הרב אליעזר יהודה וולדינברג

הרב אליעזר יהודה ולדנברג היה מגדולי הפוסקים בדורנו, בעל שו"ת "ציץ אליעזר"

תולדות חייו[עריכה]

נולד בשנת תרע"ו בירושלים, לאביו הרב יעקב גדליה ולדנברג. בבחרותו למד בישיבת עץ חיים ולאחר מכן בישיבת חברון בירושלים. בתקופה זו, הוציא לאור את ספרו הראשון: "דבר אליעזר", בטרם מלאו לו 19 שנה, ובו מערכות בכמה סוגיות יסודיות ומפורסמות, כגון: "אתי דיבור ומבטל דיבור" (סי' ג), "קים ליה בדרבה מיניה" (סי' כו), "מילי לא ממסרן לשליח" (סימן ב), "שומר שמסר לשומר" (סי' כג) ועוד. ספרו זה זכה להערכה רבה מאד בקרב תלמידי החכמים בירושלים.

במהלך השנים שימש במשרות תורניות שונות, ובכללן: ראש ישיבת שערי ציון בירושלים (מיסודו של הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל שאליו היה הרב ולדנברג מקורב ביותר) אב בית הדין בירושלים, רב בית החולים 'שערי צדק' בירושלים ועוד, כשהמפורסמת מכולן היא עבודתו כדיין בבית הדין הגדול לערעורים של הרבנות הראשית לישראל.

נפטר בחשוון תשס"ז.

תלמידיו[עריכה]

• הרב רחמים לוי- רב שכונת נחלאות בירושלים

ספריו[עריכה]

• שו"ת ציץ אליעזר
• דבר אליעזר^[1] - כ"ו סימנים של ביאורים בסוגיות יסודיות בש"ס ומפרשיו ובדברי הרמב"ם ומפרשיו, שנדפסו בעודו תלמיד בישיבת חברון בירושלים (בהיותו כבן 19).
• הלכות מדינה - שלושה כרכים, הכוללים "מחקרי הלכות ובירורי דינים בדרכי הנהגת השלטון המדיני, גדרי וסדרי בחירה, תקנות והסכמות ציבור, גירות וענינים שונים"^[2].
• שביתת הים - "ברורים מקיפים וחקרי הלכות בפרטי דיני הפלגת והנהגת אניה בלב ים והכניסה והיציאה ממנה אל היבשה ביום שבת קודש"^[3].
• רמת רחל^[4] - "כולל ברורי דינים וחקרי הלכות בענייני רופאים ורפואות, ביקור חולים, גוסס, קריעה, אונן, הלוית המת והספד" (ציטוט מדף השער), כשהם מסודרים לפי סדר השולחן ערוך יורה דעה הלכות אבלות.
• הלכות רופאים ורפואה- פסקיו בענייני רפואה והלכה, בעריכת הרב פרופ' אברםה שטינברג.
• אבן יעקב- על הלכות אבלות

ידידיו ומכותביו[עריכה]

בתשובותיו ניכרת חביבות גדולה למגוון רחב של תלמידי חכמים ורופאים מחוגים שונים. ניתן לציין כפרט את ידידותו המפולגת עם

• הרב ישראל וועלץ- רב בבודפשט שבהונגריה שעלה לירושלים, מחבר שו"ת "דברי ישראל".
• הרב עובדיה יוסף-הראשון לציון והרב הראשי לישראל לשעבר.
• פרופ' אברהם אברהם.

ועוד.

דרכו בעניינים ציבוריים^[5][עריכה]

יחסו למדינת ישראל[עריכה]

שמח מאד על הקמת מדינת ישראל, ואף קורא לה לה בתשובותיו כמה פעמים "מדינתנו"^[6] (ח"ד סי' ד-ה), והוא מציין ש"עם חידוש הקמת מדינתנו אשר בעקבותיה זכינו בע"ה גם לקיבוץ גלויות גדול מארבע כנפות הארץ ..." (ח"ד סי' כא, וכעי"ז בח"י סי' כט). בספר הלכות מדינה נוספו עוד ביטויי שמחה רבים.

