- משנה וגמרא
- יבמות
5034
החילוק בין נידה לאחות אשה
תירוץ א' בתוס' – נידה אסורה לכל
התוס' (ד"ה ואחות) בתירוצם הראשון וכן הרא"ש (בפסקיו סי' ב וכן בתוספותיו ד"ה ואחות) מתרצים שבאחות אשה ושאר עריות האיסור הוא דווקא על היבם ולא על שאר בני אדם ואילו נידה אסורה על כל העולם. יש לעיין מהו הטעם בחילוק זה, ולכאורה אדרבה אם איסורה כולל יותר עד שנאסרת על כל העולם זו סיבה יותר גדולה לומר שתפקע המצווה לגמרי ויחול עליה איסור אשת אח.
התוס' רא"ש מוסיף: "אבל נדה לכולי עלמא אסורה ולא מקריא ערוה דאינה אסורה משום קורבא". נראה מדבריו שהעובדה שאסורה על כל העולם אינה הסיבה לכך שלא יחול עליה דינו של רב אלא זה רק סימן לכך שאין זה איסור ערווה, והסיבה שלא חל היא שדינו נאמר רק בדין ערווה. מה הסברא לחלק?
יש תוספת נוספת בתוס' רא"ש המתייחסת לכך: "לא ילפינן נדה מאחות אשה כמו שאר עריות". כלומר, מהפסוק "עליה" לומדת הגמרא בדף ג ע"ב שאין מצוות ייבום באחות אשה, ושם מבואר שכל העריות נלמדים מאחות אשה (או בבניין אב, או בהיקש כביאור התוס' שם (ד"ה מה) על פי דברי רבי יונה בדף ח ע"א), ואם כן הואיל ונידה אינה מוגדרת כעריות היא לא כלולה בהיקש ובלימוד מ"עליה".
הגרי"ז (מכתבים בסוף הספר, עמ' 164) מבאר את חילוק התוס' באופן אחר. דבריו מוסבים על המשך דברי התוס', שחיזק את חילוקו מכך שבנידה אפילו אם ייבם אותה בעת נידתה ולא המתין עד שנטהרה, קנאה וקיים את המצווה. הגרי"ז מנמק ומבאר שהחילוק הוא בין איסור ערווה שהוא איסור בלקיחה ובנישואין לבין נידה שהאיסור הוא במעשה הביאה, וכפי שכותב הרמב"ם (איסורי ביאה יח, א) שהבא על הנידה אינה נעשית זונה ואינה נפסלת לכהונה משום שאינה אסורה להינשא לו. לפי דבריו, כך צריך לפרש גם את החילוק בין נידה לאחות אשתו לגבי דין נאסרה (וכן כתב בחידושי הגרי"ג). גם לפי פירוש זה, החילוק שכתבו התוס' שנידה אסורה לכל, אינו עצם הסיבה לחילוק בדין נאסרה, אלא זה רק סימן לכך שאין זה דין ערווה, וטעם החילוק בין ערווה לנידה הוא שבערווה האיסור הוא בעצם האישות ואילו בנידה במעשה הביאה.
נראה שהסברא בכך היא שמהות מצוות הייבום היא שיקנה את היבמה לאשה , ולכן במקום שהאיסור הוא על הנישואין הרי שהאיסור הוא הפך מטרת המצווה ומסתבר שבמקום כזה כלל לא חלה המצווה אלא נסתלקה לעולם וממילא איסור אשת אח נותר לעולם. לעומת זאת בנידה שהאיסור הוא רק על הביאה, האיסור לא מתנגד מהותית למצוות הייבום, ולכן המצווה לא מסתלקת אלא יש רק עיכוב ביכולת לקיימה עד שתיטהר. ואף שהדרך לקיים את מצוות הייבום היא על ידי ביאה, אין זו מהות המצווה אלא רק הדרך המעשית לקיימה.
