, אומר משה רבינו, אז למה אתה כועס על בניך זה מה שאומר הפסוק 'למה ה' יחרה אפך בעמך'. זה לימוד זכות אחד. אני חושב שאנחנו יכולים ללמוד מדברי חכמים האלה, ולהשתמש בלימוד זכות הזה של משה, גם היום לדור שלנו, יש כל מיני אנשים מבולבלים שנמשכים אחרי דעות מוטעות משובשות כאילו יש בהן ממש. אין בהן ממש! אפשר לבוא לפני ריבונו של עולם ולהגיד באותו הסגנון. ריבונו של עולם, אנשים מביאים עוד השקפות עולם יפות מאוד, אפשר לצרף אותן. יש השקפת עולם של התורה, ויש השקפת עולם חברתית מודרנית, פוסט מודרנית, היא רק יכולה לסייע להרחיב את הדעות להרחיב את הרוחות. אומר הקב"ה מה גם אתם חושבים שיש בזה ממש, הרי אין בהן ממש. אם כך, ריבונו של עולם, אל תקפיד עליהם...
הרב אומר שעבודה זרה זו לא מציאות, זה רק דמיון. אז כשנלחמים בעבודה זרה צריכים לדעת במה נלחמים, זו לא מציאות, אין מציאות, אין אלילים. אלו רק דמיונות של אנשים. המלחמה בעבודה זרה לא צריכה להיות מלחמה כאילו אתה לוחם במשהו מציאותי. זה סתם, זו לא מציאות. אותו דבר, כל הרוחות המנשבות היום, אין להן קיום, הן חולפות ועוברות, ה' למה יחרה אפך, אל תקפיד עלינו.
ממשיך המדרש (שם מג, ז):
"דבר אחר, 'למה ה' יחרה אפך בעמך', משל למלך שנכנס לביתו ומצא אשתו מגפפת דלפקי וכעס", היא מחבקת איזה כלי, שיש שם פרצוף, והיא מחבקת אותו ומלטפת אותו. אז המלך נכנס ומצא אשתו, והוא כועס עליה. מה את עושה? "אמר לו שושבינו אם היה מוליד יפה היית כועס. אמר לו המלך אין בו כוח לדבר זה, אלא ללמדה שלא תעשה כך . אמר האלוקים יודע אני שאין בו ממש, אלא שלא יאמרו לעשות עבודה זרה. אמר לו ואם אין בו ממש למה אתה כועס על בניך?"
עוד לימוד זכות. "לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות לב, יא) הוא מוסיף את המילים 'אשר הוצאת מארץ מצרים'. למה משה רבינו מוסיף את המילים הללו, אומר המדרש: "מה ראה להזכיר כאן יציאת מצרים? אלא אמר משה, ריבון העולם מהיכן הוצאת אותם? לא ממצרים שהיו כולם עובדי טלאים. אמר רב הונא בשם רבי יוחנן, משל לאדם שפתח לבנו חנות של בשמים בשוק של זונות" - וכולן באות שם לקנות בשמים והן מפתות אותו – "המבוי עשה את שלו והאומנות עשתה את שלה, והנער כבחור עשה את שלו" - נתן לו לעבוד בשוק של זונות ועוד עשה לו חנות של בשמים, לא מצא מה לתת לו, והנער הבחור נגרר אחרי קלקולים ויצא לתרבות רעה. "בא אביו ותפסו עם זונה, התחיל האב צועק ואומר, 'הורגך אני', היה שם אוהבו, אמר לו: אתה איבדת את הנער ואתה צועק כנגדו? אתה גרמת לכל זה. הנחת כל האומנויות ולא למדתו אלא בשם, הנחת כל המובאות ולא פתחת לו חנות אלא בשוק של זונות" - אתה שמת אותו בחנות בשמים, בשוק של זונות, מה חשבת שהוא יכול לעמוד בכל הניסיונות הללו? "כך אמר משה, ריבון העולם, הנחת כל העולם ולא שעבדת בניך אלא במצרים שהיו עובדים טלאים - ולמדו מהם בניך, ואף הם עשו מעשה העגל" - זאת אומרת, למה ריבונו של עולם מקפיד. אומר משה רבינו, אתה הבאת עליהם גורמים שמפתים ומשפיעים, ואחר כך אתה כועס עליהם, כך אומר המלמד זכות. כך אמר משה, ריבון העולם, הנחת כל העולם ולא שעבדת בניך אלא במצרים שהיו עובדי טלאים ולמדו מהם בניך ואף הם עשו העגל. לפיכך אמר 'אשר הוצאת מארץ מצרים' דע מהיכן הוצאת אותם, כלומר זו הזכות שמלמד משה רבינו. כפי שאמרתי, גם היום אפשר לומר את הדבר הזה, הקב"ה פיזר אותנו בכל העמים, בין הארצות השונות, ועכשיו אפילו שאנחנו לא מפוזרים, העולם כולו נהיה עולם אחד, עם כל מיני רוחות מנשבות, עם כל מיני התמודדויות, וזה קשה. ויש ללמד זכות על ישראל שזה לא בא מרצונם הפנימי, יש קושי לפתח כוחות כנגד כל הרוחות הללו, והקב"ה צריך לדון אותנו לכף זכות.
