- פרשת שבוע ותנ"ך
- דברים
111
ספר דברים מיוחד בכך שהוא דברי תוכחות שאמר משה לבני ישראל לפני מותו. וכך פירשו חז"ל את "אלה הדברים" והובאו ברש"י להלן:
רש"י: אלה הדברים - לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל:
אל כל ישראל - אילו הוכיח מקצתן, היו אלו שבשוק אומרים, אתם הייתם שומעים מבן עמרם ולא השיבותם דבר מכך וכך, אילו היינו שם היינו משיבים אותו, לכך כנסם כולם ואמר להם הרי כולכם כאן כל מי שיש לו תשובה ישיב: 1
בנוסף לכך מיוחד ספר דברים בכך שמשה חוזר ומבאר את התורה באר היטב, ולכן נקרא "משנה תורה" 2 . וכך נאמר בתורה ופירשו חז"ל והובא ברש"י:
פסוק ה: בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר:
רש"י: הואיל התחיל כמו הנה נא הואלתי: באר את התורה בשבעים לשון פירשה להם:
בנוסף לכך, מיוחד ספר דברים בכך שמשה מפי עצמו אמרו, כמפורש בגמרא ובתוספות
מסכת מגילה דף לא עמוד ב:
ד"ה "משה מעצמו" - "משה מעצמו אמרם - וברוח הקדש".
וכך מפרש אור החיים הק' את הפתיחה של הספר "אלה הדברים"
אור החיים דברים פרק א פסוק א:
אלה הדברים וגו'. אלה מיעט הקודם, פי' לפי שאמר אשר דבר משה שהם דברי עצמו, שכל הספר תוכחות הם מוסר ממשה לעובר פי ה', ואמרו ז"ל (מגילה ל"א ב) קללות שבמשנה תורה משה מפי עצמו אמרן, ואפילו מה שחזר ופירש מאמרי ה' הקודמין לא נצטוה עשות כן אלא מעצמו חזר הדברים, וחש הכתוב לומר כי כדרך שאמר משה מפי עצמו דברים כאלה כמו כן במאמרים הקודמין אמר משה מפי עצמו איזה דבר, לזה אמר אלה הדברים פי' אלה לבד הם הדברים אשר דבר משה דברי עצמו אבל כל הקודם בד' חומשים לא אמר אפילו אות אחת מעצמו אלא הדברים שיצאו מפי המצוה כצורתן בלא שום שינוי אפילו אות אחת יתירה או חסרה".
יצוין בזה, שעל אף שספר דברים משה מפי עצמו אמרו, קדושתו שווה לשאר חומשי תורה, והדבר עולה ממקורות רבים, ואחד מהם שהגמ' דנה בייחס לשמונה פסוקים אחרונים שבתורה שנאמר בהם "וימות משה" מי כתבם, ואפילו עליהם אומר רבי שמעון שבוודאי נכתבו ע"י משה מפי ה', שנאמר "לקוח את ספר תורה הזה" ואין אות בתורה כולה שלא כתב משה. 3
האם יש קשר בין שלושת הדברים הנ"ל המייחדים את ספר דברים?
וצריך להבין האם יש קשר בין הקביעה שספר דברים הוא דברי תוכחות ובין הקביעה שספר דברים הוא חזרה ובאור התורה, וכן ששניהם משה מפי עצמו אמרם?
נראה שייחודה של התוכחה בספר דברים היא שנאמרה מפי משה, שיצאה מלבו ונכנסה ללבם של ישראל, כדבר אב אל בניו באהבה וברחמים, ועוררה אותם לתשובה והייתה בבחינת "יפה מרדות בלבו של אדם ממאה מלקויות", והשפיעה יותר מתוכחה שמימית שבאה בנבואה. וכן, כאשר משה באר את התורה בלשונו באר היטב, הצליח ליישב את התורה בלבם של ישראל, ובזה מתחברים דברי התוכחה לביאורי התורה, כי זה כל ענייניה של תוכחה, ליישב את התורה בלבם של ישראל. וראיתי מפרשים "תוכחה" מלשון "תוך" שהדברים חודרים ללב פנימה. ועצם העובדה שהתורה נאמרת מפי משה, זה עצמו כעין תוכחה, שמטרתה להראות איך התורה אנושית, מתיישבת על הלב, ואפשרית לקיום.
