- שבת ומועדים
- חנוכה בראי דורנו
207
את הקריאה הזו כבר פגשנו קודם לכן; מתתיהו משתמש באותה קריאה שבה השתמש אבי שבט לוי, משה רבנו, בחטא העגל (שמות לב, כו). מעניין להבחין שבשני המקרים הקריאה מכוונת למאבק פנימי. ישנה הופעה של עבודה זרה, ויש צורך במאבק פנימי נגד הרוח הרעה של עבודה זרה שיש בישראל.
התמודדות עם רוחות
אפשר לשאול: איך ייתכן שהחשמונאים מנצחים רוח יוונית על ידי מלחמה? בשביל לנצח רוח צריכים רוח אחרת! איזו רוח הביאו החשמונאים, שמכוחה ניצחו את רוח יוון?
הגר"א מפרש פירוש נפלא שקשור לעניין הזה, על הפסוק במשלי (א, כג): "תָּשׁוּבוּ לְתוֹכַחְתִּי הִנֵּה אַבִּיעָה לָכֶם רוּחִי אוֹדִיעָה דְבָרַי אֶתְכֶם".
יש שלושה סוגי התמודדויות: פתיים, לצים וכסילים. מה מייחד כל אחד מהם? אומר הגר"א: שלוש הכתות הללו מורכבות מאנשים שמרחיקים את עצמם מהתורה. הפתי מרחיק את עצמו מהתורה כי יש לו יצר הרע גדול מאוד. 'פתי' מלשון פיתוי – הוא מתפתה מיצרו ואז הוא חוטא. הלץ אינו בעל תאווה גדולה מאוד, אבל הוא נוטה לבטלנות, הוא אוהב לשבת ולדבר בשביל לדבר. זו מעין רוח סתמית ללא ייעוד או מטרה. והכסיל הוא מי שאינו רוצה ללמוד ולדעת. והגר"א אומר איך להתמודד עם כל אחת ואחת מהכתות הללו:
כנגד הפתאים יש להשתמש בתוכחה. צריך להילחם ביצר הרע, לשבר את התאווה. "תשובו לתוכחתי".
כנגד הלצון – "הנה אביעה לכם רוחי". כשאדם רוצה משהו, נותנים לו עוד רוח ממרום; אם הוא רוצה לפעול וליצור נותנים לו עוד רוח של מרץ ופעלתנות, ואם הוא רוצה לצון ודיבורים ומזה יש לו נחת רוח, ייתנו לו עוד רוח בשביל זה. "מצווה גוררת מצווה ועבירה גוררת עבירה" (אבות ד, ב). הלצון הוא הפך התורה – כל עניינה של התורה הוא רוח של קדושה, שיש לימוד, שיש ניצול זמן, וכנגד זה הלצון משמעותו לדבר דברים בטלים. אי אפשר להילחם ברוח בטלה, רוח לא מנצחים עם מקלות. אם רוצים באמת לגבור בשורש על רוחות סתמיות שאין בהן תוכן אמיתי, הדרך לעשות את זה היא לא על ידי שבירה ומלחמה, אלא צריך רוח אחרת. רוח הקודש, רוח של תיקון, רוח גבורה, רוח של תורה. על ידי הרוח הזו אפשר באמת להופיע את הגאולה.
ולגבי הכסילים, ששונאים את התורה כי הם לא מבינים אותה, יש צורך להסביר להם יותר, לקרב אותם – "אודיעה דברי אתכם".
כיצד לנהל מאבק רוחני
יש השקפה שאומרת שככל שנילחם יותר בצללים וברע – כך נהיה יותר עובדי ה'. ככל שנהיה יותר קנאים – נהיה יותר דבוקים בריבונו של עולם. על פניו, זו נראית מחשבה נכונה.
מרן הרב בעין אי"ה 1 מתייחס לדברי רב (שבת כא, ב), שניתן להשתמש בחנוכה באותם נרות ושמנים שאין להשתמש בהם בשבת. מרן הרב לוקח את אותה הלכה, ומעביר אותה לרובד הרוחני-רעיוני:
השמן הטהור, שמנה של תורה, והפתילות הטהורות המאחיזות בהן אורה של תורה יפה, המה נחלת ישראל באמת. אמנם יד ד' נטויה על עמו שלא לעזבנו גם בעבדותנו, והוא שוכן אתנו בתוך טומאתנו. על כן כדי לקיים את האומה בכל ימי נדודה בגלות החיל הזה, שאין אתנו נביא ולא יודע עד מה, ועל ידי ההתערבות בין הגוים נשמע בבית יעקב דעות רבות נשאבות מחכמת האומות, וכדי שאותן הדיעות לא ישכיחו אור תורה מישראל – כי מצד הגלות והשפלות הלאומית ימשך האדם אחרי הדיעות המפורסמות בין אומות העולם ששעתן מצלחת אף על פי שאין להן בירורים, וכרוב הדיעות המופשטות הן רק נטיות ואומדנות בעלמא – בכל זאת היתה יד ד' את עבדיו, ובכל דור ודור קמו חכמי ישראל לחזק את אור התורה דוקא על פי אותן הדיעות הנכריות, אף על פי שאין אחריותן עלינו, ואינן דומות כלל לאור ד' של תורת אמת שהיא אמת נצחית ואור קיים לעד.
אמנם הדיעות המתחדשות לפי רוח בני אדם וחכמי הגויים, הן כאור הנר הדועך, שמאיר לזמן קט ועומד להכבות, כי בעבור דור או דורות והנה ההנחות של המושכלות הראשונים חלפו ועוד אינן, מכל מקום כשהן שולטות בשעתן בני הדור נמשכין אחריהן. ואם לא היו כלולים באור התורה גם כן אותם הפנים של אפשריות ההסכמה לכאלה, היו רבים מחלושי דיעות נסוגים מאחרי תורת ד' בשביל הבלי נכר. על כן יד ד' הכינה לשמור כללות האומה שיהיה פנים בחכמתה לתן מקום גם כן לאותן הדיעות המפורסמות ומוצלחות בשעתן. אף על פי שרק בכבידות יש לתן יחש לאלה הדיעות שמקורן ממעין זרים עם גופי תורה, עם המצות המעשיות ודיוק ההלכות בכל מרחב החיים הדתיים, ואינן נמשכות אחר הפתילה הגופנית שבתורה, מכל מקום הן נאחזות בה במקצת בסמך ודוחק, וגם זה יפה להגן בעד זרם הזמן.
