האם להכנס לסכנה בכדי להציל | הרב אבישי נתן מייטליס | בית המדרש

משפחה חברה ומדינה
שיעורים נוספים בענין מלחמה

קטגוריה משנית

376

29 דק' קריאה

המקרה:
פעמים רבות אנו נחשפים לדילמה האם להסתכן ולהכנס למצבי סכנת חיים או אבר, בכדי להציל נפשות.
האם לטפל טיפול חיוני בחולה שבבידוד בשל מחלה מדבקת מסוכנת. דוגמא שכיחה היתה בעת שנגיף הקרונה הפיל חללים רבים ששיוועו לסיוע ולטיפול.
האם להסתכן ולהגיע לצוק מחודד, לחלץ מטייל שנתקע שם. או דייר שנתלה במרפסת קורסת.
האם לתרום כליה להציל חיי הזולת.
האם להכנס לדירה בוערת תוך כדי סכנה אישית, סכנת חיים או פגיעה גופנית מהאש או מהעשן.
האם להכנס באופן יזום לזירה מסוכנת מפני שודדים, פושעים לסייע בהצלת הקרבן. והאם תהיה התייחסות שונה להכנס לזירה בה שנתונה למתקפת טרור ומחבלים.
האם יש להכנס למקום בו מתנהלת לחימה ולחתור למגע, ולהסתער ולהסתכן תוך כדי לחימה להציל חברים הנלחמים לצידו. לחלץ פצוע תחת אש. ובכלל זאת, להיות איש מודיעין בסביבה עויינת בכדי לספק מידע שיש בו להציל יחידים ואף רבים.
האם נכון לסכן קבוצת חיילים בכדי להציל ולשחרר חטוף ושבוי שבידי האוייב.

תשובה
מצוה לסייע לאדם המצוי בסכנה, ואף איכא לאו להתעלם ממצוקתו כנאמר 'לא תעמוד על דם רעך', ונדרשים להחלץ לסייע לו ואף להוציא ממון לשם כך.
במציאות שפעולת ההצלה כרוכה בסכנת חיים או סכנת אבר, יש להבדיל בין אירוע בודד ופרטי לבין הצלת הכלל או בשעת מלחמה או צוותי הצלה.
א. באירוע פרטי; נחלקו הדיעות אם מחוייב להכנס לסכנה לשם הצלת נפשות, השדי חמד בשם ספר ויען אברהם והחוות יאיר סברו עפ"י הירושלמי שחייב להסתכן ולהציל, ואילו רבים מהפוסקים הבינו שאין הלכה כירושלמי, ואולי משום שהבבלי חולק, ולכן סברו הנצי"ב, הגר"מ פיינשטין והציץ אליעזר שאין חיוב להכנס לסכנה, אבל מידת חסידות יש למי שמחרף נפשו לשם הצלת נפשות. ואילו האיסור והיתר והאליה רבה אסרו להסתכן במציאות זו, והרדב"ז קראו 'חסיד שוטה'.
אך אם הערכה היא שכניסה לזירת האירוע הינה מעשה התאבדות, אין להכנס למלכודת זאת, כשהערכה שלא יהיה ניתן להציל ולהנצל.
ב. בעת מלחמה, משימה שיש לה משמעות להצלת הכלל, וכן לצוותי רפואה ולוחמי האש; ישנו חיוב לחרף נפשו למען הכלל ולמען הציבור אפילו שזו משימת התאבדות, בהעדר אופן חילוץ חלופי.
למדים אנו שבעת מלחמה מקבל כל יחיד במערכה פן כללי וציבורי. היחיד מסתער בשם הכלל, והמחלצו פועל להציל את ה'כלל ישראל'. אין יהודי פרטי ויחיד חטוף ושבוי, אלא 'כלל ישראל' שבוי, ולשם הצלת הכלל, מסתכנים ומחרפים נפש.
גדר מצוות 'לא תעמוד על דם רעך'
ישנו חיוב ומצוות הצלת נפש של יהודי השרוי בסכנה ודאית ומקורה בציווי הכתוב: 'לא תעמוד על דם רעך'. וכך איתא בגמ' בסנהדרין בדף עג:: 'גופא מניין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או ליסטין באין עליו שהוא חייב להצילו, ת"ל לא תעמוד על דם רעך. והא מהכא נפקא? מהתם נפקא. אבידת גופו מניין ת"ל והשבותו לו'. ומיישבת הגמ': 'אי מהתם הוה אמינא ה"מ בנפשיה, אבל מיטרח ומיגר אגור אימא לא קמ"ל'. וראה דברי רש"י שם בד"ה 'קא משמע לן' שהגדיר את הלאו ד'לא תעמוד על דם רעך' והחיוב המונח על העומד במקום: 'לא תעמוד על עצמך משמע, אלא חזור על כל צדדין שלא יאבד דם רעך'.
כך פסק הרמב"ם בהל' רוצח ושמירת הנפש פ"א הל' יד: 'כל היכול להציל ולא הציל עובר על לא תעמוד על דם רעך. וכן הרואה את חבירו טובע בים או ליסטים באים עליו או חיה רעה באה עליו ויכול הוא בעצמו או ישכור אחרים להצילו ולא הציל, או ששמע גויים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנין לו פח ולא גילה אוזן חבירו והודיעו, או שידע בגוי או באנס שהוא קובל על חבירו ויכול לפייסו בגלל חבירו ולהסיר מה שבליבו ולא פייסו וכל כיוצא בדברים אלה, העושה אותם עובר על לא תעמוד על דם רעך'. הביאו השו"ע בחו"מ בסי' תכו סעי' א.
והמשיך הרמב"ם שם בהלכה טז: 'אע"פ שאין לוקין על לאוין אלו מפני שאין מעשה בהן – חמורים הם. שכל המאבד נפש אחת מישראל כאילו איבד כל העולם כולו וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים כל העולם כולו'.
הר"ן בסנהדרין שם חידד שהפסוק נדרש לחייב להציל אף אם לא ברור לו מידת הסכנה: 'ואם תאמר וכיון שמצוה הוא להרוג הרודף כדי שיציל הנרדף למה לי קרא דלא תעמוד על דם רעך, פשיטא דהוא מצווה לטרוח בהצלתו, כגון טובע בנהר או ליסטים באים עליו. י"ל דמקרא דניתן להצילו בנפשו לא שמעינן אלא במי שברור לו כשמש שהוא רוצ' להרגו, ובכה"ג במי שברור לו כשמש שיטבע בנהר אם לא יצילוהו הוא דמחייב להצילו, אבל על ספק לא שמעינן מידי. מ"ה אתא קרא דלא תעמו' על דם רעך לומר, שהוא מצוו' לטרוח בו אף על הספק'. וראה שהב"י והב"ח בסי' תכו דייקו בדברי הברייתא והרמב"ם אם מחוייב להתגייס ולעשות מאמץ לשם ההצלה, אף אם לא וודאי שיצליח ויועיל, וכ"כ החוו"י בסי' קמו. וראה באריכות בדברי הגרי"פ פרלא על הסמ"ג עשין עשה כח שדן על עצם חיוב הטירחה במקום הספק, ובמקום דאיכא סכנה למציל.
הרמב"ן ויקרא פרק כה פסוק לו למד מהפסוק 'וחי אחיך' כמקור לחיוב הצלת נפשות: 'שיחיה עמך, והיא מצות עשה להחיותו, שממנה נצטוינו על פקוח נפש במצות עשה'.
הרי שמחוייב מכח חיוב זה להציל נפש מישראל ואף להוציא ממון למען כך. הסמ"ע שם סק"א באר עפ"י הגמ' הנ"ל שלמדו דין זה מכך שנצרכו להאי קרא: 'דאילו להצילו בגופו מוהשבותו לו נפקא דאבידת גופו של חבירו צריך להשיב לו ומלא תעמוד על דם רעך מרבינן אפי' להוציא ממון ע"י שישכור אחרים להצילו צריך'. והאגר"מ ח"א סי' רכג, יו"ד ח"ב סי' קעד נקט לאור דברי הרמ"א ביו"ד בריש סי' קנז שמחוייב למסור ולהוציא כל ממונו לשם הצלת נפש מישראל, שהרי על לאו מחויב למסור כל ממונו ובכלל זה לאו ד'לא תעמוד על דם רעך'. וכן מצאנו באברהם אבינו שגייס חניכיו להציל את לוט בן אחיו, שהגמ' בנדרים בדף לב. דרשה 'שהוריקן בזהב'.