מתי נתרפאת לשונו של משה?
דברים רבה (וילנא) פרשה א סימן א (פרשת דברים)
"אמר הקדוש ברוך הוא ראה לשונה של תורה מה חביבה שמרפא את הלשון מנין שכן כתיב (משלי טו) מרפא לשון עץ חיים ואין עץ חיים אלא תורה שנא' (שם /משלי/ ג) עץ חיים היא למחזיקים בה, ולשונה של תורה מתיר את הלשון תדע לך לעתיד לבוא הקדוש ברוך הוא מעלה מגן עדן אילנות של תורה משובחים, ומה הוא שבחן שהן מרפאין את הלשון שנא' (יחזקאל מז) ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה וגו', מנין שהיא רפואה של לשון שנא' (שם /יחזקאל מ"ז/) והיה פריו למאכל ועליהו לתרופה, רבי יוחנן ורבי יהושע ב"ל חד אמר לתרפיון וחד אמר כל שהוא אלם ולועט הימנו לשונו מתרפא ומצחצחה מיד בדברי תורה שכך כתיב מזה ומזה ואין מזה ומזה אלא תורה שנאמר (שמות לב) מזה ומזה הם כתובים, ר"ל אמר מה לנו ללמוד ממקום אחר נלמוד ממקומו הרי משה עד שלא זכה לתורה כתיב בו (שם /שמות/ ד) לא איש דברים אנכי, כיון שזכה לתורה נתרפא לשונו והתחיל לדבר דברים מנין ממה שקרינו בענין אלה הדברים אשר דבר משה".
מדברי המדרש עולה שלשונו של משה התרפאה רק כאן כאשר אמר את "אלה הדברים", ולכאורה משה רבינו למד את ישראל תורה במשך כל ארבעים שנה שהיו במדבר, ואיך אפשר לומר שעד עתה היה בבחינת "כבד פה"? נראה לפרש שעד עתה כל מה שלמד משה היה בבחינת "שכינה מדברת מתוך גרונו", וכן התורה שכתב עד עתה, היו דברים שהקב"ה הכתיב לו, אולם עתה משה אומר דברי תורה היוצאים מלבו בלשונו, (וכאמור לעיל, אחר כך הקב"ה אימץ אותם וקבע אותם בתורה), ולכן כאן נוכחנו לדעת שנתרפאת לשונו.
ונראה לבאר זאת ע"פ המהר"ל שמפרש את כבדות הפה של משה שלא הייתה מום פיזי, שכן משה אפילו ביום מותו לא נס ליחה היינו כוח הדבור שלו, ואלו דבריו
מהר"ל גבורות ה' פרק כח:
"ויאמר משה אל ה' בי ה' לא איש דברים אנכי וגו'. יש להקשות משה שהיה לו כל המעלות ואף שלימות הגוף היה לו כמו שאמרו על קומתו ובכל דבר איך היה זה שלא היה איש דברים והוא נחשב מן השלימות. דע כי מפני שהיה משה רחוק מן החומר, ואין כח בלתי נבדל מן החמרי כמו הפה והלשון, שכח הראיה והשמיעה אין פעולתם בתנועה רק במנוחה, כמו שהוא לאוזן ועין שפעולתם במנוחה. וזה ענין שכלי כי הגשמי פועל בתנועה, ולכך לא היה למשה כח הדבור שהוא גשמי".
נראה לפרש דבריו, שמשה לא היה יכול להוריד את המושגים האלוקיים הגבוהים ולפרשם בלשונו, וחשש שלא יצליח להבהיר את מהות הגאולה לעם משועבד ונדכה במצרים, ונראה שכאן הייתה שעת הכושר לכך, כיון שישראל בגרו לאחר ארבעים שנה ועמדו על דעת רבם, כתלמיד שעומד על דעת רבו לאחר ארבעים שנה, וכך היה יכול משה לומר להם את "אלה הדברים" חידושי תורה וביאורי תורה בלשונו.
