565
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
מדרגת הקדושה – ציווי, ברכה והבטחה
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא יט, א- ב).
מדרגת הקדושה היא המדרגה האחרונה בסדר העליות של רבי פינחס בן יאיר בסדר המידות. תורה מביאה לידי זהירות וזהירות לידי זריזות וזריזות לידי נקיות, לטהרה ולחסידות - מדרגות מדרגות, והמדרגה הכי גדולה היא קדושה. ו'דבר אל כל עדת בני ישראל' אל כל עדת ישראל, אל כולם, לא אל הצדיקים, אל החסידים, אל הקדושים, אלא לכולם - 'אל כל עדת בני ישראל קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקיכם' כולם ברי הכי, כולם יכולים להיות קדושים, קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקיכם.
אפשר להבין את זה באופן יותר כללי, שכל עדת בני ישראל, האומה בכללותה היא קדושה. בפרטים יש קדושים יותר ויש קדושים פחות, מדרגות מדרגות. אבל האומה כאומה – "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" (ויקרא יט, ב) ככלל, כציבור - אתם בוודאי במדרגה של קדושים תהיו. משמעות המילים 'קדושים תהיו' יכולה להתפרש כמצווה, מצווה להיות קדושים. ואפשר לפרש כברכה, אני מברך אתכם שקדושים תהיו. אפשר להגיד שזו הבטחה, שהקב"ה מבטיח לנו - אתם תהיו קדושים. שלושת הדברים הללו ציווי, ברכה והבטחה נכונים, ושלושתם כלולים באמירה הזו.
חשיבותה של מדרגת הקדושה
בספר ראשית חכמה בשער הקדושה הוא אומר:
"עניין הקדושה נצטווינו עליו בתורה כמה פעמים. אחת בסוף פרשת שמיני "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי" (ויקרא יא, מד). וכן בפרשת קדושים נזכר שלוש פעמים אחת בראש הפרשה "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא יט, ב) ואחר כך באמצע הפרשה עוד פעם מוזכר "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא כ, ז) ובסוף הפרשה: "וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי" (שם פס' כו). בפרשת ציצית לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֺתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם" (במדבר טו, מ). עוד בפרשת אמור אל הכהנים "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כב, לב) - זוהי מצוות עשה לקדש את שמו ברבים". הראשית חכמה מדגיש שכמה וכמה פעמים נאמר בתורה "קדושים תהיו והתקדשתם והייתם קדושים". זאת אומרת, שהתורה מדגישה את מדרגת הקדושה.
צריכים להתבונן במדרגה הזאת. הראשית חכמה מביא את מדרש תנחומא כאן בפרשה שלנו:
"וַיִּגְבַּהּ ה' צְבָאוֹת בַּמִּשְׁפָּט וְהָאֵל הַקָּדוֹשׁ נִקְדָּשׁ בִּצְדָקָה" (ישעיהו ה, טז) - הוא מתקדש בעולמו ריבונו של עולם מתקדש בעולמו בצדקה שהוא מלמד על ישראל סנגוריה, שנאמר "אֲנִי מְדַבֵּר בִּצְדָקָה" (ישעיהו סג, א) אמר הקב"ה לישראל לעתיד לבוא אני מתקדש בכם וכן הוא אומר: "יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר" (שם מט, ג) - אתם מתקדשים בי ואני מתקדש בכם שנאמר "קדושים תהיו כי קדוש אני" אמר הקב"ה לישראל: עד שלא בראתי אתכם, היו מלאכי השרת מקלסים ומקדשים אותי בכם, והיו אומרים " בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם (תהילים קו, מח). כלומר עוד לא היו ישראל, עוד לא נבראו ישראל, או טרם שנברא עולם, היו המלאכים מקדשים את הקב"ה. ומה הקדושה שמקדשים את הקב"ה - ברוך ה' אלוקי ישראל, שהוא אלוקים של ישראל, כאילו הקב"ה משתבח שהוא אלוקים של ישראל, כך היו משבחים המלאכים את הקב"ה. אבל עוד לא היה ישראל.
