- הלכה מחשבה ומוסר
- המאבק בין ה-2 ל-3
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
חלווה בת פרחה
מעשה שנכנסו זקנים אצל ר' דוסא בן הַרְכִּינָס לשאול לו על צרת הבת. אמרו לו: אתה הוא שאתה מתיר בצרות? אמר להם: מה שמעתם 'דוסא' או 'בן הַרְכִּינָס'? אמרו לו 'בן הַרְכִּינָס'. אמר להם: יונתן אחי היה זה שהתיר, בְּכוֹר-שָׂטָן הוא, ומתלמידי בית שמאי הוא, היזהרו ממנו, שלש מאות תשובות יש לו על צרת הבת שהיא מותרת. הלכו אצל יונתן בן הַרְכִּינָס. שלח ר' דוסא בן הַרְכִּינָס לאחיו וכתב לו, היזהר שחכמי ישראל נכנסין אצלך.
נכנסו אל יונתן בן הַרְכִּינָס וישבו לפניו, והיה מסביר להם ולא מבינים, מסביר להם ולא מבינים, החלו להתנמנם. אמר להם: מה אתם מתנמנמים?! החל להשליך עליהם אבנים. ויש אומרים בשער אחד נכנסו אליו ובשלושה שערים ברחו מפניו. שלח יונתן בן הַרְכִּינָס לאחיו ואמר לו: מה שלחת אלי בני אדם שצריכים ללמוד ואמרת לי עליהם שהם חכמי ישראל?!
חזרו הזקנים אל ר' דוסא בן הַרְכִּינָס ואמרו לו: מה אתה אומר בענין צרת הבת? אמר להם: על המדוכה הזאת ישב חגי הנביא והעיד שלשה דברים, על צרת הבת שתינשא לכהונה, ועל עמון ומואב שהן מעשרין מעשר עני בשביעית, ועל גירי תדמור שהן כשירין לבוא בקהל.
אמר: הרימו את עפעפי עיני כדי שאוכל לראות את חכמי ישראל. ראה את רבי יהושע וקרא עליו 'אֶת מִי יוֹרֶה דֵעָה' - זכור אני שהיתה אמו מולכת עריסתו לבית הכנסת בשביל שיתדבקו אזניו בדברי תורה. את רבי עקיבה וקרא עליו 'כְּפִירִים רָשׁוּ וְרָעֵבוּ' - מכירו אני שאדם גיבור בתורה הוא. ראה את רבי אלעזר בן עזריה וקרא עליו 'נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי' מכירו אני שהוא דור עשירי לעזרא ועיניו דומות לעיניו של עזרא. אמר רבי חנינה מצפורי אף רבי טרפון היה עימם וקרא עליו כאותו הכתוב שקרא על רבי אלעזר בן עזריה"
הדברים שמסופרים בירושלמי תמוהים ביותר:
א. מדוע ר' טרפון רוצה ומתאווה שיהיה לו צרת הבת כדי שישיא אותה לכוהן. האם ר' טרפון מתאווה שיקרה חס-ושלום אסון במשפחתו?! והקושיה קשה ביתר-שאת לאחת השיטות שמובאת בבבלי ולפיה ר' טרפון אמר: "תאבני, מתי תבא צרת הבת לידי ואשאנה (אייבם אותה)! האם ר' טרפון מתאווה חס-ושלום שאחיו-בשרו ימות כדי שיוכל לפסוק הלכה כשיטה מסויימת?!
ב. מה פשר התנהגותו המוזרה של רבי דוסא בן הַרְכִּינָס, מצד אחד הוא מזהיר מפני אחיו שהוא בְּכוֹר-שָׂטָן, ומצד שני הוא מסייע בידי אחיו, ומזהיר ומכין אותו לקראת המפגש עם חכמי ישראל?
ג. מה שארע אצל יהונתן בן הַרְכִּינָס תמוה ביותר. וכי תעלה על דעתך, שחכם מישראל משליך אבנים על חכמים אחרים?!