בתשובה (ח"ז סי' מח - קונטרס אורחות המשפטים פי"ב) קרא להוסיף ולעלות לארץ לאחר קום המדינה:

"...חובת העלייה לארץ ישראל ומצוותה וההתיישבות בה לא נפגמה כלל עם קום המדינה והשגת הרבונות בחלק מסוים וניכר משטחה. להיפך: היא גדלה עוד בערכה ועל כל אחד ואחד מישראל היושב בגולה נתווסף חיוב יתר בחובת קיומה...קודם שפקוד פוקדנו בפקידה הגדולה, שאז עלייה כללית גדולה היתה יכולה להתפרש בפני המושלים ההמונים עלינו כעין עליה בחומה ביד חזקה, וכמו שבאמת היינו מוגבלים בחוקי-חנק, וזכורים לנו עוד יפה המאורעות הטראגיים שאירעו בימי המאנדאט לאודים-מוצלים, כשהיה דומה לממונים שעולים בחומה. אבל מאז פקד אותנו ד' לטובה ליתן לנו שם ושארית בארץ קדשו, להיות אדונים בה, ונתן בלב אומות העולם המאוחדות, כלכורש בשעתו, להשיב לנו הגזילה בחלק מארצנו ושערי הארץ נפתחו לרווחה יום ולילה ולא יסגרו לפני כל יהודי בלא כל הגבלה ובלא שום צמצום וכולם מתקבלים בזרועות פתוחות ובשמחה נפשית, אם כן הרי לא חל ממילא יותר על עלייה כללית דבר-השבועה, שלא יעלו בחומה ופג תקפה... ואם כן נתחדשה במצוות העלייה גם החיוב הכללי על כל בית ישראל ועל כל קיבוץ יהודי הנמצא אי שם בתפוצות לקום במרוכז ולבוא ולהתנחל בארץ חמדתנו...גדול ומכופל חיוב זה על כל יחיד ויחיד לעלות ולהתיישב בארץ לא רק מבחינת החיוב הפרטי בלבד, אלא גם מבחינת חיובו וערבותו הכללית, לדאוג לתועלת האומה והמדינה בתהליך יצירתה, שיפוצה וקוממיותה כאומה חזקה בארץ קדשה ולעודדה ולאמצה לפרות לרבות, להתרחב ולהתפשט, בכל השטחים ובכל המובנים ככל אשר ברכנו ד'...
גם זאת, עם קום המדינה גדלה חובת העלייה משתי בחינות נוספות:
ראשית, הוסרו העיכובים והמכשולים של סכנות עלייה, וגם הוסרו העיכובים בשל חוסר האפשרות להתפרנס בארץ עד כדי סבל של חרפת רעב ח"ו... שנית, יש לומר, שלפי המצב העכשוי שהמדינה נמצאת בו, שזה עתה יצאה כמעט מחיתוליה והיא מוקפת מסביב אויבים מושבעים הרוצים לבלעותה חלילה, מוטלת חובה מיוחדת של החלצו חושים, למהר לעלות ארצה ולבוא לעזרת ישראל מיד צר הבא עליהם..."

בנין המדינה מבחינה חקלאית וכלכלית[עריכה]

ראה ערך בכל מערכות המדינה וקרא להנהיגם ברוח ההלכה. הוא אף ראה ערך בתעשייה ובמסר במדינת ישראל, עד שהוא כותב בתשובה (ח"ה סוף סי' יב): "...אם אמנם יש מקום להתיר הרי ישנו בזה משום עידוד ביצור התעשייה במדינתנו..."

דברים דומים, בעניין 'מצוות עבודת האדמה בארץ ישראל' אנו מוצאים בתשובה נוספת (ח"ז סי' מח - אורחות המשפטים פי"ב):