על דרך הגרי"ז מובאים בחידושי הגרי"ג אדלשטיין (סי' ז) שני אופנים לבאר מדוע המצווה לא מסתלקת לעולם באיסור נידה. אפשרות אחת היא שהואיל והאיסור הוא רק במעשה הביאה אז למרות שהוא מסלק את מצוות הייבום לא חוזר איסור אשת אח, ולפי אפשרות זו הטעם לדינו של רב הוא מצד האיסור, שאם האיסור נותר הוא שוב לא פוקע, ולכן כאן שרק המצווה נתבטלה אך האיסור לא נותר, ברגע שהוסר המונע חוזרת המצווה. האפשרות השנייה היא שהטעם לדינו של רב הוא מצד מצוות הייבום, שאם היא פוקעת היא לא חוזרת, אלא שזה נכון דווקא במקרה שהמונע הוא איסור שהוא הפך המצווה שאז הוא גורם לסילוק גמור של המצווה, אך כאן שזהו איסור צדדי הסילוק הוא רק זמני.
ניתן לבאר את חילוק התוס' בדרך שלישית, והיא שאיסור שהוא מיוחד דווקא בין שניהם מורה על כך שיש פגם איסורי בעצם הקשר ביניהם, ולכן דווקא איסור כזה מתנגד מהותית למצוות ייבום שמהותה החיבור ביניהם, אך איסור נידה שהוא ביחס לכל העולם אינו קשור דווקא לקשר ביניהם ולכן אינו מתנגד מהותית למצוות הייבום.
התוס' בדף י ע"א (ד"ה לעולם) עוסקים בבעלת תנאי, כלומר, אדם שגירש את אשתו על תנאי שלא תינשא לפלוני ונישאה לאחיו ומת וכעת נפלה לייבום בפני פלוני, וברור לתוס' שהיא אסורה לפלוני היבם, משום שאם תתייבם יתברר למפרע שהגט בטל והריהי אשת איש. לפי הביאור השלישי לכאורה אשה זו צריכה להיות מותרת שהרי אשת איש אסורה לכל העולם כמו נידה ולא רק ליבם, ואם כן מכאן מוכח שלא צעדו בדרך זו.
הגמרא בגיטין פב ע"ב דורשת מ"ומת אחד" שבאשת שני מתים אין מצוות ייבום, וכותבת שאם נאמר שניתן לקדש אשה חוץ מלפלוני, ניתן ליישם דרשה זו לגבי מקרה שבא ראובן וקידשה חוץ משמעון ובא שמעון וקידשה סתם ומתו ראובן ושמעון. האבני מילואים (קעד ס"ק ב) מביא שהרשב"א מקשה שבמקרה זה כבר יש טעם אחר המסלק את מצוות הייבום, שהרי בשעה שמת ראובן אסורה ללוי משום שהיא אשת איש של שמעון, ושוב אף אם ימות שמעון לא יסתלק האיסור משום דינו של רב. האבני מילואים כותב שניתן ליישב את קושייתו לאור דברי התוס' שחילקו בין נידה לאחות אשתו וכתבו שבנידה לא שייך דין נאסרה משום שאסורה לכל, ואם כן את המקרה שלפנינו שהיא אסורה משום אשת איש יש לדמות לנידה הואיל והיא אסורה לכל.
דברי האבני מילואים לא יובנו לפי הביאור של התוס' רא"ש, שהרי לדבריו החילוק הוא בין המקרים המוגדרים כעריות לנידה שאינה מוגדרת כעריות, ואשת איש זהו איסור עריות. כמו כן לא יובן לפי חילוקו של הגרי"ז, שהרי לדבריו החילוק הוא בין איסור בנישואין לאיסור במעשה הביאה, ואם כן איסור אשת איש שהוא איסור בנישואין ולא רק בביאה דומה לאחות אשה ולא לנידה. לפיכך צריך לבאר את דבריו לפי החילוק השלישי, שרק איסור שהוא ייחודי כנגד הקשר בין שניהם נחשב לאיסור המתנגד מהותית למצוות הייבום. אולם צריך עיון, כי כאמור לעיל, מהתוס' בדף י ע"א (ד"ה לעולם) מוכח שלא סברו כחילוק השלישי, ולדעתם אשת איש דומה לאחות אשה ולא לנידה, וצריך עיון.