בכלל חיוב זה, לסבול צער וסבל ובלבד שלא יהרג חבירו, כפי שלמד המג"א בסוסי' קנו מכך שרשב"י ברח ממקום מחבואו למערה בפקיעין בשל החשש שיצערו את אישתו ו'דעתן קלה' ותסגיר אותו. משמע שעל עצם הצער שלה בשל מנוסתו לא חס: 'ומשמע שהוא מחוייב לסבול צער כדי שלא יהרג חבירו בחנם'. ויש עוד לדון עפ"י הנאמר באהע"ז בסי' פ סעי' יב אם מחוייבת האם לאכול דברים המזיקים לה בכדי להניק את הוולד. ואכמ"ל. ואומנם הט"ז ביו"ד בסי' קנז סק"ח כתב שיסורים קשים ממיתה וצ"ע אימתי אמרינן לסובלן לשם הצלת נפשות. ואלו דברי הרמב"ם בהלכות חובל פ"ח ה"ט: 'אסור למסור ישראל ביד גוים בין בגופו בין בממונו, ואפילו היה רשע ובעל עבירות ואפילו היה מיצר לו ומצערו, וכל המוסר ישראל ביד גוים בין בגופו בין בממונו אין לו חלק לעולם הבא'. ולמד זאת הרמב"ם מהגמ' בגיטין בדף ז.: 'שלח ליה מר עוקבא לר' אלעזר בני אדם העומדים עלי ובידי למסרם למלכות... קא מצערי לי טובא ולא מצינא דאיקום בהו. שלח ליה, דום לה' והתחולל לו, דום לה' והוא יפילם לך חללים חללים. השכם והערב עליהן לבהמ"ד, והן כלין מאיליהן'. וראה שהגמ' בגיטין בדף יד הביאה שדוסתאי החזיר הצלוחית כסף שנטל מהנפקד, מפני שהיה ירא מהם. הרי שלא מחויב לסבול יסורים עבור חבירו.
וראה בחכמת שלמה בחו"מ בסי' תכו שהסתפק אם ללמוד מהפסוק להיכא שההצלה כרוכה בביזיון, אם נימא שרק 'לפי כבודו' מחוייב בהצלה, דומיא דהשבת אבידה. קמ"ל שאף בדרך בזיון מחוייב בכך, וסיים: 'צ"ע טובא כעת', וראה באגר"מ יו"ד בסי' קעד.
הגרי"פ פרלא על הסמ"ג עשין עשה כח הוכיח שאין לאו וחיוב זה קיימים כשנכנס אדם במודע לסכנה, והגדיר מציאות זאת כאבידה מדעת. והוכיח משנתו מדברי הגמ' בגיטין בדף מו. המוכר עצמו ובניו לע"ז, אין פודין אותו. אף שבפדיון שבויים איכא חיוב דלא תעמוד על דם רעך. הרי שהיכא שהכניס עצמו במודע לסכנה, לא מחוייבין להצילו. והביא שדרשה הגמ', שהמימרא שלא פודין איירי ששנה ושילש. כלומר, רק אם מכר עצמו בפעם השניה ושלישית – לא פודין, אך בפעם הראשונה פודין. ובאר הגרי"פ שיתכן ומלמדים זכות שלא היה מודע לחומרת הדבר או שהיה אנוס, ולכן מצילין אותו, אך לא כשמבין את מלוא המשמעות: 'היינו משום דבפעם ראשון ושני אית לן למימר דמסתמא היה אנוס לכך מחמת דחקו, ולהחיות נפשו עשה כך. אבל כשהוחזק בכך במכירת שלשה פעמים, אמרינן דודאי מרצונו עשה כן. והילכך שוב אין פודין אותו'.
כך גם סבר המהרש"ל ביש"ש בגיטין פ"ד סי' עב: 'מי שגונב מן הגוים, שדינו בתליה, אין צריכין כלל לפדותו, כי הוא מתחייב בנפש'.
להכנס לסכנה בכדי להציל
עד כה שמענו שיש חיוב להציל נפש מישראל, אך יש לברר אם מחוייב להציל גם כשזה כרוך בסכנה של המציל.
ואולי יש להותיר את דיני נפשות הללו ביד ההשגחה האלוקית ועצת השי"ת העליונה, כפי שכתב באגרות משה יו"ד ח"ב סו"ס קעד שלכל אחד מתרחש מה שהקדוש ברוך הוא מסבב עבורו, ומנ"ל שנדרש מהזולת להכנס לסכנה מיוזמתו.
איתא בירושלמי במסכת תרומות פ"ח בסוף ה"ד: 'רבי אימי איתצד בסיפסיפה (פני משה: 'ניצוד במקום סכנה הרבה'). אמר ר' יונתן יכרך המת בסדינו (פני משה: 'כלומר שנתייאש הימנו, ואין לו אלא להכין לעצמו תכריכי המת'). אמר ר' שמעון בן לקיש עד דאנא קטיל אנא מתקטיל אנא איזיל ומשיזיב ליה בחיילא (פני משה: 'ושמע רשב"ל ואמר או אני אהרוג או אני נהרג אני אלך ואציל אותו בכח') אזל ופייסון ויהבוניה ליה', והצילו. העמודי אור העמיד דברי ירושלמי אלו, איירי רק כשהצלת חברו וודאית וברורה, ולא מוטלת בספק.
הגהות מיימונית, מובא בב"י בסי' תכו הסיק מדברי הירושלמי אלו: 'אפילו להכניס עצמו בספק סכנה חייב', ובטעם חיוב זה באר הב"י שם: 'ונראה שהטעם מפני שהלה ודאי והוא ספק'. אך הסמ"ע שם סק"ב העיר שהטור והשו"ע השמיטו חיוב זה כפי שהרי"ף, הרמב"ם והרא"ש השמיטו זאת. אך הכס"מ הבין בדברי הרמב"ם שסבר שיש להסתכן לשם הצלת חבירו: 'שהטעם מפני שהלה ודאי והוא ספק'.
כן עולה מדברי רש"י בראשית בריש פרק מג המבאר את טענת יהודה כשמשכנע את אביו: 'בנימין ספק יתפש ספק לא יתפש, ואנו כלנו מתים ברעב אם לא נלך, מוטב שתניח את הספק ותתפוש את הודאי'.
בניגוד לכך, בשו"ת רדב"ז ח"ג בסי' תרכז שהובא בפת"ש בחו"מ בסי' תכו סק"ב וביו"ד בסי' קכז ס"ק טו התריע ש'לא שמענו' על חיוב להכנס לסכנה בכדי להציל 'שיביא הוא האונס עליו מפני חבירו לא שמענו', וכך סיים תשובתו: 'ואם יש ספק סכנת נפשות - הרי זה חסיד שוטה, דספיקא דידיה עדיף מוודאי דחבריה. והנראה לע"ד כתבתי'. הרי שראה בכניסה לסכנת חיים עבור חבירו, כחסידות שוטה, ואין לו להקריב ספיקא דידיה עבור וודאי מיתה של אחר, ורק אם יש סכנת אבר הוי מידת חסידות להקריב עצמו בכך למען הזולת.
בשו"ת יד אליהו מלובלין בסי' מג העמיד את הירושלמי בסיכון עצמי למען אדם גדול: 'ואפשר שר' אמי היה גדול מריש לקיש, וכשהניצול גדול במעלה מן המציל מותר להכניס עצמו בספק סכנה להצילו'. ודוקא בסתם אדם אין להכנס בספק סכנה בעבורו, אבל באדם גדול כזה שפיר דמי. וחידד, שאם היה חיוב להסתכן, היתה הגמ' בסנהדרין דלעיל צריכה לחדש חידוש זה, ולא להסתפק שהתחדש בלאו דלא תעמוד שיש להוציא ממון בכדי להציל, אלא שאף חייב לסכן עצמו לשם כך.
המנחת חינוך מצוה רצו הבין כדבריו מסברת הלב: 'מצד הסברא א"צ להכניס עצמו אפי' בספק סכנה עבור חבירו אף על פי שחבירו הוא בסכנה ודאי, כיון דהוא לא יעבור כלל רק עובר על לא תעמוד על דם רעך, א"כ כל המצות נדחין אפי' מפני ס' סכנה מחמת וחי בהם' (נראה לקמן שהסתייג מלקבוע כן, בשל דברי הירושלמי).
