^ 1. הרב כהן התנצל בתחילת מאמרו על כך שהוא מעיר ומקשה על המאמר ואל לו להתנצל על כך שהלא זוהי דרכה של תורה (בפרט כשנעשה הדבר בדרך ארץ ובאהבה כפי שנהג הוא). עי' בדברי ר' יוחנן אחרי פטירת גיסו ריש לקיש (מסכת בבא מציעא דף פד/א) :"אמר (ר' יוחנן על ר' אלעזר בן פדת): את כבר לקישא? בר לקישא כי הוה אמינא מילתא הוה מקשי לי עשרין וארבע קושייתא ומפריקנא ליה עשרין וארבעה פרוקי וממילא רווחא שמעתא". וכן בדברי ר' משה פיינשטיין זצ"ל בתשובה (שו"ת אגרות משה חלק או"ח א סימן צו) למישהו שהוכיחו כי ראה אותו נוסע אחרי זמן הדלקת נרות... (אמנם המדובר שם בנדון אחר. היינו בתוכחה על הנהגה מסוימת ולא בדיון הלכתי): "נהנתי מאד אשר מע"כ נזדרז לקיים מצות תוכחה לפי דעתו ותשואות חן חן למע"כ וח"ו לי להקפיד בזה".
^ 2. הכותרת ניתנה על-ידי העורך ולא על ידי, ויש להעיר עליה שתי הערות. האחת שהיא אינה מדויקת מכיוון שגם הכשלת החבר בשנאה היא הכשלתו בעבירה של "לא תשנא את אחיך בלבבך", וממילא לא שייך לומר שהיא גדולה מהכשלתו בעבירה. והסיבה השנייה היא מכיוון שלא בכל מקרה היא נכונה. שכן גם לדידו של הגרש"ז אוירבעך זצ"ל שהובא במאמר שחשש הכשלה בשנאה גדול מחשש הכשלתו באכילת מאכל ללא ברכה, הדבר נובע מההנחה שאיסור שנאה חמור מאיסור אכילה בלא ברכה. וממילא פשוט שאם יש עבירות שחומרתן גדולה מאיסור שנאה לא תהיה הקביעה הזו נכונה. לדוגמה: לו תעמוד על הפרק סתירה בין הכשלת חבר בשנאה לבין הכשלתו באחת משלוש עבירות, אין ספק שבמקרה זה הכשלתו בעברה (של אחת משלוש העבירות החמורות) חמורה יותר מהכשלתו בשנאה. וממילא לא שייך לקבוע באופן מוחלט שהכשלה בשנאה גדולה יותר מהכשלה בעבירה.
^ 3. אגרות ראיה, סוף אגרת רס"ו
^ 4. יורה דעה סימן ב' סכ"ח:
^ 5. שם סעיף ט"ז.
^ 6. דברים כ"ב פסוק ד
^ 7. וכוונתו שהיתר זה של שנאה יהיה נכון רק לאותם יחידי סגולה שעומדים בקריטריון הזה, והם מעטים, ולא רק כ"יסוד רוחני כללי שיש דרגות בשנאה" כפי שכתב הרב כהן.
^ 8. שיקול שהביאו כבר הרמב"ם (הלכות ממרים פרק ג הלכה ג):
אבל בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו בין הקראים וגדלו אותם על דעתם, הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם וגדלוהו ואינו זריז לאחוז בדרכי המצות שהרי הוא כאנוס ואע"פ ששמע אח"כ [שהוא יהודי וראה היהודים ודתם הרי הוא כאנוס שהרי גדלוהו על טעותם] כך אלו שאמרנו האוחזים בדרכי אבותם הקראים שטעו, לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשכם בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה.
^ 9. קדושים פרשה ב
^ 10. לשון ה"משך חכמה". אמנם הוא לא ביאר במדויק מה יסוד הסברה. רק כתב "אם יפשפש במעשיו ימצא כמה מכשולים ופקפוקים, זה בפרט זה וזה בפרט זה". אפשר להבין את יסוד ההגבלה בשתי צורות: א.יסוד היתר השנאה הוא רק לאדם צדיק. אין להעלות על הדעת שמותר לאדם רשע לשנוא רשע אחר. ולכן רוב בני אדם אינם יכולים להגדיר עצמם כצדיקים. ב.הדבר קשור לנימוק הבא (סעיף ג) יסוד ההיתר הוא ב"תיקון העולם" (יסוד שמצאנו בדברי ה"חזון איש" ומי שבעצמו אינו צדיק שנאתו לא תביא את השני לכלל תיקון שען יאמר השני: "טול קורה מבין עיניך".
^ 11. כל זה מתוך לשונו של החזון איש (אמנם לגבי דין מורידין ואין מעלין, אבל נראה ששייכים הם הדברים גם לגבי עניין השנאה). ואפשר שהחילוק נובע משני נימוקים: א. היתר השנאה נובע מתוך היותו של החוטא ב"נליזות מיוחדת" ולכן הגדרה זו נכונה בימים ההם. אולם בזמן שבו הרשעים אינם מעטים אין לחוטא הגדרה כזו המתירה להפעיל כנגדו את "מכשיר" השנאה (בדומה לשיקול של "תינוקות שנשבו"). ב.בזמננו "מכשיר" השנאה איננו יעיל ולא יביא לתיקון העולם.
^ 12. הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק יג הלכה יד.
^ 13. ואם ישאל השואל מדוע פסק הרמב"ם כך למעשה הרי כבר בדורם של התנאים הם קבעו שאין מי שיודע להוכיח יאמר הרמב"ם שקביעתו עקרונית ובכל דור ובכל מצב יש לשאול האם הוא עונה על הקריטריון של "יודע להוכיח".
^ 14. בדומה לזה דייקו האחרונים בדברי הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה פרק ג הלכה ד:
"היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה אם אפשר למצוה להעשות ע"י אחרים לא יפסיק תלמודו, ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתלמודו." מה חידש הרמב"ם בתוספת: "ויחזור לתלמודו"? הרי פשיטא שברגע שסיים לעסוק במצווה חזר לגדר של אדם רגיל המחויב במצוות תלמוד תורה?! ולכן כתבו שדבר זה הוא הסתייגות בהיתר של עזיבת התורה, שהרמב"ם סובר שאין היתר לעזוב את לימוד התורה ולעסוק במצווה, אלא אם כן יודע אתה שתוכל לחזור לתלמודך בסיימך את העיסוק במצווה. אבל אם לא כך, אל לו לאדם להפסיק את הלימוד מעיקרא.
^ 15. אורח חיים סימן קסט סעיף ב.
^ 16. מלשון זו משמע שאפילו במקרה של ספק אין לתת ולאו דווקא במקרה שבטוח שלא יברך.
^ 17. למשל דברי החזון איש שהבאנו לעיל על דין של מורידין ואין מעלין. וכן רבים עי' למשל בהסכמתו של הגר"א נבנצאל לספרו המצוין של הרב נריה גוטל "השתנות הטבעים בהלכה", שהביא כמה דוגמאות להלכות המשתנות עקב שינוי המציאות.
^ 18. קיג עמוד ב ד"ה שראה בו ערווה. שתוס' הקשו אם מצווה לשנוא אדם שראה בו דבר ערווה מה משמעות דברי הגמ' במסכת ב"מ לב: שאוהב לפרוק ושונא לטעון מצווה בשונא כדי לכוף את יצרו, הלא מצווה לשנוא אותו.
^ 19. מחצית השקל אורח חיים קנו, ב הגדיר "שנאה גמורה" כשנאה הנשארת בלב אף אחר בתשובה שלמה.