חנוכה, חג סמייך! | הרב טל חיימוביץ | בית המדרש

קטגוריה משנית

148

5 דק' קריאה

חנוכה הוא חג יפה כל כך כדברי השיר, וכל כך התחבב החג על ישראל עד שקבע הרמב"ם שמשום חביבותה של מצוות הדלקת הנרות, אפילו עני המתפרנס מן הצדקה צריך למכור את כסותו כדי לקנות שמן להדלקת הנר (רמב"ם, חנוכה ד, יב). דברים אלה חריגים באופיים, מפני שבשום מקום לא מצאנו כי הרמב"ם התבטא כך על מצווה כלשהי. ואכן, אור הנרות נעים ונוגע בלבבות, אך האם יש בדבר זה בכדי לקבוע באופן חריג כי "מצווה חביבה היא עד מאוד"?

מה בין סמ"ך לשינה, קשת, קיבה וכסלו?
כדי לעמוד על משמעותו הפנימית של חג החנוכה נעיין בדברי חז"ל במשנה שיש בה מן המסתורין. במשניות שבספר יצירה מתואר תהליך יצירת העולם באמצעות כ"ב האותיות. לא נוכל כאן לעמוד על עומק המשמעות של אמירה זו, אך לענייננו נעיר כי לפי ספר יצירה האותיות מתפקדות ככלים רוחניים שבאמצעותם הקדוש ברוך הוא יצר את הבריאה בכל ממדיה.
המשנה מחלקת את הבריאה לג' ממדים המצוינים בראשי התיבות עש"ן – עולם, שנה ונפש. ה"עולם" הוא המרחב, החלל שבכל המציאות, ה"שנה" מציינת את ממד הזמן, ואילו ה"נפש" - את הבריות שממלאות את הבריאה כולה, ועיקרם הוא האדם.
הנה כך כתבה המשנה על האות שיצרה את חודש כסלו, שבו כמובן חל חג החנוכה: "המליך אות ס' בשינה וקשר לו כתר וצרפן זה בזה, וצר בהם קשת בעולם, וכסלו בשנה וקיבה בנפש זכר ונקבה" (יצירה פרק ה, משנה ט, גרסת הגר"א). לא לשווא נמצאת משנה זו בספר של תורת הפנימיות, שכן הדברים נשמעים ממש ככתב חידה. מהו הקשר בין האות ס' ובין הקשת או חודש כסלו, וכיצד הדברים קשורים לקיבה או לשינה טובה?

סמ"ך – גבול ושמירה
ובכן, כדי לפתור את החידה ניעזר בדבריו של מרן הרב קוק זצ"ל, שהסביר מהי המהות הפנימית של האות סמ"ך. הרב נסמך בביאורו על העובדה שהאות סמ"ך מופיעה בתורה לראשונה במילים המתארות גבול וגדר. בפעם הראשונה היא מופיעה בנוגע לנהר הסובב ומקיף את ארץ החווילה: "שם האחד פישון, הוא הסובב את כל ארץ החוילה אשר שם הזהב" (בראשית ב, יא), ובפעם השנייה בתיאור הניתוח שסגר את בשרה של חוה: "ויפל ה' אלוקים תרדמה על האדם ויישן, וייקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחתנה".
וכך כותב על כך הרב: "סמיכת המציאות, הרוחניות והחומריות שבה, בכל ערכיה, היא בהסגרה בגבולה, בהיותה נשמרת מבלי לעבור חוקה וערכה, זאת היא עמדת הסמ"ך בצורתה בכתב" (ריש מילין, האות סמ"ך). הרב מסביר כי היכולת של כל תכונה רוחנית או חומרית לשמור על הערכים הפנימיים שלה, על צביונה ואופייה – כדי שלא תיפגע ותתמסמס או תיעלם בעקבות המציאות שמסביב – תלויה בכך שאותה תכונה תהיה בעלת גבול וגדר. כך גם בחיים הפרטיים שלנו: כל מקום שאין לו גדר או גבול, הופך עם הזמן מטושטש ומאבד את אופיו. "הסמ"ך, מורה סמיכה ועזר... הסגירה בתוך הגבולים, לכל נקצב, לכל עולמים, לכל נושא, לכל יצור, לכל רעיון ומפעל... נושא בקרבו את הסמך היותר חזק לשמירת מהותיותו, ההסבבה והסגירה יסודי הסמיכה הם לכל הנופלים" (ריש מילין, הברקה, ס).
הרב מסביר כי את התכונה הזאת של נתינת הגבול יצר הקדוש ברוך הוא על ידי האות סמ"ך. ואכן, מעניין לציין כי האות סמ"ך שווה בגימטרייה למילים "אני חומה" (120) בפסוקים המתארים את שמירת הכרם של שלמה (שיר השירים ח, ט-יא).

"קשת בעולם"
לאחר שראינו את תכונת האות סמ"ך, כבר אפשר להבין מהי הסיבה שדווקא מתוכה נוצרה הקשת. תופעת הקשת באה כאות ברית על כך שהעולם לא ייחרב: "את קשתי נתתי בענן והייתה לאות ברית ביני ובין הארץ... וזכרתי את בריתי אשר ביני וביניכם ובין כל נפש חיה בכל בשר ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר" (בראשית ט, יג-טו).
גם כאן אנו נפגשים עם תכונת השמירה והגבול שבה מצוינת האות סמ"ך. הקשת מהווה תזכורת לבאי עולם על הצורך בשמירת התנהגותם הנאותה מחד, ומאידך מהווה הבטחה אלוקית כי הקדוש ברוך הוא לעולם לא יחריב שוב את עולמו וישמור אותו בצביונו. ואכן, המדרש (בראשית רבה לה ג) משווה את הקשת לקליפת הפרי, שתפקידה לשמור ולהגן עליו (ברכות לו, א; מאירי שם).