"...אל יהא קל בעיני מישהו ערך עניין הסידור ההתיישבותי בעבודת האדמה לנהנים מיגיע כפיהם... בארץ-הקודש עצם המלאכות של לעבדה ולשמרה המה גם גופי מצוות... נסתפק בזה בהביאנו בכאן בקשר לכך דברים נעלים ומופלאים שכותב בזה...רבינו החתם סופר (חידושי החתם סופר למסכת סוכה לא.) וזה לשונו: נלע"ד דרבי ישמעאל נמי לא אמר מקרא ואספת דגנך אלא בא"י ורוב ישראל שרויין שהעבודה בקרקע גופה מצוה משום ישוב א"י ולהוציא פירותיה הקדושים, ועל זה ציוותה התורה ואספת דגנך, ובועז זורה גורן השעורים הלילה משום מצוה, וכאילו תאמר לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה, ה"נ לא יאמר לא אאסוף דגני מפני עסק התורה, אבל כשאנו מפוזרים בעוונותינו הרבים בין אומות העולם וכל שמרבה בעולם יישוב מוסיף עבודת ה' חורבן, מודה לרבי שמעון בר יוחאי, וע"ז אנו סומכים על רבי נהוראי במתניתין(משנה) סוף קדושין מניח אני כל אומניות שבעולם ואיני מלמד בני אלא תורה, היינו בחו"ל וכנ"ל... מסתבר, שדברי החתם סופר מכוונים לאלה אשר מתעסקים ועושים חוליהם על טהרת הקדש ועוסקים בעבודת האדמה לשם שמים לשמו ולשמה, אבל הדברים כשלעצמם אשר משמיענו בזה החתם סופר הרי נפלאים מאוד ומסולאים בפז ונדמה שחובב ציון גדול ביותר שבמציאות לפי המושג בדורנו, שהוא עם זה גם יהודי חרדי, לא היה מעיז להעלות על דעתו, ומכל שכן להוציא מפיו דברים כאלה, ועל אחת כמה להעלות על הכתב הגות לב מקוריים כאלה, לבוא ולומר, שאם אומר אדם בא"י: 'לא אאסוף דגני מפני עסק התורה' - שהרי זה דומה כמי שאומר לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה, מפני שהעבודה בקרקע גופה מצוה משום ישוב ארץ ישראל ולהוציא פירותיה הקדושים!?

ואם אנו שומעים בכל זאת כדברים האלה מפורש יוצאים בקדושה ובטהרה מפי הקנאי הגדול לוחם מלחמת ד' ביד חזקה בדור העבר ורבן של ישראל רבינו החתם סופר ז"ל, הרי יש בהם בהרבה לאין ערוך כדי להוסיף עוז ועצמה, עידוד ונוחם בידי אחינו החרדים לדבר ה' המתאגדים באגודות במטרה להאחז על אדמת הקודש לעבוד את אדמתה ולהוציא פרי הלולים..."^[7]

ביקורת שקולה על הנהגת המדינה[עריכה]

כאב מאד את חילול הקודש שנעשה במדינה, בתחומים שונים, ואף נאבק בהם בכל כוחו. בתשובה לאחר מלחמת ששת הימים הוא כותב (ח"י סי' י ריש סק"ה):

"מי יתן ונזכה לראות בקרוב בגאולתנו ופדות נפשינו השלימה ותמלא הארץ דעה לדעת את ד' ולהכיר ולהוקיר הנסים הגדולים שעשה ועושה עמנו, ונבין ונדע כי כל מה שעושה לנו הוא בעבור זה שנשמור חוקי תורתו, ולא שחושך ואור, חורבן ובנין, ישמשו בעירבוביא, כפי שעינינו רואות כיום וכלות..."

בדבריו קרא למנהיגות לחזור לדרך התורה:

"ומי יתן והיה זה כי יערה רוח ממרום לעורר את אישי ההנהגה, להתחיל סוף סוף לעשות חשבון נפש רציני להכרחיות מציאת הדרך אשר ישכון אור בה למציאת פתרון אמיתי ובר קיימא לבעיות היסודיות המרובות המנסרות בחללו של עולם המנהיגות ותובעות את ונתרונן, ולשים אל לבם להבין התכלית אמכוונת והמגמה היסודית הגלומה וחבויה ב"העם זו יצרתי" ומתוך זה לעלות אל 'דרך המלך', מלכו של עולם, להרתם ללכת ולהוליך את העם בנתיב האמונה והצדק, ולשוות נר לרגלם ואור לנתיבתם תורת ד' התמימה אשר צוה לנו בה את הברכה חיים עד העולם, בשמירת ונצירת פקודיו, מצותיו, חקותיו ומשפטיו הישרים והצרופים משיבי הנפש משמחי הלב ומאירי העינים... ובכך ורק בכך נגיע אל המטרה הנכספת, הקוננת במעמקי הלב והנפש של כל יהודי באשר הוא יהודי, בהכרה ומתחת לסף ההכרה, ולעצב מחדש במדינתנו המחודשת את צלם דמות תבניתו האמיתי של עם ישראל בארץ הקודש, אותו הצלם אשר יפיל מוראו וחיתתו על כל חייתו ארץ מהלכי שתים, ואשר ימשוך בחינו ובתו האלקי אשר יהא חקוק בו, את לב כל אומות העולם לדבר רתת מדי הגיעם לאבני שיש טהורים אלה של זרע ברוכי ד', ולא יהינו לעלות על לבם שום מחשבת און נגדנו, אלא ינהרו אל עם קודש זה כל העמים ללמוד מחוקי הליכותיו ודרכי מוסריו, כדבר ד' ביד נביאיו הנאמנים^[8]. ונזכה למלאות יעודנו ותפקידנו הגדול לספר תהלות ד' ולהפיץ אלקותו בכל ארצות תבל עד אשר ימלא העולם צדק ויתוקן כולו במלכות שדי" (הלכות מדינה, ח"ג, הקדמה, עמ' 9).