ממשיך המדרש (שם מג, ט): "דבר אחר 'אשר הוצאת מארץ מצרים' מה ראה להזכיר כאן יציאת מצרים? רבי אבין בשם רבי שמעון בן יהוצדק משל למה הדבר דומה? למלך שהיה לו שדה בור, אמר לאריס לך פרנסה ועשה אותה כרם. הלך האריס ופרנס את השדה ונטע כרם, הגדיל הכרם ועשה יין והחמיץ. כיוון שראה המלך שהחמיץ היין, אמר לאריס לך וקוץ אותה" – קצוץ את כל הכרם הזה שעושה יין שמחמיץ, אני לא צריך כרם שעושה חומץ. "מה אני מבקש מן הכרם שעושה חומץ? אמר האריס, אדוני המלך, כמה יציאות הוצאת על הכרם עד שלא עמד ועכשיו אתה מבקש לקצצו? ואם תאמר בשביל שהחמיץ יינו, בשביל שהוא נער לכך החמיץ ואינו עושה יין יפה" - זאת אומרת, הכרם הזה עדיין לא התבגר לכן החמיץ ואינו עושה יין יפה. "כך ישראל שעשו אותו מעשה, ביקש הקב"ה לכלותם, אמר משה, ריבון העולם, לא ממצרים הוצאתם ממקום עובדי עבודה זרה ועכשיו נערים הם שנאמר: "כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ" (הושע יא, א) המתן מעט להם ולך עמהם ועושים לפניך מעשים טובים הוי 'אשר הוצאת מארץ מצרים". עם ישראל חוזר עכשיו לא רק ממצרים, חוזר מכל הארצות כולן, עם השפעות של הגויים, ולאט לאט הולך ובונה את עצמו, ועדיין לפעמים הוא מחמיץ, ואנחנו אומרים ריבונו של עולם, לאט לאט, אנחנו חוזרים לארץ ישראל ונחזור לעצמנו, נחזור למהות שלנו. מה שקורה זה עניין של ילדותיות. הלימוד זכות שאמר משה רבינו גם ישראל יכולים לומר. מי שממשיך את משה רבינו הוא צריך להיות כזה שמלמד זכות על ישראל גם היום. ממשה רבינו אנחנו צריכים ללמוד איך מנהיגים, איך אנשי תורה צריכים להסתכל על המצב של עם ישראל, ואיך לבקש מריבונו של עולם, שהקב"ה יעזור לנו להגיע אל המגמה הנכונה אל הדרך הנכונה שלנו.
תורה שבעל פה – לישראל בלבד
בסוף הפרשה: "כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל" (שמות לד, כז).