אומר הרב שהשמן הטהור, שמן של תורה, והפתילות כשהן משובחות, מצליחים להחזיק את אור התורה בשלמות. זו נחלת ישראל. אבל מה קורה כאשר הופעת אור התורה אינה שלמה, כשעם ישראל בגלות, או כשאין לנו בירור של דבר ה' באמצעות הנבואה?
ומה צריך לעשות בשעה שיש השפעות של דעות רבות אחרות? יש חשש שאור התורה לא יופיע עכשיו בשלמות, ויש חשש שאותן דעות ישכיחו את אור התורה! יש דעות מפורסמות בין הגויים והן מאוד מושכות, וכשישראל נמצאים בין גויים הם מושפעים מהן. אמנם כמו שאותן דעות עולות כך הן יורדות, אבל בזמן שהן מתפרסמות הן מאוד מאוד מושכות.
לכן בכל דור ודור יש חכמי ישראל גיבורים שבאים ומופיעים את התורה דרך אותן הדעות הנוכריות – אף על פי שאותן דעות יונקות ממקור נוכרי, והן לא דומות בכלל לאור התורה שהוא נצחי וקיים לעד, שכן אותן דעות חולפות עם הזמן. מרן הרב מסביר שכך היה בזמן החשמונאים:
אמנם צריך לדעת כי דיעות כאלה לא ינחלו את הנצחיות, ואורן כאשר יכבה אין אנו זקוקים עוד לקיים דבריהן, כי עצת ד' בתורה נעלה ורוממה היא מכל דיעות מחודשות העולות על לב האדם ורוחו. גם חלילה לנו על פי הנטיות של אלה המושכלות לשלח יד במעשי התורה לשנותם לפי רוחם. כי אסור להשתמש לאורה, רק בתור רעיון המעורר ומניח את הדעת לשעה, לבל תגדל סערת הלב החלש בראותו רוח חכמת הזמן עומד כצר ליסודי התורה, הונח בכח התורה גם כן האפשריות להשוותם ולהתאימם, אבל לא בתור עמוד קיים ליסוד מעשי. זהו ערך נר חנוכה ונצחון החשמונאים על היונים, שרוח יון וחכמתה פעלה על בית יעקב באיזה דיעות ומחשבות חדשות.
ניתן להשתמש ברוחות הללו רק באופן זמני, כאשר השעה זקוקה לכך, אך אין לחשוב שאנחנו מאמצים אותן באופן קבוע. וזהו הערך של נר החנוכה וניצחון החשמונאים על היוונים.
אמנם, דברי הרב לכאורה צריכים בירור: וכי החשמונאים השתמשו בחכמת יוון? להפך, החשמונאים התנגדו לחכמת יוון בכל מאודם, ואף יצאו למלחמה כנגד היוונים!
החשמונאים פועלים כמעין הוראת שעה
ממשיך הרב:
גם זו היתה מאת ד', הפליא עצה הגדיל תושיה, להכין הגנה לדורות, הגנת שעה, כאשר שלטונם של החשמונאים במלוכה היה ברוח לאומי כזה אשר לא לפי הדרך הנצחי של ישראל, שכרת ד' ברית המלוכה לדוד.
היכן באה לידי ביטוי העובדה שהחשמונאים לא מופיעים את שלטונם לפי הרוח הלאומית השלמה? בעובדה שמלכותם לא הופיעה דרך מלכות דוד, אלא דרך צינור של שבט לוי.
אמנם באשר לא היה הזמן עדיין מוכשר לזה, היתה עזרת ד' עמם לסעד סוכת דוד הנופלת, עד אשר תבא העת המאושרה שיהיה אור ישראל לאש וקדושו ללהבה, וכסא דוד יקום, אשר "בשם קדשך נשבעת לו שלא יכבה נרו לעולם ועד". מלכות בית דוד היא המחוברת ביחוד עם אורה של תורה, כאשר כן היתה מדתו של דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו, נעים זמירות ישראל, ומשים לילות כימים בתורת ד', ועם זה מלא עז וגבורה ועושה חיל בחוזק ממלכה. האור הלאומי הישראלי הנובע מאורה של תורה, אותם הכחות המתילדים על פיהו באומה, אינם דומים לאותם הכחות המתילדים על פי הגיונות הבאים מן החוץ, שהם אינם נאחזים יפה באור תורה והאור מסכסכת בהם. אבל המדות, הכחות והמעשים, הבאים על פי ההשפעה השלמה שתעמוד לעד לעולם, כשכל הדיעות המדות והכחות הכלליים שבאומה יהיו נובעים רק מבארה של תורה, אז תודע יד ד' את עבדיו, שהאור יהיה אור נצחי, אור חדש על ציון, אור אמיתי שמועיל כמו בהרחבת הדיעות והפרחת המושכלות. כן להעבודה המעשית בפועל, "כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים" , "ד' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר".
כיסא דוד קשור להופעת התורה בפן הנצחי והשלם שלה, אך מלכות חשמונאי הייתה רק הארה לשעה, שבאה להילחם נגד התרבות היוונית, שהצליחה מאוד למשוך את הלבבות אל חכמת יוון.
מרן הרב מסביר שהאידיאל הוא "כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים", "ד' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר" – אי אפשר לקבל מההגיונות של הגויים תוכן דומה להופעת תורת ישראל. ולכן הוא אומר שאותן דעות, כאשר מקבלים אותן ממקור חיצוני, מהיוונים, אי אפשר לחבר אותן לתורה חיבור גמור אלא רק בדוחק, והפתילות רק מסכסכות בהן.
