בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • שיחות לחג החנוכה
קטגוריה משנית
  • שבת ומועדים
  • עניינו של חג
לחץ להקדשת שיעור זה
10 דק' קריאה
סוד החיבור של הנס והטבע מונח בעומק יסוד חג החנוכה, שהרי בחנוכה התרחשו שני ניסים: תחילה – נס המלחמה והניצחון. היה כאן ניצחון צבאי חשוב מאוד, שנבע מתוך התעוררות והתלהטות של הנקודה הפנימית המאירה, קדושת הכהונה הישראלית. קדושת הכהונה הישראלית סירבה לשמוע את צלילי ההתייוונות, והיא פרצה והביעה את הגבורה המלחמתית הצבאית של האומה בעוצמה רבה, ומתוך כך זכינו בחסדי ה' יתברך ונמסרו רבים ביד מעטים וגיבורים ביד חלשים. במאבק הזה נתגלתה הגבורה האופיינית לעם ישראל, שהיא גבורה הבאה מן הפנים, מן הנשמה. ולאחר מכן זכינו לנס נוסף – נס פך השמן המפורסם, שנעשה בתוך בית המקדש, והוא לכאורה נס מסוג אחר: נס ששייך למצווה, נס אופייני לבית המקדש.
שני הניסים האלו, כמובן, חד הם. אנו רואים את השילוב הזה באמירת נוסח "הנרות הללו אנו מדליקים" – לכאורה היה מקום לומר שהנוסח "על התשועות ועל המלחמות" אינו קשור לנס הדלקת המנורה, ואם כן מדוע אנו מזכירים בהדלקת נרות החנוכה את נס המלחמה? ונראה להסביר שהוא מתאחד עימו. חז"ל ראו בנס פך השמן השתקפות של נס המלחמה – אותה עוצמה שהתגלתה במערכה הצבאית נבעה מסוד ההארה הפנימית. הכוח הפנימי הנשמתי, תוכן חיינו, הוא הנוסך בנו כוחות בשדה הקרב, וריבונו של עולם מתגלה גם כך וגם כך. זו העוצמה המלוכדת שמתבטאת בחנוכה.
רבנו הרצי"ה כתב ב'לנתיבות ישראל' 1 , שהמשמעות של הפסוק "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" (תהלים קכו, א) היא ששיבת ציון היא התגשמות חלום של עם ישראל. מתי חלמנו זאת? בנס החנוכה. אז הייתה אותה הגבורה, ש'חזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה' 2 , אך העוצמה הזו לא החזיקה מעמד לכל כך הרבה זמן. היא אמנם נתנה לנו עצמאות וכוחות, אך קשה לומר שהיא בישרה מהפכה שאנו ניזונים ממנה עד היום. באיזה אופן חנוכה כן רלוונטי לדורות? היה כאן תוכן כמוס שלימד אותנו כמה עוצמה טמונה בתוכנו וכמה רב כוחנו הפנימי. ועוד למדנו, שהשורש של גבורת ישראל הוא גבורה רוחנית. זה התגלה בנס החנוכה, בשביל לאותת ולשדר לנו לדורי דורות שזו בבואתו של הניצחון האמיתי שלנו, שהנה הוא שב ומתגלה גם בימי שיבת ציון, בימינו אלה. דגם זה היה חלום וחזון מתמשך לאורך כל תקופת הגלות. הוא נסך בנו כוחות וחיזק אותנו, ובסופו של דבר הוא שב ומתגשם בימינו כעין חלום, שימינו אלה וניסי גאולתנו הם פתרונו. התנוצצות פנימית ריכוזית, שאחר כך בא עיתה גם להתממש.
הקדושה שבתוך החיים
ר' צדוק הכהן מלובלין שואל 3 : מדוע אנו אומרים את ברכת "שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה" דווקא בפורים ובחנוכה, ולא, למשל, בפסח – על הניסים שאירעו ביציאת מצרים?