"כיוון שנברא אדם הראשון אמרו: זה הוא שאנו מקלסים אותך בשמו? האם האדם הראשון הוא ישראל? "אמר להם: הוא גנב שנאמר "וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ" הוא גנב פירות מעץ הדעת בלי רשות ודאי שזה לא הוא, "בא נח, אמרו לו נח זה ישראל? אמר להם הוא שיכור" - מה פתאום שהוא ישראל, שנאמר: "וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר" וכך זה הולך עד שהגיע ליעקב, בא יעקב אמרו לו: זה הוא? אמר להם הן. וכן הוא אומר: "לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ" (בראשית לה, י), ונקראו כל ישראל על שמו. באותה שעה קידש הקב"ה את ישראל לשמו שנאמר: " יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר" (ישעיהו מט, ג).
זאת אומרת, הקב"ה מתפאר בישראל. וכי הקב"ה צריך את ישראל בשביל להתפאר בהם, הקב"ה שלם בכל השלימות, הוא בכלל לא צריך להתפאר! צריכים להבין מה הכוונה שהקב"ה מתפאר בישראל.
הקב"ה מתפאר בישראל
ממשיך המדרש:
"אמר הקב"ה לישראל: הואיל ונקדשתם לשמי עד שלא בראתי העולם, היו קדושים כשם שאני קדוש, שנאמר 'קדושים תהיו כי קדוש אני'. משל למה הדבר דומה? למלך שקידש אשה, אמר לה הואיל ונתקדשת לשמי, אני מלך ואת מלכה כשם שהוא כבודי כך הוא כבודך, למה - שאת אשתי". כלומר, המלך קידש אשה, והיא נהיית מלכה. "כך אמר הקב"ה למשה: קדש לי את העם שנאמר "לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר" (שמות יט, י) קידשם, בא הקב"ה ואמר להם: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ", למה - כי קדוש אני ה', אף אתם תהיו קדושים כשם שהקדשתי אתכם לשמי, שנאמר: " דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ".
המשל הוא שמלך שנשא מלכה, היא מתכבדת בכבודו של המלך, כיוון שהיא נעשית אשתו של המלך, נעשית מלכה, אבל גם המלך מתכבד בה שיש לו מלכה. נסביר יותר את המשל. מלך ממנה שרים ויועצים, צוות שלם שיסייע לו במלכות. וכשהם מתמנים הוא נותן להם כבוד, אתה תהיה שר כזה, ואתה תהיה שר כזה, אתה תנהל את העניין הזה, והם מקבלים מהמלך הרבה מעמד וכבוד. ומה הם עושים, מפארים את המלך על ידי כל הפעולות שהם עושים. הרמטכ"ל ממנה אלופים והאלופים נותנים לרמטכ"ל את המעמד שלו שהוא עומד בראשם. המלך הוא מלך של הממונים תחתיו והוא מתכבד בהם. כך עם ישראל, ככל שעם ישראל מופיע ביתר גדלות, כך הקב"ה מלכם של ישראל מופיע יותר. ישראל הם כאילו רעייתו של הקב"ה, הוא הדוד וישראל הרעיה. הכבוד של ישראל הוא מפני שהקב"ה בחר בנו וקידש אותנו, אבל כיוון שאנחנו קדושים על ידי שהוא קידש אותנו, ואנחנו מופיעים את הקדושה האלוקית, אז ממילא הקדושה האלוקית מתגלה ומופיעה ביתר גודל על ידי עם ישראל, ממילא שם ה' מתעלה בעולם על ידי כבודם של ישראל. כשאנחנו ישראל עמו מתנהגים בקדושה, ושומרים על הגובה העליון, אז ריבונו של עולם מופיע על עמו והוא מתפאר בעמו.