כן סבר בספר חסידים בסי' תרעד: 'כתיב ולא תעמוד על דם רעיך, אבל אם הרבה מתלחמים עליו, אל ישליך עצמו בסכנה ואל יעשה פשיעה בגופו. ואם אדם טובע בנהר והוא כבד, אל יעזור לו פן יטבע עמו'.
כך כתב המאירי בסנהדרין בדף עג. מדנפשיה: 'מי שראה חברו טובע בנהר או חיה גוררתו או ליסטים באים עליו, חייב להשתדל בהצלתו ולא סוף דבר בעצמו, אם הוא יכול בלא סכנה'.
בכך באר האור שמח במשך חכמה שמות ד, יט את הנאמר בפסוק 'לך שוב מצרימה, כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך', שכל עוד יש המבקשים נפשו אסור לו להסתכן ולחזור למצרים: 'מוכח דאם היו חיים המבקשים את נפשו לא היה צריך לילך להוציא בני ישראל ממצרים, אף על פי שכל ישראל צריכים אליו, אינו צריך להכניס עצמו בסכנה. ומזה יצא לרבינו במשנה (מכות ב, ז) שהגולה לעיר מקלט: (ואינו יוצא לא לעדות מצוה, ולא לעדות ממון, ולא לעדות נפשות) ואפילו ישראל צריכים לו ואפילו שר צבא ישראל כיואב בן צרויה - אינו יוצא משם לעולם'. לדבריו, יש לבאר כך את טענתו של שמואל בשמואל א טז, ב בעת שהקב"ה ציווהו למשוח את דוד בן ישי למלך: 'ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני'. כלומר, הכיצד אלך למשוח מלך בישראל והמעשה כרוך בסכנה אישית.
האור שמח בהלכות רוצח ושמירת הנפש פ"ז ה"ח הוכיח דבריו מפסק הרמב"ם שהגולה לעיר מקלט אינו יוצא אף אם צריכים לו רבים, משום שאסור להכנס לסכנה: 'הוסיף רבינו טעם למה אינו יוצא, הלא פקוח נפש דוחה כל מצות שבתורה, ומכש"כ פקוח נפש דכל ישראל, ואסתר תוכיח. רק דנגד הטבע אין לנו להוסיף אחרי מצות יוצר הטבע, חוקר כליות ולב, הוא אמר כי אם יחם לבב הגואל להרגו אין לו משפט מות, תו אין יכולים ב"ד להמיתו – וכיון שהותר דמו לגואל הדם אין לו להכניס עצמו בספק סכנה עבור הצלת חבירו מסכנה ודאית, כן נראה, ומוכח מזה דלא כהגמ"י בשם ירושלמי'. לדבריו, אין תחליף ליואב בן צרויה ואפ"ה אינו יוצא, הרי דמוכח שאין להסתכן. ברם היה אפשר להעמיד דברי הרמב"ם שיש תחליף לשר הצבא, ולכן אינו יוצא, או שזו 'גזירת מלך' שלא יצא. ואין עיצה נגד ה'. ואזי אין ראיה מדברי רמב"ם אלו.
כן הביא האליה רבה באו"ח סי' שכט סק"ח מדברי מהאיסור והיתר כלל נט מהכתוב 'וחי אחיך' שאין חיוב לסכן אפילו אבר למען הצלת הזולת: 'אין לו לסכן גופו, מאחר שהוא חוץ מן הסכנה, כדדרשינן וחי אחיך עמך, ולא מצינו חילוק בין סכנה למיתה ודאית'. ובאליה זוטא שם חידד משנתו: 'אם יש סכנה, אין לו לסכן גופו מאחר שהוא חוץ מן הסכנה, אף שרואה במיתת חבירו'. אומנם בשולחן ערוך הרב או"ח בסי' שכט סעי' ח הבין שפסוק זה של 'וחי בהם' איירי בסכנת חיים ולא בסכנת אבר: 'אם יש סכנה אין לו לסכן עצמו כדי להציל את חבירו, מאחר שהוא חוץ מן הסכנה ואף שרואה במיתת חבירו, ואף על פי שהוא ספק וחבירו ודאי, מכל מקום הרי נאמר וחי בהם, ולא שיבא לידי ספק מיתה על ידי שיקיים מה שנאמר לא תעמוד על דם רעך' (אומנם בהלכות נזקי גוף ונפש סעי' ז הביא שתי דיעות בדבר, אך הכריע: 'וספק נפשות להקל'). מדבריהם עולה, שדרשו מהכתוב 'וחי בהם' לאסור להכנס לכל סכנה, ולא כרדב"ז שהחשיב כחסיד שוטה רק אם הסכנה הכרוכה בהצלה הינה רבה, אך לא אמר להמנע להציל אם הסכנה הינה זוטא.
כהבנה זו שיש להבטיח חיי עצמו מחיי חבירו, ניתן לראות בדברי תפארת ישראל, בועז ביומא פ"ח אות ג: 'וודאי דדם חיי קיום שלו סומק טפי מדם חיי שעה של חבירו שאינו סומק כל כך, ואפי' ספק חיי קיום עדיף מוודאי חיי שעה, ויכול להציל את עצמו בו', וכן שם בפאה פ"א אות א.
כן הבין האגודת אזוב בדרשות לח: שהובא בפת"ש בסי' תכו סק"ב וסבר שאין להכנס לסכנה בכדי להציל נפש, אך התריע מפני הפרזה בשיעור הסכנה שבגינה נמנע להציל נפש מישראל: 'צריך לשקול הענין היטב אם יש בו ספק סכנה ולא לדקדק ביותר, כאותה שאמרו סוף פרק אלו מציאות דף ל"ג גבי שלך קודם לכל אדם, שכל המדקדק בעצמו כך סוף בא לידי כך', וכן הביא המשנ"ב בסי' שכט ס"ק יט.
נמצא שהכס"מ סבר שהרמב"ם נוקט כהירושלמי. ואילו הסמ"ע, אגודת אזוב, הרדב"ז, או"ה, שו"ע הרב והב"ח סוברים שהרמב"ם חולק על הירושלמי.
והנה, אף שסבר המנחת חינוך דלעיל שאין חיוב להסתכן ולהציל ממיתה, בספרו קומץ המנחה הביא שהראו לו שכן מפורש ברדב"ז: 'אחר זמן הראה לי תלמידי מפורש בשו"ת רדב"ז... כתב כן בפירוש. וכתב מי שעושה כן הרי זה חסיד שוטה דאינו מחוייב כלל, עי"ש, והנאני שכוונתי לדעתו'. ותמה עליו, שלא הזכיר את דברי הירושלמי המפורשים: 'אך מכל מקום צ"ע על הרדב"ז דלא הביא הירושלמי אשר הובא בכ"מ, דמפורש לפי עדותו דמחוייב להכניס את עצמו בספק סכנה בשביל חבירו שהוא בסכנה ודאי, וצריכים אנו לקבל באימה דברי הירושלמי, וצ"ע'.
ואף האגרות משה הנ"ל, ביו"ד ח"ב סי' קעד סבר שאין להשוות לאו זה דלא תעמוד ליתר הלאווים, לעניין זה שמותר למבקש להסתכן עבור חבירו לנהוג כן: 'להנצל מעבירת כל הלאוין, ודאי לא רק שאינו צריך אלא שגם אסור להכניס עצמו לספק סכנה. דאדרבה, הא מחללין שבת אף לרפאות מספק סכנה, וכ"ש שאסור להכניס עצמו לספק סכנה להנצל מחלול שבת ומכל הלאוין. וא"כ אין לחייבו להכניס עצמו לספק סכנה, גם בשביל להציל נפש חברו.