אומרים לנו חז"ל (מדרש שמות רבה פרשה מז, א):
"בשעה שנגלה הקב"ה בסיני ליתן תורה לישראל, אמרה למשה על הסדר" - הקב"ה לימד את משה רבינו לא רק את התורה שבכתב אלא גם את כל התורה שבעל פה – "מקרא משנה תלמוד אגדה שנאמר 'וידבר אלוקים את כל הדברים האלה' אפילו מה שתלמיד שואל לרב". כלומר הקב"ה לימד את משה את כל התורה של כל הדורות, "אמר לפניו ריבונו של עולם אכתוב אותה להם" - אני אכתוב את כל התורה שאתה לימדת אותי, "אמר לו איני מבקשה ליתנה להם בכתב, מפני שגלוי לפניי שאומות העולם עתידים לשלוט בהם וליטול אותה מהם ויהיו בזויים באומות". אני לא רוצה שהאומות ייקחו את דברי התורה, "אלא מקרא אני נותן להם בכתב, והמשנה והתלמוד והאגדה אני נותן להם על פה, שאם יבואו אומות העולם וישתעבדו בהם יהיו מובדלים מהם. אמר לנביא "אֶכְתָּב לוֹ רֻבֵּי תּוֹרָתִי כְּמוֹ זָר נֶחְשָׁבוּ" (הושע ח, יב). מה פירוש הפסוק, אם אכתוב לו רובי תורתי, אם אכתוב את רוב התורה, זאת אומרת, גם את הדברים שבעל פה, זה יהיה נחשב כמו זר. זה יתגלגל לזרים. "מה אני עושה? נותן להם את המקרא בכתב, והמשנה והתלמוד והאגדה בעל פה".
המדרש אומר לנו, למה התורה שבעל פה לא ניתנה להיכתב - כי מה שכתוב יכול להתגלגל גם לידי זרים. לעמים אחרים והם יזלזלו בזה ויטמאו את דברי התורה. לכן מה שהכרחי אני נותן בכתב, אבל התורה שבעל פה אסור לכתוב, כדי שזה יהיה שלכם בלבד, רק של עם ישראל ולא יעבור לרשותם של זרים. זאת אומרת, שהתורה שבעל פה, זו הברית שהקב"ה כרת עם ישראל באופן מיוחד. תורה שבכתב היא תורה מהשמיים, תורה עליונה, תורה כללית, וגם אחרים נוגעים בה. אבל התורה שבעל פה, העמוקה והיסודית, שמתפשטת לכל פרטי החיים, התורה החיה הזאת, היא מיוחדת לישראל. הקב"ה כרת ברית עם ישראל בתורה שבעל פה.
הסמ"ע בהקדמתו לחושן משפט, מסביר למה הוא כותב פירוש, הרי אסור לכתוב פירושים, ואז הוא גם מסביר את הדברים הללו, והוא אומר עוד טעם נוסף למה תורה שבעל פה לא ניתנה להיכתב, כי תורה שבעל פה היא עוברת יותר מדויק מאחד לשני. כשאתה שומע את דברי הרב, את המנגינה שבה הוא אומר את המילים, ואת הצורה שהוא מביע את הדברים, אתה מבין היטב מה הוא אומר. כשזה כתוב, לפעמים אתה יכול לפרש כמה פירושים במה שכתוב, ולא לדעת בדיוק מה הכוונה של הכתוב. והוא מביא דוגמאות, הוא אומר עכשיו אנחנו עוסקים בנענועים של הלולב, אני עוסק בסוגיה הזאת, ויש פירוש של הרי"ף ויש פירוש כזה, ויש פירוש כזה, ואני גם רוצה לפרש ולהסביר, כלומר מתלבטים מאוד איך לקיים את הנענועים באופן נכון, ויש הרבה הבנות בעניין הזה. וכמו שאנחנו פוגשים בהרבה מצוות שיש דעות שונות, מחלוקות שונות, איך בפועל מקיימים את המצווה בצורה מדויקת. כשהדברים הם כתובים, קשה יותר להבין אותם, אבל כשהם עוברים בעל פה הם מוסברים יותר.
