זיקה | הרב יאיר וסרטיל | בית המדרש

משנה וגמרא
יבמות

קטגוריה משנית

11 דק' קריאה

מצאנו שנחלקו התנאים והאמוראים אם יש זיקה, כלומר, יש קשר בין אשה שנופלת לייבום לבין האח שצריך לייבמה, ואפילו אם מתה לפני שייבם אותה. יש לברר מהו מקור הדין והאם הוא מהתורה או מדרבנן, ומהן ההשלכות של דין זה, ומתוך כך להבין את מהותו ותוקפו, כלומר, מהי בדיוק המשמעות של קשר זה.

השלכות
הפרת נדרים
בדף כט ע"ב מצאנו מחלוקת משולשת בתנאים לגבי הפרת נדרים. רבי אלעזר סובר שיש זיקה אפילו כאשר יש יותר מאח אחד שנופלת לפניו לייבום; רבי יהושע מחלק בין אם נופלת לפני אח אחד, שאז יש זיקה, לבין אם נופלת לפני שני אחים ומעלה שאז אין זיקה; ורבי עקיבא סובר שאין זיקה אפילו כאשר נופלת לפני אח אחד. טעמו של רבי יהושע המחלק בין אחד לשנים מבואר ברש"י (ד"ה לתרי), שקלושה זיקתן הואיל ולא ידוע למי מהן היא מוטלת.
הגמרא התקשתה בשיטת רבי אלעזר ומכח כך במסקנתה העמידה או במקרה שעשה בה מאמר או במקרה שבית דין תיקנו לה מזונות ממנו, שאז כל הנודרת על דעת בעלה נודרת. התוס' (ד"ה כגון) מבינים שלמסקנה כלל לא נחלקו אם יש זיקה או לא אלא נחלקו אם בגלל שעשו בה מאמר קנאה לעניין שיכול להפר נדריה או שהואיל ולא חייבים עליה סקילה אין זה קניין גמור ולא יכול להפר נדריה. לעומת זאת, מרש"י בדף יז ע"ב (ד"ה ולימא [השני]) רואים שסבר שגם למסקנה נחלקו אם יש זיקה.
יש לעיין לפי רש"י, אם כל הנודרת על דעת בעלה נודרת, מדוע תלוי דין זה במחלוקת אם יש זיקה או אין זיקה, הרי מסתמא אין האשה יודעת את ההלכה אם יש זיקה או אין. אפשר לומר שחודש בתורה שרק בעל יכול להפר, ואין בכח הסברא שעל דעת בעלה נודרת לאפשר למישהו שאינו בעלה להפר, גם אם יש קשר אישותי כלשהו ביניהם, כגון חיוב מזונות, שגורם לה לנדור על דעתו. סברא זו נאמרה בסוגייתנו רק לגבי הורדת יכולת ההפרה מהיבם שאינו זן אותה. כלומר, שיטת רבי אלעזר היא שיש זיקה לשני יבמים, ולגבי זה נאמר בגמרא שאם אחד מהם זן אותה, אין צורך ששני היבמים יפרו לה אלא די בהפרה של היבם שזן אותה. אולם לכאורה שאלה זו תלויה בהבנת הגמרא בנידה מו ע"ב, כמפורט בהערה . לפיכך יתכן ונצטרך להידחק ולומר שאכן האשה יודעת את ההלכה, אם יש זיקה או לאו, משום שיש לכך השלכות נוספות למעשה – האם מותר בקרובותיה. אולי יש ליישב באופן אחר ולומר שהכלל שאשה נודרת על בעלה אינו דווקא כשיודעת על בעל מסויים, אלא באופן כללי נדריה מותנים בכך שאם היא נשואה כעת בעלה יוכל להפר, הואיל ובמודעות שלה שנדרים עלולים להפריע לבעל, אך נראה שקשה לומר כך.

אסור בקרובותיה
במשנה בדף מא ע"א אומר רבי יהודה בן בתירא שאם אדם קידש את אחות זקוקתו, אסור לו לכנוס ולשאת אותה עד שאח אחר ייבם את הזקוקה או יחלוץ לה ואז יוכל זה שקידש לשוב ולשאת את זו שקידש, ואם מתו אחיו ורק הוא נותר כדי לייבם, עליו לגרש את זו שקידש ולא לשאתה משום שהיא אחות זקוקתו, וגם לא יוכל לייבם את הזקוקה משום שאחותה הייתה מקודשת לו, אלא יחלוץ לה ויתירה לשוק.