נוכל להוסיף על שאלתו עוד – מדוע צורת הביטוי של הנס בחנוכה היא דווקא על ידי נרות? איננו רואים בחגים אחרים שאנו מציינים את זכרו של הנס בדרך שבו הוא נעשה – לא ביציאת מצרים ולא בפורים.
ר' צדוק מתרץ את שאלתו (וזו גם התשובה לשאלה השנייה כפי שיבואר). נכון שניסי יציאת מצרים היו מוחלטים ומהפכניים יותר וגם בכמות רבה יותר: במצרים עשר מכות, ובקריעת ים סוף מאתיים מכות או מאתיים וחמישים מכות; ולמעשה גם אחר כך, במשך כל השנים שהלכנו במדבר עם ישראל הלך בתוך ניסים – מן, שליו, באר, ענני הכבוד וכו'. אך הניסים האלה הם ניסים שאינם משתפים כל כך אותנו, אלו ניסים של ריבונו של עולם. ריבונו של עולם רצה ליַדֵּעַ אותנו שקומת חיינו היא בעצם ניסית, שבמהות חיינו אנו מחוברים עם ריבונו של עולם באופן עמוק, שהטבע אינו חוצץ ביננו לבינו. אך זה לא הסדר הלכתחילאי. הציווי שנאמר על הים בקריעת ים סוף: "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" (שמות יד, יד) בדרך כלל אינו ביטוי של שבח. כפי שמצינו שנאמר במדרש (איכה רבה ד, טו):
ארבעה מלכים היו, מה שתבע זה לא תבע זה, ואלו הן: דוד ואסא יהושפט וחזקיהו. דוד אמר: ארדפה אויבי ואשיגם וגו' (שמואל– ב לח), אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני עושה כן... עמד אסא ואמר: אין בי כח להרוג להם אלא אני רודף אותם ואתה עושה, אמר לו: אני עושה... עמד יהושפט ואמר: אני, אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף, אלא אני אומר שירה ואתה עושה, אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני עושה... עמד חזקיהו ואמר: אני, אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה, אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה, אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני עושה.
דווקא תביעתו של דוד המלך שביקש: "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם", התביעה שריבונו של עולם יתגלה דרכנו, זו צורה יותר רצויה לפני הקב"ה. הנס שעוקר את הטבע באופן חיצוני, ועל ידו אנו ניצולים מסכנה, אינו מבטא את גודל החיים שלנו והכוחות הנסוכים בנו באמת. זה לא מבטא דגם נבחר. הדגם הרצוי הוא שאנו, בכוחות שלנו, בעוצמה המתהלכת שלנו, נוביל את הקדושה שלנו בתוך החיים, בתוך הכוחות. זוהי הצורה הנבחרת. וכן מוכח גם בגמרא (שבת נג, ב):
תנו רבנן: מעשה באחד שמתה אשתו והניחה בן לינק, ולא היה לו שכר מניקה ליתן, ונעשה לו נס ונפתחו לו דדין כשני דדי אשה והניק את בנו. אמר רב יוסף: בא וראה כמה גדול אדם זה, שנעשה לו נס כזה! אמר לו אביי: אדרבה, כמה גרוע אדם זה, שנשתנו לו סדרי בראשית!
אביי אומר שאין זו מעלה, כיוון שזהו נס משונה. גם נס קריעת ים סוף הוא נס של שינוי סדרי הטבע שהיה מופלא ונצרך מאוד בזמנו, וכן מכות מצרים, אך אין הם ביטוי של שלימות לדורות. לכן לדורות אנו לא מתפללים לניסים כאלו. אנו מתפללים שבטבע עצמו תתגלה מלכות ה'.
לכן דווקא בחנוכה אנו אומרים "בימים ההם בזמן הזה ", וכן "ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה ". חנוכה נועד לזה. הוא אינו רק חג שמלמד אותנו על הגודל המהותי של עם ישראל, אלא הוא חג שמסוגל לצייד אותנו בכוחות גם עכשיו. אנו מייחלים שחנוכה יבוא לידי גילוי. כמו שאומר המהר"ל ב'נר מצוה', שבחנוכה התרחשה חנוכת המקדש כעין מה שיתרחש לעתיד לבוא בבנין הבית השלישי.