אני רוצה כמובן להסביר שאנחנו נתעמק בדברים הללו. תורה שבעל פה היא תורה חיה, 'חיי עולם נטע בתוכנו' זו תורה שבעל פה, זו תורה חיה. אתה שומע תלמיד חכם, אתה שומע מפיו דבר תורה, זה חי, אתה קורא בספר אין בזה את החיות. זה נייר, זה דיו, זה לא חיות. יש לתורה שבעל פה את המעלה המיוחדת של תורה חיה.
מורנו ורבנו הרב צבי יהודה, הסביר לנו, מדוע התלמוד נכתב בצורה כזאת של אסוציאציות לא מסודר. במסכת מגילה המשנה (פרק א, ד) אומרת "אין בין אדר ראשון לאדר שני", וכיוון שאמרו 'אין בין', אז הזכירו עוד דינים, אין בין כהן גדול משיח לכהן מרובה בגדים, ואין בין ירושלים לשילה, מה שייכים העניינים האלה לפורים. חז"ל מביאים את כל הדוגמאות שעושים השוואות, וזה דווקא במשנה שהיא מסודרת. הגמרא היא אחרת לגמרי, בגמרא מזכירים פסוק ששייך לנושא, אבל כיוון שהזכירו אותו אז כבר מפרשים אותו בכמה אופנים. מתחילים מעניין אחד ומתגלגלים לעניין שני בדרך אסוציאטיבית כמו שאנשים מדברים. כשאנשים מדברים, עוברים מעניין לעניין בצורה לא מסודרת. כיוון שתורה שבעל פה לא ניתנת להיכתב, אז חז"ל כותבי הגמרא, רצו להשאיר את זה בצורה חיה, שהתלמוד יהיה חי, כמו שהיה בבית המדרש. אתה נכנס לבית המדרש וזה אומר כך וזה אומר אחרת, וזה מביא ראיה מכאן והשני מביא ראיה מכאן. בגמרא מביאים את כל המהלך של המשא ומתן, את כל הדיונים, ומתגלגלים מעניין לעניין. זאת אומרת, רצו להשאיר את התלמוד שהוא יהיה חי כאילו אתה נכנס לבית מדרש חי. לא הלכה פסוקה בכל נושא ונושא, או בצורה מסודרת שלא עוברים מנושא לנושא. אלא כמו שהטבע של הנפש. "כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" יש דברים שבכתב ויש דברים שבעל פה.
חז"ל אמרו לנו שדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה, אז למה אנחנו עושים את זה - משום "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ" (תהילים קיט, קכו). באמת הרב הרצוג, היה מחזיק תנ"ך, וכל פעם שרצה להגיד פסוק, הוא פתח את התנ"ך וקרא מתוך הכתב, הוא היה מחמיר בזה שלא להגיד דברים שבכתב בעל פה. אבל עת לעשות לה' הפרו תורתך. אותו דבר ביחס לתורה שבע"פ. בעצם היה צריך להשאיר את כל התורה שבעל פה לא כתובה, אבל משום עת לעשות לה' הפרו תורתך, אי אפשר היה, התחילה שכחה, והיו צריכים לכתוב. אני ממליץ לכם לקרוא את הקדמת הסמ"ע, הקדמה מאוד יפה ומעניינת על חושן משפט. והוא מסביר איך שהשתלשלה התורה, בתחילה המשניות, אחר כך הגמרא והראשונים, עד שמגיע אל הדור שלו. להסביר שלכתחילה בעצם לא הייתה מטרה לכתוב, אז כתבו באופן כאילו לא כתוב, כאילו זה פרוטוקול. כך הרב צבי יהודה היה אומר על הגמרא, שזה פרוטוקול של בית המדרש, שישב מישהו וכתב, זה אמר ככה, וזה ענה לו ככה, אף על פי שזה נכתב אחרי כמה דורות. רבינא ורב אשי שכתבו את התלמוד הם מדברים על האמוראים הראשונים אחרי תקופה ארוכה של הרבה שנים, והם השאירו את זה כמו שהיה במסורת. הכול היה בעל פה, רבי יוחנן אמר כך וריש לקיש אמר כך, ואחר כך הדור שאחריהם, רב יהודה, ורבה ורב יוסף, ואחר כך עוד דורות, ואביי ורבא, וזה משתלשל. ככה הם למדו את המשניות עם הפירושים שלהם, והכול היה בעל פה. אני