גיורי וינה – הבהרת העובדות והמורכבות ההיסטורית/ הרב בועז הוטרר והרב צוריאל חלמיש | רבנים שונים | בית המדרש

קטגוריה משנית

1241

4 דק' קריאה

בגיליון "בשבע" בשבוע שעבר (1129), פרסם הרב נריה גוטל סקירה על ספרנו: " גיורי וינה – התהוותה של מחלוקת " (הוצאת מכון הר ברכה תשפ"ג), תחת הכותרת "גיורי וינה עומדים לדין". אנו מודים ומברכים על כל התייחסות עניינית לספרנו, ובעיקר לנושאים החשובים העולים ממנו. הסקירה נפתחה בארבע נקודות עיקריות שאנו חותמים עליהן בכל פה:
א. "צלילה מפורטת ודקדקנית למה שבאמת קרה תלמד, לדעת המחברים, שלא דובים ולא יער. לא במספר המתגיירים, שהופרז, לא בייחוס בורות ואי־שמירת תורה ומצוות לחלק מהאישים המגיירים, ובעיקר לא בכל מה שנוגע להליך הגיור, שלא היה מזולזל ו"חפיף" כפי שנטען. במילים אחרות: גם אם היה מקום לשיפורים, לא היה זה "בית חרושת לגיור", כביקורת שהוטחה".
ב. במסגרת המאבק בגיורים הושמץ קשות ובאופן בלתי נסבל הרב הגאון שמאי גינזבורג, מחבר "אמרי שמאי", כמו גם הרב אלתר שטיינמץ, הרב מרדכי קירשבלום ועוד, כולם תלמידי חכמים יראי ה' שפעלו לשם שמיים, בהתנדבות ותחת חסות רבנית. הם הושמצו בפומבי באופן איום על לא עוול בכפם.
ג. הרב איסר יהודה אונטרמן, הרב הראשי לישראל, ועמו גורמים נוספים ברבנות הראשית, עודדו גיור של עולים קודם בואם ארצה.
ד. פרשת גיורי וינה שהתרחשה בראשית שנות התש"ל (שנות ה-70), כפי העולה מן הספר, זיהמה את השיח הציבורי בענייני גיור. מאז ועד ימינו אלה: "השתרבבו לכל דיון פוליטיקה ותקשורת, תככים ותעמולה".

התמה המרכזית של ספרנו
אולם בסקירה נוסף ונטען כי חרף העובדה שהמחקר ממוסמך היטב, קוטלגו הרבנים בספר באופן בינארי של "טובים" (תומכי גיורי וינה) מול "רעים" (השוללים), וזאת בשל אנג'דה נסתרת של הכותבים לתמוך בגיורים מקלים. כראיה לכך הוזכרה שורת רבנים שהסתייגו ברמה זו או אחרת מגיורי וינה – הרב שאול ישראלי, הרב אליעזר גולדשמידט, הרב שמואל ברוך ורנר, הרב יצחק קוליץ, וכן רוב חברי מועצת הרבנות הראשית. הסקירה כרכה את כולם תחת קושיה רטורית ניצחת כביכול: האם כל הרבנים הללו הוטעו וטעו והושפעו מ"מניפולציות"?!
קשה להבין כיצד הוסקו מסקנות כאלה מן הספר. כדי להבהיר נקודה זו נציג תחילה בתמצית את התמה המרכזית של הספר, שכמעט לא זכתה להתייחסות בסקירה.
פרשיית גיורי וינה נעוצה בניסיונם ארוך השנים של רבנים ברבנות הראשית, במשרד הדתות ובסוכנות היהודית לפעול לגיור העולים כבר בחו"ל. מדוע לגייר טרם הגעה ארצה? החל מהעשור הראשון למדינת ישראל הלך והתברר לגורמים רבים, שמשפחות מעורבות עולות ארצה ונטמעות בארץ כ"יהודיות" ללא גיור. עניין זה לא נפתר במשך שנים, חרף ניסיונות כנים של הרבנות לגיור העולים, וכתוצאה מכך הצטברו בארץ משפחות רבות שבהן קרובי ישראל שאינם יהודים. משום כך גיבשו רבנים אלה מנגנון גיור עולים בשני אתרים ששימשו כתחנות מעבר למאות אלפי עולים, במרסיי שבצרפת החל מראשית שנות ה-60, ובווינה שבאוסטריה החל מסוף שנות ה-60. הרעיון המסדר שעמד ביסוד הדברים היה כי יש נכונות רבה יותר ופנאי משמעותי לגיור קודם העלייה.
עמדתה של הרבנות הראשית ביחס לגיור עולים בעודם בחו"ל הייתה מורכבת. הרב הראשי הרב אונטרמן, ועמו רבנים נוספים, תמכו מאוד בגיור בחו"ל. אולם כמה מן הרבנים התנגדו לכך, ובראשם הרב שאול ישראלי והרב אליעזר גולדשמידט. הפרקים הראשון והשני בספרנו עוסקים בכך בהרחבה.
בפועל, לשם אישרור הגיורים שנערכו בחו"ל הסתמכה הרבנות הראשית בארץ על הרבנים המקומיים באירופה. הגיורים במרסיי אושרו בגלוי בידי הרבנות בצרפת, אולם בווינה היה המצב מורכב יותר. בית דין לגיור בעיר הועמד ופעל בתיאום עם הרב חיים גרינפלד, רבה של קהילת אגודת ישראל במקום, סמכות רבנית שאיש לא פקפק בה. אולם תמיכת הרב גרינפלד הייתה רק מאחורי הקלעים, בחשאי ובלא חשיפת שמו, וזאת בשל המצב הקהילתי בעירו – מאבק בין קהילת אגודת ישראל ובין קהילת חסידי סאטמר. בית הדין לגיור בעיר פעל במשך כשנה ללא ערעור.
מה עורר את פרשת גיורי וינה? בפרשה זו התלכדו אינטרסים שונים, שהובילו יחד קמפיין כנגד הגיורים שנערכים בעיר בתואנה להליך גיור פיקטיבי ולא הלכתי. הנסיבות לכך היו מאבק הקהילות הפנימי בעיר והעמימות שליוותה את בית הדין בעיר (עמימות שלא איפשרה להציג את העובדות לאשורן בפני משלחת הרבנות לעיר, מועצת הרבנות הראשית וכלי התקשורת), ובעיקר המאבק החרדי לתיקון חוק השבות וסוגיית "מיהו יהודי" והגיור כהלכה.
על גבי קרקע פוריה זו, ניתן היה לחולל קמפיין מניפולטיבי, בהובלת פעילי ציבור נחושים ועיתונאים, אשר השחיר את הגיור בווינה ואת מערך הגיורים בחו"ל בכלל.