המדרש הנ"ל מפרש את נבואת יחזקאל על הנחל שיצא מקודש הקדשים שהוא משל לחידושי תורה, "ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה", "שפתו" הוא לשונה של תורה, שיוצאת מפנימיות הלב "מזה ומזה", כמו הלוחות שאותיותיהן חקוקות מעבר לעבר "מזה ומזה הם כתובים".
מדוע מותר להפסיק בקללות שאמר משה (בכי תבוא)
תלמוד בבלי מסכת מגילה דף לא עמוד ב
"ואין מפסיקין בקללות. מנא הני מילי? אמר רב חייא בר גמדא אמר רבי אסי: דאמר קרא מוסר ה' בני אל תמאס. ריש לקיש אמר: לפי שאין אומרים ברכה על הפורענות. אלא היכי עביד? תנא: כשהוא מתחיל - מתחיל בפסוק שלפניהם, וכשהוא מסיים - מסיים בפסוק שלאחריהן".
נאמרו שני טעמים מדוע אין מפסיקים בקללות: א. שלא יראה שהוא מואס בהן. ב. מפני שהעולה לתורה מברך לפניהם ולאחריהם, והקב"ה אינו רוצה שנברך על פורענות משום עמו אנכי בצרה. ולמרות כל זאת בקללות שבמשנה תורה שמשה מפי עצמו אמרן פוסק, וכך אומרת הגמ' שם:
"אמר אביי: לא שנו אלא בקללות שבתורת כהנים, אבל קללות שבמשנה תורה - פוסק. מאי טעמא? הללו - בלשון רבים אמורות, ומשה מפי הגבורה אמרן. והללו - בלשון יחיד אמורות, ומשה מפי עצמו אמרן 4 . לוי בר בוטי הוה קרי וקא מגמגם קמיה דרב הונא בארורי, אמר לו: אכנפשך, לא שנו אלא קללות שבתורת כהנים, אבל שבמשנה תורה – פוסק".
לכאורה במה שונות הקללות של תורת כהנים, מקללות שבמשנה תורה, על שניהם שייכת הסברה "מוסר ה' בני אל תמאס". וכן שלא לומר ברכה על הפורענות, ואם כן מדוע במשנה תורה מותר להפסיק?
נראה לומר, שהתוכחה שנאמרה מפי משה הייתה דברים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב, הרי זה כאילו כל אחד אמר את הדברים האלו לעצמו, כאמור לעיל שהייתה זאת בבחינת "מרדות אחת בלבו של אדם", ועל זה לא שייך לומר "מוסר ה' בני אל תמאס", וכל אחד ילמד את דברי התוכחה לפי הקצב המתאים לו, ואם קשה לו לומר אותם בבת אחת, יפסיק כדי להתבונן בהן ולאגור כוח להמשך התוכחה. וכמו שמפרש רש"י: "אכנפשך (כרצונך) - אם רצונך להפסיק פסוק, הואיל ואתה קץ בקריאתן".
תוכחה שנשמעת ומתקבלת
דברים פרק א פסוק ג (פרשת דברים)
"רש"י: ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש - מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה. ממי למד, מיעקב שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה. אמר, ראובן בני, אני אומר לך מפני מה לא הוכחתיך כל השנים הללו, כדי שלא תניחני ותלך ותדבק בעשו אחי. ומפני ארבעה דברים אין מוכיחין את האדם אלא סמוך למיתה, כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו, ושלא יהא חבירו רואהו ומתבייש ממנו וכו' כדאיתא בספרי. וכן יהושע לא הוכיח את ישראל אלא סמוך למיתה, וכן שמואל, שנאמר (ש"א יב, ג) הנני ענו בי. וכן דוד את שלמה בנו".