רואים מדין זה שקרובות הזקוקה אסורות עליו, כאילו הזקוקה מקודשת לו, אלא אם אח אחר ייבם או יחלוץ לה, שאז תפקע זיקה זו. בגמרא שם שמואל פוסק כרבי יהודה בן בתירא.
בדף יז ע"ב אמר רב הונא בשם רב שאם שומרת היבם מתה מותר היבם באימה, ומדייקת מכך הגמרא שסבר שאין זיקה, ומקשה מדוע לא אמר בפשטות שפוסק כתנאים הסוברים שאין זיקה. הגמרא משיבה שאילו היה אומר שפוסק שאין זיקה היינו סבורים שפוסק כן דווקא כשנופלת לפני שני אחים, כפי המקרה במשנה בדף מא ע"א. חוזרת ושואלת הגמרא, מדוע לא אמר שהלכה שאין זיקה אפילו בנפלה לפני אחד, ומשיבה שלולא היה מפרש רב את המקרה בו עוסק היינו יכולים לחשוב שפוסק שאין זיקה אפילו בחייה, ואפילו אז מותר בקרובותיה, ולפיכך פירש כדי להבהיר שמותר באימה רק לאחר מותה. ומסבירה הגמרא שהטעם שבחייה אסור הוא שאסור לבטל מצוות יבמין, וכאשר נושא את אימה הוא נאסר ביבימתו ואם כן גורם בכך להפקיע ממנו את המצווה. עולה מהגמרא, שהמשמעות אינה שבחייה יש זיקה והיא פוקעת בעת מיתתה, אלא לדעת רב אין כלל זיקה, לא בחייה ולא במותה, אלא שבחייה יש סיבה אחרת הגורמת לאסור את הנישואין לקרובותיה.
מגמרא זו ניתן ללמוד שלסוברים שיש זיקה, הזיקה אוסרת את הקרובות אפילו לאחר מותה של הזקוקה ולא רק כל עוד מוטלת על היבם, ונחשב ממש כאילו קידש אותה והייתה אשתו, שאז נאסר בקרובותיה גם לאחר מותה. במקרה שבמשנה בדף מא ע"א מותר לאחר מותה משום ששם מדובר באחותה, ואיסור אחות אשתו הוא רק בחייה. מאידך, כפי שראינו במשנה שם, אם אחד האחים ייבם או יחלוץ ויפסיק בכך את הזיקה, כן יהיה מותר בקרובותיה, וצריך להבין מדוע זה עדיף יותר ממיתתה. לכאורה יובן היטב לפי ריש לקיש בדף י ע"ב, שרק לגבי החולץ עצמו בטל איסור אשת אח ולא לגבי אחיי החולץ, משום שלמפרע מתברר שהזיקה הייתה רק כלפיו, אך לפי רבי יוחנן שהזיקה הייתה כלפי כולם והוא נציג של כל האחים, מוכח שלא מתבטל למפרע. והנה רש"י לקמן (כג ע"ב ד"ה אין) אכן כותב במפורש שפוקע למפרע, אך כאמור צריך עיון כיצד מתיישב עם רבי יוחנן. בספר שערי שמועות (הרב משה שפירא, ר"מ בישיבת באר יעקב. על רש"י ד"ה ולימא) יישב את הסתירה מרבי יוחנן, ששם הכוונה שלא פקע למפרע כאילו מעולם לא הייתה זיקה, אך מכל מקום הזיקה פוקעת למפרע מכאן ולהבא להתיר את הקרובות.