פרישות מטומאה – שומרת על מדרגת הקדושה
רש"י אומר שקדושה משמעותה פרישות (ויקרא יט, ב). פרישות מעריות ומטומאה, זו מדרגה של קדושה. בפשטות אם זה כל עניינה של הקדושה – אז נראה שזה רק סילוק הצדדים השליליים, פורשים מטומאה, פורשים מתאוות רעות, אבל אין בזה שום תוכן חיובי. אבל באמת זה לא כך, עם ישראל במהות שלו הוא קודש, אם הוא לא יורד הוא כבר קודש. לא צריך לעשות אילו פעולות כדי להתקדש, עם ישראל הוא עם עליון, עם אלוקי, עם קדוש. הקב"ה קידש אותנו מבטן, אנחנו לא יוצרים את הקדושה, הקדושה קיימת בנו, אם חס וחלילה, מישהו מישראל נופל ונכשל והוא נטמא אז הוא פוגם בקדושה. לכן אם אתם רק פרושים, אתם כבר קדושים, כי אתם קדושים במהותכם. קדושה היא לא רק סילוק הצד השלילי, הקדושה היא תוכן חיובי. התוכן, המהות החיובית, הקדושה, היא נמצאת בישראל. עם ישראל הוא עם קדוש בטבע שלו. לא רק בגלל ההתנהגויות שלו, מפני שהוא עושה דברים קדושים, וחי חיים של קדושים - אז הוא קדוש, בעצמותו הוא כזה, וכמובן העצמות הזאת היא מופיעה. ורק אם חס וחלילה מתנהגים באופן הלא נכון, אז היא לא מופיעה, אז הקדושה מסתלקת. אבל במהות ישראל עם קדוש, כמובן כשאנחנו מקיימים את מצוות ה', הקדושה לא רק שלא נפגעת, אלא יוצאת מן הכוח אל הפועל. ועל ידי שאנחנו מתרוממים אל ריבונו של העולם, אז כמובן הקב"ה מתפאר בנו יותר ויותר. ככל שעם ישראל יותר מושלם ויותר מתוקן, כבוד שמיים יותר מתעלה.
קידוש ה' שבתקומת מדינת ישראל
למדנו שכבוד ה' תלוי בכבודם של ישראל. וככל שישראל יותר מתעלים ויותר מתקדשים, כבוד שמיים מופיע. ואנחנו עומדים עכשיו בשבוע של יום העצמאות וכבוד שמיים מתגלה באופן גדול וחדש. ברגע שאנחנו השתחררנו מעול הגויים, ופה בארץ ישראל קמה מדינת ישראל, זה כבוד שמיים. זה קידוש ה' גדול מאין כמוהו. כאן הזכרנו את הדבר הזה, 'ולא תחללו את שם קודשי ונקדשתי בתוך בני ישראל' יש מצוות קידוש ה'. אז ביום העצמאות אירע קידוש ה' כללי. ביום שאנחנו השתחררנו מעול גויים - זה קידוש ה' עצום. יש קידוש ה' פרטי שאדם מוסר את נפשו על קידוש ה'. זה קידוש ה' גדול מאוד, אבל פרטי. ויש קידוש ה' כללי, כלל ישראלי. עם ישראל היה בגלות וזה היה חילול ה' נורא, מחולל שמו מגוים כפי שאומר הנביא יחזקאל. והיינו קרוב לאלפיים שנות גלות של חילול ה' נורא. כמה שעבדנו את ה' בגלות והשתדלנו, עדיין עם ישראל היה במקום כזה מבוזה ומושפל וזה השפיע על כבוד שמיים. הקב"ה מתפאר בישראל, וכשישראל נמצאים במצב כזה נמוך של סבל, של צרות וייסורים, זה חילול ה'. ועכשיו התחלנו להשתחרר מהחילול ה' הזה, והשתחררנו ובאנו לארץ ישראל וקמה מדינת ישראל, זהו קידוש ה' עצום לעיני כל הגויים, "רָאוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ" (תהילים צח, ג). ומהקידוש ה' הזה, אחר כך התפתח עוד קידוש ה'. זה היסוד, הקמת המלכות, ואחר כך שערי הארץ נפתחו, והיה קיבוץ גלויות, זה עוד קידוש ה'. יישוב הארץ, עוד קידוש ה'. מלחמת ששת הימים, עוד קידוש ה'. והולך הקידוש ה' ומתגלה, קידוש ה' כלל ישראלי. ועם ישראל חוזר לדרכו, ויותר עובד את ה', ויותר מתקדם. אמנם ככל שיש יותר התקדמות, זה לעומת זה, יש גם אתגרים. אבל התהליך, הוא כל הזמן תהליך של הופעת עם ישראל ביתר שלמות ותיקון גם גשמי וגם רוחני.