על כן השמנים שאינם נמשכים אחר הפתילה, כלומר הדיעות שרק בדוחק ולחץ יש לחברן עם תורת ד' תמימה בגופי מצותיה, והפתילות שהאור מסכסכת בהן, כלומר כחות לאומיים נקלטים מרוח העמים, שרק מעט הטהרו ויצאו מחשכת העמים וילבשו מחלצות ישראליות.
בחנוכה הייתה לגדולי ישראל יכולת מיוחדת לקחת את הפן היווני ולתת גם לו ערך.
אמנם האירו לנו גם באורם הכהה את חשכת הגלות אבל אינם מהאורה הקיימת, כשרים הם לנר חנוכה, שהיתה כבר מהניסים שלא נתנו להכתב, כי האורות הללו הם רק כסמוכות לחולי הגלות והדלדול.
המאבק של המכבים היה סוג של הוראת שעה. זה לא המצב השלם והאידאלי. נס חנוכה הוא מעין הכנה לתקופת הגלות.
אמנם קודש הם, כי צריך להכיר גם בזה יד ד' וחסדיו, כי הכין מחסה שלא תפוג תורה ולא יאבדו דרך המון בנים הנוטים לרוח השורר, להיות להם גורל בקהל ד', לשמור מצות ד' כתורה וכמצוה, ושלא להפרד מאלהי ישראל ומעמו.
הכוחות הללו נותנים כלים כדי להעצים את החטיבה הדתית – או את "האידיאה הדתית", כדברי הרב ב"למהלך האידיאות" – ולשמור על המסגרת. אבל עדיין מדובר בחיבור חיצוני שרק מסכסך את הפתילה, ולא דולק באופן נצחי ופנימי.
לפעמים בשביל לחיות מול כוחות שמושכים מאוד, יש צורך להשתמש בכוחות הללו, אבל אין זה הסדר האידאלי השלם. הרב מסביר שנס החנוכה לא נכתב בכתבי הקודש, כי הוא לא נשאר כדבר נצחי, אלא מאבק מקומי, שמטרתו הייתה להביא לכך ש"לא ידח ממנו נידח". לשמור על המסגרת הלאומית התורתית.
כי סוף כל סוף יש בתוכן הפנימי שבהם, הפונה לדרכה של תורה, גרעין חתום בחותמה של תורה דכתיב בה אמת, פך שמן חתום בחותמו של כהן גדול, אבל המתפשט ומתרחב לאורות המתחדשים בגלות בהתערבות בין העמים. המה אף בהסכמתם אל התורה, אורות של שעה, שאם כבתה אינו זקוק לה. ואף אם הותאמו באיזה משך זמן אל התורה ומצותיה, לא נעשו מעולם מעיקריה, ואסור להשתמש לאורה, לדון בהם במעשה בתור חק ומשפט כתוב.
כאשר אנו לוקחים איזה רעיון ומזככים אותו מאוד, נותרת בידינו איזו נקודה שעדיין שייכת לתורה. אך כל זה הוא עדיין רק משהו נקודתי, ו'אם כבתה' אז 'אין זקוק לה' – גם אם היא נכבית, אין צורך להדליקה מחדש, כי מלכתחילה היא נועדה לבוא להאיר בזמנה בלבד.
אך עדיין צריך להתבונן בשאלה ששאלנו לעיל: וכי החשמונאים נתנו מקום לחוכמת יוון? להפך – הם יצאו בשצף קצף כנגד חוכמה זו!
נדמה שאם נעמיק נוכל לברר מכך יסוד משמעותי וחשוב.
מאבק קושר בין שני הצדדים
הגמרא (סוטה לג, א) מספרת:
יוחנן כהן גדול שמע בת קול מבית קדש הקדשים שהוא אומר: נצחו טליא דאזלו לאגחא קרבא לאנטוכיא! ושוב מעשה בשמעון הצדיק, ששמע בת קול מבית קדש הקדשים שהוא אומר: בטילת עבידתא דאמר שנאה לאייתאה על היכלא ונהרג גסקלגס ובטלו גזירותיו, וכתבו אותה שעה וכיוונו, ובלשון ארמי היה אומר.
כשיוחנן כהן גדול ושמעון הצדיק נכנסו לבית קודש הקודשים ביום כיפור – ביום הקדוש ביותר, במקום הקדוש ביותר – הם שמעו בת קול בארמית. ליוחנן כהן גדול נאמר שניצחו פרחי כהונה החשמונאים את היוונים, ולשמעון הצדיק נאמר שמת מצביא היוונים שבא לגזור גזרות על יהודה. זה דבר מבהיל – האם אל תוך קודש הקודשים, ברגע הטהור ביותר בשנה, שייך "להכניס" את המצביא היווני (גם אם מדובר על מותו)?
נראה לומר שזה עומק הדברים: כאשר אדם נאבק בדבר זר, פירוש הדבר שהוא מתייחס אליו, ונותן לו מקום כלשהו. כמו שאמר מרן הרב בעין אי"ה, היה צורך לבוא ולהתייחס לרוח היוונית, רוח שאינה יונקת בהופעתה ממקור של קודש, להתמודד איתה ולהילחם איתה; אך עצם המאבק איתה אומר שכבר איננו פועלים מתוך המקוריות הפנימית של ישראל, אלא מגיבים לרוחות המפורסמות שפועלות בעולם. אם עד עכשיו חשבנו שהתנגדות לרוח הזו היא הדבר שמבטא את הפנימיות הישראלית באופן השלם ביותר, מסביר מרן הרב שזה לא נכון. ייתכן שיש צורך להגיב, כי במהלך הגלות אנשים עלולים ליפול בגלל אותן רוחות – אך בעצם התגובה יש נתינת מקום לאותן הרוחות. כשבני חשמונאי נלחמו ביוונים, על כרחם נוצרו יחס וקשר בינם לבין תרבות יוון. לכן, אותה בת קול שמבטאת שמלחמת החשמונאים ינקה מתוך הקודש, מופיעה בבית קודשי הקודשים – אבל לא בלשון הקבועה הישראלית, לשון הקודש, אלא בלשון הארמית.
