חומרא דרבי זירא

חומרא דרבי זירא היא מנהג מחמיר שנוצר בתקופת האמוראים על ידי הנשים היהודיות ('בנות ישראל'), ומשמעו חיוב כל אשה נידה שראתה דם מהרחם לספור שבעה ימים נקיים בלא שתראה בהם דם, ובהם היא נחשבת לנידה ואסורה לבעלה, קודם שתטבול ותותר לבעלה. חומרא זו היא הרחבה לדין התורה שחייב רק זבה גדולה לספור שבעה נקיים, בעוד נידה רגילה הייתה צריכה לספור שבעה ימים, אך לאו דווקא נקיים.

הסיבה לחומרא זו היא בקושי ובלבול שנוצר לנשים בהבדלה בין נידה, זבה קטנה וזבה גדולה, להם דינים שונים בטהרתם. במהלך השנים התקבעה חומרא זו כדין בסיסי בהלכות טהרת המשפחה, וכך הוא היחס אליה כיום. עדות על חומרא זו של בנות ישראל מובאת בגמרא בשם רבי זירא, ולכן קרויה חומרא זו על שמו.

רקע היסטורי[עריכה]

על פי חוקי המקרא, אישה נחשבת לטמאת נידה במשך שבעה ימים לאחר תחילת דימום המחזור החודשי, ושבסיומם בליל היום השמיני, אחרי צאת הכוכבים, יכלה לטבול ולהיטהר, ומותרת בקיום יחסי מין עם בן זוגה.

על פי התורה לשיטת הרמב"ם חייה האישה היו מתחלקים למחזורים של 18 יום: 7 ימים שתחשב לנידה במקרה שדיממה (ויקרא ט"ו י"ט), ול-11 ימים שתחשב לזבה במקרה שדיממה - "בְּלֹא עֶת-נִדָּתָהּ" (ויקרא ט"ו כ"ה-כ"ו) וחוזר חלילה, וקביעת 11 הימים הוא הלכה למשה מסיני^[1]. כל דם שהיה מופרש במהלך שבע הימים של הנידה נחשב כדם נידה. אם דם היה מופרש בימים שלא מתאימים לנידה, הדבר היה נחשב לאנומליה ונקרא ימי זבה. עד יומיים הייתה צריכה לספור יום כנגד יום, ולטבול למחרת בבוקר ולחכות עד הערב (זבה קטנה), מעבר לכך, אם הדימום היה שלשה ימים ומעלה, הייתה צריכה לספור שבעה נקיים ולטבול החל מתחילת היום השמיני ומותרת בקיום יחסים החל מהערב (זבה גדולה)^[2].

על פי המקרא קביעת הדברים הייתה בהרגשת דימום פנימי וראייתו, וחז"ל תיקנו שאף אם ראתה כתם דם על גופה או בגדיה מחילים עליה את דין נידה או זבה^[3].

ערך מורחב - חומרא דרבי זירא

תקנה נוספת הייתה ביטול ההבדל שיש בין ימי נידה לימי זבה, והחלת דין זבה על כל דם שאישה רואה, לפי החלוקה שבין זבה קטנה לגדולה. ^[4].

ולבסוף בוצעה החמרה נוספת^[5], בנות ישראל החמירו על עצמן ולאחר ראיית דם כלשהי, גם במידה קטנה הן החילו על עצמן דין של 'זבה גדולה', והמתינו ובדקו את עצמן במשך שבעה ימים ("שבעה נקיים"), ורק לאחר מכן טבלו בליל שמיני. ר' זירא ציטט את המנהג, ועיגן אותו בהלכה ^[6].

סיבות לחומרא הביאו רש"י בבלי מגילה כח ב, והר"ן בבלי, נידה ס"ו ע"ב.

לפיכך, כיום, אישה נמצאת במצב של טומאה בין 12 ל-14 ימים בכל מחזור חודשי: בין 5 ל-7 ימים של הווסת^[7] ועוד שבעת ימים נקיים (לא כולל דימומים נוספים שיכולים להיות במהלך החודש).

חומרא דרבי זירא גורם אצל חלק מהנשים לחוסר אפשרות להכנס להריון ללא סיוע רפואי, דבר המכונה: עקרות הלכתית. בעקבות זאת התקיים בסוף שנת 2006 דיון סביב הפתרון לבעיה וההצעה לבטל את החומרא.

היחס לחומרה בפסיקה[עריכה]

בתלמוד ישנה מחלוקת איך להתייחס לחומרתו של רבי זירא, כאל מנהג או כאל הלכה.

במסכת נידה בבלי נידה ס"ו ע"א רבא בדיונו עם תלמידו רב פפא, מסרב להתייחס לחומרא כאל דין וטוען שמדובר רק במנהג, ודוחה את דבריו ואומר: "אני אומר לך איסור ואתה אומר מנהג, במקום שהחמירו החמירו, ובמקום שלא החמירו לא החמירו."^[8] ניכר מדבריו שבתקופתו בסוף המאה הרביעית לספירה, יש שנהגו את החומרא ויש שלא. אמנם לפי פירוש רש"י, תלמידו חולק עליו ואומר כי דבר זה הפך לתקנה^[9].

במסכת ברכותבבלי, ברכות לא א לגבי דוגמה להלכה פסוקה אביי מביא את החומרא של רבי זירא, אבל רבא ואמורא נוסף חולקים עליו ומביאים דוגמאות אחרות. על פי כללי התלמוד, הלכה כרבא כנגד אביי בכל מקום, פרט ליע"ל קג"ם. ולכן גם פה, דעתו של רבא צריכה להכריע שמדובר במנהג ולא בהלכה, ובוודאי שלא פסוקה.

הרמב"ם מתייחס לחומרא של רבי זירא כאל חומרא יתירה ולא כאל גזרת חכמים‏‏^[10], ועם זאת הוא קובע בהקשר לחומרות בדיני נידה, ובכללם חומרתו של רבי זירא, שאין לסור מהם לעולם‏‏^[11], מכיוון שתוקפה הוא שמנהג זה התקבל על כלל ישראל, ויש לו תוקף כנדר שקיבלו הציבור על עצמם.

לעומתו לדעתם של הרי"ף^[12] והרמב"ן^[13] מדובר בהלכה פסוקה.

עם זאת, על פי התפיסה התלמודית כי הלכה כרבא כנגד אביי בכל מקום, ישנם פוסקים מאוחרים ובהם הראי"ה קוק, הסוברים כי דין זה, הוא ככל איסורי דרבנן, ואף פחות מזה, שכאשר יש צורך להקל, אפשר להקל בו.^[14]

ראו גם[עריכה]

• נידה
• טהרת המשפחה

לקריאה נוספת[עריכה]

• משנה תורה, ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה פרק י"א הלכה ד'.
• שולחן ערוך יורה דעה סימן קפ"ג.

קישורים חיצוניים[עריכה]

• חומרת רבי זירא – האם הגיע הזמן לחשיבה מחודשת?
• תגובה למאמר על חומרת רבי זירא – החשיבה המחודשת

הערות שוליים