אז הברכה 'והייתם קדושים' כל הזמן מתקיימת. הציווי והברכה וההבטחה שהקב"ה ציווה אותנו. 'פארו עלי ופארי עליו'. אנחנו זכינו שיש לנו את ה' אלוקינו ואנחנו מתפארים בזה שה' אלוקינו. וכביכול הקב"ה מתפאר בנו. אנחנו מניחים תפילין שכתוב בהם שמע ישראל, והקב"ה מניח תפילין שכתוב בהם, 'מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'. הקב"ה מקדש אותנו, ואנחנו מתקדשים, ועל ידי זה מופיעה גם קדושת ה'.
מצוות ערלה ונטע רבעי – חינוך לנתינה
בהמשך הפרשה, "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ" (ויקרא יט, כג).
אומר ה'מאור ושמש':
"יש לדקדק מה זה 'ונטעתם כל עץ מאכל' היה לו לומר כל עץ פרי, מה זה עץ מאכל, וגם עיקר מצוות ערלה צריך להבין למה אסרה תורה פירות אילנות שלוש שנים רצופים אפילו בהנאה, וגם למה בשנה רביעית צריך פדיון כל הפירות.
"ונראה לפרש על פי פשוטו דהנה כוונת הבורא ברוך הוא וברוך שמו היה בזה שנתן לבני ישראל ארץ הקדושה שאווירה מחכים וזה מכוון כנגד הארץ העליונה... והיא ארץ זבת חלב ודבש וכל התענוגים של העולם הזה גם כן שכיחים בה, על כן יכול אדם חס ושלום למשוך לעצמו לגשמיות, ולשכוח לעבוד עבודת ה' באמת. ובפרט כשבאו לארץ ישראל ומצאו בה בתים מלאים כל טוב וזיתים וכרמים מלאים פירות, בוודאי יכולים מיד למשוך אחר הגשמיות. על כן העצה היעוצה לזה שנתן הקב"ה לישראל שידע האדם שכל טוב שנותן ה' יתברך לא נותן לו בשביל עצמו, רק כדי להיות משפיע מטובו לאחרים, וה' יתברך לא עשה אותו רק כמו גזבר על כל הטוב כדי לחלק לעניים, ולא לחשוב על עצמו כלל, כאילו שזה שלו, רק שיהיה בו רק חלק כחלק העני ובזה יוכל אדם לבוא לעבודת ה' באמת".
ראשית כל, הפירות מתחילים לגדול, האדם צריך לדעת, זה לא שלך, אסור לך לנגוע. אחר כך מגיעה השנה הרביעית, ויש נטע רבעי שזה כמו מעשר שני, שצריכים להעלות הכול לירושלים, אדם לא יכול לאכול בעצמו את כל הפירות שגדלו לו, הוא מחלק את זה לאנשים רבים. והתחלת השימוש מהכרם שגידל שהוא נטע, הוא הדבר הראשון שהוא מחלק. גם יש לו חלק בזה אבל הוא מחלק לאחרים, והוא מתחנך להיות אדם שיודע שלא הכל סביב עצמו, לא להיות אנוכי, אלא לדעת תפקידו שהוא שליח וגזבר, ומה שהוא מקבל זה כדי להשפיע.
מקדשי – כנסת ישראל
בהמשך הפרשה יש לנו עוד לימוד קשור אולי למה שאנחנו דיברנו ב'קדושים תהיו'. אומרת התורה שמי שמעביר את בנו למולך הוא מחלל את מקדש ה' "לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי וּלְחַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי" (ויקרא כ, ג). וכאן יש לנו הסברה מאוד עמוקה, ברמב"ן ובמהר"ל. רש"י מפרש, ש'מקדשי' לא הכוונה לבית המקדש אלא לכנסת ישראל. המושג הזה של כנסת ישראל מושג גבוה חשוב ועמוק מאוד, צריכים להתבונן בו. מי שמעביר בנו למולך הוא מחלל את מקדשי, מחלל את כנסת ישראל. כנסת ישראל שהיא מקודשת לי. לא מקדש ממש, כדברי רש"י, כי מה עניין המקדש לכאן, אלא הכוונה שהוא מטמא לכלל ישראל הנקראים מקדש, מפני שכנסת ישראל מקודשת לשמו יתברך". זאת אומרת, מי שמעביר את בנו למולך עושה דבר איום ונורא, הוא פוגע ופוגם כאילו בשכינה, בכנסת ישראל.