שער המלך (נדרים ג, ו) רוצה לומר בדעת הרשב"א, שאם אשה בחיי בעלה נדרה הנאה מהיבם ומת בעלה, שייך כאן דינו של רב, והואיל ונאסרה בעת הנפילה, שוב אינה ניתרת ליבם אפילו אם תישאל על הנדר, משום שבמקרה זה היא נדרה רק כנגד היבם, ואם כן יש לדמות לאחות אשה שאסורה רק על היבם ולא לנידה שאסורה לכל.
יש לברר כיצד הבין את חילוק התוס'. דבריו לא יובנו לפי הביאור של התוס' רא"ש, שהרי נדר ודאי אינו מוגדר כאיסור עריות. כמו כן לא ניתן לפרשו כגרי"ז, כי נדר ההנאה אוסר את מעשה הביאה ולא את עצם הנישואין, ואם כן גם לדרך זו יש לדמות נדר לנידה ולא לאחות אשה. לכאורה גם הוא צעד בדרך השלישית, והבין שכל איסור שהוא ייחודי דווקא ביניהם הוא מתנגד מהותית למצוות ייבום, אולם מסברא נראה שגם לדרך זו נכון יותר לדמות נדר לנידה, כי אף שנדרה רק כנגד היבם, קשה לראות באיסור הנדר איסור המתנגד מהותית לקשר ביניהם, שהרי הפגם כאן אינו בקשר ביניהם אלא שאסור לה לחלל את דיבורה, ולכאורה הדברים מפורשים ברשב"א בדיבורו הראשון במסכתנו (ד"ה חמש עשרה), הכותב שבנדר חייבת חליצה ושונה מעריות משום שאינה אסורה מצד עריות אלא דבר אחר גרם לה להיאסר, ולכן לא אומרים כאן את הכלל "כל שאינו עולה לייבום אינו עולה לחליצה" (ג ע"א). וכנראה שער המלך הבין שבכל זאת הואיל והאיסור קיים רק ביניהם יש כאן התנגדות מהותית למצוות הייבום, וצריך עיון.
כפי שראינו לעיל, רבא אומר שגם לגבי קטן היה שייך עקרונית לומר דין נאסרה, ולכן מוכרחים לומר שהוא בר ייבום גם בקטנותו כי אחרת היו אסורים אף לאחר שיגדל. לפי שלושת הביאורים צריך עיון מדוע, הרי לכאורה יש לדמותו לנידה ולא לערווה. לפי הביאור שבתוס' רא"ש משום שקטן אינו איסור ערווה; וכן לפי הגרי"ז ולפי הביאור השלישי חסרונו אינו נובע מאיסור, ואם כן נראה שלא שייך לומר שיש כאן איסור המתנגד מהותית וגורם לסלק את המצווה. ונראה לתרץ לפי כל הדרכים, שאדרבה, החילוק שבתוס' נאמר רק ביחס לחלוקה בין איסורים שונים, אך בקטן פטור הייבום אינו נובע מאיסור אלא מכך שאינו בר הקמת שם לאחיו, וזה ודאי מסלק את המצווה שהרי הוא כלל לא בר קיומה.
הסיוע לתירוץ – נידה בת ייבום
התוס' והרא"ש ממשיכים ומוסיפים שאפילו בנידתה בת ייבום היא כמוכח מהגמרא בפסחים, ואם יבוא עליה למרות האיסור הוא יקיים את המצווה ויקנה אותה. משמע שבאו לחזק את תירוצם אך גם אילו נידה לא הייתה בת ייבום היה תירוצם עומד. בתוס' רא"ש הדברים מפורשים יותר. בתחילה הם כותבים שנידה היא בת חליצה ולא בת ייבום ולבסוף הם מביאים את הגמרא בפסחים וכותבים שמשם משמע שהיא אפילו בת ייבום.
