עבד עברי
|
הגדרה[עריכה]
ישראל הנמכר לעבד (הסוגיות בקידושין יד: והלאה).
בערך זה נדון בכלל העבדים העבריים. בפרטי כל אחד מהם ע"ע: מוכר עצמו, מכרוהו בית דין, אמה עבריה.
מקור וטעם[עריכה]
סוגי העבדים העבריים הם ארבעה, ומקורותיהם נפרדים זה מזה (קידושין יד:, טו:):
- מוכר עצמו - "וכי ימוך אחיך ונמכר לך" (ויקרא כה-לט).
- מכרוהו בית דין - "אם אין לו ונמכר בגניבתו" (שמות כב-ב).
- נמכר לעכו"ם - "וכי תשיג יד גר ותושב עימך ומך אחיך עימו, ונמכר לגר תושב עימך או לעקר משפחת גר" (ויקרא כה-מז).
- אמה עבריה - "כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה" (דברים טו-יב), ורוב דיניה נלמדים מההיקש הזה לעבד עברי.
קניין איסור - כתב הריטב"א שחוץ מהקניין ממון, יש בעבד עברי גם קניין איסור. והוסיף הברכת אברהם (קידושין סה בדפיו ד"ה ואולי) שאפילו לדעת הריטב"א ההקנאה היא רק על הממון, והאיסורים באים ממילא.
קניין גופו - עבד עברי כמטלטלי דמי לכו"ע (אפילו לדעות שעבד כנעני כן כמקרקעי), משום שאין גופו קנוי לאדונו לגמרי כעבד כנעני (ריטב"א קידושין יט. ופני יהושע שם יד: ד"ה גמרא).
היקש לקרקע - לרש"י (קידושין ז. ד"ה שיש) גם עבד עברי (וכל אדם) הוקש לקרקע, אך לשאר הראשונים (תוס' שם ד"ה אם, רמב"ן, רשב"א, ריטב"א שם) רק עבד כנעני הוקש לקרקע. וביאר הקובץ הערות את טעמם ששייך להקיש רק עבד כנעני משום שהוא קנוי לרבו כשורו וחמורו, אך עבד עברי שאינו כן - לא שייך להקישו לקרקע (נד-יא בהשמטות, והוסיף שאפשר שהרמב"ם סובר כרש"י).
חוזק[עריכה]
חוזק הבעלות - יש חמישה סוגי עבדות ששונות זו מזו לעניין דרגת בעלות האדון על העבד (האם גופו קנוי, האם יש בו קניין איסור, האם יש לו יד, והאם מועילה בו מחילה). ואלו הן לפי הסדר - מהבעלות החזקה אל החלשה (קניין פירות מסכת עבדים א):
- עבד כנעני - גופו קנוי לגמרי, ואין לו יד, ולא מועילה מחילה אפילו למעשי ידיו.
- עבד עברי הנמכר לישראל בזמן שהיובל נוהג - גופו קנוי לקניין איסור, אבל יש לו יד, ומחילה מועילה למעשי ידיו אך לא לקניין איסור שלו.
- עבד עברי הנמכר לעכו"ם, וכן מוכר עצמו - אין בו קניין איסור (שהרי אסור בשפחה כנענית), וממילא מחילה מועילה בו להוציאו לחירות (ורק לריטב"א שמוכר עצמו מותר בשפחה אלא שרבו אין יכול לכופו, ממילא אין יוצא במחילה), אבל יש בו קניין הגוף לעניין שש ויובל, והוא כקרקע שאין נשבעים עליו.
- עבד עברי הנמכר לישראל או לעכו"ם בזמן שאין היובל נוהג - אין לו שום דיני עבד עברי, אבל גופו קנוי לעניין שאינו יוצא שלא מדעת האדון (ומסתפק האם נשבעים עליו).
- מכר רק את מעשי ידיו - אין לאדון בעלות על גופו כלל.
הקונה[עריכה]
שאר בני האדם לא יכולים לקנותו מאדונו.
במקור לזה נחלקו המפרשים לשלוש דעות:
- הרמב"ם (עבדים ד-י) כתב שנלמד מהפסוק (שמות כא-ח) "לעם נכרי לא ימשול למוכרה בבגדו בה" (אמנם הרמב"ן פירש שהפסוק מלמד שאב לא ימכור את בתו לעכו"ם).
- הרלב"ג (דן בדבריו המנחת חינוך מה) סובר שמקורו מכך שא"א להוריש את העבד.