לגבי קושיית הגמרא הראשונה – מדוע לא אמר בפשטות שפוסק כתנאים הסוברים שאין זיקה – מסביר רש"י (ד"ה ולימא [הראשון]) שמלשון שמואל משמע שדברי רבי יהודה בן בתירא אינם מוסכמים אלא נחלקו התנאים אם יש זיקה לעניין האיסור בקרובות. יש לשאול מדוע רש"י לא הפנה למחלוקת המפורשת של התנאים בדף כט ע"ב, ולכאורה התשובה הפשוטה לכך היא שיש מקום לחלק ולומר ששם נחלקו דווקא לגבי הפרת נדריה ולא לעניין איסור קרובות, וכן מדוייק בלשון רש"י שכתב "מכלל דפליגי עליה ואמרי אין זיקה לאחין חשיבא לאסור עליהן קרובותיה". אולם קשה על תשובה זו, שהרי לגבי שאלת הגמרא בהמשך – מדוע לא אמר שהלכה שאין זיקה אפילו בנפלה לפני אחד – רש"י (ד"ה ולימא [השני]) כן מפנה למחלוקת לגבי הפרת נדרים וכותב שרבי עקיבא סובר כן, ומשמע שלדעתו המחלוקות תלויות זו בזו. כך מפורש גם ברש"י בתחילת פרק שלישי (כו ע"א ד"ה יש זיקה): "יש זיקה – כלומר חומרת זיקה, לשוויי אחות זקוקתו כאחות אשתו. ובמס' נדרים פליגי בה: איכא למ"ד זקוקתו כאשתו להפרת נדריה ולאסור קרובות ואיכא למ"ד אין זיקה. ובפרקין דלעיל (יז ע"ב) איפליגו בה רב הונא ורב יהודה". הרי שרש"י במפורש כרך בין המחלוקות. נראה להשיב , שרש"י בתחילה הפנה דווקא למקרה בדף מא ע"א, משום שהגמרא כאן השיבה שאם רב היה אומר "הלכה שאין זיקה" היינו סוברים שפסק כן דווקא בשני יבמים, והברייתא בדף כט ע"ב פירטה את שני המקרים לעומת המשנה בדף מא ע"א שאכן עסקה רק בשני יבמים.

השלכות נוספות מוסכמות
הרב יגאל רוזן שליט"א (שיעורים יבמות, סי' כה) עומד על לשונו של רש"י (יז ע"ב ד"ה אין זיקה) "לא אלימא למיהוי כארוסה להאסר אמו עליו", ומדקדק שודאי לדעת כולם ישנה זיקה כלשהי, והמחלוקת היא רק בתוקף הזיקה, אם אלים כוחה לאסור את הקרובות. ומראה פנים לכך מהסוגיא בקידושין ד ע"ב השואלת מדוע לא ניתן ללמוד שביאה מועילה לקידושי אשה בקל וחומר מכך שמועילה לייבם, ומשיבה: "מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת".
סיוע נוסף הוא מביא מהגמרא בסוטה יח ע"א, ושם אף ישנה נפקא מינה למעשה, שאם זינתה נאסרת על היבם כשם שאשה מקודשת או נשואה שזינתה נאסרת על בעלה. אמנם נחלקו האמוראים בדין זה, אך מחלוקתם אינה תלויה בשאלה אם יש זיקה.
אולי המקור הכי פשוט לכך הוא הדין הבסיסי שיבמה אסורה לשוק, ובפשטות הסיבה לכך היא שהיבמה קשורה ושייכת במידה מסויימת ליבם כל עוד לא חלץ לה, אך ניתן לדחות שאין שום חלות של קשר וזיקה אלא רק לאו שהטילה עליה התורה. ומכל מקום לשיטת רב בדף צב ע"ב, הלומד מהפסוק "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר" שלא תופסים בה קידושין, למרות שזהו רק איסור לאו ובכל מקום רק באיסורי כרת לא תופסים קידושין, מסתבר שהטעם הוא שיש זיקה והיא כבר "תפוסה" ושייכת ליבם במידה כלשהי ולפיכך לא יכולים לתפוס בה קידושי אחר. הסבר זה מתאים לשיטת הפני יהושע בגיטין (מג ע"א ד"ה אמר רב חסדא), שהסיבה שקידושין לא תופסים באשת איש אינה רק משום שהיא מחייבי כרת אלא גם משום שהיא כבר ברשות בעלה ואין לה יד לקבל קידושין מאחר, שלא כדעת האבני מילואים (מד ס"ק ד) שהסיבה היא רק משום שהיא מחייבי כרת.