לגבי דין זה נאמרו דברי הגרי"ז שהובאו למעלה. הוא שואל מדוע בעריות אם עבר ובא עליה לא קנאה ולא קיים המצווה ואילו בנידה כן, ומחלק כאמור שבנידה האיסור הוא במעשה הביאה ואילו בעריות בעצם האשה לאישות. לפי זה ה"חיזוק" שהביאו לדבריהם מאוד מובן. מכך שבדיעבד אם בא עליה קיים את המצווה וקנאה בניגוד לעריות מוכח שיש לחלק ולומר שאיסור עריות הוא בעצם האישות ואילו איסור נידה הוא רק במעשה הביאה, ומכיוון שכך יש גם סברא לחלק כמובא למעלה ולומר שדווקא בעריות אנו אומרים את דינו של רב ובנידה לא.
לאור חילוקו של הגרי"ז נוכל להסביר מדוע קידושין תופסים בנידה למרות שאינם תופסים באיסורי ערווה שיש בהם כרת. הטעם הוא שאיסורי ערווה מנוגדים מהותית לקידושין בשונה מאיסור נידה. מכך נובע חילוק נוסף, שהרי כמבואר בדף כ ע"א כל העולה לייבום עולה לחליצה וכל שאינו עולה לייבום אינו עולה לחליצה, והנה התוס' והרא"ש בתחילת דבריהם סברו שנידה היא בת חליצה ולא בת ייבום, אך אין בכך קושי כי כמבואר בדף כ כלל זה נאמר דווקא לגבי איסורי ערווה שיש בהם כרת שלא תופסים בהם קידושין, ונידה היא אמנם איסור כרת אך קידושין כן תופסים בה. אפשר להוסיף ולומר שגם הטעם בכך הוא לאור חילוק הגרי"ז, ודווקא במקום שהאיסור מנוגד מהותית למצווה המצווה כלל אינה שייכת וממילא גם אין מקום לחליצה, אך בנידה שאין ניגוד מהותי אלא רק איסור מקומי לגבי מעשה הביאה אין סיבה שלא יחלוץ לה.
בפשטות לאחר שהתוס' והרא"ש מגיעים למסקנה שנידה היא בת ייבום עולה כאן תירוץ חדש – שאין לדמות נידה לעריות כי בנידה אם עבר וייבם קיים את המצווה וקנאה, ואם כן המצווה לא נסתלקה אלא רק לכתחילה אסור לו לקיימה, ולכן ברגע שיסור האיסור המונע ממילא יצטרך לקיים את המצווה, בניגוד לעריות ששם אף בדיעבד לא קיים את המצווה ואם כן המצווה נסתלקה והואיל ונסתלקה שוב לא חזרה. לפי זה הדין שאם עבר וייבמה קנאה אינו רק "סימן" (לכך שיש חילוק בין נידה לעריות) אלא גוף הסיבה לחילוק. ניתן לומר שלמרות שעיקר מטרתם בהבאת דין זה הייתה כדי לחזק את התירוץ הראשון, מכל מקום לאחר שאמרוהו התכוונו שיעמוד גם בפני עצמו, אך יותר נראה מניסוחם שלא ראו בכך תירוץ העומד בפני עצמו, ויש לתמוה מדוע. כנראה הטעם לכך הוא שסברו שהדין שאם עבר וייבם קנאה אינו סיבה מספיקה לכך שלא יחול איסור אשת אח. הסתבר להם שדי בכך שלכתחילה התורה אוסרת ואינה מעוניינת שהאדם יקיים את המצווה כדי שתחיל את איסור אשת אח ושוב לא יפקע.
תירוץ ב' בתוס' – בנידה אין בעיה של דרכי נעם
התוס' מביאים תירוץ נוסף והוא שדווקא באחות אשה שייך הטעם של דרכי נעם אך בנידה לא כי גם לבעלה היא צריכה להמתין. בדרך דומה הלך גם המהר"ם מרוטנבורג (בתוספותיו ט ע"ב ד"ה מאי איריא), אלא שהוא נימק שאין כאן בעיה של דרכי נעם בגלל שיש לה תקנה בטבילה.
כבר עמדנו למעלה על כך שמדברי התוס' כאן מתבאר שדינו של רב שהולכים לפי שעת נפילה מקורו בסברת דרכי נעם, ושכן סבר גם המהר"ם ואף הביא לכך הוכחה, ואילו מדברי רש"י מוכח בפשטות שאלו שני דינים שונים.