"קיבה בנפש"
ראינו כי בספר יצירה מצוין שהאיבר האנושי שהאות סמ"ך יצרה הוא הקיבה. מה תפקידה של הקיבה?
הקיבה מתפקדת כבית שער בחומה. לקיבה יש שני פתחים – דרך הוושט מלמעלה, ודרך התריסריון מלמטה. שני הפתחים הללו הם שער הכניסה לקיבה והיציאה ממנה. אין שום דרך שבה מזון ושתייה יוכלו להיכנס לגוף האדם אלא דרך הקיבה. הקיבה מעכלת את המזון שנכנס לגוף, מסננת ומעבדת אותו, ומחליטה מה ייכנס לגוף ומה יצא כפסולת. הקיבה, אם כן, שומרת על בריאות האדם, וגם כאן השמירה נעשית על ידי ברייה שנוצרה בכוח האות סמ"ך.

שינה בנפש
תפקוד אנושי שנוצר על ידי האות סמ"ך הוא השינה. גם כאן, כמקודם, אנו נפגשים עם עניין השמירה והגבול שהאות סמ"ך יוצרת. בעל החסד לאברהם (מעין ג, נהר יו) מסביר כי תפקידה של השינה הוא השמירה על מציאות נפש תקינה באדם, בכך שהשינה נוצרה ל"מנוחת הנשמה שתעלה ותדבק בקדושה ותתעדן מאור מתוק עליון". מסביר החסד לאברהם כי כשם שהגוף זקוק לשינה ולמנוחה לשם שמירת תקינות יכולותיו, כך גם הנשמה זקוקה לשינה כדי לשמור על כוחותיה. גם כאן אנו נפגשים, אם כן, עם תכונת השמירה והעמדת הגבול של עצם הנפש.

הסמ"ך של כסלו - חנוכה
לאחר שראינו בפירוט רב איך יצרה האות סמ"ך בכל מרחבי הבריאה שמירה וגבול על אופי ותפקוד של מציאויות שונות, נוכל להעמיק במשמעות של חודש כסלו וחג החנוכה בהקשר זה. האירוע החשוב ביותר המצוין בחודש כסלו הוא חג החנוכה, שבו הגיעה לשיאה התנגשות בין שני כוחות אדירים שעיצבו את פני ההיסטוריה והתרבות כולה: ישראל ויוון (הקדמה לדברי ימי אירופה, פישר).
היחס בין ישראל ליוון שונה מהיחס בין ישראל לעמלק באופן מהותי. אם לגבי עמלק ישראל צוו להכחידו מעל פני האדמה, הרי שלגבי אומת יוון ותרבותה נאמר כי "יפייפותו של יפת – והוא לשון יווני, והוא ישכון באהלי שם, שספר תורה מותרת לכתבה יוונית" (מדרש אגדה, בובר, בראשית ט סימן כז).
כלומר, לעומת עמלק, יש מקום בתרבות ישראל גם ליפייפותו של יפת. המהר"ל בספרו נר מצווה מסביר שמה שנאמר במדרש איננו מתייחס רק לעסק המילולי בלבד אלא גם לחוכמה היוונית, מאחר שהשפה היא ראי לעולם התרבותי של האומה הדוברת בה: "אבל ייקרא לשון קודש, מפני שהלשון הוא פרי ותולדות האדם – מה שמוציא משפתיו. ולפיכך יש לכל אומה ואומה לשון בפני עצמו, כמו שכל אילן ואילן יש לו פרי בפני עצמו, ואין זה כזה" (מהר"ל, נתיב הצניעות פרק ג).
דווקא בשל הקרבה בין יוון לישראל נוצר חושך שמערב את הצורות הרוחניות של שתי האומות. כבר מימי חלוקת הממלכה המוקדונית הגדולה חדלה הרוח הסובלנית של אלכסנדר, והדבר התאפיין בכפיית התרבות ההלנית על הסובב. העיקר שבו דגלו היוונים במאבקם היה איבוד הצורה הישראלית האופיינית והכללתה באימפריה התרבותית ההלניסטית. על דבר זה קבעו חז"ל כי זוהי תקופת החושך הרמוזה בתחילה הבריאה – החושך המטשטש את הראייה וגורם לאיבוד היכולת לחלק בין צורה לצורה (בראשית רבה, ב, ד).
על פי כל הנ"ל ברור מאוד מדוע כסלו נוצר בתבנית האות סמ"ך, מכיוון שהגבול הברור בין ישראל לעמים גם היכן שיש מקום לקרבה כלשהי בין התרבויות נוצר בכסלו, בחג החנוכה. חנוכה הוא אם כן חג שמחד החושך בו מתגבר, אך דווקא מתוך כך גם יש בו נקודת אור, אותה הנקודה שמאירה את החושך ויוצרת גבול בין ישראל לעמים.
עתה כבר ברור למדי מדוע יש למצוות הדלקת הנר חביבות גדולה כל כך. הנר, האור שאנו מדליקים נגד כל הסיכויים, מגרש את החושך היווני, מפוגג את הטשטוש שאיים לאבד אותנו כאומה ייחודית בתוך בליל האומות ותרבותם. הנר הדקיק הזה, המפיץ אור נגוהות, מתנוסס בפתחו של כל בית, ומכריז כי יהודים אנחנו, עם לבדד ישכון, בגאווה, בשמחה ובטח.

הכותב מכהן כר"מ בישיבת מעלות, ראש רבנן דאגדתא, ומחבר הספר החדש 'טעם הפרי' על חנוכה
מתוך העיתון 'בשבע'