חשיפת סודות מדינה: עבירה חמורה או חובה קדושה? | הרב פרופ' נריה גוטל | בית המדרש

קטגוריה משנית

8 דק' קריאה

גם אם רב הנסתר על הגלוי בפרשיות "חשיפת סודות המדינה" שנדונו לאחרונה, הדבר אינו פוטר מעיסוק בשאלה העקרונית מה דעתה של תורה בנוגע לגילוי סודות בכלל, וסודות ביטחוניים בפרט. ועוד יש לשאול האם למטרת החשיפה ולזהות ממוען החשיפה יש השפעה על ההכרעה ההלכתית.

אסור לגלות סוד
האיסור לגלות סודות אינו מופיע – כך, כשלעצמו – לא בפסיקות הרמב"ם ולא בהלכות השולחן ערוך. לדידם, ככל הנראה אין זה אלא הסתעפות מאיסור רכילות הכללי "לא תלך רכיל בעמך" (ויקרא יט, טז), איסור חמור ביותר, שלדעת החפץ חיים עלול להתפרט ולהגיע ללא פחות משבעה עשר לאווין, ארבעה עשר עשין, ועוד שלושה "ארורים". גישה שונה מביא הסמ"ג (לאוין, ט), שלצד האיסור הכללי על רכילות הדגיש את איסור גילוי הסודות: "איזהו רכיל - המגלה לחברו דברים שדיבר ממנו אדם בסתר". הסמ"ג גם מוסיף שמדובר בעבירה שעלולה להביא לשפיכות דמים, ולא בכדי חתמה התורה את איסור הרכילות במילים "לא תעמוד על דם רעך", ללמדך עד היכן הדברים עלולים להגיע. רבנו יונה גירונדי סבור שאיסור גילוי הסוד הוא איסור עצמאי, שאינו תלוי באיסור רכילות: "חייב האדם להסתיר הסוד אשר יגלה אליו חברו דרך סתר, אף על פי שאין בגילוי הסוד ההוא עניין רכילות, כי יש בגילוי הסוד נזק לבעליו וסיבה להפר מחשבתו" (שערי תשובה שער ג, אות רכה).
לטענה זו יש עוגן תלמודי, שכן לא רק מקרא זה שבויקרא, שאוסר רכילות, שולל גילוי סוד. בתחילת מסכת יומא (ד, ב) מבארת הגמרא את הפסוק הפותח של ספר ויקרא: "וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמור". הגמרא רואה בכך מקור לקביעה שהאומר דבר לחברו הוא "בבַל יאמר עד שיאמר לו: לֵך אמור". פרשנים על אתר חלוקים בשאלה כיצד הדבר נלמד. רש"י, לדוגמה, סבור שהדבר נעוץ בפיצול המילה "לאמור" לשניים: "לא אמור". הריטב"א מבאר שההיסק נובע מכך שאפילו במקום שהדיבור נשמע לציבור כולו, עדיין יש צורך בהרשאת אמירה. הגדיל לעשות המאירי, שסבר שאין מדובר באיסור תורה גמור אלא רק בהנהגת "דרך ארץ". אלא שהמאירי מדגיש כי יש להימנע מגילוי כל מה שאומר לו חברו, ואפילו אינו סוד, ואם מדובר בסוד הרי שיש בגילויו איסור רכילות. ההיתר לגלות קיים רק, ואך ורק, אם החבר אמר מפורשות "לך אמור".
אגב, סוגיה זו עמדה במחלוקת מרתקת בין הרב גורן לרב ישראלי. בזמן מלחמת שלום הגליל נחלקו השניים בשאלת היתר הטלת מצור על העיר ביירות (חוות בנימין, א, טו). או אז פרסם הרב גורן את מכתבו האישי של הרב ישראלי אליו, וזאת בלא שביקש רשות. מתוך כך התעוררה מחלוקת נוספת בין השניים בשאלת "פרסום דברי תורה ללא קבלת רשות ממי שאמרם" (שם ב, עה). הסוגיה במסכת יומא שהובאה לעיל, ופרשנותה, היא שעמדה במוקד הדיון.
בכל אופן, מכלל סוגיה זו נמצאנו למדים על איסור גילוי אמירת חברו לו. גם איסור זה הוזכר על ידי הסמ"ג ולא על ידי הרמב"ם והשולחן ערוך, אך הוא כן צוין על ידי המגן אברהם בפרשנותו לשולחן ערוך (אורח חיים קנו, ב).