אם כן, בדברים הללו יש תשובה גם לשאלה השנייה, מדוע המצווה נעשית בדיוק באופן שבו נעשה הנס. הדרך של חנוכה היא הדרך שאותה אנחנו ממשיכים היום, שהנס נעשה בצורה של שותפות מסוימת שלנו עם הקב"ה.
נס של הידור
ישנה שאלה ידועה שמביא מרן ה'בית יוסף' 4 , מדוע מדליקים נרות ביום הראשון, והרי בו לא היה נס. אחת התשובות לשאלה הזו היא שנס פך השמן בא ללמדנו שהטבע אצלנו מסוגל להתברך. הרי הנס בשאר הימים לא היה בשמן חיצוני, שמנותק מהשמן של היום הראשון, שהרי שמן של נס אינו כשר להדלקה, אלא הברכה הייתה שהטבעיות עצמה גדלה והתעצמה. בטבעיות שלנו בעצמה טמונה ברכה, יש בה כוחות לא מוגבלים, היא נס בעצמה. מכוח זה היא מוסיפה והולכת ומאירה עוד ועוד. זו העוצמה שלנו.
נעמיק עוד: 'מצווה' היא מלשון 'צוותא' 5 – מעשה המצווה הוא חיבור שלנו עם הקב"ה. במצוות חנוכה במיוחד אנו זוכים להרגיש בחיבור שלנו עם הקב"ה ובחביבותו, שהקב"ה באמת חפץ בנו. כל הנס של חנוכה היה נס של הידור, שהרי 'טומאה הותרה בצבור' (יומא ו, ב). יחד עם סילוק החושך היווני נתעורר בעם ישראל חשק גדול לעשות הכל באופן של "לכתחילה", ולא להזדקק לשום "בדיעבד". לעשות הכל בטהרה ובהידור. ההגדרה 'מהדרין' את המצוות, מגדירה את אלו שמחזרים אחר המצוות לעשות אותן כראוי 6 .
עולה מכאן, שאף הנס הזה צמח מן ההתעוררות שלנו. ריבונו של עולם שמח בהידור הזה ועל כן היה כאן נס. משום כך, דווקא כאן ראוי לתקן את ברכת "שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה" – כי זהו נס אמיתי המשקף את עומק הקדושה הפנימית שבתוכנו, את גודל חיבת המצוות שלנו, ואת שייכותנו האמיתית לבית המקדש בטהרתו ובשלימות הארתו. לכן אנחנו ממשיכים ומדליקים את נרות החנוכה, לכל אורך הדורות, כעין המשך למנורת המקדש. למדנו מכאן שמעלתם של ניסי החנוכה היא דווקא בזה שהם חושפים את עומק טבע הקודש הפנימי שלנו וזהו עיקר החידוש בחג זה.
הארה שחודרת לכל המחשכים
נראה עוד שנר חנוכה שייך, מחד, לנשמתיות הפנימית ביותר, הפנים–פנים, ומצד אחר מתגלה שהוא מסוגל להתפשט ולהאיר גם במרחבי החיים. זו הסיבה לכך שב'על הניסים' אנו אומרים "והדליקו נרות בחצרות קדשך ". מדוע ההיכל מכונה בשם 'חצרות קדשך'? משום שההארה הזו של בית המקדש מסוגלת להאיר גם החוצה, ולפרסם את הארת השכינה. גם בחנוכה, נר החנוכה הביתי מאיר ומפרסם את הנס גם בחוץ. יש מספר דינים בהדלקת נרות החנוכה שנועדו לפרסם את הנס: הנרות צריכים לדלוק עד שתכלה רגל מן השוק, יש להניחם למטה מעשרים אמה ועוד. מתוך שיש אחיזה בפנים הנשמתי, האור הזה לא נעצר והוא מתפשט הלאה.