"חותם כתר מלכות התורה צריך להיות מוטבע על מלכות ההנהגה, והחיים המדיניים צריכים להיות מעורים בשרשי שרשיהם בחיי תורה, כי יסודות המדינה הושתתו מראשית הויתה על אישות התורה, היא נשמתה וממנה היא ניזונית. חכמי התורה שקדו תמיד על תקנת המדינה ושמשו כמעט תמיד כמצפן לפני העם לכוון על פיהם דרך הנהגת המדינה, שלא תסטה בהליכותיה מדרכי התורה הכתובה והמסורה, הקשורים והאחודים זה בזה בקשר בל ינתק, כשלהבת לגחלת. הם לקחו חלק בראש בחות דעה מכרעת אוביקטיבית הן במינוי המלכים הנשיאים וראשי הגולה וכו' והן בהעברתם עת מצאו אותם לפי דעת ההלכה אינם ראוים להמשכת תפקידם ולקחו גם חבל בהבעת דעת תורה לאופי הנהלת מועצת שלטון המלוכה ועל פיהם היה קם דבר... מושג דין תורה צריך לשמש למושג מדיני הרחב ביותר הוא צריך נר לרגלי המדינה בכל פנה שהיא פונה וההנהגה צריכה לראות בו חזות הכל באופן שישמש למדינה הנקודה המרכזית אשר סביבו צריכים לרקום כל חיי התהותה" (שם, שער א, מבוא, אות ט, עמ' כד).

אולם, הוא טוען (בתשובה הנ"ל - ח"ז סי' מח - אורחות המשפטים פי"ב), שאין חילול הקודש הזה שהנהגת המדינה בידי חילונים מבטל את חובת העליה לארץ ישראל או היחס למדינת ישראל בתור אתחלתא דגאולה:

"נראה לי כדבר ברור, שאין מקום כלל לסירוב לעלות לארץ משום שהנהגת המדינה נמסרה ברובה בידי פורקי עול בעוונותינו הרבים, וגם לא לטענה לומר שבלתי אפשרי שתוכל הישועה השמימית לצמוח על ידי אלה האנשים אשר אין יראת אלקים בלבם.
כי מלבד שהיא מזוייפת מתוכה ושוברה בצידה, מפני שברור הדבר שככל שתתגבר העלייה של שומרי תורה כן תתגבר כוח ההשפעה של היהדות הנאמנה במוסדות המדינה, עד שבהמשך הזמן יוכתרו בהצלחה המאמצים לשנות פני הדברים לטובה בע"ה... מלבד זה, מי יוכל לבוא בסוף ההשגחה העליונה ולמצוא חקר שדי, הרי כבר היה כזאת לעולמים שבאפס עצור ועזוב שלח ה' עזרתו מקודש בידי מלך ישראל רשע להרחיב את גבולות הארץ וליישב בה המוני בית ישראל, ומפליא הדבר, שהכתוב מציין הדבר לשבחו של מלך זה סמוך ונראה יחד עם ציינו את גודל רשעתו של מלך זה, בבחינה של "אין עבירה מכבה מצוה... הרי דברים מפורשים בדברי נביאי האמת והצדק, כחלום ושוברו בצדו, על פליאת-מחזה לעזרת-ישראל מיד צר באמצעות רשע עד להשחית בטעמו ובנימוקו. וידוע, שכל מה שנקבע בכתבי הקודש, אפילו בתורת סיפור, לא נכתב ח"ו לשם סיפור בלבד, אלא לשם נבואה ולימוד לדורות... וממילא גם הנ"ל נקבע לשם כך לשמש לנו מגדל-אור ואספקלריא מאירה לכל התרחשות בהמשך הדורות... ואם כן מי יערוב לנו ומי יתקע לכף ידינו, שאנו בזמנינו לא היינו לאחר השואה ג"כ בבחינת של מרה מאד ואפס עזוב ואין עזר לישראל, על כל פנים לא פחות מאז? דומה שעוד לא היתה השמדה אכזרית כזאת ובממדים רחבים כאלה מאז בריאת היצירה האנושית על אדמות. ואם כן לא רחוק הדבר מלחשוב שבהיות שבחסד ה' עלינו, לא דבר למחות את שם ישראל מתחת השמים, לכן בהיותנו זקוקים מיד כאויר לנשימה למדינה עצמאית על קרקע מוצק לנו כארצנו, עזר לנו ה' ברחמיו הגדולים בידי אלה שאחזו כל הזמן בהגה ההנהגה הלאומית והיו מוכנים ומוכשרים לכך, בלא להביט על הדבר הזה שנראה שרובם אינם שומרי תורה ומצוה, "ובהדי כבשי דרחמנא למה לך?" עלינו בעיקר לעשות את המוטל עלינו, לשמור ולקיים מצוות ד', ובתוך זה גם המצווה הגדולה והנשגבה של עלייה לארץ ולישב בה, ששקולה כנגד כל המצוות שבתורה^[9]... ולהשפיע בכל מידת יכלתנו על כל אשר בשם ישראל יכונה^[10], בתוך מוסדות המדינה ומחוצה להם, בעיר ובכפר, לשוב אל ד' ולתורתו לטוב לנו. ושוטים שקלקלו וכו', וד' הטוב בעיניו יעשה.."

מלחמת ששת הימים[עריכה]

הרב וולדינברג שמח מאוד על ניסי מלחמת ששת הימים, וכך הוא כותב (ח"י ר"ס א):

"בחסד ד' עלינו וברחמיו הגדולים זכינו לחזות לאחרונה עין בעין בשוב ד' ציון^[11] והחזרת ארץ נחלתו לעם קדשו. ממש כחולמים היינו^[12] על הגאולה ועל התמורה^[13] לראות איך שבמשך ימים ספורים קויים בנו: ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם^[14], שומע תפלה שמע וקיבל קול שועת עמו ויוציאנו משיעבוד לגאולה ומאפילה לאור גדול, גם כל העמים תקעו כף ובעל כרחם הודו בפיהם כי ה' עליון נורא מלך גדול על כל הארץ ידבר עמים תחתינו ולאומים תחת רגלינו יבחר לנו את נחלתינו את גאון יעקב אשר אהב סלה^[15].
כל שערי הארץ נפתחו לפנינו, רוב רובם של השטחים בידנו המה וכל המקומות הקדושים תחת שלטונינו הם, ממש אילו פינו מלא שירה כים ולשונינו רינה כהמון גליו אין אנחנו מספיקים להודות לד' על כל הטוב אשר גמלנו. ועם ההודאה על העבר תפלה ובקשה על העתיד שנזכה לראות במהרה בהופעת ד' בהדר גאון עוזו למלוך בהר ציון משכן כבודו ובירושלים עיר קדשו ונכון יהיה בית אלקים על מכונו בהר ד' יראה ומלך אחד יהיה על כולנו..."

למרות זאת, הרב וולדינברג (ח"י סי' י סק"ב) התנגד לאמירת הלל על הנצחון במלחמה^[16], מחמת שתי סיבות:

"ראשית...בתורה כתיב בה 'דרכיה דרכי נעם'^[17] ולאו אורח ארעא [- לא דרך ארץ] הוא לעמוד ולומר הלל בעת שההרוגים חללי-המלחמה [- מלחמת ששת הימים] מוטלים עוד לפנינו והללו בוכים ומיללים, ואיך יעמדו מולם המוני ישראל וישמחו?! ומה גם שכל בית ישראל שותפים בצער זה של נפילת הגבורים שמסרו נפשם על קדושת השם והארץ ולמען העם היושב עליה...

שנית, ...כי אין להוסיף ... מועד ...ולקבוע יום של שמחה" [- בזמנינו].