אבל מסתבר שיהיה חלוק לאו דלא תעמוד על דם רעך משאר לאוין, לענין איסור. דבשאר לאוין, הא אסור להכניס עצמו לספק סכנה כדי שלא יעבור אלאו כדלעיל. דהא אף להסוברין דרשאי להחמיר על עצמו גם ליהרג ולא לעבור בשאר עבירות... דוקא כשהעכו"ם המאנסו מכוין להעבירו על דת, אבל אם אינו אלא להנאת עצמו, אסור להחמיר ונקרא חובל בעצמו... וכ"ש שהוא מתחייב בנפשו ומאבד עצמו לדעת כשיכניס עצמו לספק סכנה במעשה בשביל איסורי לאוין. אבל להציל נפש חברו, אף שג"כ הוא רק באיסור לאו, יהיה מותר להכניס עצמו בספק, מאחר דעכ"פ יוצל נפש מישראל לפ"מ שפרש"י בסנהדרין דף ע"ד ד"ה סברא בטעם שיהרג ולא יעבור ברציחה, משום דכשיעבור ויהרוג והוא ינצל הרי איכא תרתי, אבוד נשמה ועבירה, וכשיהרג ולא יעבור איכא רק חדא אבוד נשמה... דכי אמר רחמנא לעבור על המצוות משום וחי בהם משום דיקרה בעיניו נשמה של ישראל. והכא גבי רוצח כיון דסוף סוף איכא אבוד נשמה למה יהא מותר לעבור, אלמא דשוין לדין זה נפש שלו ושל חברו וממילא שייך להתיר ספק נפש שלו בשביל ודאי נפש חברו. אבל לענין לחייב ליכנס לספק סכנה כיון שעכ"פ הוא רק בדין לאו, אין להחמיר יותר מלשאר לאוין למה שבארתי בטעם הרדב"ז... ואף שכתבתי דאף שאין האדם מחוייב להכניס עצמו לספק סכנה בשביל הצלת נפש חברו מ"מ רשאי דל"ד לענין זה לשאר לאוין שאסור מאחר דניצול עכ"פ נפש מישראל'. ודן אם פוסקים כירושלמי.
כן הסיק הנצי"ב בשאילתות בפרשת ראה מצוה קמז: 'ולדעתי מותר לאדם להכניס את עצמו לספק סכנה על מנת להציל את חבירו מסכנה ודאית אך לא מצד הדין אלא מידת חסידות היא זאת'.
אך השד"ח מערכת ל' כלל קמד מביא את הספר ויען אברהם חלק חו"מ סי' מ שכותב שמחוייב אדם להכניס את עצמו בספק סכנה כדי להציל את חבירו מודאי סכנה.
נמצא שלא היה מקום לחייב צוותים לטפל בחולי הקרונה (ולקמן נבחן ונראה שיטות הסבורים שעל צוות בתפקיד מוטל להסתכן), או לעצור באמצע כביש מהיר וסואן מאוד בשל הסכנה אליה נחשפים, ולדעת הרדב"ז אף יחשב כחסיד שוטה, בעוד שהגר"מ פיינשטיין והנצי"ב התירו להתנדב לכך ממידת חסידות, ולשדי חמד שהביא מספר ויען אברהם מדינא יהא מחוייב.
וזאת למודעי. כשאדם מתמסר להציל נפש כשכרוך בסכנה, יאמר את תפילת התנא בברכות פ"ד מ"ד: 'רבי יהושע אומר המהלך במקום סכנה מתפלל תפלה קצרה, אומר הושע השם את עמך את שארית ישראל בכל פרשת העבור יהיו צרכיהם לפניך בא"י שומע תפלה' .
לסכן אבר עבור הצלת נפשות
ישנה מחלוקת רבה האם בשל הלאו דלא תעמוד על דם רעך מחוייב לסכן אברו ובלבד שיציל נפשות, או שאין לחייב אדם לנהוג כן.
הרמ"א ביו"ד בריש סי' קנז כתב שמחוייב ליתן כל ממונו בכדי לא לעבור על איסור כאשר גוי רוצה להעבירו על דת: 'ואם יוכל להציל עצמו בכל אשר לו, צריך ליתן הכל ולא יעבור לא תעשה'. הש"ך שם סק"ג דן לגבי סכנת אבר, האם נחשב כממון שמחוייב להקריבו בכדי לא לעבור איסור, או שאין לחייב לסכן אבר, כדיני נפשות: 'ואם יש סכנת אבר, צ"ע, אי דמי לממון, או לנפש'. והכריע לקולא ואין לסכן אבר להינצל מאיסור. וכן צידד הפרמ"ג בסי' שכח משבצ"ז סק"ז. אך הרקאנטי בסי' תע סבר שיש לסכן אבר.
בשו"ת רדב"ז הנ"ל ח"ג בסי' תרכז דן אם מחוייב לסכן אבר להציל ישראל ממוות: 'תאמר בחבירו שאינו מחוייב למסור עצמו על הצלתו, אף על גב דחייב להצילו בממונו, אבל לא בסכנת איבריו. ותו, דאין עונשין מדין ק"ו ואין לך עונש גדול מזה שאתה אומר שיחתוך אחד מאיבריו מדין ק"ו. והשתא ומה מלקות אין עונשין מדין ק"ו, כ"ש חתיכת אבר... ותו דכתיב דרכיה דרכי נועם וצריך שמשפטי תורתינו יהיו מסכימים אל השכל והסברא, ואיך יעלה על דעתנו שיניח אדם לסמא את עינו או לחתוך את ידו או רגלו כדי שלא ימיתו את חבירו. הלכך איני רואה טעם לדין זה, אלא מדת חסידות'. הרי שבמקום שיש סכנת אבר הוי מידת חסידות להקריב עצמו בכך למען הזולת, אך אין חובה מדינא בכך.
האור שמח בהלכות רוצח ושמירת הנפש פ"ז ה"ח הביא סעד ומקור לכך שאין להסתכן אפילו באבר אחד בכדי להציל נפש מישראל, אף שאין בכך סכנת חיים: 'כן מה שראיתי מביאים בשם הרדב"ז שחייב לקוץ את עצמו אבר כדי להציל חבירו, נ"ל דאינו כן, וקצת סעד לזה מהא דאמרו בסנהדרין (דף מ"ד ע"ב), וכששמעו חכמים בדבר אמרו להחזירו א"א כו'... והיה להן לומר לעדים שיקוצו את ידיהם, ועדים שנקטע ידן קודם מיתה אחר שנגמר דין פטור, וכדאמר שמואל (שם מ"ה ע"ב) דבעי לקיים בו יד העדים תהיה בו בראשונה כו'. ועל כרחין דאינו מחויב לקטוע ידו להציל פלוני, אף דע"י עדותן שקר נהרג בחנם, וזה קצת סעד'. הגמ' שם הביאה שהיו עדים רשעים שהעידו שקר על שמעון בן שטח, וחזרו בהם. איך כיון שנגמר דינו למיתה לא היו נאמנים לחזור בהם, שהרי אין העד 'חוזר ומגיד' והרגום. הק' האו"ש, מדוע עדים אלו לא הצילו את שמעון בן שטח בכך שהיו קוטעים ידם, ובהעדר 'יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו', לא יהרג. ע"כ שאין אדם חייב באיבוד אבר בכדי להציל נפשות.
האגרות משה יו"ד ח"ב סי' קעד דחה ראיה זו, מפאת התמיה הגדולה, שהיה לעדים רשעים אלו לקטוע ידם להציל עצמם מעונש על רצח שיגרם מחמתם, מבלי להכנס לחיוב לסכן אבר עבור הצלה: 'הם עצמם שידעו שיהרג על ידם, היו מחוייבים ודאי לקטוע ידם כדי שלא יעברו על איסור רציחה ולא יענשו בידי שמים גם על חטא דרציחה, והעונש הוא גדול טובא... ולכן ודאי היו העדים מחוייבין לקוץ ידם'. ומכך שלא חסו על שמעון בן שטח ועל עצמם מפני עונש בידי שמים שחל עליהם, מוכח שלא חזרו בתשובה מעולה, ואין להוכיח מהנהגתם על שורת הדין: 'ומוכרחים לומר שלא רצו רשעים אלו לקוץ ידם כי לא שבו בתשובה גמורה אף שחזרו בהם וממילא ליכא ראיה משם'.
ראיות מש"ס הבבלי
ויש לעיין אם ישנה מחלוקת תלמודין בדבר. ונראה כמה מקורות, כדלהן.
א. ב'תורה תמימה' הביא על הפסוק בויקרא יט לא תעמוד על דם רעך בהערה: 'ואפשר להביא קצת ראיה דמחויב בזה, מאגדה דברכות ל"ג א' מעשה בערוד שהיה מזיק את הבריות, באו והודיעו לר' חנינא בן דוסא, אמר להו הראו לי את חורו, נתן עקבו על פי החור, יצא ונשכו ומת הערוד. והקשה מהרש"א שם, איך הכניס רחב"ד עצמו במקום סכנה, ונשאר בקושיא.