ממליץ לכם שכאשר אתם לומדים גמרא, תנסו להחיות את זה. ללמוד את הגמרא באופן חי. אתה עומד, ולפניך אביי שאומר משהו ורבא אמר משהו, ואביי מגיב, אז אתה רואה לפניך באמת אנשים שמדברים איתך, זה אומר בכה, וזה אומר בכה, ומחפשים מקור וכדומה. לומדים את הגמרא כמו שהיא בעצם, כמו שהייתה הרוח שלה שנכתבה. באופן כזה, יש טעם אחר ללימוד, מרגישים חיות. כך עניינה של תורה שבעל פה, תורה חיה. התורה באמת נמשכת בעל פה. אם היו לומדים רק מתוך הכתב, הייתה התורה משתנה, אבל הדורות ממשיכים, יש אמנם את הכתוב, אבל כל הזמן יש המשך של מסורת של רב ותלמיד ורב ותלמיד, וכך נמשכת התורה בעל פה בצורה חיה ומדויקת, בצורה מושלמת, תורת חיים.
הוספה לפורים (מתוך השיחה לשבת זכור תשס"ב)
מדוע מרדכי לבש שק ולא פעל מיד להצלה בפועל?
סיפרתי פעם, שבשעת קריאת המגילה באותה שנה שנפטר מורנו ורבנו הרב צבי יהודה, באמצע קריאת המגילה, כתוב שם: "וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר" (אסתר ד, א), לכאורה מתעוררת שאלה, למרדכי יש קרובת משפחה בבית המלוכה, הוא שומע את כל מה שנעשה, הוא היה צריך מיד לשלוח שליח לאסתר ולומר לה שהיא צריכה לפעול משהו. הוא לא עושה את זה, הוא קודם מתעצם בתוכו, מתעלה, מתפלל, זועק זעקה גדולה ומרה. ואז מתברר לאסתר שמרדכי מתנהג בצורה כזו, קרה משהו, והיא שולחת שליח לשאול מה קרה. אם היא שואלת, אז הוא עונה לה. לכאורה הוא היה צריך להיות היוזם, הוא היה צריך לפנות אליה, ולהגיד לה, אסתר, את צריכה ללכת לאחשורוש ולדבר אתו. אחרי שהיא פונה אליו ושואלת מה לעשות רק אז הוא אומר לה, תעשי את הדבר הזה. וגם זה לא בכפיה, אלא אם תעשי טוב, ואם לא ריווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר. כלומר, מרדכי לא תולה בשליחות שלה את ההצלחה. מרדכי פועל שיהיה ריווח והצלה ליהודים, איך זה יהיה, כך או כך, זה כבר דבר משני, זה לא הדבר העיקרי.
הרב צבי יהודה
וזה עורר אצלי באותה שעה מחשבה, שכך הייתה הנהגתו של הרב צבי יהודה. באותה שעה הרב צבי יהודה נפטר, אחרי סיום קריאת המגילה הודיעו לנו שמו"ר התעלה ונסתלק לעולם העליון. זה היה בערך באותה שעה שבה קראנו את המגילה. וחשבתי שזה היה האופי של הרב צבי יהודה. הוא לא היה אקטיבי ואומר לאנשים לעשות כך וכך, הוא היה בעצמו מתעצם בעבודת ה', ברצון עמוק, בהשתדלות פנימית, עד כדי כך שהתלמידים הושפעו לא מהדיבורים שלו, אלא מהדוגמה האישית, מהרצון הפנימי שלו, מהלהט הפנימי שלו, של אהבת ה', ויראת ה', של אהבת התורה, אהבת הארץ, ואהבת העם. הדברים האלו היו כל כך עמוקים אצלו, שכל מי שבסביבתו הושפע ממנו, וזה פעל באופן פנימי. לא באופן כזה שהוא דיבר, השפיע, לחץ, דרש. הוא עשה לפעמים את הדברים הללו. אבל כל הכוח של הדברים היה מתוך ההתעלות הרוחנית הפנימית שלו. כמו מרדכי, חשבתי בלבי, מרדכי ידע את כל אשר נעשה, הוא הולך עכשיו ופונה אל ריבונו של עולם, פונה למי שהכוח בידו לשנות את המציאות. זה לא תלוי בידו של אחשורוש. מרדכי התעלה מעלה ושם יהבו בקב"ה, אז ממילא באים אליו, ממילא באים לשאול אותו שאלות מה לעשות. ממילא הוא נותן הכוונה. זה מתחיל מההתעלות הפנימית הרוחנית העליונה.
