קוממיות

משמעות דברי הנחמה האלוקיים היא שהקב"ה פועל בדבריו את הפעולות המנחמות כי "דבר אלוקינו יקום לעולם", והוא משיב את עמו ישראל אליו, לארצו, לאמונתו.

באו אנשי כנסת הגדולה, ופתחו את העיניים של הציבור ואמרו - אם לאחר החורבן האיום והנורא, עם ישראל ממשיך עדיין להתקיים, כבשה אחת נשארה בין שבעים זאבים - הן הן נוראותיו וגבורותיו של הקב"ה.

חופש. אני שוכב על הדשא בחצר של הצימר, נהנה מהנוף האדיר שנפרש מולי ומהרוח המדהימה של האזור. אה... החיים הטובים - ים, טיולים, בריכה. ראש טוב. שרק ימשיך כך. ופתאום מתגנבת מחשבה מטרידה למוחי - האם טוב ליהנות מהחיים?

דמות של מלמד צריכה להיות דמות נעימה ומקרינה, והיא אשר מציינת עבורו באמת את התורה בהתגלמותה. זוהי דמות של תורה, שכמותה שואף הילד להיות.

תשעה באב. מנחם צנח על רצפת בית הכנסת באפיסת כוחות. קולו הנוגה של בעל הקורא טלטל אותו - "כי רחק ממני מנחם משיב נפשי". ריבונו של עולם, זעק קול בליבו ללא מילים, כמה צרות? עד מתי לא תרחם את ירושלים אשר זעמת כבר אלפיים שנה? אבא, אנו מצפים ומייחלים לגאולתך, למה תסתתר? ואולי, התעוררה מחשבה מחודשת בליבו, איני מצפה בשלמות. יודע אני את חומרת הגלות, אך כשאלמד על גדלות הגאולה אצפה יותר...

ימי האבל על החורבן מיועדים לעשיית חשבון נפש של האומה ושל כל יחיד ויחיד. וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה.

בעצם קריאת פרשת המסע לארץ ישראל בימי בין המיצרים, יש בה כדי להחדיר במודעות שלנו שכאן אנו צריכים לעשות חשבון נפש מפני בא החורבן.

שלוש שנים לגירוש. מבחינה היסטורית זו תקופה זניחה, אך למי שמצוי בלב המאורעות זה פרק זמן משמעותי. לילדי הגוש הצעירים, הזמן שחלף מעמעם את הזיכרונות מהבית והדיונות. ולמבוגרים, זהו העיתוי לעבור מההתמקדות בתחושה הטבעית שחובה 'לזכור', לעיסוק בשאלה - כיצד ולשם מה? האם העיקר הוא זיכרון העבר או שמא עלינו להפוך את הזיכרון לכוח שיפעל ויחיה מחדש את הגוש?

ענישה חינוכית בבית, במשפחה, יש בה את שני סוגי העונש: יש עונש טבעי, ויש עונש כתגמול, ובו צריך זהירות רבה.

אנו מצווים לעשות טוב על פי מה שאנו קובעים, ולא על פי מה שאחרים מכתיבים לנו. אסור לנו לקבל החלטות, כתגובה למה שאחרים עושים לנו.