והנה בפ"ג דתענית כ"ד ב' ובכ"מ באגדות אמרו על רחב"ד שהיה מלומד בנסים, נמצא דלפני רחב"ד היתה העמידה על חורו של הערוד ספק סכנה, כיון שרגיל בנסים, ולפני אחרים היה הערוד ודאי סכנה, והרי מבואר דמחויב אדם להכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל חבירו מודאי סכנה, ופשוט דלא שייך בזה לומר אין למדין מן האגדות, אחרי שזה מעשה שהיה'.
ב. הגמ' בכתובות בדף סא., שמספר שם רב אשי שהסתכן והביא למר זוטרא אוכל ממנת המלך כשראה שהוא בסכנה: 'אמר רב אשי הוה קאימנא קמיה דרב כהנא, ואייתו ליה גרגלידי דליפתא בחלא, ואי לאו דיהב לי איסתכני'. ובאר השטמ"ק שם האי המעשה כך: 'מרוב תאוה, דחוור אפיה צרעת פרחה בו (במר זוטרא), אנח (רב אשי) בפומיה (דמר זוטרא) ואפסיל ליה מיכלא, דגנאי הוי למלכא למיכל. אמרו ליה (לרב אשי) אמאי אנחת אצבעך במאכל מלכא... כי אנח רב אשי המאכל בפומיה דמר זוטרא, דאם כן הוה מצי לאותוביה אי דבר אחר חזית ביה לחברך אמאי ספית. מאי טעמא סמכתא אניסא שנתת אצבעך במאכל מלכא וחשבת בלבך שיעשה לך הקדוש ברוך הוא נס. חזאי רוח צרעת דפרחא ביה במר זוטרא מרוב תאוה ומסרתי עצמי למיתה'.
אומנם הקרבן נתנאל ביומא פ"ח סי' יג אות ד דחה הראיה, וסבר שלא היה לרב אשי להסתכן, שהרי באו אליו בטענה מדוע סמך על הנס. ומאידך, ה'נזר זהב' הבין שכיון שרב אשי היה מקורב למלכות, ידע שאין במעשהו סכנה. ואין ללמוד ממעשה זה.
הרי דמוכח ממקורות אלו בבבלי, כדברי הירושלמי שיש להכנס לסכנה בכדי להציל נפשות. ברם יש גמ' נוספת שהביאו, שממנה עולה שאין להסתכן ולהציל את חבירו כשכרוך בסכנה.
ג. איתא בתוספתא בנדרים בדף פ: 'מעיין של בני העיר, חייהן וחיי אחרים – חייהן קודמין לחיי אחרים... חיי אחרים וכביסתן – חיי אחרים קודמין לכביסתן. רבי יוסי אומר, כביסתן קודמת לחיי אחרים'. ובבאור שיטת ר' יוסי שכביסה קודמת לחיי אחרים בארה הגמ' שם בדף פא.: 'דאמר שמואל האי ערבוביתא דרישא מתיא לידי עוירא. ערבוביתא דמאני מתיא לידי שעמומיתא. ערבוביתא דגופא מתיא לידי שיחני וכיבי'. ובאר רש"י שם: 'מתיא ליה לידי עוירא - מסמא את עיניו. לידי שעמומיתא - שגעון וזו שעמומיתא קשה מכולן'. כלומר, מחסור בכביסה עשוי להיות מסוכן מאוד, כפי שהגדיר הר"ן שם: 'רבי יוסי אומר כביסתן של אותה העיר קודמת לשתייתן של בני עיר אחרת - דסבירא ליה לרבי יוסי דכיון דבמניעת כביסה איכא צערא טובא חיי נפש הוא'. ולהכי העדיף ר' יוסי להפנות את מי מעיין העיר לכביסת העיר, מאשר להחיות נפשות חיי עיר אחרת.
המנחת חינוך מצוה רצו למד שנחלקו עד כמה מחוייב להצטער עבור הצלת חבירו, אך לא מחוייב להסתכן לשם כך. כלומר, הוא לא הבין שיש במניעת כביסה חי נפש, אלא צערא בלבד. אך התפארת ישראל בועז ביומא בסוף פ"ח הבין שנחלקו אם חיי קיום שלו קודמים לשל זולתו. והסיק דהלכה כר' יוסי היכא דנימוקו עימו, גם כשאיכא רבים. ולפי"ז הבבלי חלק על דברי הירושלמי. לדבריו, אפשר שזהו מקור וטעם השמטת הרמב"ם והשו"ע את דברי הירושלמי. אומנם הדברי יציב בחו"מ בסי' עט דחה ראייה זו והעמיד שהעיר השניה יכולה להשיג מים בטירחא מרובה.
ד. החוות יאיר בסי' קמו הוכיח מדברי הגמ' בב"מ בדף סב.: 'תניא. שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים אם שותין שניהם מתים, ואם שותה אחד מהן מגיע לישוב. דרש בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חבירך'. סבר החוו"י שדין זה אמור רק באם: 'דדווקא התם שאם ישתו שניהם ימותו ודאי, מש"כ בספק י"ל ישתו שניהם ולא ישתה הוא לבדו וימות חבירו ודאי. וא"כ מחויב לכנוס לספק נפשו' אפילו בספק הצלה וצ"ע'.
בספר ישמח משה פרשת ויגש דחה את ראיית החוו"י כפי שביארו בשו"ת דברי יציב חו"מ סי' עט, וסבר שהעמידו בוודאי ימות בכדי להראות את חידושו של בן פטורא שאף שוודאי ימות יש ליתן לחבירו מים, וישתו שניהם. אך גם במצב ספק, מחלקות זו בעינא עומדת, וסברי רבנן שאין להסתכן ולהביא לחבירו. וכן באר המהר"ם שיק סי' קנה. הרי דלשיטתם, יש להורות מדברי גמ' זו לאיפכא, שאין להסתכן עבור הצלת חבירו, אפילו היכא שרק ספק סכנה.
ה. המשנה במסכת מכות בדף יא: מביאה פסוק שאין לגולה מעיר מקלט לצאת מהעיר אף אם הינו חיוני מאוד עבור הכלל: 'אינו יוצא משם לעולם. ואינו יוצא לא לעדות מצוה ולא לעדות ממון ולא לעדות נפשות, ואפי' ישראל צריכים לו ואפי' שר צבא ישראל כיואב בן צרויה אינו יוצא משם לעולם, שנאמר אשר נס שמה שם תהא דירתו, שם תהא מיתתו שם תהא קבורתו'. הבין האור שמח בהל' רוצח פ"ז ה"ח ופ"ב ה"ד דמשום הסכנה שגואל הדם יפגע בו לכשיצא מהעיר, אסור לגולה לצאת הגם שהוא מבקש לצאת להציל נפשות.
אולם הדברי יציב למד לאידך גיסא, שכן מדוע נדרשו לפסוק נוסף ולדרשה נוספת 'אשר נס שמה' שלא יצא כשאיכא סכנה. הרי שבלא דרשה זו היה מחוייב לצאת להציל חרף הסכנה. ועוד הק' מסברא, שהרי אין החוטא שהפסיק בין תפילין יד לראש יוצא למלחמה, וברור שרוצח בשגגה לא נלחם, אלא רק מתייעצים איתו, ולכך אסור לו לצאת, אלא יבואו אליו. ויתירא מכך, הלא הרמב"ן בבחוקותי יסד שאין הקב"ה עושה נס ע"י ובידי החוטאים. ועוד, דמנ"ל שאין מי שיכול לצאת במקומו, ולכן אין לגולה לצאת ולהסתכן. שאם לא מוצאים אחר שיחליף אותו, היה מקום לשמור על גואל הדם לבל יפגע בגולה, מאשר למנוע מהגולה החיוני יציאה מהעיר.
ו. הגמ' במסכת נדה בדף סא. מביאה: 'הנהו בני גלילא דנפק עלייהו קלא דקטול נפשא, אתו לקמיה דרבי טרפון אמרו ליה לטמרינן מר. אמר להו היכי נעביד, אי לא אטמרינכו חזו יתייכו אטמרינכו, הא אמור רבנן האי לישנא בישא אף על גב דלקבולי לא מבעי מיחש ליה מבעי. זילו אתון טמרו נפשייכו'.
רש"י באר שר' טרפון תהא שמא הרגתם נפש, ואסור להציל אתכם. והרא"ש שם פ"ט סי' ה תמה שסמך על קול להמנע להציל נפש. והחוו"י בסי' קמו והשאילת יעב"ץ ח"ב סי' ט למדו משיטת רש"י שאין להציל רוצח.