המהר"ל (בגור אריה) מביא שהרמב"ן מפרש "שכנסת ישראל הנאמר כאן, רצונו לומר שכינת כבודו ששורה בישראל זה המושג של כנסת ישראל. וכאמור אל תתמה איך יחיד מטמא כנסת ישראל שמקודשת לשמו הגדול, שהוא כמו שאמרו חז"ל במדרשם (ברכות לה:), כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל לקב"ה ולכנסת ישראל שנאמר " גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ וְאֹמֵר אֵין פָּשַׁע חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית" (משלי כח, כד) ואין אביו אלא הקב"ה ואין אמו אלא כנסת ישראל, חבר לאיש משחית חבר לירבעם בן נבט שהחטיא את ישראל לאביהם שבשמיים".
אומר הרמב"ן:
"כי החפץ ביצירה שיברכו עליה לשמו הגדול... ואם לאו יתעלה בשמו הגדול ומסתלקת השכינה מישראל" - כלומר אדם שלא מברך, ונהנה מהעולם הזה בלא ברכה גורם שלא תהיה שכינה. חז"ל אומרים שמי שנהנה מהעולם הזה בלא ברכה פוגם פגם גדול, הוא כאילו גוזל את הקב"ה וכנסת ישראל. אז מה זאת אומרת הקב"ה וכנסת ישראל. מסביר הרמב"ן השכינה. הקב"ה משרה שכינתו בישראל והשכינה שורה כאשר ישראל מכירים שהכול מאת ה' ומברכים את שמו ומרוממים את שמו הגדול. אבל אם אדם נהנה מהעולם הזה בלא ברכה, והוא לא מברך את הקב"ה, וזאת המגמה של השראת השכינה בישראל שהקב"ה יופיע על ידי שישראל ישבחו את הקב"ה, כשלא מתגלה הדבר הזה, אז השכינה מסתלקת ועוזבת, ולא שורה בישראל.
הנהנה מהעולם בלא ברכה – גוזל מהופעת השכינה
המהר"ל אומר שמשמע מדברי הרמב"ן שמה שהוא גוזל , זה את הברכה, הוא לא גוזל את הדבר שהוא נהנה ממנו, שנהנה מן העולם הזה בלא רשות, וכאילו הוא לוקח דבר בלא רשות מהקב"ה, אלא גוזל את הברכה. מדברי הרמב"ן משמע, שהברכה תפקידה להשרות את השכינה, והוא גוזל אותה כביכול. והמהר"ל מבאר אחרת. "ואני אומר כי לא כיוונו רבותינו בגזלת הברכה כלל, רק בגזלת הפרי", כי הוא לא מברך ורק אוכל, נהנה מהעולם הזה בלא ברכה הוא גוזל את מה שהוא לוקח ונהנה ממנו, "והטעם הזה ידוע, כי במה שהארץ וכל אשר בה לה', שם קודש חל עליו, והכל מקודש לשמו" - והוא נהנה מהקודש, ואסור ליהנות מן הקודש, אז מה עוזרת הברכה.
במקום אחר המהר"ל מסביר, שהברכה היא כמו פדיון. כל דבר שיש בעולם הזה שייך לקב"ה, וכיוון שהוא שייך לקב"ה אז מי שמשתמש בזה הוא נהנה מן הקודש. כל דבר שיש בעולם הוא מראה שיש בורא עולם, כל בריאה, כל פרי, משבח את הקב"ה, אז אסור לקחת את הדבר הזה, כי זה להפסיק את השבח של הפרי. אבל אם אתה מברך אתה פודה אותו. במקום שהפרי הזה שמסתכלים עליו גורם שנשבח את הקב"ה, אתה עכשיו משבח את הקב"ה, הפרי הוא אילם ולא מדבר, ואתה מברך ומודה לקב"ה. כשאדם מברך במקום המציאות הזאת שהיא בעצמה מופיעה את גדולת ה' וטובו, אז זה פדיון אפילו עם חומש…
כאן המהר"ל אומר (בגור אריה), יסוד מאוד חשוב. הכל בעצם שייך לקב"ה. אבל ריבונו של עולם כל מה שהוא עשה הוא משפיע לעולם, הוא ברא את זה כדי שהדברים האלה יופיעו בעולם, והעולם משתמש בזה. מצד אחד הכול שלו, ומצד שני זו גדלותו, השפע הזה שהוא משפיע לעולם.