חומרתו של האיסור לגלות סוד באה לידי ביטוי מובהק בחזרתו של החכם מכל אדם על הדבר: "הולך רכיל מגלה סוד ונאמן רוח מכסה דבר" (משלי יא, יג), "גולה סוד הולך רכיל ולפותה שפתיו לא תתערב" (שם כ, יט), "הפר מחשבות באין סוד וברוב יועצים תקום" (שם טו, כב), "ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגל" (שם כה, ט) ועוד. ואף הנביא מיכה הורה שאפילו "משוכבת חיקך שמור פתחי פיך" (מיכה ז, ה).
בשל איסור זה הורו חכמים, הלכה למעשה, שאסור לו לדיין לפרסם דעת מי בהרכב השיפוטי צידדה בפסק הדין ודעת מי הייתה חלוקה: "מנין לכשיצא אחד מן הדיינים לא יאמר אני מזכה וחבריי מחייבין אבל מה אעשה שחבריי רבו עליי? על זה נאמר 'לא תלך רכיל בעמך', ואומר 'הולך רכיל מגלה סוד'" (משנה סנהדרין ג, ז). יתר על כן, בגמרא (סנהדרין לא, א) מסופר כי כאשר התברר שאחד מתלמידי בית מדרש מסוים "הדליף" דבר שנאמר בשעתו בבית המדרש – לשון הרע לדעת רש"י, "סוד" לדעת הרמ"ה – לא הוחלה על מעשה קלוקל זה התיישנות. למרות 22 השנים שחלפו, הלה הוצא אחר כבוד מבית המדרש.
במהלך הדורות היו לכך תקדימים מרובים, ולהלן שלוש דוגמאות משלוש ארצות בשלוש תקופות שונות. הראשונה – ארץ ישראל בעת העתיקה: בכתובת שנמצאה סמוך לעין גדי ומתייחסת לסוד הפקת שמן האפרסמון היוקרתי נכתב (בארמית) כי מי שיגלה את רז העיר לציבור הכללי, זה שעיניו משוטטות בארץ ייתן אפו באותו אדם ובזרעו (יוסף נוה, על פסיפס ואבן, תשל"ח, עמ' 107).
השנייה – פולין בימי הביניים: בשלהי המאה ה־16 תיקנה קהילת קראקא כי "כשראשים וטובים מתכנסים לישיבה או שהקהל מתכנס ודן בעניינים, מן המוסכמות הוא שאין מגלים את תוכנם לאלה שאינם נמנים עם הנהגת הקהילה. ואם אחד עובר על כך ומגלה למישהו אחר את העניין הנדון, מרחיקים את המדליף במשך שנה תמימה מישיבות הקהל... ועונשו כמבואר לעיל ויותר" (תרגום מיידיש; המקור מופיע בספר 'יהודי פולין וליטא עד שנת ת"ח (1648)', מאת שמואל ארתור ציגלמן).
השלישית – טורקיה בעת החדשה: רבי חיים פלאג'י הורה כי "אפילו בשולח אדם איגרת לחברו, אסור לחברו שבא לו האיגרת לגלות דברי האיגרת לאחרים. דאפילו בסתם, דליכא שום סוד ודבר מגונה ונזק להכותב האיגרת איכא איסור לגלות... וכל שכן בדאיכא גנאי או סוד ויוצא נזק כשמגלהו" (שו"ת חקקי לב, חלק א, יורה דעה סימן מט).
תימוכין לדבר הביא הרב פלאג'י ממדרש תנחומא (מסעי, יב), שם נאמר שחיובו של יואב בן צרויה במיתה – כציווי דוד המלך לשלמה בנו (מלכים ב', פרקים ה-ו) – נבע מכך שחשף את מכתב דוד אליו בעניינו של אוריה החיתי, להעמידו בחזית המערכה אל מול פני האויב. או אז "נתקבצו כל ראשי החיילים על יואב להורגו... הראה להם יואב את הכתב, לפיכך כתיב 'את אשר עשה לי יואב בן צרויה'". כלומר, למרות שיואב היה בסכנת נפשות, אסור היה לו לחשוף לפני "ראשי החיילים" את מכתב המלך.