אך התוס' שם בד"ה 'אטמרינכו, הא אמור רבנן' בארו עפ"י השאלתות דרב אחאי את חששו של ר' טרפון: 'שמא הרגתם ואם אטמין אתכם חייבתם ראשי למלך. והיינו מיחש מיבעי ליה למיחש שיש לחוש ללשון הרע להאמינו לגבי זה שיזהר שלא יבא לו הפסד ולא לאחרים'. הוכיחו מכך ובשו"ת יד אליהו מלובלין בסי' מג והאגודת אזוב, שאין מחוייב להכנס לסכנה עבור הצלת חבירו. ולא העמידו את הגמ' במציאות שוודאי היה מסתכן, או שבוודאי לא יועיל שיסתכן למען כך.
אך הנצי"ב בהעמק שאלה סי' קכט הוכיח לאידך גיסא, שרק משום שחשש לדבר רצח לא רצה להסתכן, אך אם היה יודע שזו עלילה עליו, היה מסתכן למענם.
צוות רפאי, מאבטח, לוחמי האש – מחויבים להסתכן
נחלקו הפוסקים בדבר חיוב צוותי הרפואה להכנס לסכנה, כשכל מטרתם אומנם להציל ולסייע לחולה, אך הם נחשפים בכך לסכנה אישית בשל מחלה המדבקת. ונבחן אם ניתן להקיש מדינם לדין מאבטח ואנשי ביטחון ולוחמי האש שמחרפים נפשם ושמים נפשם בכפם ונכנסים לזירות הכרוכות בסכנה אישית.
א. התפארת ישראל במסכת כתובות פ"ז ביכין כתב: 'כשיש חולי המדבקת או ספק מדבקת כ'כאלערא' וכדומה, אסור לשכור ישראלים לשמשו או לקבור מתים'.
אומנם התפארת ישראל ביומא פ"ח יכין אות ג כתב שרשאי להסתכן בכדי להציל אחרים. ואפשר, לחלק בין סוגי ורמת הסכנה המשוערת. או שבמחלת החולירע מסכן אף אחרים כשיפיץ אותה אגב חסידותו לטפל בחולה ובמת.
ב. ידועה הוראתו של הגרע"א בעת מגפת החולירע בפוזנא, בה הורה וסידר שאנשים שיכולים לשמש החולים האלה יהיו באופן קבוע. ולא חשש לסכנה הכרוכה למצויים בקרבת החולים . וכן הורה בשו"ת שבט הלוי ח"ח סי' רנא אות ז, כ"כ נפש כל חי להגר"ח פלאג'י בח"ב סי' מט. והפוסקים חילקו בין אנשי מקצוע שאמונים על הטיפול בחברה, שאסור להם לזנוח טיפולם מחמת הסכנה, וראה בדברי יציב חו"מ סי' עט אות לח.
בשו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' יז, קונ' רפואה בשבת פ"ה אות ז למד שההיתר הכתוב לרפא מהכתוב 'ורפא ירפא': 'ובנוגע לרופא אולי יש עוד לומר דבכלל הציוי הכפול של ורפא ירפא נכלל בכלל היתר לרופא גם על כגון דא... בין חולה שחלה בחולי שאינו מדבק ובין שחלה בחולי מדבק, ואף על גב שיכנס עי"כ לידי סיכון עצמי'. ואזי לגבי היתר אנשי הביטחון להסתכן, יש להשען על ההיתר להכנס למלחמה, כפי שנדון בעז"ה.
הציץ אליעזר שם באר סתירה בפסקי הרמ"א, שבשו"ת בסי' כ כתב שיש חיוב ביקור חולים לחולי מחלת צהבת, שהרי לא חילקו חכמים בין חולי המדבק לחולי אחר, והשם יתעלה הוא המוחץ והמרפא. ומאידך פסק שיש לברוח בעת המגיפה, ואף הוא עצמו ברח ובהאי שתא כתב ספרו מחיר יין, ובהקדמה מעיד שברח בשנת שטז מקרקא מפני עיפוש האויר. ויישב הצי"א שיש לבחון מה מידת סכנת ההדבקות. והוסיף, שרשאי לעבוד ולהתפרנס בעבודות החשופות לסכנה, שכן כבר התירה התורה להסתכן לשם פרנסה 'כי אליו הוא נושא את נפשו'. ועוד נימק, שזהו גדרו של עולם ומנהגו שהרופא מגיש עזרה דרושה, דאל"כ תבוא אנדרלמוסיא גדולה.
בתשובות והנהגות ח"ה סי' שצ הביא מעשה גדולים שהסתכנו להצייל אחרים: 'והגר"ח במגיפת חולירע בבריסק פסק שחייבין לטפל בנפגעים בחולירע אף שמסתכנים בכך, ולא נוכל לעזוב רבים למות בטענה שמסתכן, והוא בעצמו טיפל ולא חש לטענת רבים שעלול להסתכן, ולדבריו בסכנת רבים אין ליחידים לפטור עצמם בטענת סכנה. במגיפה בלאדז פסק הגאון רבי אליהו חיים מייזלעס זצ"ל, שחייבין לפעול ואין לחשוש לסכנה, והוא בעצמו פשט בגדי רבנות ועסק בהצלה ולא חש לטענת רבים שמסתכן, ומיהו יש לחלק בין סכנה לסכנה'.
בעת מלחמה – מחויב להסתכן
אבל אין ללמוד מכאן לעניין מלחמה, דמלחמה שאני ובזמן מלחמה י"ל שמותר ואף חובה לחייל להכנס לסכנה ע"מ לחלץ פצועים וכד'. כשם שהותרה עצם המלחמה והותר להכניס נפשות רבות בסכנה כך הותרו כל "הלכותיה" של המלחמה, ואחת מ"הלכותיה" של המלחמה היא, שכל או"א מאנשי הקרב מחוייב למסור את נפשו להציל את חברו מסכנה שנקלע אליה במלחמה.
א. איתא בגמ' במסכת שבועות בדף לה:: 'אמר שמואל מלכותא דקטלא חד משיתא בעלמא, לא מיענשא שנאמר כרמי שלי לפני האלף לך שלמה למלכותא דרקיעא, ומאתיים לנוטרים את פריו למלכותא דארעא'. וכתבו התוס' שם בהוצאה למלחמת הרשות קאמר. הרי שמותר לסכן חיילים במידה המותרת במערכה.
ב. הרמב"ם הלכות מלכים פ"ז הט"ו כתב שהלוחם מחוייב ל'שים נפשו בכפו': 'מי האיש הירא ורך הלבב כמשמעו, שאין בלבו כח לעמוד בקשרי המלחמה, ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד, ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה, וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה'.
ג. פשט הפסוק בשופטים פ"ה פי"ח שיבח את הלוחמים שמחרפים נפשם בסכנה: 'זבלון עם חרף נפשו למות, ונפתלי על מרומי שדה'. באר הרשב"ם בראשית מט, כא: 'זבולון עם חרף נפשו למות ונפתלי על מרומי שדה, כדרך הצבאים הרצים על מרומי הרים', שכן דרך הנלחמים. אדרבה, האלשיך בשופטים שם באר שדבורה תמהה: 'אמרה כמתרעמת על אפרים ובנימין שלא באו לעזרת ה' במלחמה זו' אף שכרוך היה בסכנה. ומובא שכן באר הגרי"ז בפרשת בשלח (לא מצאתי) שבציווי המלחמה חרפו נפשם בני זבולון ונפתלי.
בדומה לכך, הנודע ביהודה תניינא יו"ד בסי' י התיר להסתכן בכדי לצוד צייד לצורכי מחייתו, מהאי טעמא: 'מי שהוא עני ועושה זו למחייתו לזה התורה התירה, כמו כל סוחרי ימים מעבר לים שכל מה שהוא לצורך מחייתו ופרנסתו אין ברירה, והתורה אמרה ואליו הוא נושא את נפשו... אבל מי שאין עיקר כוונתו למחייתו, ומתאות לבו הוא הולך אל מקום גדודי חיות ומכניס עצמו בסכנה, הרי זה עובר על ונשמרתם מאוד'.
כן האבני נזר או"ח בסי' לט אות ד' כתב יסוד זה שאין איסור להסתכן, כשהנוהג והרגילות הינה להסתכן: 'הולכי דרכים שמנהגו של עולם הוא. ואין ראי' כלל ממה שהצריך לדרך שחטא'.