אני אקרא את לשונו:
"אמנם כשנותן הברכה לה' אז נעשה חולין, וזה כי הברכה שהוא מברך מגיע למדרגה שהוא יתברך מברך ומשפיע, ומצד אשר הוא יתברך נותן ומשפיע לנמצאות אז זה בא אל הנמצאות אז זה חולין. ובוודאי כי בצד אשר הוא משפיע הוא זולת הצד אשר הכול שלו כי מצד אשר הכול שלו שם שמיים חל עליהם, אבל מצד הברכה, שנתינת הברכה אין כאן שם שמיים חל עליהם כלל והוא חולין מזה הצד בעצמו".
זאת אומרת, מצד אחד הכול שלו, ומצד שני כל מה ששלו הוא משפיע. אם אתה מברך, בברכה אתה בעצם מבטא שכל השפע הזה, הקב"ה משפיע לעולם. אז יש כאן שני צדדים, מצד שהכל שלו, אסור להשתמש, ומצד מה שהוא משפיע לנבראים, מותר להשתמש. כל עוד שאתה לא מברך, הכול שלו. וברגע שאתה מברך, אתה מבטא את הגדולה האלוקית שכל מה שיש בעולם הכול זה שפע אלוקי שהקב"ה משפיע לנבראים, ומהצד הזה מותר לך להשתמש. וכשאדם מברך, אז הכול עולה למדרגת השפע והברכה להשפיע, ומזה הצד, אז ממילא כבר אין שם שמיים חל עליהם, כי הוא נתן את זה לעולם. קודם הברכה "לה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ" (תהילים כד, א), ואחרי הברכה "וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם" (תהילים קטו, טז) זה השפע שהקב"ה נותן על מנת שזה יהיה לבני אדם.
כנסת ישראל – ההופעה האלוקית בעולם
וזה שאמר שגוזל כנסת ישראל, מה פירוש:
המהר"ל מסביר כאן רעיון עמוק ופנימי, אבל בכל זאת, משהו מזה אני מקווה שנבין – ריבונו של עולם גבוה מעל גבוה. הכול שלו אבל הדרך להשפיע היא משתלשלת. אם נשתמש בדוגמה, יש האיש שהכול שלו, ויש האישה שהיא מנהלת את הבית, הוא נותן לה את התקציב, והיא אחר כך משתמשת בתקציב הזה כדי לקנות מלבושים, מזון, וכל הצרכים של המשפחה. יש כאן מעין תהליך, הכל שייך לאדון, לאיש כביכול, אבל הוא מעביר לכל המשפחה דרך האשה שהיא עקרת הבית, ומנהלת את כל ענייני הבית. כך כביכול יש ריבונו של עולם, ומשתלשל מזה כוח אלוקי שנקרא כנסת ישראל, שזה כללות כל ההנהגה בפועל של המציאות. כמובן המקור זה ריבונו של עולם, הוא נותן את הכוח להנהיג את כל המציאות, אבל יש גם הופעה עליונה, רוחנית, פנימית, שנקראת כנסת ישראל, והיא מופיעה את כל הטיפול בכל העולם כולו, היא מפעילה את כל הנתינה. אז מי שלוקח משהו מהבריאה ונהנה מן העולם הזה בלא ברכה, הוא פוגע בריבונו של העולם כביכול, גוזל את הקב"ה וגוזל את כנסת ישראל, כי יש גם מישהי שמופיעה את הדברים בפועל. זה המושג של כנסת ישראל. זה לא כל כך שונה ממה שאמר הרמב"ן שזו שכינה שהקב"ה משרה בישראל. כי השכינה היא מושג מאוד רחב. הקב"ה מופיע ושוכן. יש שכינה שמופיעה בכל המציאות בבית המקדש, וגם כשישראל גלו, הקב"ה שוכן איתם בגלותם, זו לא אותה המדרגה של שכינה – השכינה שבגלות לעומת השכינה שבארץ ישראל. מדרגות מדרגות. כשבית המקדש בנוי, השכינה עוד יותר מופיעה. השורש של כל העניין הזה, זו הופעה אלוקית. יש למעלה מההופעה, ויש הופעה, וזו הבחינה של כנסת ישראל, ההופעה הגדולה העליונה הזאת בעולם הזה, מופיעה בעם ישראל. והכול תלוי בעם ישראל. כל קיומו של העולם תלוי בעם ישראל. ישראל מחברים את העולם לריבונו של עולם. וכשישראל עושים רצונו של מקום, העולם מתקיים. אז יש בפועל, ויש בכוח, זו המדרגה העליונה של השכינה, של כנסת ישראל, והיא כאילו המופיעה את הגדולה האלקית.