מהתורה או מדרבנן
כאמור למעלה, בדף כט ע"ב נחלקו התנאים אם יבם יכול להפר נדרי יבימתו, ותלתה הגמרא את מחלוקתם בשאלה אם יש זיקה, אולם נחלקו רש"י ותוס' אם גם לפי המסקנה שם המחלוקת תלויה בשאלת הזיקה. לגבי הפרת נדרים מוכרחים לומר שהדיון הוא אם יש זיקה מהתורה, שהרי לא מדובר באיסור אלא בהיתר, וחז"ל יכולים לבוא ולהחמיר אך לא לבוא ולהקל. גם לפי התוס' שלמסקנה לא נחלקו בזיקה, ניתן להוכיח מעצם ההווה-אמינא לתלות את מחלוקתם בשאלת הזיקה, שזיקה מהתורה.
מאידך, לגבי איסור קרובות, הוכיח הרשב"א (כז ע"ב ד"ה והא דאמרינן) שזיקה מדרבנן, מהמשניות (כו ע"א; כח ע"ב) האומרות שאם נפלו לפני אדם שתי אחיות עליו לחלוץ לשתיהן. אסור לו לייבם אף אחת מהן משום שכל אחת מהן היא אחות זקוקתו. אילו זיקה הייתה מהתורה, היה לנו להתיר לשוק את זו שנפלה שנייה גם ללא חליצה, שהרי דינה היה צריך להיות כדין אחות אשתו.
הרשב"א שם מביא את שיטת ר"ח ממנה הוא מדייק שסבר לכאורה שזיקה מהתורה, ונבאר את דיוקו. בגמרא שם נחלקו האמוראים במקרה שנפלו לפניו שתי אחיות ואחר כך מתה זו שנפלה ראשונה. רב הונא אומר בשם רב שמותר בשנייה, ואילו רבי יוחנן אוסר משום שבשעת הנפילה הייתה אסורה, וכל שאסורה בשעת הנפילה שוב אינה ניתרת. הגמרא מקשה מדוע רב חולק הרי גם הוא מודה ל"דין נאסרה", ומתרצת שדין נאסרה נאמר דווקא באיסור מהתורה אך כאן "זיקה דרבנן היא". גם הרשב"א וגם ר"ח מסבירים שאין הכוונה כפשוטה שלדעת רב יש איסור זיקה והוא מדרבנן, שהרי מפורש בדף יז ע"ב שלדעת רב אין זיקה, אלא הכוונה היא לאור המבואר בדף יז ע"ב שלדעת רב אמנם אין זיקה אך יש איסור מדרבנן של ביטול מצוות יבמין. ר"ח כותב שלדעת רבי יוחנן כאן יש זיקה ולפיכך יש לפסוק להלכה שיש זיקה. מדייק מכך הרשב"א שלדעתו זיקה מהתורה. ר"ח עצמו לא כתב שיש זיקה מהתורה אלא רק שיש זיקה לפי רבי יוחנן, ויש להבין כיצד דייק זאת הרשב"א. התשובה לכך היא שיש שתי אפשרויות להבין מהי נקודת המחלוקת בין רב לרבי יוחנן לאור תשובת הגמרא. לפי פשט הגמרא נראה שעיקר החידוש של רב הוא שלא אומרים דין נאסרה באיסורי דרבנן, והגמרא מוסיפה כהנחה מוסכמת ש"זיקה דרבנן היא". לפי זה אין מקור לכך שרבי יוחנן סבר שיש זיקה, שהרי יתכן שגם לדעתו אין זיקה והאיסור כאן הוא רק מצד ביטול מצוות יבמין, אלא שלדעתו גם על איסור דרבנן נאמר "דין נאסרה". לפיכך צריך לומר שר"ח, שהסיק מהסוגיא שלפי רבי יוחנן יש זיקה, הבין את נקודת המחלוקת באופן שונה. לדעתו, לפי כולם פשוט שלא נאמר "דין נאסרה" באיסורי דרבנן אלא שלדעת רבי יוחנן האיסור כאן אינו האיסור מדרבנן של ביטול מצוות יבמין אלא האיסור מהתורה שיש זיקה. הסבר זה בגמרא יובן רק אם נאמר שזיקה אסורה מהתורה.