הדברים הללו באים לידי ביטוי גם בתפילה עצמה. ב'על הניסים' אנו אומרים: "מסרת גיבורים ביד חלשים"; מי הם הגיבורים? היוונים. וכן אנו אומרים: "רבים ביד מעטים", "טמאים ביד טהורים". כל המהלך של התפילה הוא שאנו, במידה כזו או אחרת, מגיבים לאותה רוח יוונית, ואומרים שכשיש רוח יוונית, צריך לאזור עוז כנגדה ולנצח אותה בכוחות הטהרה שבישראל.
העיקרון שהופיע ב"מי לה' אלי" שאמר מתתיהו, יונק ממשה. מתי אמר משה "מי לה' – אלי"? לאחר מעמד הר סיני, שהיה מעמד של אורות מאוד גדולים, שבו קיבלנו את הלוחות הראשונים, אבל לעם ישראל לא היו כלים להכיל את האור הזה, ולכן נוצר השבר של חטא העגל. לאחר מכן קיבלנו את הלוחות השניים, שבהם כבר הייתה הופעת תורה באופן שמתיישב עם הופעת הלאומיות בישראל. וכך גם אצל מתתיהו אנחנו נמצאים במקום שיש בו רוח חזקה, רוח יוון, ואנחנו צריכים חיזוק לקראת הגלות.
מרן הרב כותב ב"למהלך האידיאות" 2 על בית שני:
מפני שלא הוכשרה עדיין הנשמה הפרטית של היחידים לקבל את כל תקפו וזהרו של אור האידיאה האלהית עצמה, ולהתאים על ידו את חייהם עם ערך הכלל ושלמותו, לכן הוכרח להשבר אותו המצב הנשגב של האומה שהחל לעלות ולהתרומם בימי הבית הראשון. הבית השני לא הוכן להשבת אותה האיתנות של האומה, במלא המובן.
בבית שני, בימי החשמונאים, האומה לא הופיעה באופן שלם, במלוא מובנה.
לא כח צבורי ישראלי הופיע עליו, כי אם כח של יחידים, "הנבדלים מטומאת עמי הארצות", שעל ידם נתן ד' ניר לישראל לעמד לגורלו באחרית הימים.
התקופה הזו, תקופת החשמונאים, בנתה בנו "נס להתנוסס", איזה כוח של הופעה לאומית עוצמתית דתית, שנתן לנו כוח לעבור את הגלות, לעמוד לאחרית הימים ולבסס את התורה שבעל פה. אבל, אומר מרן הרב:
עוד לא מורק ושוטף הכח הצבורי האדיר ואפיו לא עובד יפה, לעומת כל הקלקולים הרבים וכל הזוהמא שקלט בקרבו, בשחת העם את דרכו בימי טובה ושלוה. אז מצאה ההשפעה האלהית האישיית, הפרטיית, מקלט לה באומה ובארץ.
המשך בירור בעניין הרוחות המופיעות בישראל – הרוח הממוזג ורוח הסער
כותב הרב בשמונה קבצים 3 :
יש רוח ממוזג שמתערב יפה עם העולם והחיים, עם סדרי המעשים והנהגות המדות, איננו נכר כל כך בפעולתו לעצמו, אבל הוא מגלה את כחו הנאה והמסודר בכל עת שיגיע הדבר לידי תלמוד ולידי מעשה. זהו רוח ההלכה, רוח תורה שבעל פה, המסדרת את הקדש בארח החיים. כשרוח זה מתוקן ומשוכלל כל צרכו, הרי הוא נעשה כסא ובסיס עליון של האגדה העליונה, המשוטטת בגבהי מרומים ותופסת את המאויים הנצחיים. אמנם יש רוח סער, שאינו מתקשר עם הרוח הממוזג, פורץ הוא גדרים ואינו מחכה לסדור העולמי שיבוסס, לסדרי החיים ותיאוריהם שיתאחדו במזג הקדש והטוב, ומגבוה ידאה עד עמקי תחתית בלא סדור. לא יוכל להתערב עם חיי בני אדם המסודרים, מוכרח הוא לקחת לו לעזר את החוצפא, העזות ועוד מדות רעות כאלה. לצורך שעה, לעת מלחמה, יש שרוח זה נחוץ הוא, אבל אם ירצה להקבע, לסדר חיים קבועים – לא ירצה. פירות מסודרים וקבועים להיות ראויים למחית דור דורים – לא יתן. יתגדר באגדה עליונה, בחכמות נסתרות, בהגיונות עליונים, במחזות גדולים, בפלאים ובמופתים, בתפלה של מסירות נפש, בסגולות של קשור נשמות ובפליאי פליאות של נהורים ושל מחשכים, אבל אותו היושר העליון, האור המתוק המתוקן והמקובל, מימי השלוח ההולכים לאט, זה יחסר לו. בישראל יגלה רק בצורה של סעד לעת רעה, לבצור חיל בעת זעם לעת קרב ומלחמה, והיא באה לתקונה השלם כשהיא מתחזקת ומשתרשת ביהדות העתיקה תורת הפרושים, לכל גדלה, ארכה, עמקה ורחבה, עם כל עמקיה והרריה, עם כל חילה, עזה ותקפה, שהיא כוללת את הכל, את המעלה ואת המטה, עלית ותחתית כרוכים בה. הבא ברשותה ובכח עצמתה אל העליות העליונות, אל הפרדסים הגנוזים, הרי הוא הולך במגדל עז ד' מלא בטחה, וכל ההמון הגדול הנמשך על פי תורת אם יוכל לבא לאור חיים נאמנים, מסוגלים לתחיה שלמה, בלא פרץ ובלא יוצאת, ומפנימיות רוחו יחזה חזות הכל ובשובה ונחת יושע.
