כן, להשליט את חוקי התורה

הרב קוק ותלמידיו, לדוגמה הרב שאול ישראלי, תמכו בחוקים שישליטו צביון דתי בפרהסיה של מדינת ישראל. למרבה הצער, קשה לראות היום את ממשיכי דרכם נאבקים על כך באותה עוצמה.

ממלכה משלהם

ערך הממלכתיות שטבע בן־גוריון מתפרש כהתלכדות של האזרחים סביב המדינה ומוסדותיה, אך בפועל שימש במשך כל השנים כדי לשרת את השלטת האג'נדה החילונית־ליברלית באמצעות מערכת החינוך הממלכתית. או בלשונו של בן־גוריון: "הכול יהיה זרם העובדים".

בין כנפי החזון למציאות המעשית

הראי"ה דרש עצמאות מוחלטת לרבנות הראשית. חוגי השמאל כינו את שאיפת הראי"ה לעמוד בראש מפעל התחייה הלאומי "מדיניות ותיקנית", אך הראי"ה עמד על כך שהרבנות הראשית אמורה להשפיע על כל תחומי החיים, זאת בלי שאיפות של שלטון על חיי החילונים

תוכו זרק, קליפתו אכל

לטפס על קירות חלקים

הזהות של העם עם דתו יצרה בעיה בקרב מי שאימצו אידיאולוגיה ואורח חיים חילוניים. אף שהיו ברובם קשורים לתחושת המשכיות היסטורית – לא היו מוכנים לזהות דת עם מדינה. מן הצד השני, לא היו מוכנים לנתק לגמרי את הפתיל ההיסטורי. זו תמצית הקונפליקט המובנה בזהותה של המדינה

רוחות מצויות

מסדרת 'לטפס על קירות חלקים'

בשנת 1894 שר טשרניחובסקי על האמון ברוח האדם. ביובל השנים שלאחר מכן התחוללו שתי מלחמות עולם שבהן נהרגו יותר מ־75 מיליון איש, בתוכם ששת המיליונים של העם היהודי. ההנחה שההשכלה וההומניזם, "רוח האדם" כשלעצמה, יפתרו את בעיות האנושות – התרסקה לגמרי

הכלה וכיליון

המשנה הפוסט־מודרנית שהכניסה לחיינו את ההכלה כערך עליון, מקטינה בסופו של דבר את האדם ואת יכולת הבחירה שלו ומבטלת את האחריות החברתית להשבת מי שסטה מן הדרך אל המוטב.

הציונות הדתית מתה, תחי הדתיות הלאומית!

השיח המתגבר על קיצה של הציונות הדתית כמגזר מובחן נובע מהגישה שעושה מהחזון הציוני־חילוני עיקר שהדת טפלה לו. אכן הגיע הזמן לשוב אל הדתיות הלאומית, ולהציב סדר יום יהודי ותורני למדינת ישראל

פוליטיקה אלוקית

רבנים היודעים את יכולתו האמונית של עם ישראל ואת הכוחות הגנוזים בו מבינים בפוליטיקה יהודית הרבה יותר מכל פוליטיקאי.