דם קישוי

בהלכה, דם קישוי היא הגדרה הלכתית בהלכות טהרת המשפחה ובהלכות טומאה וטהרה, הקובע את דינה של אישה שנובע דם מצוואר הרחם שלה בתקופה הסמוכה ללידה.

במקרא[עריכה]

המקור לכלל זה היא מהפסוק בפרשת תזריע העוסק בדיני טומאת יולדת:

	וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ
– ויקרא יב ה

אבוה דשמואל ‏^[1] מסביר: "כנדתה ולא כזיבתה מכלל דזיבתה טהור. ואיזו זו? זו קושי בימי זיבה"

במשנה[עריכה]

	המקשה נידה. קשתה שלשה ימים בתוך י"א יום ושפתה מעת לעת וילדה הרי זו יולדת בזוב, דברי רבי אליעזר. רבי יהושע אומר לילה ויום כלילי שבת ויומו, ששפתה מן הצער ולא מן הדם. כמה היא קישויה? רבי מאיר אומר אפילו ארבעים וחמישים יום רבי יהודה אומר דיה חודשה, רבי יוסי ורבי שמעון אומרים אין קישוי יותר משתי שבתות
– משנה נידה ג ד

במשנה מוגדרים כלליה של אישה שדמה נובע ממנה "מחמת וולד ולא מחמת עצמה", שעליה קובעת התורה שדמה אינה מטמא. עיקריהם של הכללים מבחינים במשך זמן ה"קישוי", שהם חבלי הלידה, ומותנים באי היפסקות הקישוי לפני הלידה, במשך זמן ארוך מדי.

המחלוקת הראשונה במשנה היא אודות זמן ה"שיפוי" שהוא הזמן שבו נפסקו מהאישה חבלי הלידה. לפי רבי אליעזר, אם חבלי הלידה פסקו במשך 24 שעות, נמצא שה"קישוי" - הדם וחבלי הלידה שהיו בימים שקודם לכן, אינם נחשבים כחלק ממהלך הלידה, ולכן אם הדם יצא במשך שלושה ימים באחד עשר היום המוגדרים כימי זיבה היא נחשבת לזבה.‏^[2] לפי רבי יהושע, הדיעה המקילה יותר, זמן ה"שיפוי" המפסיק בין הקישוי ללידה הוא דווקא יממה תמימה ולא 24 שעות, ודווקא אם הוא היה במשך לילה ואחריו יום, כדוגמת ליל שבת ויומו. ה"שיפוי" הוא הפסקת צער חבלי הלידה, למרות שהדם לא הפסיק.

המחלוקת השנייה במשנה היא אודות זמן הקישוי, שמוגבל לפי רבי יוסי ורבי שמעון לשבועיים, ואם הקישוי היה יותר מכך ניתן להחשיב רק את הדם שיצא במשך שלושת הימים האחרונים כדם לידה, ואילו הדם שיצא בימים שקודם לכן עלול להביא עליה טומאת זיבה, (תלוי במספר הימים) או לטומאת נידה. לפי רבי יהודה, הדיעה המקילה יותר, גם קישוי במשך חודש גורם לדם שיוצא בימים אלו להחשב כדם לידה, ולפי רבי מאיר "אפילו ארבעים וחמישים יום".

בתלמוד[עריכה]

במשנה הוסבר ברורות דינה של אישה שיצא ממנה דם שלפי הכללים האמורים אינו נחשב ל"דם לידה", במשך ימי הזיבה - "קשתה שלושה ימים בתוך אחד עשר יום הרי זו יולדת בזוב", ואם הדם יצא במשך הנידה, הוא לא גורם שום משמעות הלכתית - שכן בכל מקרה האישה טמאה במשך שבעה ימים, והדם אינו מעלה ולא מוריד. אך לא ברור מה כוונת המשנה במילים "המקשה - נידה", בה היא מתייחסת לאפשרות שדם יצא במשך שבעת ימי הנידה.

• רב פירש שהכוונה היא שחז"ל גזרו טומאת נידה מדרבנן על כל אישה שהיא מקשה ללדת ובכל מקרה שהוא, גם מקרה שלפי הכללים נחשב כדם לידה, אך רק על אותו יום, ומיד עם שקיעת החמה היא יכולה לטבול ולהיות טהורה מטומאתה.

מסופר בתלמוד כי שילא בר אבינא מגדולי תלמידיו של רב, נהג לפסוק כמותו בפסק זה. לפני פטירתו של רב, שהה רב אסי ליד מיטתו, ורב אמר לו כי הוא חוזר בו מפסקו זה, והוא סובר כשיטת רבי יצחק שאין כל טומאה בדם קושי הבא בימי זיבה. אלא ששילא בר אבינא תלמידו עדיין נוהג כמותו, ולכן - הורה לרב לרב אסי - "גרייה", כלומר: שכנע אותו בטעמים וראיות כי פסק זה אינו נכון. רב אסי לא שמע בבירור את קולו של רב, וחשב כי הוא אומר מילה דומה בארמית שמשמעותה שונה - "גדייה" , כלומר: אם לא יסכים לדבריך, כרות אותו על ידי שמתא. לאחר פטירתו של רב בא רב אסי לשילא ואמר לו כי רב חזר בו מפסקו. נענה שילא: אם היה רב חוזר בו מפסקו, הוא היה אומר לי זאת, שהרי ידע שנוהג אני על פי פסקיו.

