צרת ערווה משום אשת אח | הרב יאיר וסרטיל | בית המדרש

משנה וגמרא
יבמות

קטגוריה משנית

1221

5 דק' קריאה

אשת אחיו שלא היה בעולמו
המשנה בתחילת המסכת מונה חמש עשרה נשים שפוטרות את צרותיהן ואחת מהן היא אשת אחיו שלא היה בעולמו. סיפור המקרה הוא שראובן מת ואחיו שמעון ייבם את אשתו ולאחר מכן גם שמעון מת ושוב נופלת אשה זו לייבום יחד עם צרתה, אשתו הנוספת של שמעון, וכעת הן נופלות לפני לוי שנולד רק לאחר מותו של ראובן. האשה שהייתה אשת ראובן אסורה ואינה עומדת לייבום ללוי משום שלא היה חי בימי ראובן וממועט מן הפסוק "כי ישבו אחים יחדו", ומלמדת המשנה שלא רק היא נאסרת אלא גם צרתה .
המקור לפטור צרות נלמד בדף ג ע"ב מן הפסוק "ואשה אל אחותה לא תקח לצרר" (ויקרא יח, יח), שמהמשכו לומדים את פטור העריות ממצוות ייבום, ואם כן הוא נוהג דווקא בערווה, ועולה השאלה מדוע נפטרת גם צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו, הרי היא אינה ערווה. מבאר שם רש"י (ד"ה ואשת אחיו), שהיא נחשבת ערווה משום שהיא אשת אח, וכשם שאשת אח שיש לו בנים אסורה באיסור אשת אח הואיל ואינה בכלל מצוות ייבום, כך כאן הואיל ואינה בכלל מצוות ייבום הרי שנוהג בה איסור אשת אח.

איילונית
בדומה לכך, בדף יב ע"א סובר רב אסי שאיילונית פוטרת את צרותיה. איילונית עצמה אינה ברת ייבום משום שנאמר "אשר תלד" והיא אינה ברת הולדה, אולם אין זה איסור ערווה ולכן לכאורה אינה בכלל הלימוד "לא תקח לצרור" הפוטר את הצרות. גם שם רש"י (ד"ה שנאמר) מסביר, שהואיל ופטורה מייבום חוזר איסור אשת אח ולכן צרתה נחשבת לצרת ערווה.
משני מקרים אלו עולה שגם איסור אשת אח, הקיים בכל מקרה שאין מצוות ייבום, נחשב לערווה הגורמת לפטור את הצרות.
אמנם רבא שם חולק להלכה וסובר שאיילונית לא פוטרת צרותיה, אך רש"י שם (ד"ה הלכתא) מסביר שרבא חולק רק משום שבאיילונית גם ללא איסור הערווה היא לא ברת ייבום ואם כן היא לא נחשבת צרת ערווה במקום מצווה, והתורה אסרה רק צרת ערווה במקום מצווה .

בעלת תנאי
התוס' (י ע"א ד"ה לעולם) וכן הרמב"ן והרשב"א (בדיבור הראשון במסכת) דנים מדוע המשנה הראשונה המונה את כל הנשים שפוטרות צרותיהן לא מנתה גם בעלת תנאי, כלומר, אשה שבעלה גירש אותה על תנאי שלא תינשא לפלוני והלכה ונישאה לאחיו ומת ונפלה כעת לייבום בפני פלוני. היא לא יכולה להתייבם לפלוני הואיל ואם תייבם יתבטל התנאי ותיהפך למפרע לאשת איש. מדברי התוס' בהמשך מדייקים האחרונים שלדעתו אשה זו פטורה מחליצה , בשונה מדעת הרשב"א.
מכך שלדעת התוס' פטורה מחליצה, מסיק הברכת שמואל (סי' ב ס"ק ב ד"ה דהנה התוס') שלדעתם הזיקה בטילה לגמרי ואם כן ודאי שאיסור אשת אח חוזר, ומאידך, מהסתפקות התוס' – אם בעלת התנאי פוטרת צרותיה מצד ערוות אשת איש – הוא מדייק שהיה פשוט להם שאין לפוטרן מצד ערוות אשת אח, ולפיכך הקשה בפני רבו הגר"ח מבריסק מדוע אין לפטור מצד אשת אח כפי שמצאנו באשת אח שלא היה בעולמו. רבו השיב שיש לחלק בין אשת אח שלא היה בעולמו ששם התורה אמרה שאין דין ייבום וממילא שייך כאן איסור אשת אח (כמו אח שיש לו בנים), אולם במקרה של בעלת תנאי אין דין ששוללה ממצוות ייבום ומחזיר לה את איסור אשת אח, שהרי כעת אין עליה שום איסור, אלא שהואיל ואם תתייבם תיהפך לאשת איש אין לה דרך להתייבם ומכיוון שאינה עולה לייבום אינה עולה לחליצה ובטלה הזיקה, ואמנם הואיל ובטלה הזיקה ממילא חזר איסור אשת אח, אך איסור "אשת אח ממילא" אין בכוחו לפטור הצרות. בשיעורי רבי גרשון (מהדו"ק לב ע"א על תוד"ה לא פקע) ביאר שהחילוק הוא אם איסור האשת אח הוא המונע את הייבום או איסור אחר. הביאור בכך הוא, שבאיילונית אין שום איסור אלא התורה רק אמרה שלא שייך כאן ייבום, ומכיוון שכך יש לשאול, אף שאין מצווה מדוע מכל מקום אסור לייבם, והתשובה לכך היא משום איסור אשת אח. כלומר, במקום שהתורה אמרה שלא קיימים גדרי ייבום הרי זה דומה לאשת אח שיש לו בנים שקיים בו איסור אשת אח. לעומת זאת, בבעלת תנאי הקורבה של אשת אח היא דווקא סיבה להתיר ולהצריך ייבום אלא שיש כאן איסור אחר (אשת איש) שהוא המונע את הייבום, ולכן למרות שהוא גורם להחזרת האיסור של אשת אח, מכל מקום איסור אשת אח כזה אין בכוחו לפטור ולאסור את הצרות בייבום.