הרב מדבר על שני סוגים של רוחות. הוא לא כותב את הדברים בהקשר של חנוכה, אבל זה קשור באופן ישיר לנושא שבו אנו עוסקים.
"יש רוח ממוזג שמתערב יפה עם העולם והחיים, עם סדרי המעשים והנהגות המדות" – יש רוח ממוזגת, שכאשר היא מופיעה היא משתלבת עם החיים באופן שלם. רוח כזו שאפשר לחיות איתה, אפשר לנהל איתה אומה ביופי ובנועם. "איננו נכר כל כך בפעולתו לעצמו" – הכוח הזה לא מוביל אותנו בכל רגע לפעולה חריפה וניכרת כלשהי, לפרסום כלשהו– "אבל הוא מגלה את כחו הנאה והמסודר בכל עת שיגיע הדבר לידי תלמוד ולידי מעשה". בכל פעם שצריך להתבונן מה לעשות, האור הזה מכוון ומאיר באופן אמיתי.
מהו אותו אור? "זהו רוח ההלכה, רוח תורה שבעל פה" – ראינו לעיל שלאחר חטא העגל, לאחר "מי לה' אלי", יש לוחות שניים, שבהם מופיעה הרוח של תורה שבעל פה, כמו שמופיע במדרש. 4 "המסדרת את הקדש בארח החיים" – התורה שבעל פה עוזרת לנו להתנהל בכל פרטי החיים באופן שלם ומכוון אל הקודש. "כשרוח זה מתוקן ומשוכלל כל צרכו, הרי הוא נעשה כסא ובסיס עליון של האגדה העליונה, המשוטטת בגבהי מרומים ותופסת את המאויים הנצחיים" – הרוח הזו מרוממת את הכול למדרגות עליונות מאוד. זה סוג אחד של רוח, רוח ההלכה, שנדמה שהיא קשורה גם לרוח דוד.
"אמנם יש רוח סער, שאינו מתקשר עם הרוח הממוזג. פורץ הוא גדרים" – יש רוח אחרת שהיא עוצמתית, אבל היא פורצת את הגבולות, "ואינו מחכה לסדור העולמי שיבוסס לסדרי החיים ותיאוריהם שיתאחדו במזג הקדש והטוב" – זו לא הנהגה שמבססת חיים שלמים, סדרי חיים. "ומגבוה ידאה עד עמקי תחתית בלא סדור" – יש לכוח הזה עוצמה מאוד גדולה, אבל העוצמה הזו לא משתלבת עם החיים. "לא יוכל להתערב עם חיי בני אדם המסודרים, מוכרח הוא לקחת לו לעזר את החוצפא, העזות ועוד מדות רעות כאלה" – זו הופעה אחרת של רוח אחרת.
"לצורך שעה, לעת מלחמה, יש שרוח זה נחוץ הוא" – לפעמים באמת צריך להילחם בכוחות אחרים, וצריך להופיע את אותה הרוח. "אבל אם ירצה להקבע, לסדר חיים קבועים – לא ירצה. פירות מסודרים וקבועים להיות ראויים למחית דור דורים – לא יתן. יתגדר באגדה עליונה, בחכמות נסתרות, בהגיונות עליונים, במחזות גדולים, בפלאים ובמופתים, בתפלה של מסירות נפש, בסגולות של קשור נשמות ובפליאי פליאות של נהורים ושל מחשכים, אבל אותו היושר העליון, האור המתוק המתוקן והמקובל, מימי השלוח ההולכים לאט, זה יחסר לו". הרוח הזו היא משהו פנימי מאוד ועליון מאוד, אבל היא לא תוכל להופיע כסדרי החיים עצמם. זו תנועה שיכולה להופיע במסירות נפש, בפלאי פלאות, אבל היושר העליון יחסר לה. אי אפשר לנהל ככה חיים רוחניים יומיומיים.
"בישראל יגלה רק בצורה של סעד לעת רעה, לבצור חיל בעת זעם לעת קרב ומלחמה, והיא באה לתקונה השלם כשהיא מתחזקת ומשתרשת ביהדות העתיקה, תורת הפרושים, לכל גדלה, ארכה, עמקה ורחבה, עם כל עמקיה והרריה, עם כל חילה, עזה ותקפה, שהיא כוללת את הכל, את המעלה ואת המטה, עלית ותחתית כרוכים בה" – ממשיך הרב ואומר: בישראל, האור שאנו מדברים עליו, רוח סער, יתגלה רק בצורה של סעד ליום רעה. וזהו לב הנקודה – השלמות היא לא אותה רוח סער, אלא אותה רוח שיונקת מהמקור, רוח ההלכה, רוח תורה שבעל פה. וזה מה שבסופו של דבר מביא "לתחיה שלמה, בלא פרץ ובלא יוצאת, ומפנימיות רוחו יחזה חזות הכל ובשובה ונחת יושע". אור חיים נאמנים, מגלות לתחייה. התורה הזו היא שמובילה למקום של גאולה.
מה זה רוח דוד? בדברים שראינו ב"עין איה" הרב דיבר על הרוח הזו – "מלכות בית דוד היא המחוברת ביחוד עם אורה של תורה, כאשר כן היתה מדתו של דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו, נעים זמירות ישראל, ומשים לילות כימים בתורת ד' ועם זה מלא עז וגבורה ועושה חיל בחוזק ממלכה. האור הלאומי הישראלי הנובע מאורה של תורה, אותם הכחות המתילדים על פיהו באומה אינם דומים לאותם הכחות המתילדים על פי הגיונות הבאים מן החוץ" – רוח דוד היא אור פנימי.
