התרבות המערבית - מה לקבל ומה לדחות? | רבנים שונים | בית המדרש

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

אליהו בן הדרה

8749

5 דק' קריאה

היום השתבשו לי כל התוכניות. כבר שבועיים, אני עובד לארגן את פעילות ומסיבות חנוכה. בתור רכז חברתי טרי, זו עבודה קשה בשבילי. ארגנתי שורת סדנאות והרצאות יפהפיות על חנוכה, שיתפסו את כל הבוקר. אבל היום באו כמה חבר'ה ואמרו, שחייבים שיהיה גם חלק "תרבותי" - הצגה, סרט או משהו כזה. כמובן, הכל ברוח היהדות. מה, אצטרך לארגן הכל מחדש? בעצם, בחנוכה לא נלחמנו כנגד ה"תרבות" הנוכרית? מה לקבל מהתרבות המערבית ומה לדחות?

בחיצוניות ולא בפנימיות
הרב יוסף טולידאנו שליט"א - רב המועצה המקומית גבעת זאב
את התשובה לדילמה, מה לקבל ומה לא לקבל מהתרבות המערבית-האירופית, נוכל לקבל מימי החנוכה. שנינו: "כשנכנסו יוונים להיכל - טמאו כל השמנים" (שבת כ"ב.). הצרה בימי מתתיהו הייתה, שרוח יוון ותרבותה חדרה להיכל, לשטח הפנימי, וטימאה כל השמנים שבהיכל. כלומר, גרמה טומאה לשמן הטהור של רוח ישראל.
זהו שורש המאבק בתקופת החשמונאים. היוונים ומשתפי הפעולה עימם, המתייוונים, ביקשו להחליף את מסורת התורה בתרבות יוון. טענתם הייתה, שעם כל ההערכה למסורת, אין עם ישראל צריך להתנגד לדרישות היוונים להשליט בישראל את התרבות "המתקדמת". לדעתם יש כאן מלחמת תרבות רגילה, שלא כדאי בשבילה לסכן את קיומו של עם ישראל ולהפסיד את ההטבות הרבות שהאימפריה היוונית עשויה להעניק לעם ישראל.
לעומתם, טענו החשמונאים, שיש כאן טעות בהבנת מהותו של עם ישראל. לא ככל העמים בית ישראל. בכל אומה ולשון אפשר להחליף תרבות בתרבות מבלי לגרום כל נזק לאומה עצמה. מה שאין כן עם ישראל, אין אומתנו אומה אלא בתורותיה, ואם חס ושלום תחדל אי פעם התורה להתקיים בעם ישראל, לא רק שלא ייווצר חלל ריק שאפשר למלאו בתכנים אחרים, אלא אם "מים אין בו - נחשים ועקרבים יש בו". העדר התורה יביא לחורבן בלתי הפיך והעם יִדרדר לשחיתות ולפורענות יותר מכל העמים גם אם יאמץ לעצמו את ה"מתקדם" שבתרבות האנושית. על כן המאבק עם היוונים אינה מלחמת תרבות אלא מלחמת קיום, מלחמה רוחנית לחיים או למוות.
אולם, בכל זאת ישנם חלקים שאפשר לקבל מהתרבות הכללית, שהרי שנינו "יפיפותו של יפת יהא באוהלי שם" (מגילה ט'), ברם זה רק באוהל, בשטח החיצון של הבית, לא כן ההיכל - הוא מיוחד לפנימיות, שם לא יקרב זר, שם צריך להישמר רוחו של שם, רוחו של ישראל בטהרתו.
בשטח המדע והטכנולוגיה יש מקום להיעזר על ידי חכמת הגויים ותרבותה, "יש חכמה בגויים"! (איכה רבה ב'). לא כן בשטחים הפנימיים של תורת ישראל, תורת המוסר והשקפת העולם, כאן גישת חכמי אומות העולם ותרבותם, יכולה לגרום נזקים חמורים, יסודות העולם הרוחני שלהם שונים לגמרי ומסוכנים הם לרוח ישראל, ומאותה חכמה יוונית הזהירונו חז"ל.
וכדברי מרן הנזיר בספרו הגדול קול הנבואה (עמ' ל"ז): "תורת ישראל ברורה ומיוחדת למחשבה העברית הדבקה בתלמודה וקיום מצוותיה. פריקת עול תורה, והספק בעיקרה הגדול, המצוי לכמה מצעירי בני הדור החדש, בא מתוך הסתגלות להגיון המערבי האלילי, הזר, הקורע נשמת חיי העם. לפיכך מי מבני ישראל השב לדעת כבוד חייו המבקש דעת אלוקים באמת, זקוק לתשובה לרוח חדש, רוח חכמה ובינה ממקור נשמת ישראל לתשובה, לתורה ולהגיון תלמודה, ההיגיון השמעי הנבואי".
"יפת אלוקים ליפת וישכון באוהלי שם" (בראשית ט', כ"ז), אומר המדרש (בראשית רבה ל"ו): "אף על פי שיפת אלוקים ליפת, שבנה כורש שהיה מבני יפת בית שני, לא שרתה בו שכינה". יופי בלי השראת שכינה, והיכן שרתה? במקדש ראשון שבנה שלמה, שהיה מבני שם (רש"י).
יפת - לשון יופי, אבל השראת שכינה וקדושה יש רק לישראל, שאין השכינה שורה אלא על המשולל מהכיעור ההוא, וקדוש יאמר לו כל הכתוב לחיים.