צריך להבין שהמעשים האלו אינם כפשוטם והם מדברים בשפה של סמלים שלקוחה מן התנ"ך.
ה"שלוש" ו"צרת הבת"
המחלוקות שבין בית הילל לבית שמאי אינן שונות בעיקרן משאר המחלוקות שבין חכמי ישראל. אולם פעמים שמושג הלכתי שבית הילל ובית שמאי נחלקו לגביו - נושא גם אופי סמלי; ואזי מתוארים אירועים קיצוניים שהתרחשו במהלך המחלוקת. בירושלמי (שבת פ"א ה"ד) מתוארת מחלוקת בין בית הילל ובית שמאי שהתפתחה למלחמה:
במאמר "מלחמת בית הילל ובית שמאי" התבאר שהתיאור הקיצוני הוא כלי של חז"ל שנועד לרמז לנו שצריך להתייחס למשמעות הסמלית של מושג הלכתי שהוזכר בו, ולא למשמעות ההלכתית שלו; וכך נוכל להבין את עומק המעשה. כאשר חז"ל אומרים "אותו היום היה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל" הם מרמזים שהמחלוקת שבין בית הילל ובית שמאי קשורה למשמעות הסמלית שיש לחטא העגל. הפרשן הפשטן האבן עזרא כבר כתב שעם ישראל לא חטא ב"עגל" בעבודה זרה ממש, אלא של"עגל" יש משמעות סמלית. המעשה ב"צרת הבת" מובא בירושלמי כדי להסביר את הנטייה של בית שמאי אחר היסודות שגרמו חטא העגל.
המעשה מדגיש את המספר שלוש. ליונתן בן הרכינס יש " שלש מאות תשובות" בהיתר צרת הבת; הזקנים ברחו מפניו ב" שלושה שערים"; וחגי הנביא "העיד שלשה דברים". במאמר הקודם "ה'מהפך' של בבא בן בוטא" הובא מעשה אחר במחלוקת חריפה שהתגלעה בין בית הילל ובית שמאי שגם בו בלט המספר שלוש (שלושת אלפים טלאים). והתבאר שהמספר שנים מסמל בתנ"ך את העיסוק בתורה ובתפילה ואילו המספר שלוש מסמל את העיסוק בענייני העולם הזה 1 . והתבאר שסביב מתן תורה וחטא העגל קיים מתח בין המספר "שנים" ( וּשְׁנֵי לֻחֹת הַבְּרִית עַל שְׁתֵּי יָדָי) לבין המספר "שלוש" (וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ). המעשה ב"צרת הבת" מדגיש את המספר "שלוש" כדי לרמז לנו שהיתר "צרת הבת" מרמז ל"היתר" להחשיב את העיסוק בענייני העולם הגשמי.
"הבת" ו"צרתה"
בספר קהלת (ט, ט) נאמר: "רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ...". הכתוב מזכיר " חַיִּים " ומזכיר " אִשָּׁה ". חז"ל דרשו שכוונת הכתוב " חַיִּים " היא לאומנות שמפרנסת את האדם, ולמדו משם שקיימת חובה על האב ללמד את בנו גם אומנות שתפרנס ותחייה אותו (קידושין דף ל, ב):
אם נעמיק בדברי חז"ל נוכל להסיק שאפשר שיהיו לאדם בנוסף לאשתו הממשית גם נשים סמליות. האישה הסמלית הראשונה היא התורה שהכתוב מכנה אותה " אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ". אולם הכתוב ממליץ להוסיף אל ה" אִשָּׁה " הזו גם את ה"אומנות". ונמצא שה"אומנות" היא "צרתה" של ה"תורה". האומנות היא האשה הסמלית השניה.