אומר הקדושת לוי 7 :
לכן יתלהב כשמדליק נר חנוכה, שהוא ממשיך אלהות על כל העולמות, ואלהים שמח בו, ועושה נחת רוח ליוצרו, ומביא שפע לכל ההיכלות והעולמות, ואומרין 'אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלהיו' (תהילים קמד, טו: וראה זוה"ק ח"א מה, א; שם רכא, א), וכל העולמות מכריזין: זכאה פלניא דעבד רעותא דמאריה.
יהודי צריך להתלהב מכך שהקב"ה נתן לו הארה כה גדולה שמסוגלת לחדור לכל המחשכים, להאיר בעליונים ובתחתונים את האור הקטן הזה.
בנר חנוכה יש דין שאם 'כבתה – אין זקוק לה', העיקר שהודלק הנר. הניצוץ הראשון בעצמו מגלה את הפנים הנשמתי. זו הנקודה המשמעותית כאן: ברגע שהפנים הנשמתי קיים – אין מחיצות, האור מתפשט בכל פינה ומאיר. האור הזה מבדיל אותנו מכל התנגדות יוונית, שהרי המלחמה הייתה מול האומה היוונית, שמכילה את התורף של כל ארבע המלכויות. אמנם היא לא המלכות האחרונה, אך הלוז של ההתנגדות מול התורה הוא החכמה היוונית, שהיא עצומה בחכמתה, אך חסרה את הנשמה. לעומת החכמה היוונית – בחכמת התורה הנשמה קיימת, וממילא הכול מואר.
חנוכה – ניצוץ מאור העתיד
כותב הבני יששכר 8 :
ותבין שֵׁם חנוכה, שהארת אור הניסיי הזה הוא מהארת אור הגנוז שנגנז בתורה אור. והנה האור הגנוז אדם יכול להביט בו מסוף העולם ועד סופו, והנה משנפסקה הנבואה, בכדי שלא יאמרו ישראל ח"ו אבדה תקותינו, הנה פעל ועשה הש"י להאיר להם במעט קט מן האור הגנוז בתורה, והאור ההוא מתגלה לנו להאיר בכל שנה ושנה, והיא לנו במקום נבואה... והנה המעט מן האור הזה שמתגלה לנו הוא חינוך לגאולה האחרונה שיתגלה לנו אור הגנוז בשלימות, כמו שהיה במעשה בראשית, וכמו שנאמר בנבואה: לא יהיה לך עוד השמש וכו' והיה לך ה' לאור עולם (ישעיה ס, יט).
מדוע מתאים כאן השם 'חנוכה'? מסביר הבני יששכר שאור החנוכה הוא ניצוץ מאותו אור נשגב – האור הגנוז – שזהו האור שהאיר בו הקב"ה ביום הראשון, וכיוון שהיה נשגב מדי למצב העולם, נגנז לעתיד לבוא. אמנם בתורה טמון אור שהוא מעין ההארה של האור הראשון, שהוא אור הנשמה.
לעתיד לבוא נזכה להתגלותו של האור הזה, אך גם היום יש לנו חנוכה, שהוא ניצוץ מן העתיד. בחנוכה הקב"ה מחנכנו אט אט להתרגל לאור ההוא. האור הניסי של חנוכה הוא ניצוץ מהארת העתיד המתוארת בנבואה: "לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם ולנגה הירח לא יאיר לך, והיה לך ה' לאור עולם". לא נצטרך את השמש לעתיד לבוא, כי נחזור לאור הראשון.
וממשיך הבני יששכר:
והאור הזה הניסיי אשר הוקבע לדורות, הוא כמו שמחנכין את הקטן בקטנותו מעט מעט בכדי שיעמוד על עמדו בגדלותו. על כן קראו לימים האלה חנוכה, ולהנר מצוה הזה נר חנוכה, לשון חינוך והרגל להאור העתיד בגאולה העתידה במהרה בימינו.
האור הניסי של חנוכה, שנקבע לדורות, הוא כמו חינוך שמחנכים את הקטן בקטנותו. זהו נר חנוכה. הקב"ה רוצה להרגילנו לאור ההוא.