אם כן, ישנה רוח של יוון, רוח חיצונית, שצריך להתמודד איתה, וההתמודדות איתה אינה יוצרת את המקוריות הישראלית, אלא במידה מסוימת דווקא גורמת את ההפך – מביאה אותנו למקום של מאבק, שאינו יכול להוביל את סדרי החיים.
התבוננות על רוחות בזמן שלאחר חתימת התורה שבע"פ
נראה שמרן הרב מעביר את אותו הרובד, את הדרך שבה נכון לפעול את הדברים באופן יותר פנימי, בשמונה קבצים 5 :
כשבא זרם של ציורים מעולם אחר לתוך עולם שאינו שלהם, הם פועלים בתכונתם על הסתעפותה של טבע המחשבה והרעיון העצמי, וכל הדברים היוצאים מתוך עומקו של שיקול הדעת, ויתר ההתגלויות של כחות הנפש, משתנים הם, ומקבלים עירוב של צורה חדשה, בלא אפשרות להכיר עד כמה מגיעה היא יד התערובת הזאת. לפי זה, הזהירות מהתערבות כחות רוחניים מעולם זר, הרי היא זהירות מוכרחת לשמירת צביון העצמי תמיד, וחכמת יון מוכרחת היא להיות גזורה במנין ומאוסרת לבוא בכלל ישראל, כדי להשמר מתולדותיה החרישיים הבאים מתוך העירוב של המון מחשבות ונטיות טהורות ממקור ישראל. אמנם, לפי אותה המדה שהמעשים וסעיפיהם נתונים הם ביחש לנתוחיהם למרכז חזק ומובטח, הרי הסכנה של הצביון הזר פוחתת והולכת. במעמד האיתן של סנהדרין מרכזית, שעיני כל ישראל אליה, מתבטחת היא שלשלת התוצאות מלבה של האומה בטהרתה, ולפי מדת ההתנוונות המרכזית, ככה השמירה יותר נחוצה ומוכרחת היא. אמנם במדה זו שהנתוחים ההלכותיים אינם באים כל כך בחופש ישר ממבטי החיים אל הפרטיות, אלא שהם קשורים כבר בהסכמות מוקדמות וחתימות של דורות, הרי השמירה כבר הוכנה, והחתימה חתימה היא גם כן למעין הפנימי שיהיה נעול, ולא תמשל בו יד זר.
אותה המטפיסיקה היונית, שאחרי חתימת התלמוד נתפשטה באיזו הרחבה בישראל על ידי חושבים גדולי עולם, רועי האומה, שלפי מדת היכולת ניקוה מזרותה, לא היתה כל כך יכולה להזיק בתוצאותיה על מרחב החיים המעשיים מפני תערובת טעמה הפנימי, מפני שכבר נתקשרה יפה האומה, בכללות הערך של חייה, עם אותה החתימה הקדושה, שמהותה היא כולה מלאה תוכן טהרה ממקור ישראל. אלמלא בא זרם כזה לפני החתימה, היתה הסכנה סכנה רבה. וערכי החיים כשהם בטהרתם הפנימית בציוריהם המעשיים, מגלימים הם על פיהם גם כן את המחשבות, וכה הולכת היא פעולת החתימה ומשמרת את המסור לה, אמר שומר אתה בוקר.
"כשבא זרם של ציורים מעולם אחר לתוך עולם שאינו שלהם" – כאשר מגיעים ציורים מבחוץ, השקפת עולם זרה – "הם פועלים בתכונתם על הסתעפותה של טבע המחשבה והרעיון העצמי, וכל הדברים היוצאים מתוך עומקו של שיקול הדעת, ויתר ההתגלויות של כחות הנפש, משתנים הם, ומקבלים עירוב של צורה חדשה" – כלומר, שכשחודרים ציורים זרים אל תוך עולם שהוא לא העולם שלהם, זה יוצר ערבוב של ציורים זרים עם המקור שאליו נכנסים אותם הציורים, "בלא אפשרות להכיר עד כמה מגיעה היא יד התערובת הזאת" – קשה מאוד לדעת איזו דעת יוצאת ממקור ישראל, ואיזו לא באה ממקור ישראל.
"לפי זה, הזהירות מהתערבות כחות רוחניים מעולם זר, הרי היא זהירות מוכרחת לשמירת צביון העצמי תמיד" – עם ישראל, שיש לו עולם רוחני מלא, צריך להיזהר שלא ייכנסו אליו כוחות רוחניים מעולם זר. וההשלכה של הזהירות הזו היא: "וחכמת יון מוכרחת היא להיות גזורה במנין ומאוסרת לבוא בכלל ישראל" – ברמה הרעיונית, הדבר הנכון הוא לאסור את הכניסה של חכמת יוון לתוכנו, "כדי להשמר מתולדותיה החרישיים הבאים מתוך העירוב של המון מחשבות ונטיות טהורות ממקור ישראל". אם חכמת יוון תכנס, כבר לא ברור אילו ערכים וציורים במציאות החיים שלנו מקוריים, ואילו מגיעים ממקור זר. ולכן חכמה יוונית נאסרה, ואנו מנהלים מאבק כנגדה כדי שהיא לא תיכנס אל החיים שלנו. אמנם, כמו שאמרנו, המאבק יוצר יחס, אך איננו רוצים שהרוח הזו תיכנס לתוכנו. אם כן, מה מוטל עלינו לעשות? כיצד להיאבק?
ממשיך מרן הרב, ונותן לנו את היסוד להבין איך להתייחס להופעת חכמות חיצוניות, בדור שבו כבר נשתכללה הופעת התורה שבעל־פה. אנחנו כבר לא נמצאים במצב של רוח סער, אלא במצב של הרוח הממוזגת שמגיעה ממקור תורה שבעל פה. מה זה אומר מבחינתנו, מהי ההתנהלות הנכונה בשעה זו?