על כן לבית המדרש יש תפקיד מאד גדול בכל ההשפעה על המציאות, בעצם ההתרוממות, בעצם ההתעלות העמוקה הפנימית.
אנשי התורה מגלים את העניין של 'נכנס יין יצא סוד'
אנחנו עומדים לפני ימי הפורים. זה דבר מעניין שעל המצווה של 'חייב איניש לבסומי' מקפידים בעיקר בישיבות או בבתי המדרש החסידיים. לכאורה היה מתאים שהמצווה הזאת, כל ישראל יקיימו, הזדמנות לקיים 'חייב איניש לבסומי'... וזה לא כך. אולי זה מלמד אותנו שהתוכן של 'לבסומי', הוא תוכן מאד עמוק. זה אמנם נראה מאד חיצוני, אנשים שותים, משתוללים, מתפרקים, אבל בעצם העניין הזה הוא עניין גדול. כשחושבים על זה מראש, יכולים לעשות אותו עוד יותר גדול. 'נכנס יין יצא סוד' (סנהדרין לח.), ואז מתבררים שהסודות הפנימיים של אנשי התורה, הם סודות מאד יפים. אהבת ישראל, אהבת החברים, יראת שמים, מידות טובות, כל התכונות הפנימיות שהן כמוסות. ולפעמים מחמת הבושה אדם מעוכב מלבטא את כל הדברים הטובים שבו, באים ימי הפורים והלבבות נפתחים, נכנס יין יצא סוד. ואם אנחנו מכוונים את הדברים קצת יותר, אז הסודות עוד יותר עמוקים ועוד יותר פנימיים, ועוד יותר טובים ועוד יותר חיוביים, ויש לזה ערך עצום. זהו יום שמאד מחבר את הלבבות זה לזה, ואחרי פורים אנחנו נעשים אנשים אחרים.
ואם חז"ל אמרו 'הדור קבלוה בימי אחשורוש' (שבת פח.), יש בזה בחינה מסוימת, כי כשמתאחדים זה עיקר ענייננו, להיות עם אחד, להיות ביחד. 'אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'. אז מתקדש שם שמים בצורה יותר גדולה. ראשית כל אנחנו ביחד בתוך בית המדרש, אבל כמובן הדברים פועלים אחר כך החוצה באופן נסתר ופנימי. כמו שהיה אז, כך גם בימים האלה.
ונתפלל לריבונו של עולם שתהיה אחרית כראשית. כמו שזכינו אז, כך יתחדש עלינו גם כעת, שנראה בתוך הטבע, בתוך המציאות, את ההופעה האלוקית. ובבחינת 'הדור קבלוה בימי אחשורוש', תתחדש עלינו גם השנה הזאת, ונקווה שמכאן נעלה מעלה לגאולה השלמה, כמו שהיה אז אחרי 'הדור קבלוה בימי אחשורוש', היה בניין הבית השני, נזכה לבניין הבית השלישי הקבוע והקיים לתמיד במהרה בימינו.
איך ללמוד גמרא?
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
האם מותר להשתמש בתאריך לועזי?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
מהדורות החדשות במצרים שדיברו על ישראל
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
לאן המריבות בתוך עם ישראל מובילות אותנו?
סודו החינוכי של חודש שבט
הלכות קבלת שבת מוקדמת
למה יש כיסויים מיוחדים למשכן בזמן מסעות בני ישראל?