על אף שמשה רבינו בוודאי הבהיר לישראל בשעת מעשה כשחטאו בעגל ובמרגלים וכו' שהם חוטאים, שבר את הלוחות וקרא מי לה' אלי להרוג את החוטאים, ובמרגלים אמר להם את דבר ה' "במדבר הזה יפלו פגריכם", לא מצאנו שדבר אתם דברי תוכחות כפי שאנו מוצאים בספר דברים. ומבאר רש"י שמשה חשב שזה לא יהיה לתועלת אם יוכיח אותם אז, אדרבה, אולי יביא לתוצאה הפוכה, ומביא כדוגמא את יעקב אבינו שלא הוכיח את בניו אלא לפני מותו, שמא יניחוהו וידבקו בעשו, ורומז לכך שגם משה חשש שהתוכחה שלו עלולה להרחיק אותם, כפי שמצאנו אותם אומרים "נתנה ראש ונשובה מצרימה", ולכן חיכה להוכיח אותם לפני מותו, שאז יתקבלו הדברים שיאמר להם.
רואים מכאן שאין להוכיח אלא אם כן הדברים נשמעים ומתקבלים 5 , וחשב שעתה לפני מותו יתקבלו דבריו 6 .
ראוי להוכיח יודע להוכיח ויודע לקבל תוכחה
כדי שהתוכחה תתקבל אומרים חז"ל שצריך המוכיח היות ראוי ושלם במעשיו, וצריך לדעת איך להוכיח, ומקבל התוכחה להיות ראוי מסוגל לקבל תוכחה, וכך בתלמוד בבלי מסכת ערכין דף טז ע"ב:
"תניא, א"ר טרפון: תמה אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה, אם אמר לו טול קיסם מבין עיניך, אמר לו טול קורה מבין עיניך. אמר רבי אלעזר בן עזריה: תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח. ואמר רבי יוחנן בן נורי: מעיד אני עלי שמים וארץ שהרבה פעמים לקה עקיבא על ידי, שהייתי קובל עליו לפני רבן (שמעון ברבי) +מסורת הש"ס: [גמליאל]+ וכל שכן שהוספתי בו אהבה, לקיים מה שנאמר: אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך".
ר' טרפון דורש מהמוכיח להיות צדיק שאין בו רבב, ולא יוכל החוטא לומר לו "טול קורה מבין עיניך".
ר' אלעזר בן עזריה דורש שהמוכיח ידע איך להוכיח.
ר' עקיבא היה דוגמא של מי שיודע לקבל תוכחה, והתקיים בו "הוכח לחכם ויאהבך", וכל כמה שהוכיחו אותו הוסיף לאהוב את המוכיח.
משה רבינו היה בו כל מה שנדרש למוכיח, וגם עם ישראל באותו דור היו ראויים לקבל תוכחה, כפי שנראה להלן.
תוכחה של מי שהתנסה בדבר
דברים פרק א פסוק ד: אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת בְּאֶדְרֶעִי:
רש"י : "אחרי הכותו - אמר משה אם אני מוכיחם קודם שיכנסו לקצת הארץ, יאמרו מה לזה עלינו, מה היטיב לנו, אינו בא אלא לקנתר ולמצוא עילה שאין בו כח להכניסנו לארץ, לפיכך המתין עד שהפיל סיחון ועוג לפניהם והורישם את ארצם ואחר כך הוכיחן: סיחון וגו' אשר יושב וגו' - אילו לא היה סיחון קשה והיה שרוי בחשבון, היה קשה, שהמדינה קשה, ואילו היתה עיר אחרת וסיחון שרוי בתוכה היתה קשה, שהמלך קשה, על אחת כמה וכמה שהמלך קשה והמדינה קשה: אשר יושב בעשתרות - המלך קשה והמדינה קשה:"
משה רבינו לא הוכיח את ישראל שלא יפחדו להילחם בעמי כנען, לפני שהוא עצמו נלחם בסיחון ובעוג והוכיח להם איך צריך להילחם בתעוזה רבה. וכן, שה' יתברך היה עמם, ועזר להם לנצח עמים קשים ומדינות קשות, שהיו בבחינת מנעול כניסה לארץ ישראל.