כאשר ראה רב אסי ששילא מסרב להשמע לדבריו, הוא הטיל עליו שמתא, כהוראתו של רב (כפי שחשב בטעות). בא אליו שילא ואמר לו: האם אינך דואג ממאמר חז"ל "והוי זהיר בגחלתן שלא תכווה"?!‏^[3] נענה רב אסי: כוחי גדול כשל התנא איסי בן יהודה, שנקרא גם איסי בן גור אריה, איסי בן גמליאל, ואיסי בן מהללאל‏^[4] (השם איסי דומה לשם אסי‏^[5]), "אסיתא דנחשא דלא שלט ביה רקבא" - כרפואה שנוצרת על ידי ארס של נחש, שלא שולט בו רקבון. נענה שילא בר אבינא: אני הוא שילא בר אבינא, פטיש החזק השובר את ארס הנחש. כאשר אמר זאת שילא, חלה רב אסי בחולי חמור, ולא יכול היה להרפא ממנו. כאשר נרפא מחולי אחד נפל לחולי אחר וחוזר חלילה, עד שנפטר. מיד לאחר שנפטר עוד לפני שנקבר רב אסי, אמר רב שילא לאשתו: הכיני לי תכריכים, נאלץ אני להפטר מכיוון שחושש אני מרב אסי שלא ילשין עלי אצל רב בשמים. אשתו הכינה לו תכריכים והוא נפטר. החכמים קיימו את שני ההלויות של שני החכמים שנפטרו באותו יום יחד, והחכמים ראו כי ההדסים של הדס, שאותם נהוג היה להניח על מיטתם של הנפטרים, פורחים ממיטה למיטה, והסיקו שהחכמים עשו שלום ביניהם, לאחר פטירתם.

• לפי שמואל הכוונה היא שחז"ל גזרו טומאה על האישה עד הלידה, מחשש "שמא תשפה", כלומר - שמא לפני הלידה יופסק הקישוי במשך זמן הגורם לקישוי שלא להחשב כקישוי לידה (24 שעות או לילה ויום לפי השיטות השונות), וממילא יתברר למפרע שהיא הייתה טמאה מהתורה, ולכן עליה להתנהג בכל מקרה כדין שומרת יום כנגד יום.

לפי רבי יצחק הכוונה היא שאכן הדם גורם לאישה טומאת נידה רק אם היא בימי נידה (ולא בימי הזיבה), מפני שהתורה שטיהרה את דם הקושי טיהרה אותו רק מטומאת זיבה ולא מטומאת נידה.

להלכה[עריכה]

קיימת מחלוקת גאונים האם גם היום קיימים כללים אלו המבדילים בין דם קישוי לדם רגיל. ישנה דיעה בראשונים האומרת כי כשם שבנות ישראל החמירו על עצמן לנהוג בכל דם - גם דם שברור שאינו גורם לזיבה גדולה - כדם כזה והם סופרים לאחריו שבעה נקיים, כך גם בדם זה‏^[6]. על כך נאמרו שלושה סיבות אפשריות: דיעה אחת מסבירה כי בנות ישראל אינן בקיאות לדעת מתי הן ימי הזיבה ומתי הן ימי הנידה‏^[7], יש אומרים שהטעם הוא שהוא בכלל חומרא דרבי זירא שבה קבעו כי אין לחלק בין דם לדם וגם דם שלא ברור מהו נוהגים בו חומרות של דם נידה וזיבה‏^[8]} ויש מסבירים שגם כאן קיים חשש שמא לאחר יציאת הדם במשך שלושה ימים תהיה האישה במצב של "שיפוי", כך שהדם הוא למפרע דם זיבה, אך בנות ישראל אינן יודעות היטב להבדיל בין "קושי" ל"שיפוי", וייתכן שהדם יצא בשיפוי והיא תחשוב שהוא יצא במצב של קושי, וממילא היא לא תדע שהיא טמאה בטומאת זיבה, ולכן לפי שיטה זו יש לנהוג כיום ספירת שבעה נקיים גם לאחר דם קושי.

לעומת זאת קיימת דיעה אחרת, כי דווקא בדם נידה ודם זיבה קטנה / גדולה שקיימת אפשרות לטעות ביניהם קיימת חומרא זו, ולא במקשה ללדת שלפי ההלכה, בכל מקרה אינה צריכה לספור שבעה נקיים‏^[9].

הערות שוליים