התורה נמשלה אצל חז"ל גם לבת של בורא העולם: "בת מלך זו תורה" (אוצר המדרשים, אייזנשטיין עמוד ת"נ). ונמצא שיש לו לאדם את האשה הסמלית האהובה - " בת -המלך" שהיא ה"תורה", וגם את "צרת-הבת" שהיא ה"אומנות". היתר "צרת הבת" משמעותו היא ההיתר לעזוב את ה"תורה" ולעסוק באומנות ובשאר ענייני העולם הזה שהם נצרכים לאדם הפרטי או לעם ישראל בכלל.
רבי דוסא בן הרכינס ואחיה השילוני
מהתיאור של ר' דוסא בן הרכינס בירושלמי עולים שלושה מאפיינים חשובים:
א. רבי דוסא בן הרכינס הוא דמות מורכבת שנוהגת באופן כפול. מצד אחד הוא מגנה את אחיו וקורא לו "בְּכוֹר-שָׂטָן"; אך מצד שני הוא רוצה שאחיו ינצח את הזקנים, והוא מכין אותו לקראת המפגש עימם. מצד אחד רבי דוסא בן הרכינס מתנגד לכך שה"היתר" יקרא על שמו; אבל מצד שני הוא רואה צורך גדול ב"היתר" הזה ולכן הוא מסייע לאחיו לנצח את הזקנים שמתנגדים ל"היתר".
ב. רבי דוסא בן הרכינס מעיד היכן ישב חגי הנביא, והוא מעיד שעיניו של עזרא נראו כעיניהם של ר' אלעזר בן עזריה ושל ר' טרפון. המעשה מגלה שר' דוסא בן הרכינס היה מבין יוצאי גולת בבל שהקימו את הבית השני, והוא האריך ימים עד אחר חורבנו.
ג. לר' דוסא בן הרכינס יש קשיי ראייה מחמת זקנה.
שלושת המאפיינים החשובים האלו נמצאים גם אצל הנביא אחיה השילוני שהמליך את ירבעם למלך על ישראל; וירבעם החטיא אח"כ את ישראל ב"עגל הזהב". באהרון נאמר (שמות לב, ג-ד):
כלל ידוע הוא - שאסור לאדם ללכת יחד עם יועצים רשעים וכל שכן לשבת עימם 2 , ואף על פי כן, אחיה השילוני הסכים אף הוא לקבל את הסיכון שבישיבה המשותפת עם יועץ רשע. וסופו שהחטיאו אותו וגם הוא חתם על הכתב שיש לקבל את הוראותיו של ירבעם ואפילו יצווה לעבוד עבודה זרה. ואמנם אחיה השילוני לא התכוון להתיר את ה"עגל" של ירבעם, אבל הוא חתום על ה"היתר" הזה. רבי דוסא בן הרכינס חוזר על מעשיו של אחיה השילוני. אחיו יהונתן שהוא מכנה אותו "בכור שטן" הוא זה ש"מתיר" את "צרת הבת", אבל ר' דוסא מסייע לו לעמוד בקיום ה"היתר" הזה. השמועה שהגיעה אל הזקנים - שר' דוסא בן הרכינס עצמו הוא המתיר – אינה משוללת יסוד!!
אחיה השילוני היה מיוצאי מצרים והאריך ימים עד ימי אליהו הנביא 3 ; ור' דוסא בן הרכינס דומה לו הוא היה מיוצאי גולת בבל והאריך ימים עד אחר חורבן הבית השני. ירבעם מקים את "עגלי הזהב"; ואחיה השילוני, שהוא מיועצי המלך אינו מתגד לכך ברבים. ור' דוסא בן הרכינס דומה לו - וגם הוא שותק ברבים ביחס למעשי אחיו "בְּכוֹר-השָׂטָן".