לבסוף, כדי ליישב את ר"ח מהוכחת הרשב"א שזיקה רק מדרבנן, אומר הרשב"א שאולי גם ר"ח סבר שזיקה רק מדרבנן, והוא הבין את שורש המחלוקת באופן שלישי. לפי רב שהאיסור הוא מצד ביטול מצוות יבמין אכן אין לומר את "דין נאסרה" הואיל וזהו איסור מדרבנן, אולם לפי רבי יוחנן שהאיסור הוא מצד זיקה יש לומר את "דין נאסרה" למרות שזהו איסור מדרבנן משום שכל דרבנן כעין דאורייתא תקון. נבאר את דבריו. איסור זיקה הוא גזירה מדרבנן, כנראה מחשש שמא יבואו להתיר גם קרובות של נשים מאורסות, ולכן צריך לגזור כעין דאורייתא, אולם ביטול מצוות יבמין אינו גזירה מחשש שמא יבואו לעבור על איסור מהתורה אלא זו תקנה של חז"ל כדי לעשות את רצון ה' מעבר למה שהגדיר כחובה גמורה. אין איסור מהתורה לגרום לביטול אפשרות לקיים מצווה, אולם ודאי ראוי יותר לא לנהוג כך.
הדיון כאן הוא בשיטת חכמים, אך שיטת רבי שמעון מפורשת במשנה בדף כח ע"ב, שאכן לדעתו אם נפלו לפניו שתי אחיות (או שאר קרובות האסורות יחד, כגון אשה וביתה) הן נפטרות גם מחליצה. הרי שלדעתו ודאי זיקה מהתורה. הגמרא שם מביאה מקור לדעתו מן הפסוק "ואשה אל אחותה לא תקח לצרור – בשעה שנעשו צרות זו לזו לא יהא ליקוחין אפילו באחת מהן".
לאור הדברים שראינו עד כה, עולה השאלה כיצד ליישב בין הסוגיא לגבי נדרים בה מוכח שזיקה מהתורה לבין הסוגיא של איסור קרובות בה מוכח שזיקה מדרבנן, וקשה לומר שדווקא לעניין נדרים מהתורה ולגבי קרובות מדרבנן, כי אם יש מקום לחלק בין הסוגיות, היה ראוי יותר לומר להפך, שהרי איסור קרובות הוא כבר משלב האירוסין ואילו לגבי הפרת נדרים הדין הוא שלאחר האירוסין צריכים גם אביה וגם המאורס להפר ולאחר הנישואין רק בעלה, וכאן משמע בפשטות שרק בעלה צריך כדין נשואה, וכן דקדק הר"ן בנדרים (עד ע"ב), ואם כן אם הדין היה הפוך היה מקום לומר שהזיקה מהתורה נחשבת כאירוסין ולא כנישואין, אך לומר שיש זיקה מהתורה דווקא לגבי נדרים ולא לגבי איסור קרובות זה תמוה.
עוד יש להקשות מדברי רש"י בדף יז ע"ב (ד"ה ולימא [השני]) שכרך בין הסוגיות וכתב לגבי סוגיית איסור קרובות שהאומר שאין זיקה הוא רבי עקיבא, למרות שרבי עקיבא עסק בנדרים, וכבר הקשה עליו התוס' רא"ש (כט ע"ב ד"ה אלא לתרי), כיצד מביא הוכחה מרבי עקיבא האומר שאין זיקה לגבי הפרת נדרים ששם הדין תלוי בדאורייתא, הרי יתכן שסובר שדווקא מהתורה אין זיקה אולם לגבי איסור קרובות חז"ל גזרו להחמיר. כאמור למעלה, רש"י חוזר גם בתחילת פרק שלישי (כו ע"א ד"ה יש זיקה) וכורך בין הסוגיות.
הרב יגאל רוזן שליט"א (יבמות סי' כה) עומד בהרחבה על שאלה זו ומיישב שכפי שבממונות בעלות מורכבת משני חלקים: שלו (קניין ושייכות) וברשותו (יכולת השתמשות בחפץ), וכפי שמצאנו בדברי רבי יוחנן (בבא מציעא ז ע"א) שאם גזל ולא נתייאשו הבעלים, שניהם אינם יכולין להקדישו, זה לפי שאינה שלו וזה לפי שאינה ברשותו, כך לגבי קשר בין איש לאשה יש שני חלקים: הקידושין המהווים את הקניין והנישואין שעניינם הוא הכנסה לרשותו. הזיקה שיש מן התורה לזקוקה משמעותה שהיא נחשבת ברשותו אולם היא אינה קניינו, ולפיכך יש זיקה לעניין הפרת נדרים התלויים ברשות ואין לעניין איסור קרובות משום שזה תלוי בקניין. הוא מדגיש שאינה נחשבת ממש נשואה אולם היא נחשבת ככנוסה ברשותו.