הערוך לנר בשו"ת הבנין ציון בסי' קלז הטעים יסוד ההיתר בסברא. שכן לכאורה היה מקום לאסור להסתכן, שהרי אפילו על מיעוטא דמיעוטא מפקחין את הגל בשבת, וכיצד מתירין להכנס לסכנה: 'והנלענ"ד דטעמא דרבנן דאע"ג דכלל בידינו דאין לך דבר עומד בפני פקוח נפש ואין הולכין בפ"נ אחר הרוב זה. דוקא ביש ודאי סכנת נפש לפנינו, כגון בנפל עליו הגל דאז חוששין אפילו למיעוטא דמיעוטא. אבל בשעתה אין כאן פקוח נפש, רק שיש לחוש לסכנה הבאה בזה אזלינן בתר רובא כמו לענין איסורא. דאל"כ איך מותר לירד לים ולצאת למדבר שהם מהדברים שצריכין להודות על שנצולו ואיך מותר לכתחלה לכנוס לסכנה ולעבור על ונשמרתם מאוד לנפשותיכם. אע"כ כיון דבאותה שעה שהולך עדיין ליכא סכנה הולכין אחר הרוב. והביא סעד לחילוק זה מדברי הגמ' בברכות בדף לג: 'אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק. אמר רב ששת ל"ש אלא נחש, אבל עקרב פוסק'. ופי' הרמב"ם בפי' המשניות וכ"כ הברטנורא כיון דנחש אינו נושך ברוב הפעמים, אבל עקרב שמנהגו לנשוך תמיד פוסק: 'והלא יקשה, מה בכך דהנחש אינו נושך ברוב הפעמים, הרי אין הולכין בפ"נ אחר הרוב. אע"כ דה"ט, כיון דכן אין כאן סכנת נפשות'.
החזו"א באהלות בסי' כד הרחיב את המושג ש'חולה בפנינו' שהכוונה שבעיה מצויה ובוודאית, ולכן הותר להתגונן מכך. ובכך באר את ההיתר לצאת ולהלחם על עיסקי קש ותבן של ישובי הספר, שכן סכנת הנפשות שתגרר – הינה וודאית. ולהכי הותר לחלל שבת לשם כך.
ד. ריה"ל בספר הכוזרי מאמר ה אות כג משיב למלך שתמה על שמבקש להסתכן ולעלות לארץ ישראל, והשיבו ריה"ל שמותר להסתכן לצרכי האדם: 'ותתעורר התשוקה אליו ותטהר הנפש בו, כל שכן מי שהולך אליו ממקום רחוק, וכל שכן למי שקדמו לו עונות, והוא מבקש כפרת האלהים, ואי אפשר לו בקרבנות אשר היו קבועים לכל עון ועון מזדון ושגגה, ויסמוך על מה שאמרו רבותינו: גלות מכפרת עון, כל שכן אם יהיה הגלות למקום רצוי. אבל הסכנה בים וביבשה אינה נכנסת באמרו: לא תנסו את ה' אלהיכם, אך סכנה שהוא מסוכן כמו מי שתהיה לו סחורה מקוה שירויח בה. ואילו היה מסוכן יותר מזה כפי תשוקתו וקוות הכפרה, היה הדין עמו בהכנסו בסכנות, אחרי אשר חשב עם נפשו והודה על מה שעבר מימיו, הסתפק בו והחזיק בשאר ימיו ברצון אלהיו ויכנס בסכנה, ואם יצילנו אלהיו ישבח ויודה, ואם ימיתהו בעונותיו ירצה ויודה, ויאמין כי התכפר לו במיתתו רב עונותיו. ורואה אני זה יותר עצה טובה מאשר יסכנו נפשם במלחמות בעבור שיזכרו בגבורה, או בעבור שיקחו שכר גדול, ושיותר קלה היא הסכנה הזאת מאשר יכנסו במלחמת הרשות כדי לקבל שכר על המלחמה'. הוכיח משנתו מההיתר להסתכן ולהלחם. אומנם, לא ברור שכלול בדבריו היתר להכנס לסכנה וודאית.
ה. המנחת חינוך במצוה תכה הקשה על דברי החינוך לגבי החיוב להורג ז' עממין: 'ועובר ע"ז ובא לידו ויכול להורגו מבלי שיסתכן בדבר'. והקשה ע"כ: 'וצ"ע נהי דכל המצות נדחים מפני הסכנה, מ"מ מצוה זו דהתורה ציותה ללחום עמהם וידוע דהתורה לא תסמוך דיני' על הנס, כמבואר ברמב"ן ובדרך העולם נהרגים משני הצדדים בעת מלחמה א"כ חזינן דהתורה גזרה ללחום עמהם אף דהוא סכנה. א"כ דחוי' סכנה במקום הזה ומצוה להרוג אותו אף שיסתכן וצ"ע'.
ו. בשו"ת אמרי אש יו"ד בסי' נב איתא שמותר להתנדב וללכת מעצמו להיות שכיר חרב ולהתגייס לצבא בעד כסף, כשם שמותר לצאת למלחמת הרשות בעד הרווחה כמו שעשה דוד מלכנו, ואף בזמן שליכא אורים ותומים נראה שלא נמנעו מזה מלכי בית חשמונאי הכשרים.
ז. הנצי"ב בהעמק דבר בבראשית ט, ה כתב על הפסוק: 'מיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם' שהקב"ה פירש שאדם נענש בשעה שראוי לנהוג באחווה, משא"כ בשעת מלחמה ועת לשנוא, אז עת להרוג ואין עונש כלל כי כן נוסד העולם, וכדאיתא בשבועות מלכותא דקטלא חד משיתא לא מיענשא ואפילו מלך ישראל מותר לעשות מלחמת הרשות אע"ג שכמה מישראל יהרגו עי"ז.
ח. הרב זצ"ל במשפט כהן בסי' קמג כתב שענייני הכלל דמלחמות יוצאים הם מהכלל ד'וחי בהם' שהרי גם מלחמת הרשות מותרת היא, ואיך מצינו היתר להכניס נפשות רבות לסכנה בשביל הרווחה. אלא דמלחמה והלכות ציבור שאני: 'וממלחמת מצוה לע"ד אין ללמוד כלל, דע"כ עניני הכלל דמלחמות יוצאים הם מכלל זה דוחי בהם, שהרי גם מלחמת רשות מותרת היא, ואיך מצינו היתר להכניס נפשות רבות בסכנה בשביל הרווחה, אלא דמלחמה והלכות צבור שאני. ואולי הוא מכלל משפטי המלוכה, שהיו ודאי רבים ונמסרים באומה, כמו שכ' הרמב"ם פ"ג דמלכים ה"ח דאין רשות למלך להרוג אלא בסייף, וכן שאין לו כח להפקיר ממון ואם הפקיר הו"ל גזל, וכמו הרוגי מלך נכסיהם למלך (סנהדרין מח)... וכל אלה ועוד כיו"ב הם שרידים שנשארו לנו ממשפטי המלוכה, שהם אינם ע"פ גדרי התורה של הלכות יחיד ... ומהם ג"כ דיני המלחמה, בין מלחמת מצוה ובין מלחמת רשות, וא"א ללמוד מזה למקום אחר. אבל החובה התדירית למסור נפש היחיד בשביל הכלל היא משום מגדר מילתא והוראת שעה, וצריך לשקול את הענין'.
עיין משפט כהן עמ' שטז ועמ' שלה ואגרות ראי"ה ח"ג עמ' רנח דס"ל לרב זצ"ל שדיני המלחמה והיתר הכנסת העם לסכנה אף למלחמת הרשות כולהו שייכים למשפטי המלוכה. ועי"ש עמ' שלז דכשליכא מלך נמסרו סמכויות משפטי המלוכה הנוגעים לצורך הנהגת האומה לידי האומה בכללה והיא הממנה לה מנהיגים שיפעלו כמשפטי המלוכה.
ט. בשו"ת חת"ס חו"מ מד באר את הגמ' בשבועות הנ"ל שגמ' זו היא יסוד לכל דינא דמלכותא וז"ל: 'לאו דוקא קטלא, אלא לרבותא נקיט, אפילו אי צריך למקטל כגון למלחמותיו, כיוון שצורך נטירת הכרם הוא היינו תיקון המדינה שפיר דמי, כ"ש ממונם אפי' בשעת שלום ש"ד כו' והא דחד משיתא בנוי על חק יוסף החמישית לפרעה וכו', עכ"ל.