ממשיך הבני יששכר וכותב 9 :
והנה אמרו רבותנו ז"ל: דוד ושלמה שנמשחו בקרן נמשכה מלכותם, שאול ויהוא שנמשחו בפך לא נמשכה מלכותם (מגילה יד.), ומהראוי להבין מהו הרמז בפך וקרן. כבר כתבנו במקום אחר (מאמר ב אות לח): קר"ן בגימטריה ימל"ך לעל"ם וע"ד, מורה על קיום המלכות לעד, ומורה שהוא מרכבה למלכות שמים דכתיב ה' ימלך לעלם ועד (שמות טו, יח), מה שאין כן פ"ך בגימטריה ימל"ך בלבד, מורה רק על מלוכה לשעתה ואינה מקוימת לעד. והנה דוד שנמשח בקרן מן הסתם שהיו מושחין בו היה קרן השור, כי עיקר שבח הקרן הוא בשור, כענין שנאמר: שור פר מקרין מפריס (תהלים סט, לב).
רמז נפלא. דוד ושלמה נמשחו בקרן ומלכותם נמשכה. שאול ויהוא נמשכו בפך ולא נמשכה מלכותם. 'קרן' בגימטרייה שווה ל"ימלֹך לעֹלם ועד". אך 'פך' בגימטרייה שווה ל"ימלֹך", ללא "לעולם ועד".
על כן הראה הש"י אותותיו בפך, ליתן המלוכה לחשמונאים לפי שעה, כמו שכתבתי לעיל כי פ"ך בגימטריה ימל"ך אבל לא לעל"ם וע"ד, כי תוחזר המלוכה לבעלים לדוד ולזרעו עד עולם. והנה קר"ן נוסף על הפ"ך מספר נ"ר, על כן כאן נוסף על מציאת פך נס של הנר, להורות על הקרן היינו מלכות בית דוד שיהיה במהרה בימינו. והנה לפי זה אדרבא, מן הענין הזה נתוודע להם בקיום מלכות משיח הבא מן דוד במהרה בימינו.
"פך" ועוד "נר" יחד שווה בגימטריה "קרן". אצל החשמונאים היה גם וגם – אמנם מלכות זמנית, אבל אנו מדליקים נר בשביל להמשיך את האור הזה גם לעתיד. וכן אומרים בתפילת ימים נוראים: "וצמיחת קרן לדוד עבדך ועריכת נר לבן ישי משיחך". הנר הזה מבטא בחינה של הארת ההופעה הנשמתית דרך הפיכת ה'פך' הזמני לבחינת 'קרן'. יש כאן הופעה של מלך המשיח.
הנס בשמן – העיקר הוא הפְּנים
הרב זצ"ל 10 כותב:
... כתבו המפרשים שנעשה הנס בשביל הידור, דטומאה דחויה או הותרה בציבור, אלא להודיע חבתם. אלא שיש להתעורר למה נעשה הנס בשמן בשביל הידור ובמנורה לא נעשה להם נס, שתמצא בשביל הידור.
הרב עומד על כך, שעל אף שהנס היה שהדליקו בשמן טהור, לא הכול התנהל כפי שצריך לכתחילה. חז"ל אומרים (מנחות כח, ב) שבית חשמונאי לא הספיקו, או שלא היה להם ממון, לעשות את המנורה מזהב, אלא "שיפודים של ברזל היו וחיפום בבעץ". מדוע, אם כן, ה' לא חולל נס שיזכו להדליק במנורה מהודרת כפי שעשה בשמן? מסביר הרב:
אמנם יסוד הנס דחנוכה נעשה להודיע סגולת רוח הקודש השורה בישראל, שהוא מקיים את החמריות ואינו תלוי בה, וזה אין בכח שום רוח ותרבות של חול, על כן אע"פ שהתיקון הרצוי הוא שהתוכן החמרי, שהוא הכלי להאופי הרוחני, יהיה בהידור ושלמות, אבל בכל זאת כשגלי צרות משברים את הצד החמרי שבישראל נשאר רוחו חי, ואור ד' יקימהו לעד וישוב ופרח בכל ערכיו. ואז היה הדבר כן, במצב של עניות חמרית נשארה האומה אבל בעושר רוחני, על כן עמד טעמה ונמשכה שלשלת קיומה ואור קדשה כהיום הזה, שעומדת לתחיה עליונה ומושלמת. על כן לא נעשה נס על הכלי, המנורה, ונסתפקו בשל ברזל מחופה בעץ או עץ, כיון שכשר על כל פנים בדיעבד, אבל בנוגע לעצם המכוון נגד הרוח הפנימיות, התוך, השמן, נעשו ניסים כדי שיהיה בתכלית ההידור.