לגבי טעמם של התוס' נראה שסברתם היא שהואיל וגם לבעלה צריכה להמתין אין בכך בעיה של דרכי נעם כי זהו הסדר הנורמלי בכל אשה. אך צריך עיון כי בהמשך הם מביאים סיוע לחילוקם מהסוגיא בדף קיא ע"ב לגבי קטן. שם מוכח שלגבי הצורך המציאותי להמתין עד שיהיה בר ביאה אין בכך בעיה של דרכי נעם כי מבחינת המציאות היא נזקקת להמתין ואילו כשהעיכוב הוא מבחינה הלכתית יש בעיה של דרכי נעם. וקשה, הרי לגבי נידה זהו איסור הלכתי ולא אי יכולת מציאותית. ויש לומר שכשאי היכולת היא מבחינה מציאותית זהו הסדר הנורמלי, ואילו כשמקורה מאיסור הלכתי אזי תלוי הדבר בין איסור שהוא לגבי כל העולם שגם אז ההמתנה נחשבת לסדר הנורמלי לבין איסור שהוא מיוחד לגבי דיני ייבום שאז אין זה הסדר הנורמלי. לכן יכלו התוס' להביא סיוע מקטן שיש לו חיסרון מציאותי לנידה שאמנם האיסור שלה הוא מבחינה הלכתית אך הוא לא מיוחד לדיני ייבום.
לאחר שראינו את שני הכיוונים בתוס' יש לעיין במה נחלקו התירוצים ומדוע כל אחד מהם מיאן בחברו. לגבי התירוץ הראשון, נראה דחוק לומר שסבר שגם המתנה לנידה אינה דרכי נעם. לכן נראה שהתירוץ הראשון הלך בדרכו של רש"י וסבר שדינו של רב שהולכים לפי שעת נפילה הוא דין העומד בפני עצמו ואינו נובע מסברת דרכי נעם.
לגבי התירוץ השני, נראה שלפיו לא אכפת לנו בחילוק המהותי בין נידה לעריות (לפי כל אחד משלושת הפירושים שהובאו למעלה) אלא מסתבר יותר שכל איסור גורם לסילוק המצווה משום דרכי נעם (אלא אם זהו הסדר הנורמלי, שאז לא קיים הטעם של דרכי נעם). ואפילו לפי מסקנת התוס' שאם עבר ובא על הנידה קיים את המצווה, סבר התירוץ השני שלא אכפת לנו בכך, כי הואיל וסוף סוף לכתחילה התורה אוסרת אין זה דרכי נעם לצוות אותה להמתין.
דין "נאסרה משעת נפילה" ו"דרכי נעם"
המקרים בגמרא:
היבמה אחות אשתו: בדף כז ע"ב ובדף ל ע"א מובאת מימרא של רב יהודה בשם רב: "כל אשה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה, הרי היא כאשת אח שיש לו בנים ואסורה". בכך מסבירים את הדין שאם נופלת לפניו אחות אשתו, הואיל ובשעת מות האח היה אסור ליבם לייבם אותה נותר עליה איסור אשת אח ושוב היא לא תותר לו גם לאחר מות אשתו (כאשר נפלו שתי אחיות משני אחים לפי רבי יוחנן גם כאן השנייה לא תותר לאחר מות הראשונה, ולפי רב היא תותר בגלל שאיסור אחות זיקה הוא רק מדרבנן).
היבם קטן: דין זה מוזכר גם בדף קיא ע"ב. שם דנה הגמרא בעקבות הדין במשנה שכאשר היבם קטן מורים לו לייבם ויגדלו יחד. רבא מסביר שאין צורך בדרשה מיוחדת להתיר לקטן לייבמה, כי מהפסוק "כי ישבו אחים יחדו" דורשים שאפילו אם הוא בן יום אחד מחוייבים בייבום, ואין לומר שהפסוק עוסק רק בגדלותו ואילו בקטנותו אין מצווה ויש איסור אשת אח, שהרי אמר רב שכל אשה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה, הרי היא כאשת אח שיש לו בנים ואסורה.