אשת אח שנעשית אחר כך אחות אשה
הגמרא בדף לב ע"א שואלת לדעת רבי שמעון הסובר שאין איסור חל על איסור, מדוע ביבמה שהייתה קודם אשת אח ואחר כך נעשתה גם ערווה מטעם אחות אשה יש איסור לייבם, הרי איסור אחות אשה לא חל ואיסור אשת אח נדחה מפני מצוות ייבום. ומשיבה שאף שהאיסור לא חל בפועל מכל מקום הוא קיים ורובץ מעל האיסור הנוכחי באופן שאם יסתלק האיסור הנוכחי הוא ייכנס תחתיו, ולפיכך כאן אם נתיר לייבם ונאמר שאיסור אשת אח מסתלק מיד ייכנס תחתיו איסור אחות אשה שאינו נדחה מפני מצוות הייבום.
התוס' (ד"ה לא פקע) מקשים, אם סוף סוף כעת איסור אחות אשה רק רובץ ואינו קיים בפועל מדוע הצרות נפטרות, ומשיבים שנפטרות מצד האיסור של אשת אח שהוא גם נחשב לערווה לעניין פטור הצרות, כפי שמצאנו בדין איילונית .
לאור חילוקו של הגר"ח, שאשת אח דממילא אינה פוטרת, יש להבין מדוע כאן המקרה לא מוגדר כ"אשת אח דממילא", הרי כמו בבעלת תנאי גם כאן איסור אחר (אחות אשה) הוא הגורם למניעת הייבום.
כדי ליישב את התוס' נראה לחלק ולומר שרק בבעלת תנאי איסור אשת האח לא פוטר את הצרות משום ששם ברגע זה כלל לא הייתה אמורה להיות אסורה, וכל האיסור נובע רק מחמת שאם תתייבם יווצר למפרע איסור אשת איש, ולכן במקרה כזה, למרות שהכלל ש"כל שאינו עולה לחליצה" גורם כבר כעת להפקיע את הזיקה ולהחזיר את איסור אשת אח, אין בכוחו של איסור זה לפטור את הצרות. אולם באחות אשה, למרות שאיסור אחות אשה לא חל בפועל, סוף סוף כבר כעת היא אחות אשה וכבר כעת האיסור רובץ וקיים בכח וגורם לאיסור אשת אח לא לפקוע, ועיין בברכת אברהם (יב ע"א בענין צרת אילונית ס"ק ו), ונראה שזו כוונתו . אולם נראה שקשה להלום את הדברים בתוך דברי הברכת שמואל בשם הגר"ח, ומכיוון שדבריו באו ליישב את התוס' (בדף י) צריך עיון כיצד יתיישבו עם דברי התוס' הללו (בדף לב). ואולי יש להשיב באופן פשוט יותר, שדברי הגר"ח הם רק במקום שאיסור אשת האח חוזר מצד הכלל "כל שאינו עולה לייבום" ובאחות אשה איסור הערווה מחזיר את איסור אשת אח ולא הכלל "כל שאינו עולה".

צרת צרה
רבי עקיבא איגר (הראשון במסכת) מתקשה לפי התוס', מדוע צריך פסוק מיוחד לאסור צרת צרתה, הרי אם צרת ערווה אסורה הרי שרובץ עליה גם איסור אשת אח ואם כן היא נעשית ערווה גם מטעם זה וממילא גם צרתה תהא אסורה מדין צרת ערווה. ומביא שאכן רש"י (ח ע"ב ד"ה א"כ) עושה חשבון זה בשיטת רבי ומסביר על פי זה מדוע גם לרבי צרת צרתה אסורה למרות שלדעתו לא דורשים מהריבוי של "לצרור". קושיא זו קשה גם לפי חילוקו של הגר"ח, שכן בצרת ערווה אין איסור עצמי, אלא התורה אומרת שאינה בכלל ייבום ולפיכך יש לדמותה לאשת אח שיש לו בנים .
יש ליישב , שדברי התוס' נאמרו לאחר הלימוד מ"לצרור". כלומר, ודאי שיש סברא לומר שלא כדברי התוס', משום שאיסור אשת אח הוא הסיבה להצריך ולהתיר ייבום ואם כן לא יבוא איסור זה לאסור, ואם כן בגלל שיש סברא בכך ודאי זקוקים לפסוק שילמדנו לאסור צרת צרה, אולם אחרי שהפסוק חידש לאסור, שוב נכונים דברי התוס' שאכן גם איסור אשת אח יכול להיחשב כערווה לעניין לאסור את הצרה.