דוגמאות שמראות שמשה היה ראוי להוכיח:
דברים רבה (וילנא) פרשה א סימן ה:
"ד"א אילו אחר הוכיחן היו אומרים זה מוכיחנו משה שכתוב בו (במדבר טז) לא חמור אחד מהם נשאתי לזה נאה להוכיח את ישראל".
"ד"א אילו אחר אומר (דברים לב) הצור תמים פעלו היו אומרים זה אינו יודע טיבה של מדת הדין והוא אומר הצור תמים פעלו אלא משה שכתוב בו (תהלים קג) יודיע דרכיו למשה לזה נאה לומר הצור תמים פעלו".
משה מסר נפשו על ישראל ללא קבלת שכר, ואף לא השתמש בממונם, כאשר היה זקוק לכך לצורכם. אולם יתרה מזאת, לפי המדרשים משה רבינו היה יכול להיכנס לארץ, אם היה רוצה, אולם כאשר הבין, שזה יהיה על חשבון ישראל וויתר על כך, וקבל על עצמו את מידת הדין, ולכן עליו נכון לומר שהצדיק עליו את הדין ואמר "הצור תמים פעלו".
"מוכיח אדם אחרי"
דברים רבה (וילנא) פרשה א סימן ב
"ד"א אלה הדברים, זה שאמר הכתוב (משלי כח): מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון, ר' פנחס בשם רבי חמא בר חנינא אמר: מוכיח זה משה אדם אלו ישראל שנא' (יחזקאל לד) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, מהו אחרי אמר הקדוש ברוך הוא בשביל להביאן אחרי, חן ימצא זה משה דכתיב (שמות לג) וגם מצאת חן בעיני ממחליק לשון, זה בלעם שהחליק בנבואותיו וגבה לבם ונפלו בשיטים".
למדנו מכאן שמטרת המוכיח לקרב את ישראל לאביהם שבשמים, וזהו "מוכיח אדם אחרי", היינו שלא להתמקד בחטא פרטי, אלא לפעול לתיקון שורש, שיביא בסופו לקרבת אלוקים. וההיפך ממנו היה בלעם שכל מגמתו גם כאשר ברך את ישראל ושבחן, להביא לכך שהתרחקו מקרבת אלוקים.
תוכחה מתוך אהבה
שם: "ד"א מוכיח אדם אחרי, א"ר יהודה ב"ר סימון מהו אחרי אמר הקדוש ברוך הוא כביכול משה הוכיחני אחר ישראל והוכיח לישראל אחרי, לישראל אמר אתם חטאתם, להקב"ה אמר (שם /שמות/ לב) למה ה' יחרה אפך בעמך, מהו למה, א"ר יצחק בשעה שעשו ישראל את העגל ביקש הקדוש ברוך הוא לכלות שונאיהן של ישראל, א"ל משה רבש"ע העגל הזה טוב הוא לסייע לך, א"ל הקדוש ברוך הוא מה מסייע לי? א"ל משה אם אתה מוריד גשמים הוא מפריח טללים אתה מוציא את הרוחות והוא את הברקים, א"ל הקדוש ברוך הוא אף אתה טועה בעגל? אמר לפניו רבש"ע אלא למה ה' יחרה אפך בעמך?! ולישראל הוא אומר אתם חטאתם חטאה גדולה, א"ר יהודה ב"ר סימון משל למה הדבר דומה, למלך שכעס על אשתו, טרפה והוציאה מביתו שמעו בו השושבינין הלכו אצל המלך ואמרו לו הא מרי כך אדם עושה לאשתו מה עשתה לך והלכו אצלה ואמרו לה עד אימת את מכעסת אותו, קדמותיך הוא תניינותיך הוא, אף משה כשהלך אצל הקדוש ברוך הוא א"ל למה ה' יחרה אפך בעמך לא בניך הם וכשהלך אצל ישראל אמר להן עד אימת אתם מכעיסים אותו קדמותכון הוא תניינותכון הוא וכן הוא אומר במדבר בערבה מול סוף".