י. בשו"ת שם אריה יו"ד בסי' כז כתב, וכן בכל דבר שהוא צורך העולם כמו לרדת במלחמה דהוי ודאי סכנה, שרי, ואף במלחמת הרשות.
יא. הציץ אליעזר חלק יב סי' נז הביא מספר ספרי דבי רב מבעל חסדי דוד שבאר על הנאמר בתוספתא על הפסוק ונשמרת מכל דבר רע, לרבות שפיכות דמים. שהכוונה שאם רואה גוי שבא להרוג את אחיו במלחמה, לא יעלים עיניו ממנו ולא יעבור על לא תעמוד על דם רעך: 'ואע"ג שמשים עצמו בסכנה דהא נפישי נכרים ויקומו עליו, דבכה"ג בעלמא פטור הכא חייב' עכ"ל: 'הרי בהדיא שהגאון הבעל ספרי דבי רב מפרש בכוונת דרשת הספרי דהתורה כתבה לרבות במלחמה דין מיוחד, מה שבעלמא פטור. והוא, שבמלחמה צריך ומחויב כל או"א להכניס א"ע בסכנה כדי לבוא לעזרת חבירו הנתון בסכנה אצל האויב... וזהו מהלכות ציבור לתקנת המדינה וטובת העם'. וראה עוד שכתב שם בחלק יג סי' ק.
יב. היש"ש בב"ק פ"ח סי' נט הביא שאפילו מותר להרוג בעת מלחמה, בכדי שלא יווצר פיקו"נ לרבים: 'אולי שאול ע"ה כיון על זה שנפל על חרבו (ש"א ל"א, ד'). שסבר אם יפול חי בידם יתעללו בו, ויענו אותו. ומסתמא בני ישראל לא יכולים לראות ולשמוע בצרת המלך, ולא יעמדו על נפשם מלנקום נקמתו ולהצילו. ויפלו כמה רבבות מישראל. והוא כבר ידע שנגזרה עליו הגזירה, שלא ימלט מהם. ועל זה אמר קרא, פן יבואו הערלים ודקרני, כלומר, שבסוף ידקרוני, וממיתים אותי, ויתעללו בי קודם מיתה, ולפקוח נפש אחרים מותר לחבול בעצמו. וגם אפשר משום כבוד מלך משוח ה'. שאין ראוי שימות בידי הערלים, ויעשו בו מיתת עינוי ובזיון, והוא חילול ה' בדת אמונתנו'.
יג. מו"ר בחוות בנימין בסי' יז סבר דבמלחמה אין מביאים כלל בחשבון שיקולי פיקו"נ של היחידים. שכן כל יחיד מסמל ונמצא מכח הכלל, ואין אנו מצילים חייל או אזרח בעל זהות אישית, אלא כל האומה, הכלל כולו מצוי במצוקה וצרה, ואנו מצווים להציל את הכלל, ואת השכינה שבצער, ולעצור את החילול השם שבתופעת הביזיון הזה. ולכך אף נכנסים לסכנה ולעומק רשתות האוייב תוך כדי חירוף נפש.
להצלת רבים – מחוייב להסתכן
מצאנו שמסרו נפשם גדולים וקדומים עבור כלל האומה וכלל ישראל.
א. אסתר המלכה אמרה למרדכי: 'וכאשר אבדתי, אבדתי'. הבין האור שמח בהלכות רוצח פ"ז ה"ח שהותר לה להסתכן משום הצלת כל ישראל.
בשו"ת משפט כהן בסי' קמג דחה ראייה זו, שכן אפשר שממילא היתה בסכנה ולא 'הכניסה' עצמה לכך, וגם אולי לא היה במעשיה סכנה וודאית: 'ומאסתר, לע"ד אין ראי' כלל, שהרי כתב רש"י בפי' המגילה שם, שהשיב לה מרדכי מי יודע אם לא תהיי גם את בכלל הגזרה. וא"כ הי' ספק השקול, דס"ס היה לה לתלות שתמצא חן בעיניו ויושיט לה את שרביט הזהב, ואת"ל שלא תמצא חן הלא בין כה וכה אפשר ג"כ שתהי' נהרגת עם הכלל, ובכה"ג ודאי חיובא איכא. ואולי הכריעה, שהספק של מציאת חן בעיניו הוא יותר קרוב מהספק שמא תמלט היא בבית המלך, א"כ אם לא תבקש הרי היא וכל ישראל בסכנה, וכשתבקש היא מכניסה את עצמה בסכנת חיי שעה ביותר מוקדם, מפני שבכלל היהודים הלא היתה הגזרה תלויה ועומדת עוד לזמן קרוב לשנה'.
וראה עוד במשפט כהן בסי' קמב שחילק בין רבים לכלל ישראל: 'ואולי כונת רבים בל' הרמב"ם כאן כלל ישראל... דלהצלת הכלל אין עומד שום דבר אצל היחיד אפי' מהג"ד (מהג' דברים)'.
ב. הגמ' בתענית בדף יח: מספרת על לוליינוס ופפוס אחיו שמסרו נפשם בלוד לשם הצלת ישראל, כפי שבאר רש"י: 'ויש אומרין שנהרגו על בתו של מלך שנמצאת הרוגה. ואמרו, היהודים הרגוה, וגזרו גזרה על שונאיהן של ישראל. ועמדו אלו ופדו את ישראל, ואמרו אנו הרגנוה, והרג המלך לאלו בלבד'. ועליהם נא' שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן.
בשו"ת משפט כהן בסי' קמג דחה ראייה זו, שכן בלאו הכי היו האחים נמסרים למיתה, ולא התנדבו להכנס לסכנה: 'ומעובדא דהרוגי לוד, שהביא כת"ר, אין ראי' אפילו על הצלת רבים, דמותר למסור נפשו במקום שאינו חייב. שי"ל דהתם אם לא היו הם מקבלים על עצמם ג"כ היו נהרגים בתוך הכלל, שהרי המלכות גזרה הגזירה על כל ישראל, ובכה"ג, שבלא"ה יהרג, הרי אין כאן משום וחי בהם, ופשיטא שמצוה של חסידות גדולה היא למסור נפשו, אף על גב דאין חיוב ע"ז כ"א בתנאים דיחדוהו וחייב מיתה'. והמשיך: 'אלא שמ"מ עשו דבר גדול במה שיחדו את עצמם במקום שלא היו מחויבים בכך, והרי לא נמצאו אחרים שעשו כן כ"א הם, ומסתמא העירו על עצמם קצף להמיתם ביסורים גדולים, ומתוך כך זכותם גדולה כ"כ, עד שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם. אבל במקום שהיחיד איננו בכלל הסכנה ואינו עומד למיתה, דלדעת הרמב"ם איכא עלי' חיובא דוחי בהם, י"ל שאין חילוק בזה ואיסורא נמי איכא'.
וכן האגר"מ הדגיש כי מעשיהם היה לשם הצלת כלל ישראל, ואין ללמוד מכך על הצלת יחידים.
ג. בספר חסידים בסי' תרח"צ איתא: 'שנים שיושבים ובקשו אויבים להרוג אחד מהם אם אחד תלמיד חכם והשני הדיוט, מצוה להדיוט לומר הרגוני ולא חבירי. כר' ראובן בן איצטרובלי שבקש שיהרגוהו ולא לר' עקיבא, כי רבים היו צריכים לר' עקיבא'. כיון שהבין שרבי עקיבא יועיל לכלל ישראל, מסר נפשו ע"כ.
ד. גם בדיני אבהע"ז יש שחילקו בין הצלה פרטית לכל ישראל. החכמת שלמה באבהע"ז בסי' קעח אות ו חלק על המהרי"ק וסבר שכיון שהתכוונה יעל להציל את ככל ישראל במעשיה, היא לא נאסרת: 'ביעל כיון דהוי כוונתו להחליש כוחו ולהיות ישן בזה הוי הצלת ישראל מגוף הזנו,ת והוי הנאה דאתי מגופא לישראל ודאי הוי אונס ממש, ומותרת לבעלה'. משא"כ באסתר שמכח מעשיה נסובה ההצלה, ולכן 'אבדתי'.
ה. הכלי חמדה הקשה הכיצד פנחס הסתכן בהריגת זמרי. ויישב שעבור כלל ישראל מחוייב להסתכן.