- דעת המנחת חינוך (כך ביאר הברכת אברהם (קידושין סט בדפיו אות א) בדעת המנחת חינוך מב) שבעצם יש לאדון קניין בעבד למוכרו, ומה שלא יכול למוכרו לאדון אחר הוא רק מדין "כי טוב לו עימך" (דברים טו-טז).
בטעם לזה נחלקו האחרונים:
- הגרי"ז כתב שהעבד מחויב לעבוד רק למי שלו נמכר מתחילה, דהיינו אדונו הראשון, וזה הטעם גם שאינו עובר בירושה (ורק לבנו של האדון עובר בירושה, חוץ מנרצע שלא עובד גם את הבן)[1]( (אינו חיסרון בבעלות של האדון אלא בחיובי העבד) הביאו שיעורי ר' שמואל קידושין עמוד קמה).
- ר' שמואל (שיעורי ר' שמואל קידושין עמוד קמה. והוא דן שם רק לדעות הרמב"ם והרלב"ג, אך לא הביא את המנחת חינוך הנ"ל) כתב שכל הבעלות שיש לאדון בעבד היא רק לעניין שיעבוד את האדון עצמו, ולא שיעבוד אחרים (חיסרון בבעלות של האדון) (ולפי זה ביאר את דעת הפני יהושע (קידושין טז.) שגם אם הפקיר את העבד, אחרים לא יוכלו לזכות בו אפילו אם העבד לא רצה לזכות בעצמו. ובדומה לזה הביא שם עוד טעם, שלאדון אין בעלות לעניין למכור את העבד (חיסרון בכח של האדון להקנותו) ולפי זה ביאר את דעת ספר המקנה (על קידושין שם) שאם הפקיר את העבד והעבד לא רצה לזכות בעצמו, אחרים כן יוכלו לזכות בו).
- הברכת אברהם (קידושין סט בדפיו אות ב) סובר שכל הקניין שיש לאדון בעבד הוא חידוש, ואין לך בו אלא חידושו, ולכן אין לו בו קניין למוכרו.
העבד עצמו האם יכול לקנות את עצמו מרבו, כגון בכסף קניין (ולא גירעון כסף) או בשטר קניין (ולא שטר שחרור), נחלקו בזה האחרונים, והדבר תלוי במחלוקות דלעיל בסמוך, בטעם ובמקור לכך שהאדון לא יכול למוכרו לאחרים:
- דעת המנחת חינוך (כך ביאר הברכת אברהם (קידושין סט בדפיו אות א) בדעת המנחת חינוך מב), כאמור[2], שיש לאדון קניין בעבד למוכרו, ומה שלא יכול למוכרו לאדון אחר הוא רק מדין "כי טוב לו עימך" (דברים טו-טז). ולפי יסוד זה חידש שלושה דינים: [א] אם העבד מסכים, האדון יכול למוכרו לעצמו בשטר מכירה, ולכן שטר זה לא יצטרך דיני לשמה כשטר שחרור, שהרי הוא מדין מכירה[3]. [ב] אם הנרצע מסכים, הוא יכול לצאת בכסף ובשטר, ששוב, האדון מוכרו לעצמו. [ג] אם האדון מסכים, יש גאולת קרובים אפילו בנמכר לישראל, שהאדון מוכרו לעצמו.ב) אך הברכת אברהם (שם אות ב), כאמור[4], סובר שכל הקניין שיש לאדון בעבד הוא חידוש, ואין לך בו אלא חידושו, ולכן אין לו בו קניין למוכרו. וא"כ לא שייך שימכרנו לעצמו, וחולק על שלושת הדינים הנ"ל שחידש המנחת חינוך.
הענקה[עריכה]
בהענקה חקר ר' שמואל האם היא חוב ממון (ויורדים לנכסיו) או רק מצווה (וכמו צדקה) (שיעורי ר' שמואל קידושין עמוד קיג, קכ, חידושי ר' שמואל גיטין וקידושין עמוד עט).
הענקה במיתת האדון - חקר הרוגאצ'ובר האם החיוב על האדון המת, והבן משלם בשבילו, או שמתחילה החיוב על הבן (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ג ד"ה הענקה של עבד עברי).
ראה גם[עריכה]
שש שנים (לגבי יציאת עבד עברי ביובל ע"ע יובל בסעיף "בעבד עברי")
הערות שוליים[עריכה]
- ↑ ע"ע מיתת האדון#הנכס.
- ↑ לעיל ד"ה במקור.
- ↑ דנו בזה בערך שטר יציאת עבד עברי#מקור_וטעם ד"ה במקורו.
- ↑ לעיל ד"ה בטעם.