ולכן מי שהוא נהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל. זה לימוד חשוב מאוד, אנחנו כל יום ויום נהנים הרבה מהעולם הזה, לא רק באוכל. הקב"ה מקיים אותנו מכל הבחינות, וצריך תמיד לחיות את העניין הזה, שהכול מאת ה' ואסור ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה. צריך תמיד לזכור את הדבר הזה. וגם כשמברכים, צריכים לשים לב למה מברכים, שלא סתם הברכה תהיה מהפה ולחוץ, להרגיש את הברכה, בכל רגע וכל שעה, שאנחנו מכירים בעובדה שהכל מאת ה'.
לחגוג יום העצמאות בישיבה מתוך תורה
(נאמר שנה שעברה בשבת ג' אייר שהייתה קודם יום העצמאות)
אני רוצה להתייחס ליום העצמאות לבפועל. אנחנו מאוד היינו רוצים שהישיבה בשלמותה תחגוג את יום העצמאות מראשיתו ועד סופו בישיבה. זה יום מאוד מיוחד שמקשר אותנו עם כלל הציבור, ויש איזו הרגשה של צורך לעשות משהו קצת שונה, אחר. אז יש שיעורים, יש שיחות, וגם אפשר לבחור ללמוד לימודים המתאימים באמת לענייני דיומא. אבל מאוד חשוב לא לצאת מהישיבה, לדעת שהכול זו עבודת ה'. הלימוד הרגיל שאנחנו לומדים זו עבודת ה', ויום העצמאות זו עבודת ה', ולא לצאת מהשקידה הקבועה של הלימוד. זה מאוד חשוב הדבר הזה. אני יודע שבמקומות אחרים זה לא כל כך מתקיים, אבל אנחנו צריכים להיות המובילים את המהלך הזה, להרגיל שיום העצמאות זה יום של התרוממות רוחנית פנימית עמוקה מאוד. יום תודה גדולה לריבונו של עולם על כל החסד הגדול שעשה איתנו, שהביאנו לארץ ישראל, ונתן לנו את הארץ הזאת, ולאט לאט אנחנו הולכים ובונים אותה, ומתרחבים בה, ומתקבצים כל ישראל. זה יום גדול מאוד, שכמה שנודה לקב"ה, לא נספיק. לא מספיק 24 שעות.. אז אני קורא לכולם בעזרת ה' להיות בישיבה. נחגוג בישיבה סעודה בערב כמובן, וסעודה בצהריים כמובן, ויש שיעורים, ולהמשיך את הלימוד, חזק ונתחזק.
למה משווים את העצים לצדיקים?
דיני ברכות בתיקון ליל שבועות
הלכות פורים משולש: מה עושים בכל יום?
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בצורת ד'?
ברכות השחר למי שהיה ער כל הלילה
קריעת ים סוף ומשל הסוס
מי חייב לצום בתשעה באב נדחה?
מה המשמעות הנחת תפילין?
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
הדלקת נרות שבת
מתוך "קול צופיך" גיליון 300
הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל | אדר א' התשס"ה
אשת איש שזינתה בשוגג
הרב ניר אביב | טבת תשע"ב
ואבדיל אתכם מן העמים
לימים שבין יום העצמאות ויום ירושלים
הרב מאיר גולדויכט
ברכה על דברים חדשים
הרב אליעזר מלמד | תשס"א
באור סמיכות המצוות המובאות בתחילת פרשת קדושים
כלי יקר פרשת אחרי מות- קדושים
הרב חיים כץ | ט' אייר תשפ"ה
החינוך שמחבר הכל לאור ה', ולימוד תורה של תינוקות של בית רבן
אורות ישראל פרק ז' פסקאות ז-ח
הרב ש. יוסף וייצן | ז' אייר תשפ"ה
מרכילות ועד שפיכות דמים - פרשת 'קדושים'
הרב יצחק בן יוסף | אייר תשפ"ה