למדנו מכאן שהמוכיח צריך להיות אוהב ישראל, שמצד אחד מוכיח אותם, ומצד שני מלמד זכות על ישראל, וכביכול מוכיח את ה' על שכועס עליהם.
לכאורה קשה להבין את הדו שיח בין משה לקב"ה, שאומר העגל מסייע לקב"ה ח"ו והקב"ה שואל אותו אף אתה טועה כמותם, ומה תשובת משה רבש"ע "אלא למה ה' יחרה אפך בעמך?!", נראה לפרש שמשה רוצה להראות כמה החטא הוא רוח שטות שאין להתייחס אליה, וגם ישראל לא מאמינים בזה. ובספרי חסידות פירשו שכדי שהצדיק יוכל להחזיר בתשובה צריך שיהיה לו איזה שייכות לחטא, והראה עצמו שותף להם אף מן השפה ולחוץ אבל די בכך שיוכל להחזירם בתשובה.
ענוותנותו של משה
דב"ר פרשה א סימן ז: "ד"א אלה הדברים אמר ר' תנחומא למה"ד לאדם שהיה מוכר ארגמן והיה מכריז הרי ארגמן הציץ המלך ושמע את קולו קרא אותו וא"ל מה אתה מוכר א"ל לא כלום א"ל אני שמעתי את קולך שהיית אומר הרי ארגמן ואתה אומר לא כלום א"ל מרי אמת ארגמן הוא אלא אצלך אינו כלום, כך משה לפני הקדוש ברוך הוא שברא את הפה ואת הדיבור אמר (שם /שמות/ ד) לא איש דברים אנכי אבל אצל ישראל כתיב בו אלה הדברים".
משה רבינו עם כל גדלותו חשב עצמו כמי שאינו ראוי להוכיח את ישראל, ואעפ"כ הוכיח אותם מתוך דאגה ורצון להועיל להם.
מתי נכוות לשונו של משה?
שם סימן ח: "ד"א אמר רבי סימון כיון שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה שישנה התורה לא היה מבקש להוכיחן על מה שעשו, א"ר סימון למה"ד לתלמיד שהיה מהלך עם רבו וראה גחלת מושלכת סבור שהיא אבן טובה נטל אותה ונכווה לאחר ימים היה מהלך עם רבו וראה אבן טובה היה סבור בה שהיא גחלת והיה מתירא ליגע בה א"ל רבו טול אותה אבן טובה היא, כך אמר משה בשביל שאמרתי להן שמעו נא המורים נטלתי שלי מתחת ידיהן ועכשיו אני בא להוכיחן א"ל הקדוש ברוך הוא משה אל תתיירא".
לפי המשל תוכחה ראויה משולה לאבן טובה ומאירה, ותוכחה שאינה ראויה דומה לגחלת ששורפת וגורמת לנזק גם למוכיח, הנמשל לתוכחה ראויה שנאמרת בקור רוח ומתוך רצון להאיר את דרכי הזולת כאבן טובה, לעומת תוכחה שנאמרת מתוך כעס בחינת אש מגחלת, שלא תביא תועלת וגם המוכיח תיכווה לשונו, כפי שקרה למשה במי מריבה שכעס על ישראל ואמר "שמעו נא המורים".
נראה לקשר זאת למדרש ידוע שלפיו משה בהיותו קטן בבית פרעה נכוות לשונו ונעשה כבד פה:
שמות רבה (וילנא) פרשה א סימן כו (פרשת שמות)
"והיה פרעה מנשקו ומחבקו והוא נוטל כתרו של פרעה ומשימו על ראשו כמו שעתיד לעשות לו כשהיה גדול ... והיו שם יושבין חרטומי מצרים ואמרו מתייראין אנו מזה שנוטל כתרך ונותנו על ראשו, שלא יהיה זה אותו שאנו אומרים שעתיד ליטול מלכות ממך, מהם אומרים להורגו מהם אומרים לשורפו, והיה יתרו יושב ביניהן ואומר להם הנער הזה אין בו דעת אלא בחנו אותו והביאו לפניו בקערה זהב וגחלת, אם יושיט ידו לזהב יש בו דעת והרגו אותו, ואם יושיט ידו לגחלת אין בו דעת ואין עליו משפט מות, מיד הביאו לפניו ושלח ידו ליקח הזהב ובא גבריאל ודחה את ידו ותפש את הגחלת והכניס ידו עם הגחלת לתוך פיו ונכוה לשונו, וממנו נעשה כבד פה וכבד לשון".