"אמנם, לפי אותה המדה שהמעשים וסעיפיהם נתונים הם ביחש לנתוחיהם למרכז חזק ומובטח, הרי הסכנה של הצביון הזר פוחתת והולכת". ככל שהמקוריות של ישראל מופיעה ומבוססת בסדר מעשי, בסעיפים שיוצרים מרכז חזק ובטוח, הסכנה מפני רוחות אחרות שישפיעו על המרכז הזה הולכת ופוחתת.
סדר מעשי – "במעמד האיתן של סנהדרין מרכזית, שעיני כל ישראל אליה, מתבטחת היא שלשלת התוצאות מלבה של האומה בטהרתה" – אם יש סנהדרין, אם יש אחדות של כל הכוחות הרוחניים בישראל, אין חשש שמפגש עם רוחות אחרות יפגום ויטמא את מקוריות תורה שבעל פה של רוח דוד. זה לא יקרה, כי המרכז הוא ברור, הוא מתבטא בכל הצדדים וההופעות, דרך כל הסעיפים, דרך כלל ישראל, דרך כל מכלול תלמידי החכמים, דרך כל מכלול התורה שיש בישראל.
"ולפי מדת ההתנוונות המרכזית, ככה השמירה יותר נחוצה ומוכרחת היא" – אם אין תורה מרכזית, השמירה יותר נחוצה ומוכרחת. כאשר אין קו מרכזי הלכתי מקובל, ואין אחדות בין הכוחות התורניים, מתגבר החשש מהשפעה של כל מיני צביונות זרים שיצליחו להיכנס ולטמא את המקור הטהור בישראל, חלילה.
"אמנם במדה זו שהנתוחים ההלכותיים אינם באים כל כך בחופש ישר ממבטי החיים אל הפרטיות, אלא שהם קשורים כבר בהסכמות מוקדמות וחתימות של דורות" – הגלות יצרה מציאות שבמשך שנים על שנים יש כבר מוסכמות של תורה שבעל פה, יש הסכמות של דורות, השמירה כבר הוכנה! במצב זה פחות צריכים לחשוש מפני רוחות חיצוניות יווניות שיבואו וישפיעו עלינו. "והחתימה חתימה היא" – ברוך ה', התורה שבעל פה כבר נחתמה – "גם כן למעין הפנימי שיהיה נעול, ולא תמשל בו יד זר" – המעיין כבר נעול, ואי אפשר להכניס בו שום דבר זר, כי כל המוסכמות של תורה שבעל פה כבר נבנו, והן יוצרות מנגנון ששומר על הכול באופן הכי שלם והכי מוגן.
"אותה המטפיסיקה היונית, שאחרי חתימת התלמוד נתפשטה באיזו הרחבה בישראל על ידי חושבים גדולי עולם, רועי האומה, שלפי מדת היכולת ניקוה מזרותה" – אותן השפעות של החכמה היוונית שנכנסו לתוך ישראל, עברו את מהלך הבירור ההלכתי והרוחני של גדולי ישראל, ונוקו מהחלקים הזרים שלהן. וכעת – "לא היתה כל כך יכולה להזיק בתוצאותיה על מרחב החיים המעשיים מפני תערובת טעמה הפנימי, מפני שכבר נתקשרה יפה האומה עם אותה החתימה הקדושה, שמהותה היא כולה מלאה תוכן טהרה ממקור ישראל" – ולכן השפעות מתייוונות שהיו במהלך הגלות, לא היו יכולות כל כך להשפיע על עם ישראל, כי כבר היה מרכז רוחני איתן ששמר על הצביון של האומה.
"אלמלא בא זרם כזה לפני החתימה, היתה הסכנה סכנה רבה" – בזמן בית חשמונאי, כשעוד לא נחתם התלמוד ובמובן העמוק עוד לא נחתמה תורה שבעל פה בטהרתה, כל מפגש עם התרבות היוונית היווה איום הרבה יותר גדול. "וערכי החיים כשהם בטהרתם הפנימית בציוריהם המעשיים, מגלימים הם על פיהם גם כן את המחשבות, וכה הולכת היא פעולת החתימה ומשמרת את המסור לה, אמר שומר אתה בוקר" – עכשיו, כשאנחנו כבר לאחר הגלות, יש פחות סכנה לחשוש שהמקור יטמא. עלינו מוטל להמשיך ולהופיע את כוח תורה שבעל פה בשלמות.
כינוס הדעות הצליח בעיקר בתחום ההלכתי
כך אומר מרן הרב ב"מעט צרי" 6 :
בעולם המחשבה המעשית שלנו, עיון ההלכה והתלמוד, הצליח הנסיון יפה. הדעות כולן, המוסכמות והבלתי-מוסכמות, נקבצו יחד, יחד העשירו את ידיעותינו, הרחיבו את חוג רעיונינו והאדירו את תעופת שכלנו, בתתן לנו יד להגיע אל כל מבוקש מחודש, מסעיפי המחשבה המעשית, באופן מבורר ומוצלח, לפי תנאי מצבנו. התועלת המוחשי שהתגלה על ידי הלמוד הרחב, שנבנה מקיבוץ הדעות השונות והשתרגותן, הפיגה לגמרי את הטעם של המחלוקת והפירוד, האפשרי להולד משינויי הדיעות וההחלטות, והביאה תמורתם אחדות, אהבה ורחשי כבוד אין קץ, לכל הדעות השונות והמתנגדות גם יחד. והיא אשר הביאה גם-כן לראות את תולדותיהן החיוביות בעצם זהרן ותקפן.
לא כן הוא גורל המחשבה העיונית. למרות כל עמל בעלי האגדה לפלגותיהם, בעלי המוסר, המחקר והקבלה העיונית, על כל פנים לחבב ולרומם את עבודת המחשבה והרעיון, לא זכינו עדיין בענינו לקבע קבוצים וישיבות קבועים, שתהיה מטרתם לכנס במקום אחד, בקבוץ והתאמה, את כל פזורי המחשבה הגדולה של כנסת ישראל, שנגלתה בצדדים רבים, בדורות שונים, במצבים מיוחדים, בפלגות מפוזרות ובמקצעות וסגנונים מחולפים, ומכל-מקום הכל הולך למקום אחד – למקור ישראל.