ניתן להביא סיוע לדבריו מדף סז ע"ב. הגמרא שם מסבירה שבת כהן שנפלה לייבום לפני ישראל אינה אוכלת בתרומה משום שכתוב "ושבה אל בית אביה" והיא לא שבה, ומאידך בת ישראל שנפלה לייבום לפני כהן אינה אוכלת בתרומה משום שכתוב "קניין כספו" והיא לא קניין כספו אלא קניין של אחיו. מבואר כאן שזקוקה אינה מוגדרת כקניין כספו של היבם אך מאידך אינה נחשבת כשבה אל בית אביה אלא הריהי ברשות היבם. אין הכרח בראייה זו, משום שניתן לפרש שאינה מוגדרת ברשות היבם ובכל זאת לא ניתן להגדירה כשבה אל בית אביה הואיל ואינה מותרת לשוק.
הרב רוזן שליט"א מיישב לאור זאת גם את קושיית התוס' רא"ש על רש"י. אמנם רבי עקיבא האומר שאין זיקה עסק בזיקה מהתורה, אך מסתבר שחכמים גזרו רק באשה שמהתורה מוגדרת ככנוסה ברשותו, ולפיכך חכמים הוסיפו וגזרו להחשיבה גם כקנויה, ואם כן יש לתלות את המחלוקות זו בזו, ומי שסובר שמהתורה כלל אין זיקה יסבור שגם חכמים לא גזרו להחשיבה כארוסה.

מקור וטעם
יש לעיין מהו המקור והטעם לדין זיקה. אם נאמר שהמקור הוא מדרבנן הרי שלא צריך לחפש מקור אולם צריך לברר מהו הטעם לתקנה זו. למעלה הבאנו מדברי הרשב"א (כז ע"ב) שיש מקום לומר על תקנה זו "כעין דאורייתא תקון", ומכאן למדנו שאין זו תקנה מחודשת אלא גזירה שמא יעבור על איסור תורה, ומסתבר שהחשש הוא שמא יבואו להקל בקרובות של אשה מקודשת. הגזירה תובן עוד יותר לפי ביאור הרב רוזן שליט"א, שחכמים גזרו דווקא באשה כזו שהתורה החשיבה אותה כנשואה. באשה כזו יש יותר מקום לטעות וללמוד ממנה לאשה מקודשת.
אם נאמר שהמקור הוא מהתורה, צריך עיון מהו המקור לכך. ראינו למעלה שרבי שמעון מביא לכך מקור מן הפסוק "לצרור", אולם לימוד זה יובן דווקא לשיטתו שיש זיקה מהתורה גם לעניין איסור קרובות, אך לא לדעת החולקים וסוברים שרק לגבי נדרים יש זיקה.
אולי אפשר לומר שהמקור לכך הוא מהדין שהיא אסורה לשוק, וכפי שהובא למעלה מסתבר שהסיבה לכך היא שיש קשר מסויים בינה לבין היבם, ולכן אינה רשאית להינשא לפני תחלוץ ותנתק קשר זה. לפי רב הסובר בדף צב ע"ב שאין קידושין תופסים בה, כנלמד מהפסוק "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר", ניתן לומר שהמקור הוא מדין זה, כי בדרך כלל קידושין תופסים בחייבי לאווין, ולפיכך מסתבר שהטעם שכאן אינם תופסים הוא שהיא כבר תפוסה וקשורה ליבם. כמובא לעיל, הסבר זה יובן דווקא לפי שיטת הפני יהושע, שאין קידושין תופסים באשת איש משום שאין לה יד פנויה, שלא כדעת האבני מילואים.
אם המקור הוא מהתורה, נראה להטעים דין זה על פי המבואר ברש"י בקידושין (ד ע"ב ד"ה שכן זקוקה): "שכן זקוקה ועומדת – לזה מחמת קידושי המת, ואין ביאה באה אלא לגמור אבל קנין דמעיקרא לא". כבר נתבאר שמהסוגיא שם רואים שכולם מודים שישנה זיקה כלשהי מהתורה, והנה רש"י מנמק שאחיו המת כבר קידש אותה, כלומר, היבם נכנס לנעלי אחיו שכבר קידשה וקידושין אלו לא נתבטלו לגמרי אלא קיימים במידה מסויימת עבורו והוא רק צריך להשלים את הקניין.