ריבונו של עולם רצה להראות לנו שהעיקר הוא הפְּנים. כאשר הפנים טהור, כשיש לנשמה צינור להגיע, גם הכלים החיצוניים יהיו בשלמות. גם כאן אנו רואים שהעיקר הוא נקודה הפנימית התוכית המאירה שבה טמון כל הניצחון.
ממשיך הרב:
על כן יש לנו במצוה חביבה זו שתי מדות של הידור, מהדרין ומהדרין מן המהדרין. איכות הקדושה היא מקור הברכה שמוספת והולכת, אור זרוע לצדיק שעושה פירות ופירי פירות, והנקיות מן הסיגים, גם באופן שלא יפגמו את האיכות מתגלה בהנפשיות האישית, שאין גם אחד מהנכללים בשם ישראל שלא יהיה אור הקודש נאחז בו. על כן המהדרין מדליקין נר איש ואיש, לכל אחד ואחד, ולמהדרין מן המהדרין מוסיף והולך בקודש, שממילא פוחת והולך היחש המחשיך הבא מצד הצללים של אומות העולם. וזהו טעמא דבית שמאי, נגד פרי החג.
במצוות הדלקת נרות חנוכה יש שתי מידות של הידור: 'מהדרין' ו'מהדרין מן המהדרין'. יש הידור אחד – 'נר לכל אחד ואחד', וזה מראה שהאור יכול לחדור לכל אחד ואחד, וכלשונו של הרב זצ"ל: "שאין גם אחד מהנכללים בשם ישראל שלא יהיה אור הקודש נאחז בו" ולכן האור הזה שייך לכל נפש בישראל. ויש עוד בחינה - 'מהדרין מן המהדרין'. השלב הזה מבטא את הפעולה של האור והתפשטותה, בין לבית שמאי, שאומרים (שבת כא, ב): "יום ראשון מדליק שמנה, מכאן ואילך פוחת והולך'" ובין לבית הלל שאומרים: "יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך". לבית הלל האור מתווסף והולך, ויאיר עד ימות המשיח. זו התכונה שאנו מבטאים בנר עצמו – תכונת ההתפשטות. אך בית שמאי מבטאים את הנס כך שככל שיש התנוצצות פנימית גדולה יותר של הנשמה, ההארה באה ממילא. אם יש נר בחדר חשוך, כל החדר מואר. האור לא נעצר.
בית שמאי תמיד מסתכלים על נקודת ה'בְּכֹח', ולכן, לשיטתם, ברגע שיש מעט מנר החנוכה ההארה הנשמתית כבר גנוזה בו, וההארה הנוספת מתפשטת ובאה ממילא. לכן עיקר העוצמה של הנס היא בתחילה, ביום הראשון של חנוכה בו הנס והטבע מתחברים. זהו לכאורה טבע, אך כפי שהסברנו קודם לכן, זהו טבע שבו כבר גנוז כל הנס.



^ 1.חלק ב עמ' שמח [הוצאת 'מאבני המקום'].
^ 2.רמב"ם, מגילה וחנוכה ג, א.
^ 3.פרי צדיק פרשת מקץ אות י.
^ 4.או"ח תרע.
^ 5.של"ה על מסכת יומא, אות קסג.
^ 6.רש"י, שבת כא, ב.
^ 7.קדושה חמישית.
^ 8.מאמרי חודש כסלו– טבת, מאמר שלישי: נר מצווה אות ג.
^ 9.שם אות ד.
^ 10.אגרות ראיה ג, אגרת תשצז.



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il