הרב אומר שבמהלך הדורות הניסיון לכנס את הדעות כולן, המוסכמות והבלתי מוסכמות - הצליח יפה בתחום העיון בהלכה ובתלמוד, והכול יחד העשיר את ידיעתנו. כעת יש לנו כלים לחדש דברים בהלכה, מכוח אותו בירור וכינוס של כל הדעות כולן. כל זה במחשבה המעשית. אבל לא כן במחשבה העיונית, באגדה ובמוסר. בתחומים אלו לא זכינו עדיין בעניותנו לקבוע ישיבות משותפות, עדיין אין שלמות של כל המחשבות כולן.
בהמשך מזכיר מרן הרב, שכנגד גזירת היוונים שלא להזכיר שם שמים, תיקנו חכמים לכתוב שם שמים אפילו בשטרות, ובעקבות הביזיון שנוצר מכך שמצאו שטר מוטל באשפה, ביטלו את התקנה 7 . אנחנו רוצים לכתוב שם שמים בספרותנו החיה, ליצור אחדות רעיונית שלא כוללת טשטוש של דעות, אלא – הופעת כל המגוון הרחב של אותן דעות עיוניות של תורה שבעל פה, כיוון שדווקא כאשר אנחנו מכנסים את כולן אנחנו מחזקים עוד יותר את הכוח של הסנהדרין, של כלל ישראל. דרך הכינוס והגיוון אנחנו יכולים לבוא ולהמשיך את אותה רוח – רוח דוד, רוח הקודש, הרוח שהולכת ונמשכת כמי השילוח ההולכים לאט; ומהמקום הזה בעז"ה להמשיך ולהופיע את הגאולה השלמה בתיקונה.
ההתמודדות הנכונה עם הרוחות החיצוניות
יש ממד נוסף שחשוב להאיר, אך יש לאומרו בזהירות. מהדברים שאמרנו עד כה, נראה שחנוכה הוא חג קצת פחות אקטואלי. כביכול 'הוצאנו' את הרלוונטיות של ממנו.
לכן חשוב לזכור שאנו חיים בזמן שבו המסרים והרעיונות של חנוכה נוכחים מאוד. כשאנחנו מדברים על חנוכה, אנו מדברים על הסירוב לקבל דברים מבחוץ, על ההתעקשות להיות קשורים לנקודת המקור, וזה דבר שמתאים גם לתקופת הגאולה – לא מצד היישום, אלא מבחינת הדגל שאנו מניפים. אנחנו מחפשים את העצמיות שלנו, לא רק כ'פך שמן' קטן שלא נטמא, אלא בכל מרחב חיינו.
לפי דברינו עיקר הדגש היום, בזמן שיבת ציון, הוא שלא צריך להתמקד במלחמה בכל רוח רעה המנסה להיכנס אל תוך היהדות, אלא ביצירת רוח אחדותית שמבססת מרכז חזק, הכולל את כלל עולם ההלכה ואת כלל עולם האמונה המופיעים בישראל, מתוך שאיפה לסנהדרין. אותה קריאת "מי לה' אלי" שהופיעה בזמן משה ונשנתה בזמן מתתיהו חשמונאי, נשמעה בזמן שהלאומיות והתורה שבע"פ לא היו בשלמותן, ולכן מי שנקבצו היו דווקא אנשי מעלה, שבט לוי. קריאה זו נשמעת בכל עוצמתה גם עתה, בזמן גאולתנו – "מי לה' אלי". אך תשובתנו תהיה: כולנו. עם ישראל כולו שייך במלכות דוד ובהופעת שלמות תורה שבעל פה, וכולנו נקבצים לשם כך בקריאה זו. קריאת משה רבנו באה, לא רק כאבי שבט לוי, אלא כמשה רבנו הכולל בהופעתו את כל הופעת התורה בישראל. "ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לומר לפני רבו כולן נאמרו למשה בסיני" (ויקרא רבה כב, א).
יהי רצון שנזכה להתקדם ולהתעלות עד לגאולה השלמה בקרוב, בעזרת ה' יתברך.
'היהודים באים' גרסת ברדיטשב
הרב נתנאל יוסיפון | ה' טבת תשפ"א
מהפיכות מתחילות מיחידים
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | כסליו תשפ"ג
קידוש השם בהדלקת נרות חנוכה
הרב שמואל אליהו | כא כסלו תשפ"ג
מרד החכמה היהודית
אחיה הישראלי שרפר | כסלו תשפ"ג
למה משווים את העצים לצדיקים?
מהי עיקרה של הגאולה?
איך ללמוד גמרא?
אם יש הבטחה, למה יעקב ירא?
איך מותר לנקות בגדים בשבת?
האם עדיין צריך לצום בעשרה בטבת?
איך נראית נקמה יהודית?
מה המשמעות הנחת תפילין?
לאן המריבות בתוך עם ישראל מובילות אותנו?
האם מותר להשתמש בתאריך לועזי?
האם הניסים שקרו במצרים יכולים לקרות גם היום?
זכין לאדם שלא בפניו
קידושין מב ע"א
הרה"ג זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל | תשס"א
הלכות שילוח הקן
הרב אליעזר מלמד | תשנ"ד
הלכות ספירת העומר
הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל | ניסן ה'תשס"ב
"אחרי מות" התשע"ט מדברי הרב אליהו זצוק"ל
הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל | ניסן תשע"ט
עצמאות – פנים חדשות
הרב יצחק חי זאגא | ב' אייר תשפ"ה
חומת יריחו – יריחו בחורבנה ובניינה
הרב יצחק בן יוסף | אייר תשפ"ה
יום העצמאות תשפ"ה – העתיד של מדינת ישראל
הרב שמואל אליהו | א' אייר תשפ"ה
