הצדיק שנפל לבאר | הרב נתנאל יוסיפון | בית המדרש

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט

בית המדרש

קטגוריה משנית

186

2 דק' קריאה

רבי לוי יצחק מברדיטשב, סנגורם של ישראל, היה יהודי מלא התלהבות ובעירה בעבודת ה'. מרוב התלהבות היה עושה תנועות משונות, כך למשל בפורים בעת הברכה על קריאת המגילה, היה רוקד על השולחן. לפני פסח, כששאב מים שלנו לצורך אפיית מצות מצווה, נפל מרוב התפעלות לתוך הבאר ועוד ועוד.
פעם אחת העלו ה'משכילים' של ברדיטשב הצגה על דמותו של רבי לוי יצחק, שכל מטרתה הייתה ללגלג ולצחוק על תנועותיו והתלהבותו של הצדיק.
מספרים שיהודי 'משכיל' אחד, שהיה רחוק מתורה ומצוות, ואף זלזל וצחק על הצדיקים, נסע במיוחד לברדיטשב כדי לזכות לראות את ההצגה המפוקפקת. כשהגיע אותו 'משכיל' לעיר, אמר לעצמו – עד שאני הולך לראות את ההצגה, ביכולתי לצפות במקור – בצדיק בעצמו.
הלך אותו האיש וצפה בתפילתו של הצדיק, כדי לצחוק עליו, אולם בשעה שהסתכל על הצדיק – חש שמולו אדם אמיתי וקדוש, הדבוק בה' באמת, ומיד התעורר לשוב בתשובה שלימה...
זוהי דוגמא לכך שעבודת ה' היא מדבקת. יהודי שרואה צדיקים ויהודים אחרים העובדים את ה' באמת, מתעורר ליבו גם הוא לעבודת ה'. לפיכך חשוב לראות צדיקים ולהתחבר לחבורה של עובדי ה', כדי לזכות להתקדם ולהתלהב בעבודת ה'.
כך מצאנו אצל שאול המלך (שמואל א, י), שבעת המלכתו כשפגש חבל נביאים "ותצלח עליו רוח אלוקים ויתנבא בתוכם". ובהמשך, כשדוד ברח מפניו אל שמואל (שמואל א יט), שלח שאול "מלאכים לקחת את דוד, וירא את להקת הנביאים ניבאים, ושמואל עומד ניצב עליהם, ותהי על מלאכי שאול רוח אלוקים, ויתנבאו גם המה". זכו שאול המלך ושליחיו, וראו נביאים ניבאים, והתרוממו אף הם למדרגת הנבואה וניבאו.
וכך מצאנו גם בתוספות (בבא בתרא כא.) שמבאר ששלחו את הנערים ללמוד תורה דווקא בירושלים, לקיים מה שנאמר "מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים", "לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה היה מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה, כדדרשינן בספרי... גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד, לפי שהיה עומד בירושלים, עד שיאכל מעשר שני שלו, והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה".
נמצאנו למדים מהתוספות (וכן ברמב"ם דעות ו, א-ב ועוד) שכשאדם רואה את הכהנים בעבודתם או רואה יהודים העוסקים בעבודת ה', גם ליבו מתעורר ליראת שמים, לימוד תורה ועבודת ה'.
וכך אירע גם לנדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל בסוף פרשת משפטים, שהצטוו לעלות אל ה' ולהשתחוות מרחוק, "ונגש משה לבדו אל ה' והם לא יגשו...". וכשעלו אל ה', נדבק ליבם אל ה' עד שהסתכלו במה שלא היו צריכים להסתכל, "ויחזו את האלוקים, ויאכלו וישתו".
ואמנם, מרוב התלהבות לעבודת ה' הרי הגדישו את הסאה, כדברי רש"י "נסתכלו והציצו ונתחייבו מיתה, אלא שלא רצה הקדוש ברוך הוא לערבב שמחת התורה, והמתין לנדב ואביהוא עד יום חנוכת המשכן, ולזקנים עד (במדבר יא א) ויהי העם כמתאוננים וגו' ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה, בקצינים שבמחנה".
למדנו מכאן שיש להתלהב בעבודת ה' רק במידה המתאימה על פי ההלכה והכללים שלימדו אותנו רבותינו, אך גם אפשר לראות עד כמה עבודת ה' היא מדבקת.
ויהי רצון שנזכה תמיד לעבוד את ה' בשמחה ובחיות, ומתוך כך תתפשט השמחה והחיות על סביבותינו עד שיבערו כל ליבות ישראל באש גדולה לעבודת ה'!