נאמר על אחיה השילוני (מלכים א יד, ד) "וַאֲחִיָּהוּ לֹא יָכֹל לִרְאוֹת כִּי קָמוּ עֵינָיו מִשֵּׂיבוֹ:" ור' דוסא בן הרכינס דומה לו וגם הוא אינו יכול להרים את עפעפי עיניו מרוב זקנתו. קשיי ראייה כאלו, שמצריכים את הרמת עפעפי העיניים, מוזכרים במדרש (פסיקתא רבתי (איש שלום), ג, ביום השמיני) גם ביחס ליעקב אבינו:
" 'וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן' (בראשית מח, י) – אמר ר' יהודה: כמשמעו של מקרא, שריסי עיניו כבדו מזוקן והיו דבוקים זה לזה וכשהיה מבקש לראות היה תולה אותם. אמר לו רב נחמן: חס ושלום! מהו 'לֹא יוּכַל לִרְאוֹת' (שם) שנסתלקה ממנו רוח הקודש, ... שצפה שני עגליו של ירבעם שהוא מטעה את ישראל ואומר להם 'הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל'."
רב נחמן סבור שקשיי הראייה של יעקב הם רוחניים והם נגרמו בגלל ירבעם. אולם ר' יהודה סבור שירבעם לא רצה להטעות את ישראל בעבודה זרה ממש; ולכן אין זה מסתבר שקשיי הראייה של יעקב היו רוחניים ובגלל ירבעם. ולפיכך, ר' יהודה מסביר שהקושי של יעקב היה גשמי, אותו קושי שמוזכר גם אצל ר' דוסא בן הרכינס, - והוא הצורך בהרמת עפעפי העיניים.
"בְּכוֹר שׁוֹרוֹ" ו"בכור שטן"
ה"עגל" מסמל את דרך עבודת ה' שמיוחדת למשיח בן יוסף, וכן מצאנו בזוהר (רעיא מהימנא, ג, פנחס דף רנב, א) וזו לשונו בתרגום חופשי:
שני המשיחים מסמלים שתי דמויות שדרכם תבוא הגאולה. במדרש תהלים (ס, ג) נאמר: "לעתיד לבא אני מושיעכם על יד משיח בן אפרים, ועל יד משיח בן דוד משבט יהודה". והמדרש ממשיך ודורש: " 'וְאֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי' שקיבל עול המלכות - תחילה, ואחר כך 'יְהוּדָה מְחֹקְקִי' (שם) זה משיח בן דוד". משיח בן יוסף (אפרים) מופיע תחילה (בכורה) והוא מסמל גאולה בכוח האדם ולא מתוך בטחון בניסי הקב"ה, ואילו משיח בן דויד מסמל גאולה מתוך אמונה בנפלאות הקב"ה. וכן מבואר בתהלים (עח):
כאשר ישראל אינם בוטחים בנפלאות הקב"ה אלא בכוחו של האדם - הם קרויים "אפרים". "משכן שילה" ו"אפרים" מסמלים גאולה בכוח זרועו של האדם – "אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם ". אולם הקב"ה נטש את הגאולה בכוחו של האדם והוא העביר את ה"בכורה" למשיח בן דויד כמבואר בתהלים (פט, כא-כט) - "מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי בְּשֶׁמֶן קָדְשִׁי מְשַׁחְתִּיו:... אַף אָנִי - בְּכוֹר אֶתְּנֵהוּ עֶלְיוֹן לְמַלְכֵי אָרֶץ:".
לאחר ששלמה המלך חטא, ה' הקים לו שלושה מתנגדים, לשנים מהם, להֲדַד הָאֲדֹמִי ולרְזוֹן בֶּן אֶלְיָדָע, הכתוב קורא במפורש - "שטן" 4 ; אולם המתנגד השלישי יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אינו מקבל את התואר "שטן" 5 ; למרות שהוא היה המתנגד המסוכן ביותר. לירבעם יש חשיבות עצמית חיובית; ולא רק מתוקף היותו מתנגד (שטן) לשלמה. החשיבות העצמית של ירבעם היא מתוקף היותו "בכור"; ירבעם שבא מיוסף הוא "בְּכוֹר שׁוֹרוֹ". הכנוי "בכור-שטן" מרמז לדמותו של ירבעם, שמצד אחד הוא "שטן" לבית דויד, ומצד שני הוא "בכור" מצד עצמו. אחיה השילוני המליך את ירבעם "בכור שטן" למלך על ישראל. ובמעשה שבירושלמי ר' דוסא בן הרכינס מכנה את אחיו "בכור שטן", והוא מסייע בידו.