ייתכן שחומרה יתרה זו נבעה מההקשר המלחמתי, וכפי שלימד המשך חוכמה (דברים כג, י), שאיסור גילוי סוד מתעצם שבעתיים כאשר מדובר בענייני מלחמה. את פרשיית היציאה חוץ למחנה לעשיית צרכים (דברים כג, י-טו) התורה פותחת במילים "כי תצא מחנה על אויביך, ונשמרת מכל דבר רע". לדידו של המשך חוכמה, פשוטם של מקראות אלה עוסק בחשש שמא היוצא מן המחנה ייתפס בידי האויב, וזה יצליח לחלץ ממנו סודות ביטחוניים: "לא רחוק לומר, שכוונת הפסוק שלא לגלות מסתורין של המלחמה, ושלא לספר אורחם ורבעם לשום איש. ומזה יאות שלא להניח לשום אדם לצאת מן המחנה, שמא ישיגוהו שונאיהם ויימלטו מפיו תחנותם, וכמו שהגיד המצרי לדוד (שמואל א' ל, יג-טו). וזה בכלל 'דבר רע', שאמרו בספרי 'אפילו דיבור רע', וזה לשון הרע... וזה פשט המקרא 'כי תצא... ונשמרת מכל דבר רע', שלא לגלות מסתורין".

חובה לגלות סוד
אלא שכל זה הוא רק צד אחד של המטבע, ואולם למטבע זה צד שני, שלא פעם הופך את היוצרות לחלוטין. ביטוי מובהק לכך נמצא בדבריו הנוקבים של הפתחי תשובה: "הנה המגן אברהם וכן בספרי המוסר האריכו בחומר איסור לשון הרע, וראיתי לנכון להעיר לאידך גיסא, שיש עוון גדול יותר מזה, וגם הוא מצוי ביותר, וזהו מי שמונע עצמו מלגלות אוזן חברו במקום שיש צורך להציל עשוק מיד עושקו, מפני שחושש לאיסור לשון הרע. כגון, הרואה מי שאורב לחברו להורגו בעורמה, או שחותר מחתרת באישון לילה ואפלה בביתו או בחנותו של חברו, ומונע את עצמו מלהודיע לחברו ולהזהירו בעוד מועד, מפני שחושב שהוא בכלל איסור לשון הרע. ובאמת שהנוהג כן גדול עוונו מנשוא, ועובר על 'לא תעמוד על דם רעך'. והוא הדין גם לעניין ממון, כי מה לי חותר מחתרת, או שרואה את משרתיו של חברו שגונבים ממנו, או שותפו שגונב מהעסק שלו, או שחברו מטעהו ומאנה אותו במיקח וממכר, או שבתמימותו מלווה מעות לאדם שהוא לווה רשע ולא ישלם... וכן בענייני שידוכין שהבחור איש רע ובליעל ונוכל, או שהוא חולני, ומבקש להתחתן וכו', כל אלו בכלל מצוות השבת אבדה - אבדת גופו או אבדת ממונו, וכמו שאמרו בסנהדרין (עג, א). והדברים מסורים ללב, אם כוונת המספר לחברו רעה, הרי זה בכלל איסור לשון הרע, אבל אם כוונתו לטובה להזהיר את חברו ולהצילו מפח יקוש, מצווה רבה היא ותבוא עליו ברכה" (פתחי תשובה השמטות, אורח חיים סימן קנו).
כך הרי פסק הרמב"ם: "כל היכול להציל ולא הציל עובר על 'לא תעמוד על דם רעך', וכן הרואה את חברו טובע בים או לסטים באים עליו או חיה רעה באה עליו ויכול להצילו הוא בעצמו או שישכור אחרים להצילו ולא הציל, או ששמע עובדי כוכבים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנין לו פח ולא גילה אוזן חברו והודיעו, או שידע בעכו"ם או באונס שהוא בא על חברו ויכול לפייסו בגלל חברו להסיר מה שבליבו ולא פייסו, וכל כיוצא בדברים אלו, העושה אותם עובר על 'לא תעמוד על דם רעך'" (הלכות רוצח ושמירת הנפש א, יד). אף כך בנדון דנן, בנוגע למקרים שפירט הפתחי תשובה ושכמותם: לא זו בלבד שבמצב כזה אין בגילוי הסוד ולו גם סרך עבירה, אלא שאדרבה, גילוי הסוד הוא חובה גמורה ומצווה גדולה.