מענה פרטני לשאלות הרטוריות
לאור כל זאת נפנה לשורת השאלות הרטוריות שהציגה הסקירה. ראשית, הסקירה הביעה תמיהה, כיצד ניתן לטעון ש"רק בשל קבלת הלעזות והשמצות מופרכות" התנגד הרב שאול ישראלי לגיור עולים טרם בואם ארצה. אולם בספרנו מעולם לא נטען כך. להיפך, הראינו כי התנגדותו של הרב ישראלי לגיור עולים בחו"ל הייתה עקרונית, תקיפה ועקבית עוד לפני גיורי וינה. הרב ישראלי האמין כי הגיור צריך להתבצע בבתי הדין האזוריים בארץ בלבד, ועליו להיות ארוך ומעמיק. כל זה הוצג באופן בולט מן הפרוטוקולים של ישיבות מועצת הרבנות הראשית ומקורות נוספים.
שנית, הסקירה הגדירה את הרב אליעזר גולדשמידט כאחד מ"מקורביו של הראשון לציון הרב יצחק נסים", כראיה למתינותו. יש כאן התעלמות מההתנגדות העקבית של הרב גולדשמידט ליוזמות המקלות של הרב נסים בנושא הגיור, ופעילותו המרכזית מאחורי הקלעים ולפניהם לסיכול פתרון לפרשת גיורי וינה בדרך מתונה, בניגוד לאופן שבו פעל הרב נסים. הרב נסים אף הבהיר במפורש, במכתב לשר הדתות זרח ורהפטיג, כי חידוש הגיורים בווינה סוכל בידי רבנים שדרשו לשלוח לאירופה שלושה דיינים מן הארץ ולא כיוזמתו דיין אחד בלבד. ויש לציין שהרב גולדשמידט הוביל דרישה זו.
שלישית, בסקירה נטען באופן אפריורי כי לא ייתכן להעלות על הדעת שהרבנים שנשלחו לווינה, הרב שמואל ברוך ורנר והרב יצחק קוליץ, "הוטעו וטעו". אולם בספר הוקדשו עמודים על גבי עמודים לניתוח דקדקני של טיב החקירה של הרבנים, הדו"ח שחיברו, וביקורת מנומקת ויסודית עליו. בנוסף הובאו עדויות ממקורביהם על גישתם המחמירה בכלל בענייני גיור. בספרנו הודגש כי הוסתרה משני הרבנים העובדה שהרב גרינפלד סמך ידו על כל הליך הגיור בווינה. במובן צר זה הם אכן הוטעו.
רביעית, בסקירה נטען כי לדברינו "רק בשל מניפולציות" דרשו "רוב חברי מועצת הרבנות הראשית" רף גיור מחמיר. אלה דברים לא נכונים. בספר הודגש שוב ושוב כי הדיון אינו אם הרבנות תומכת בגיור מחמיר או מקל. זהו נושא הלכתי נפרד, וכלל לא ברור שרוב חברי הרבנות הראשית תמכו בגיור מחמיר.

הנושא המרכזי בספרנו הוא האם ההכרעה בשאלת הגיורים בווינה הושפעה מקמפיין רחב שהתבסס על השמצות שקריות. למעשה, השתדלנו להציג את עמדתה העקרונית של כל דמות שעסקנו בה בספרנו, ומניעיה האידאולוגיים לטובת העניין. על גבי זאת, נעשה מאמץ להסביר כיצד הופעלו כלים מניפולטיביים על אנשים שקולים וישרים, מנהיגי ציבור ורבנים חשובים. כלים מקצועיים כאלה אכן משפיעים, ומוטב ללמוד את דרכי פעולתם כדי לטייב את המדיניות הציבורית והשיח הציבורי.
מתוך העיתון 'בשבע'