גם השם "יונתן" מסמל את המלכות הנגדית למלכות בית דויד, וכפי שאמר שאול לבנו "יונתן" (שמואל א כ, ל-לא): "וַיִּחַר אַף שָׁאוּל בִּיהוֹנָתָן וַיֹּאמֶר לוֹ בֶּן נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת ... כִּי כָל הַיָּמִים אֲשֶׁר בֶּן יִשַׁי חַי עַל הָאֲדָמָה לֹא תִכּוֹן אַתָּה וּמַלְכוּתֶךָ".
שלשת השמות - "יונתן", "בכור", ו"שטן" - מופיעים בתנ"ך במקומות שונים, והמשותף להם שהם הצד הנגדי למלכות בית דויד. והאגדה בוחרת בהם כדי לרמז לדמותו של משיח בן יוסף שהוא נגדי לדמותו של משיח בן דויד.
דעת הירושלמי על ירבעם ועגלי הזהב
בספר דברי הימים (ב יג, ג-כ) מסופר על קרב שהתרחש בין אֲבִיָּה בן רחבעם לבין ירבעם. הקרב החל בנאום של אֲבִיָּה אל ירבעם וחיילי ממלכת ישראל והסתיים במפלה של ממלכת ישראל. הירושלמי (יבמות פט"ז ה"ג) מתייחס לנאום ולסיום הפרשיה שם, וזו לשונו בתרגום חופשי:
הירושלמי מגלה שכוונת ירבעם לא היתה שונה מכוונת אהרון הכהן, ושניהם לא עשו את ה"עגל" כדי שיהיה עבודה זרה. ואמנם, בני יהודה "נִשְׁעֲנוּ עַל ה' אֱ-לֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם" באותו הקרב, ולכן הם ניצחו את ממלכת אפרים שנשענה על כוח האדם. אבל חטאו של המלך אֲבִיָּה היה גדול מאוד, ולכן הוא זה שמת במגיפה. אֲבִיָּה חשד ברבים - שכוונת ירבעם בהקמת העגל היתה לשם עבודה זרה, והוא ביזה את אחיה השילוני שהיה מתומכי ירבעם. ולפיכך, אֲבִיָּה הוא זה שמת במגיפה.
ואמנם הירושלמי קשה לכאורה. שהרי אחיה השילוני עצמו הוכיח את ירבעם על שהקים עגלים לעבודה זרה (מלכים א יד, ט): "וַתָּרַע לַעֲשׂוֹת מִכֹּל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ וַתֵּלֶךְ וַתַּעֲשֶׂה לְּךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּמַסֵּכוֹת לְהַכְעִיסֵנִי וְאֹתִי הִשְׁלַכְתָּ אַחֲרֵי גַוֶּךָ". אלא שהירושלמי מבדיל בין תוכחתו של אחיה השילוני לבין תוכחתו של אֲבִיָּה. תוכחתו של אחיה השילוני היתה לאשתו של ירבעם שבאה אליו, והיא נעשתה בחדרי חדרים. ובמהלך התוכחה אחיה השילוני הביא את כוונתו של ירבעם לידי קיצוניות – כאילו כוונתו היתה לעבודה זרה ממש; אך כוונת ירבעם לא היתה באמת לעבודה זרה. ואמנם היו בישראל שנכשלו והתייחסו לעגלים של ירבעם כאל עבודה זרה, אבל החטאת-הרבים הזו מוזכרת גם אצל אהרון (שמות לב, כא): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה כִּי הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה".