בדור האחרון יישמו כמה וכמה פוסקים חשובים עיקרון זה הלכה למעשה. לדוגמה, בשו"ת ציץ אליעזר (חלק טז, סימן ד) דן הרב וולדינברג באריכות בשאלתו של רופא שנדרש על ידי מטופלת לא לספר למשודך שלה שהיא נטולת רחם, ולכן יחסי אישות תוכל אומנם לקיים אך לא תוכל ללדת, ומסקנתו חד־משמעית: "לדעתי מחויב הרופא לגלות לבחור ממום הבחורה, הגם שלא עולה על דעתו לפנות אליו בשאלה על מצבה מפאת חוסר ידיעה מהחיסרון, והגם שהבחורה ביקשה ממנו שלא לספר לו, אין לו לשמוע לה. ואותו הדבר אם קורה להפך, שהבחור עקר והבחורה איננה יודעת מזה מחובתו להודיע מזה לבחורה". ולמרות קיומה של דרישה במפגיע של "המסתיר", וגם אם הרופא הבטיח שלא לגלות, ובצל "שבועת הרופא" לחיסיון – "המסקנה להלכה: כבודו מחויב לגלות לבחור מהמום הגדול הזה שאצל הבחורה, אפילו אם הבחור לא יפנה אליו בשאלה מפורשת על כך... יגלה לבחור ממומה גם בלי הסכמתה כדי שלא יעבור על לאו של 'לא תעמוד על דם רעך', וכדי להציל עשוק מיד עושקו, ולקיים מצוות השבת גופו וממונו גם יחד".
ממש כך הייתה גם הכרעתו של הרב עובדיה יוסף, אשר נשאל על "המשתדל להשיג רישיון נהיגה, והוא חולה במחלה סמויה שאינה מתגלית על ידי בדיקת רופא רגילה. האם מותר לרופאו האישי או למי שיודע בבירור על מחלתו להודיע על כך למשרד הרישוי, למנוע בעדו השגת הרישיון בכדי שלא יגרום לתאונות ואסונות בנהיגתו, או שמא יש בזה איסור משום רכילות ולשון הרע?". והשיב, שעל היודע מוטלת חובה "להודיע מיד למשרד הרישוי את אשר ידוע לו, כדי למנוע אסונות בנפש וברכוש". עוד הוסיף הרב עובדיה, בשם הרב אונטרמן ועוד, שהוא הדין ברואה חשבון שמבחין במעילה כספית של אחד העובדים: "רשאי ומותר לרואה החשבון לפרסמו ולביישו ברבים כשאי אפשר להציל רכוש החברה בעניין אחר, שהרי הוא מחויב לעמוד על המשמר ולמנוע נזק מכספי החברה... אפילו אינו מקבל שכר, אם יודע שהמזכיר גונב מכספי החברה, חייב להודיע להם, משום 'לא תעמוד על דם רעך'" (שו"ת יחוה דעת חלק ד, סימן ס).
כך גם הכריע הרב נסים קרליץ, הן בנוגע לשידוכים והן בהיבטים חינוכיים: "כללא דמילתא, אם מי שגילו לו את הסוד רואה את ההיזק הגדול שעלול להיות אם לא יספר, ודאי דאין איסור לספר את הסוד. וכגון רואה לפניו היזק הגדול באם יעשו את השידוך הזה, ודאי דחובתו לספר, והוא הדין רופא פסיכולוג וכדומה אם רואה את ההיזק הגדול ודאי שמוטל עליו להציל שלא יהיה היזק. וכגון שמבררים בישיבה על בחור שרוצה להתקבל לישיבה, אם ההוא יודע שהבחור מקולקל ועלול לקלקל אחרים, אף שיודע זאת בסוד מוטל עליו לספר, כיוון שזה היזק וצורך גדול" (חוט שני, א, עמ' שמא-שמב).

"הלב יודע"
נמצאת אומר כי במקביל לאיסור החמור של רכילות בכלל, וגילוי סוד בפרט, וכל שכן וקל וחומר במה שנוגע לענייני מלחמה, עיתים שהיוצרות מתהפכים עד כדי כך שהאסור הופך מצווה! נניח לדוגמה – ורק נניח, ורק דוגמה, ורק תיאורטית – שלידיו של מאן דהו מגיע מסמך ביטחוני חשוב ביותר, והוא משוכנע בהוגנות וביושר שהמסמך חייב להגיע לראש המערכת: האם בהעברתו־הדלפתו הוא עובר באיסור רכילות וגילוי סוד? חלילה! לא מניה ולא מקצתיה. אדרבה, אם לא ידליף־יחשוף אותו עלול הדבר להביא לשפיכות דמים, ועל כך נאמר – כאמור – "לא תעמוד על דם רעך".
נכון הוא שגם בנדון זה נכון לאמץ את אמירת חז"ל "הלב יודע אם לעקל ואם לעקלקלות" (סנהדרין כו, א). נכון לשקול מתון־מתון אם החשיפה נעשית באמת אך ורק ממניעים טהורים וישרים אם לאו. ואולם, ככל שאכן מדובר במניעים ראויים, לא רק שאין איסור בדבר – אדרבה ואדרבה, זו מצווה חשובה וחובה גמורה.
מתוך העיתון 'בשבע'