אדם הראשון כנציג האנושות וכאיש פרטי | רבנים שונים | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
בראשית

קטגוריה משנית

3 דק' קריאה

האנושות בכללותה נבראה בצלם א־להים, והיא "טובה מאוד". האדם הפרטי לעומת זאת, נוצר עפר מן האדמה ומתחיל "לא טוב". זהו בתמצית ההסבר שברצוני להציע לאחת הסתירות המפורסמות בתנ"ך.
רבים וטובים עמדו על משמעות ההבדלים הרבים בין שני הפרקים הראשונים של ספר בראשית. האדם המתואר בפרק א' נברא ב'צלם א־להים', 'זכר' ו'נקבה', והוא נצטווה 'לפרות ולרבות', 'לכבוש' את העולם ולשלוט ('ורדו') בכל יצורי העולם. עליו נאמר 'טוב מאוד'. לעומתו, האדם המתואר בפרק ב נוצר 'עפר מן האדמה'. משימתו היא 'לעבוד' ו'לשמור' על 'גן עדן', ורק אחרי שהוא היה 'לבדו' וזה היה 'לא טוב', הוא הפך להיות 'איש' אשר בסוף מצא את עצמו ו'דבק' ב'אשתו'.
נשים לב למושגים השונים והמיוחדים המאפיינים כל פרק. בפרק א' האדם נברא, בפרק ב' הוא נוצר. יצירה היא מושג נמוך יותר מבריאה. בריאה זה יש מאין, יצירה - יש מיש. בבית הספר יש שעת יצירה, לא שעת בריאה. משתמשים בחומרים ויוצרים דבר חדש. ככה גם האדם בפרק ב נוצר עפר מן האדמה. מחימר. וה"גולם" הזה היה זקוק לנשמת חיים על מנת שהוא יוכל להפך ל... לנפש חיה. כלומר, האדם של פרק ב הוא נפש חיה. האדם של פרק א' הוא צלם א־להים. ואנחנו תמיד חיים את המתח הזה שבין 'צלם א־להים' ול'נפש חיה'.
האדם של פרק א' נועד לכבוש את העולם ולשלוט בו. הזוגיות שלו גם כן מכוונת למטרה זו - הוא מוגדר בצורה פונקציונלית כ"זכר" ו"נקבה" שנועדו להתרבות. לעומתו, האדם של פרק ב' נועד לעבוד. לשמור על מה שיש לו. הוא בורג במערכת גדולה יותר. יש לו מקום מוגדר בעולם - גן העדן הפרטי שלו. הוא לא שליט העולם ולא נועד לכבוש אותו. הוא נועד לעשות את שלו - לעבוד ולשמור על חלקת א־להים הקטנה שלו.
האדם של פרק א הוא "טוב מאוד". האדם של פרק ב מתחיל "לא טוב". הוא בודד. כל החיות שנוצרו אחריו, כנראה כדי להפיג את בדידותו, אינם ממלאים את החלל. הוא קורא להם שמות ומגדיר אותם כפי שהם - חיות. הוא עצמו אמנם לא ממש שליט עליון שצריך לשלוט על כל יצורי עולם, אך כנראה שהוא גם לא סתם חיה כמו שאר החיות שכמותו גם כן נקראות "נפש חיה". אז מה הוא האדם הזה? הוא אנושי. לא א־להים ולא חיה. הוא "איש". ואיש צריך "אישה". "אישה" שהיא למעשה חלק ממנו. וכשהוא פוגש אותה הוא מתלהב, כי הוא מצא את עצמו! וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי! לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת! בפרק ב' אין מקום למושגים של "זכר" ו"נקבה" שעניינם לקיים "יחסי מין", ('מין' = 'זן', 'סוג', 'כלל'), על מנת להוליד תולדות ולהפוך את בני אדם ל"צלם א־להים" השולטים במציאות. האיש והאישה מקיימים "יחסי אישות", ('איש' = 'פרט'). יש כאן זוגיות 'אישית' ולא 'מינית', והמטרה שלה היא העצמאות האישית - עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד. הבדידות הלא טובה הופכת לאחדות ועצמאות.
כיצד ניתן להסביר את הסתירה שבין פרק א לפרק ב?
לעניות דעתי יש כאן שתי נקודות מבט שונות, מקבילות, שלא מתנגשות:
פרק א עוסק באנושות בכללותה, ואילו פרק ב עוסק באדם הפרטי. פרק א עוסק בסיפור של המין האנושי ואילו פרק ב עוסק בסיפור האישי של האיש הראשון ואשתו. אם תרצו - פרק א מדבר על "האדם" (במלרע), ופרק ב מדבר על "אדם" (במלעיל). על האיש הספציפי ההוא.
פרק א מספר את סיפור הבריאה בכללותה ובסופו מקדיש כמה פסוקים גם לבריאת האדם. כלומר, נקודת המבט היא כללית, עולמית, והיא מתארת את יחסה של האנושות (או 'האדמיות') בכללותה אל העולם. מבחינה זו - האדם הוא צלם א־להים, והוא נועד להנהיג את העולם, וזה 'טוב מאוד'. כן. לפי התורה העולם הוא טוב והאנושות טובה. זה מה שמספר לנו פרק א. פרק ב לעומת זאת, מתמקד בסיפור המסוים של האיש הראשון ואשתו. בדרמה האישית שהיתה שם. בבדידות הלא טובה, במסע החיפוש, ובמציאה - מצא אישה מצא טוב!