ידיעות מערביות ולא תרבות
הרב שמחה שטטנר שליט"א - מיתר
"אם יאמר לך אדם יש חכמה בגויים תאמין. יש תורה בגויים אל תאמין, דכתיב מלכה ושריה בגויים אין תורה..." (איכה רבה ב').
שואל ה'שם משמואל' בפרשת וישלח: למה לא הזכיר המדרש, אם יש דעת בגויים? ועונה - כי בגויים אין דעת. ומבאר את טעם הדבר: הדעת עניינה (כפי שמבואר בספרים הקדושים), חיבור השכל שבמוח במדות שבלב שיהיו מאוחדים כאחד. כלומר, שבעקבות השכלת השכל יש לנו הרגשות והתפעלות בלב. מידה זו לא קיימת באומות העולם, מפני שגם אם יש חכמה אצל הגויים, מכל מקום זו לא חכמה שמשפיעה על המידות והרגשות שבלב.
מתוך דבריו נשמע, כי מאומות העולם אפשר לקחת רק ידיעות בלבד. כלומר כל התפתחות מדעית או טכנולוגית ודאי שאפשר לקחת מהם, כי הם שייכים לבחינת השכל. אולם תרבות הרי איננה רק שכל טהור, היא לא רק עניין של ידיעות בעלמא. תרבות זוהי מהות של חיים, תרבות זה תוכן פנימי של חיים, תוכן המותאם למהות הנפשית הפנימית בתפיסה שלימה וכוללת של אותה האומה.
תרבות חייבת לחבר את כל מידות הלב והשכל. חיבור זה יכול להיעשות רק על ידי הדעת, שהיא המידה המחברת ומקשרת את מידות הלב עם מידות השכל. אולם, אומות העולם שמשוללות יסוד זה של דעת, כלל אינן מסוגלות לייצר תרבות.
ממילא צריך לומר כי עצם הביטוי תרבות המערב, הוא ביטוי מוטעה, שהרי לא שייך כלל לדבר במושגים של תרבות אצל אומות העולם. הנהגת אומות העולם אינה מבטאת תפיסה שלימה של כל המהות הפנימית של אותה האומה. זו הנהגה פרטנית ומקרית, הנובעת משום חסרון הדעת. יתר על כן, כיון שאין שום יחס התאמה או קשר בין האומה הישראלית שמקורה בקודש לבין אומות העולם שמקורן בטומאה, ודאי הוא שאין מה להעתיק או לקחת מאומות העולם במה שמכונה תרבות, אלא רק ידיעות יבשות בעלמא.

המפתח לאיזון נכון
הרב שלמה בן אליהו שליט"א - רב המועצה האזורית מטה אשר
על הפסוק "יפת אלוקים ליפת וישכון באוהלי שם", דורשים חז"ל - "יפיפותו של יפת תשכון באוהלי (=בתי הכנסת) של שם", והכוונה לאומנות ולקישוט הלקוחים מתרבות יוון. מכאן אנו למדים שישנה אפשרות לקבל ולהשתמש בתרבות שאיננה שלנו.
אולם, הבא ללמוד מהתרבות המערבית, חשוב שיזכור שחיינו בנויים על איזונים נכונים בכל פרט בחיים. מחד - עלינו ללמוד מניסיונו הכושל של אלישע בן אבויה, שעליו מספר התלמוד הירושלמי שבשעה שהיה קם מן הלימוד, ראו תלמידיו כי "ספרי חוכמה יוונית נושרים מכיסו". אלישע בן אבויה למד מספרי התרבות הנאורה בזמנו, וסופו שכפר. לעומתו, על תלמידו האהוב רבי מאיר בעל הנס, נאמר: "רימון מצא, תוכו אכל קליפתו זרק". רבי מאיר למד מאלישע בן אבויה, אך ידע להפריד בין החלקים הטובים לחלקים המקולקלים, ויהי רצון שנזכה ללכת בדרכו ולאורו המאיר של רבי מאיר, ונדע לבור מהתרבות המערבית רק את הדברים הטובים.
לא משה מזיכרוני מהלומה תרבותית מצמררת, שפקחה לי את העיניים בהיותי רב צעיר הבא מעולם הישיבות. פעם נדרשתי להשתתף ולהספיד בהלוויה, אך לא מצאתי שום מילים להספיד ולדבר על רוחה של הנפטרת, כאשר כל המספידים שלפניי דיברו על יופיה של הנפטרת, הבלורית, הקוקו והסרפן. בחברה שהאדם נמדד לפי גופו וכספו בלבד, קשה מאוד לדבר על הרוח והנשמה.
תרבות המערב האֵדירה את החומר בצורה קיצונית, והאדם נמדד לפי חיצוניותו או חשבונו בבנק. לצערנו, חלחלה אט אט תודעה זו לכל שכבות הציבור, כאשר הולכת ונדחקת לה רוח הקדושה והטהרה הנובעת ממקורות היהדות, שהיא התרבות שלנו.
אם כך, המפתח לקליטה נכונה של החלקים הטובים בתרבות המערב, הוא איזון נכון בין יחסנו אל החומר ויחסנו אל הרוח. את סוד האיזון יגלו לנו רבותינו שבכל דור, היודעים להניח את המסנן והמחיצה בפני התרבות החיצונית . כך נזכה ללכת בדרכו של רבי מאיר, ש"רימון מצא, תוכו אכל וקליפתו זרק ".