היו למת בנים ומתו: בדף פז ע"ב שואלת הגמרא מדוע לא נעשה מתים כחיים לעניין ייבום, כלומר, למה כאשר היו לאדם בנים בעת מותו אך לאחר מותו מתו גם הם איננו אומרים שאשתו חייבת בייבום, שהרי לגבי היתר תרומה לבת ישראל שנישאה לכהן ומת אנו כן אומרים שעושים המתים כחיים ואם מתו בניה מהכהן לאחר מותו נאסרת בתרומה. משיבה הגמרא ש"דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום".
ביאור הטעם "דרכי נעם"
רש"י שם (פז ע"ב ד"ה דרכיה) מסביר לגבי בנים שמתו, שהואיל ובשעת מותו לא הייתה זקוקה לייבום ונישאת לשוק, אם כעת נחזור ונחייבה לחלוץ היא תתגנה על בעלה, ולכן ודאי שכוונת התורה ללכת לפי שעת הפטירה.
אולם מלשון התוס' בסוגייתנו (ד"ה ואחות, בתירוצם השני) רואים שהסבירו זאת באופן שונה. הם כותבים לגבי אחות אשה ש"אין זה דרכי נועם אם יש לה להזדקק לזה שנפטרה הימנו". משמע שהבעייתיות קיימת גם אם לא נישאה בינתיים. עצם העובדה שאוסרים אותה לאחר שכבר התירו אותה אינה דרכי נעם. בעייתיות נוספת ושונה מובאת בדבריהם לגבי קטן: "אין זה דרכי נעם אם צריכה להמתין עד שיגדל".
כמו כן הם מוכיחים שהדין של רב נאמר אפילו במקרה שיש אחים נוספים שיכולים לייבם, ואם כן בכך שאחות אשתו נפטרה מהזיקה אליו עדיין לא נדחתה מהבית אלא מחוייבת עדיין בייבום או חליצה משאר האחים, ומנמקים "שאין זה דרכי נעם אם יש לה להזדקק לזה שנפטרה ממנו". גם במקרה זה לא שייך טעמו של רש"י, שהרי לא תוכל להינשא לאחר כל עוד לא תחלוץ לאחד מן האחים ואם תחלוץ תיפטר גם מהאח שכעת אסורה לו, וממילא לא שייך הטעם שתתגנה על בעלה. אולם כאן גם לא שייך הטעם שכתבו התוס' שאין זה דרכי נעם "אם צריכה להמתין", ובאמת צריך עיון מדוע יש כאן בעיה מצד דרכי נעם, הרי לכאורה אין לה שום נפקא מינה ושום הפסד מכך שתחזור להיות זקוקה גם לאח זה. ואולי יש ליישב שיש לה הפסד מסויים בכך, לאור ההלכה המובאת ברמב"ם (ייבום ב, יג), שאם רק אחד מן האחים רוצה לייבם והיא מתרצה להתייבם רק לאח אחר שאינו רוצה בה, היא מחוייבת לאח שרוצה ודינה כמורדת. לפי זה, עלולה להפסיד, כי אם רק אח זה ירצה תהיה מחוייבת לו גם אם אינה רוצה ואינה מתרצה אלא לאח אחר.
"דרכי נעם" הוא טעם הדין של "דין נאסרה" או שיש כאן שני דינים נפרדים?
כפי שראינו, בסוגיא בדף ל ע"א לגבי אחות אשה וכן בסוגיא בדף קיא ע"ב לגבי קטן הביאה הגמרא את הכלל שחידש רב ולא הזכירה את הטעם של דרכי נעם, ואילו בסוגיא בדף פז ע"ב לגבי בנים שמתו לאחר האב הזכירה הגמרא את הטעם של דרכי נעם ולא את דינו של רב, וצריך לברר מה היחס ביניהם.
התוס' בסוגייתנו בתירוצם השני ביארו שגם לגבי קטן וגם לגבי אחות אשה הטעם הוא משום דרכי נעם, ומשמע מדבריהם שאין כאן שני טעמים שונים אלא טעם אחד הוא. ואכן כך מפורש בתוס' המהר"ם מרוטנבורג (ט ע"ב ד"ה מאי איריא). על מנת לתרץ את הקושיא מדוע בנידה איננו אומרים את כללו של רב, הוא כותב שהמקור והטעם לדינו של רב הוא הטעם "דרכיה דרכי נעם", ומוכיח זאת מכך שבדף פז ע"ב הגמרא לא הביאה את דינו של רב אלא את הטעם של דרכי נעם, וקשה מדוע לא הביאה את דינו, אלא על כרחך שגוף דינו של רב נובע מטעם זה ולכן הגמרא שם הביאה את המקור.