ונראה לפרש את עומק מדרש הנ"ל כפי שביארנו, שהמנהיג נבחן אם הוא יודע להבדיל בין תוכחה שהיא בבחינת גחלת או אבן טובה, ובזה בחנו אותו איצטגניניו של המלך.
המוכיח צריך לברך
סימן ט: "ד"א אלה הדברים רבנין אמרין אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה הואיל וקיבלו עליהן תוכחותיך צריך אתה לברכן, מיד חזר וברכן מנין שנאמר ה' אלהיכם הרבה וגו', ומנין שכל המקבל תוכחה זוכה לברכה שכן שלמה מפרש (משלי כד) ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב אמר הקדוש ברוך הוא לישראל בעולם הזה הייתם מתברכין ע"י אחרים לע"ל אני אברך אתכם שנאמר (תהלים סז) אלהים יחננו ויברכנו וגו'".
המוכיח צריך לברך את מקבל התוכחה כדי לגלות את אהבתו אליו, ולהוכיח לו שכל התוכחה נאמרה מתוך אהבה. זאת ועוד, התוכחה צריכה לשכנע שאין ברכה גדולה מלשמוע לדבר ה' "ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב", ולכן המוכיח צריך לסיים תוכחתו בברכה.
ישראל היו מוכנים לקבל תוכחה
דברים רבה (וילנא) פרשה א סימן יג:
"ד"א יוסף עליכם ככם א"ר אחא יכולין היו ישראל לומר לו רבינו משה אנו יש בנו אחד מכל הדברים שאתה מוכיחנו וקבלנו תוכחותיך אלא שתקו לפיכך הוא אומר ככם צדיקים כיוצא בכם מקבלים תוכחות ושותקים".
לפי המדרש היו ישראל יכולים לומר למשה שלא מגיע להם לשמוע תוכחה שאומר להם, מפני שהם לא חטאו בחטא העגל ולא בחטא המרגלים, שכן דור המדבר כבר מת ואלו היו בניהם, ואעפ"כ שמעו וקבלו את התוכחה, מתוך רצון לשמוע ולהפנים את הדברים. ואכן כך היה ראוי להם לשמוע גם דברים שלא חטאו, מפני שעדין לא תוקנו בשורשם, והם יכולים לחזור ולשנות אם לא יתנו אל לבם.
לסיכום:
זכינו לספר דברים שהוא דברי התוכחות של משה שמפי עצמו אמרם, שנכתבו בתורה ונתקדשו בקדושת ספר תורה, ולכן התוכחות שבו הן נצחיות ושייכות לכל דור ודור. ראוי ללמוד אותן בעיון הלב, כי אין כמותן להשפיע עלינו, שכן נאמרו מפי רועה נאמן של ישראל, אוהב שמסר נפשו עליהם, והתפלל על ישראל לכפר ולהושיע, והוכיח להם כמה הוא מאמין בהם. עוד למדנו שתורה שבעל פה נחשבת בעיני הקב"ה כתורה משמים, וההוכחה לכך שדברי משה לבאר את התורה התקדשו בקדושת ספר תורה. וכיון שחידושי התורה התיישבו על לבם של ישראל, אין לך תוכחה המתקבלת גדולה מזו.
גאולת מצרים מאז ועד היום
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
הנס של השמן המיוחד של יעקב אבינו
חנוכה הכשרת כלי הזוגיות
בריאת העולם בפרשת לך לך
לקום מהתחתית של התחתית
פיתרון יוסף לחלומו של פרעה
האם מותר לפנות למקובלים?
איך לקשור את הסכך?
כיצד הופכים את צום עשרה בטבת לששון ולשמחה?
למה משווים את העצים לצדיקים?