כוונת ירבעם היתה למתן הבכורה לכוחו וליוזמתו של האדם 6 . הכוח הזה הוא כוחו של משיח בן יוסף שהסמל שלו הוא ה"עגל", ולפיכך הוא הקים " עֶגְלֵי זָהָב ". חטאו הגדול של ירבעם היה שהוא לא הקשיב לצווי התורה – שלא לחזור על טעותו של אהרון, ושלא להקים "עגל". 7 לעומת זאת, אֲבִיָּה מלך יהודה ייחס לירבעם כוונה לעבוד את עגלי הזהב עצמם. ומה שמותר לאחיה השילוני לומר על ירבעם בחדרי חדרים – אסור לאֲבִיָּה לומר על ירבעם ברבים. ולכן אֲבִיָּה מלך יהודה נענש ומת במגיפה.
בסיכום חלק א' של המאמר נוכחנו לראות שאגדת הירושלמי מרמזת שהמאבק בין בית הילל לבין בית שמאי הוא מאבק בין שני כוחות שקיימים בעם ישראל, הכוח הרוחני והכוח הגשמי. שלשת השמות - "יונתן", "בכור", ו"שטן" - מופיעים בתנ"ך במקומות שונים, והמשותף להם שהם הצד הנגדי למלכות בית דויד. והירושלמי משתמש בסמלים שלקוחים מן התנ"ך כדי לרמז שהמאבק בינם בא לידי ביטוי גם במאבק שבין ממלכת יהודה לבין ממלכת אפרים; ושזו מחלוקת מתמשכת.
5 תגובותב3 דיונים
א אבי חזן |כ"ה חשוון תשפ"ב בעניין הדרוש הנפלא של צרת הבת
וואהו נפלא! האם אפשר לומר מה שלא הבינו רבי עקיבא ורבי יהושע וכו' את יונתן בן הרכינס היה בעצם שהם היו יותר שייכים בנשמתם למשיח בן דוד ולכן לא הסכימו ולא הבינו את דברי יונתן בן הרכניס שנמשך יותר מנשמת משיח בן יוסף? והאם באופן כללי בגלל שמשיח בן יוסף הוא רומז על החלק הגשמי של כוח האדם האם בגלל זה הוא מאוד רדוף והם לא יכול להבין את הפעולות שלו? תודה
מ מרדכי הוכמן |כ"ה חשוון תשפ"ב במענה לתגובה
אכן נכון. רבי עקיבא ורבי יהושע מתוארים כמי שלא הסכימו עם יונתן בן הרכינס משום שנשמתם היא משורש משיח בן דויד.
ש שי כהן |ה' כסלו תשפ"ב שורש מחלוקתם ההיסטורי והנעלם בעניין צרת הבת
היה נראה לחדש שעומק מחלוקתם של ב"ה וב"ש נעוץ במחלוקת יסודית יותר שהייתה בימי בית שני . כידוע שהצדוקים (ככה"נ עפ"י מסורת כהנית כלשהי ) נהגו איסור ערווה גמור בבת האח . יתכן שבית שמאי מתירים את צרת הבת מכיון שהם סוברים בדבר זה כדעת הצדוקים וממילא אין הקידושין תופסין בבת אחותו וממילא הצרה היא כצרת ערוה גמורה שחייבת ביבום וחליצה . ומכיון שכבר נהגו כל ישראל היתר גמור בבת האח לא רצו חכמים להזכיר העניין רק ברמז . דוק ותשכח .מגלה עמוקות מגיד נסתרות .
הנס של השמן המיוחד של יעקב אבינו
ראש השנה בשבת: מה מחליף את התקיעות?
מהי המצווה "והלכת בדרכיו"?
לאן המריבות בתוך עם ישראל מובילות אותנו?
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
איך נהנים כשעובדים קשה?
פיתרון יוסף לחלומו של פרעה
הפסוק המיוחד והמשונה בתורה
מה צריך לעשות בשביל לבנות את בית המקדש?
הקשר בין ניצבים לראש השנה
איך נראית נקמה יהודית?