אולם מרש"י נראה שלא סבר כך , שהרי לפי הסברו שהבעייתיות וחוסר הנעם הם דווקא בגלל שבינתיים יכולה להינשא לאחר ואם אכן תינשא תהיה בעיה שתתגנה על בעלה, בעייתיות זו אינה שייכת כל כך בקטן, כי בקטן ידוע שעומד לגדול ואם כן יודעת מראש לא להינשא בינתיים לאחר (בשונה ממת שהיו לו בנים והייתה סבורה שלעולם לא תזדקק לייבום, אך לפתע מתו הבנים), ובנוסף, רש"י לא טרח לציין ולהזכיר בסוגיא של קטן ושל אחות אשה את הטעם של דרכי נעם, ואם כן מוכח שלדעתו דינו של רב עומד בפני עצמו גם במקום שלא שייך הטעם של דרכי נעם.
לגבי הוכחת המהר"ם, מדוע לגבי מתו הבנים לא הביאה הגמרא את דינו של רב, נראה להשיב וליישב , שדינו של רב לא שייך באשה שמתו בניה רק לאחר מות בעלה, כי חלק מההגדרה של דין ייבום והקמת שם למת הוא שאדם מת ללא בנים, ואם כן שם גם אילו היינו אומרים שעושים מתים כחיים מכל מקום דין הייבום לא מתחיל בעת מותו אלא רק בעת מות בניו, ולכן לא שייך דינו של רב "כל אשה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה, הרי היא כאשת אח שיש לו בנים ואסורה" כי שעת הנפילה היא שעת מות הבנים. אין זה דומה לקטן או לאחות אשה ששם מתקיימים גדרי הייבום אלא שיש איסור אחר המונע מלקיים בפועל את המצווה ואם כן שעת הנפילה היא במות הבעל.
אם מקור הדין אינו מן הטעם צריך לברר מהו מקור הדין. ונראה שזוהי הבנה של גדר הדין של "עליה" הנלמד בדף ג ע"ב. מפס' זה לומדת הגמרא שאם נופלת ערווה לייבום אין מצווה לייבם אלא אדרבה יש איסור בכך. אם כן, רב מבין שדין זה עוסק בעת הנפילה, ואם בעת הנפילה היא ערווה כלל לא חלה המצווה אלא נותר איסור אשת אח, וגם אם בהמשך יסולק איסור הערווה, שוב לא תשוב מצוות הייבום וממילא גם לא יסתלק איסור אשת אח, כי הכל נקבע בעת הנפילה.
יש להעיר שביאור זה יכול להיאמר רק אם נאמר שאכן למסקנה פסוק זה הוא מקור הדין, אך הגמרא שם שואלת מדוע זקוקים בכלל ללימוד מן הפסוק הרי אין מקור לכך שעשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת ומשיבה על כך שלושה תירוצים בדף ח ע"א, ובתירוצים אלו תלויה השאלה אם ועד כמה נותר הלימוד על כנו . אם המקור אינו מפסוק זה אלא מהדין שאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת, לא שייך לומר שכך הוא גדר הדין אלא ודאי ברגע שמסתלק האיסור חייבים לקיים את העשה. כפי שהובא לעיל, בתוס' רא"ש (ד"ה ואחות אשה) מבואר שהמקור הוא מ"עליה" ושמשם המקור לדינו של רב, ואם כן צריך לומר כדברינו.
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
איך מותר להכין קפה בשבת?
הלכות שטיפת כלים בשבת
מתי נכון לומר סליחות ?
האם הניסים שקרו במצרים יכולים לקרות גם היום?
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בצורת ד'?
שלושה שותפים באדם
הלכות קבלת שבת מוקדמת
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