מאבקים ציבוריים[עריכה]

למרות יחסו החיובי למדינת ישראל וקשריו הטובים עם רבנים ואישים מכל הזרמים, לא היסס הרב לצאת למאבקים ציבוריים על משמר ההלכה.

ונציין כמה דוגמאות (בסדר מיקרי לחלוטין):

• הפקרת הדת מהמדינה - הרב וולדינברג התנגד בחריפות להפרדת הדת מהמדינה, תקף את היוזמים של רעיון זה ודומיו במילים חריפות (הלכות מדינה ח"ג, שער א אות ג, עמ' ב):

"תועים מדרך החיים הם אלה המעלים על לבם מחשבות און בזדון או בשגגה להורות לעצמם ולאהלים הוראות שוא על הפרדת הרשות הדתית מהמדיניתן ועל הפרדה בין שיפוט המדינה ותחיקתה לבין השיפוט הדתי, וישנם עוד כאלה המעטפים את עצמם באיצטלא דרבנן מדי העלותם על הכתב הגות לב שרירותיים כאלה ובפי תהפוכות מתנים את קולם בקול ענות חלושה כאילו כביכול טובת ישראל ותורתו הם דורשים, - עליהם ועל כיוצא בהם אמורים דבר החכם מכל אדם^[18]: 'כי יחנן קולו - אל תאמן בו! כי שבע תועבות בלבו'. ודבר שפתים המה אך למחסור^[19] כמה לא חלים ולא מרגישים אנשים אלה שבאותו זמן שרוממות אל בגרונם אוחזים חרב פיפיות בידם^[20] לערוף הראש החי ולהפריד את האומה מצומת גידיה וממקור יניקת לשד חיותה וכי דרכיהם הישרה בעיניהם אחריתה דרכי מות לאומה הלילה" .

• הרפורמים והקונסרבטיבים - הרב וולדינברג ייחד בכרך החמישי של תשובותיו פתיחה ארוכה (בעלת שמונה פרקים!!!) למאבק ברפורמים, וכך הוא כותב^[21]:

"מצב מיוחד לנו במלחמת-מגן ומלחמת-תנופה עם הרפורמים ביתר שאת מעם סתם פוקרים בישראל. והסבה היא, בגלל התאגדותם בקשר של רשעים שאינו מן המנין, תחת שם אשר הוא כשלעצמו מעיד וממצה את תוכן שאיפותיהם, לבתר את התורה לבתרים ככל העולה על רוחם, מתוך כחד וכחש לתורת-סיני ולרוקן את היהדות מתוכנה ולהעמידה בסופו של דבר ככלי שאין בו חפץ, והכל תחת מסוה של דת ובגושפנקא של רבנות, בסירוס וסילוף דת-משה וקבירת שם בעליה האמיתיים של הרבנות.

הפוקרים יכולים לכל היותר להפר-תורה, וכידוע הפרת התורה מצד אחד מעוררת התגברות והתחזקות התורה במסירות נפש מצד השני, אבל תנועה זאת בשמה המיוחד לה הפוסעים על ראשי עם קדש ועושים מעשה זמרי^[22], מגמת פניהם להביא בסופו של דבר ח"ו לידי שכחת התורה עד כדי להרגיל את ההמונים לומר כי זוהי התורה וזוהי היהדות האמיתית, ולזה, לשכחת התורה, כמעט שאין תרופה וכל באיה לא ישובון^[23]...

לכן על זאת רגזה הארץ: בקום רשעים עלי ארץ ולא לאמונה גברו בארץ^[24], תחת הדר היראה וטהרה תוכם און וטומאה, מראים תומה ותוכם טומאה, קמו אפיקורסים-רבנים רעים והתחברו ודברו בתורה דופי תחת יופי, שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ^[25], נצר מטעי^[26] מעשי ד' מצות חמורות יקצצו, חגים ינקפו שבתות יקטופו, עבודת ד' תפלות ובקשות אשר נתיסדו ברוח הקודש מפי אנשי כנסת הגדולה במערצה יסעפו^[27] וכל אשר יעלה על רוחם המגואל יפסלו.

וגם אם לפנים יחזיקו ויקיימו כמה ממצות התורה, הרי זה לשם תכסיס בלבד למען לשבות לבות ההמונים הפשוטים שיאבו להתקרב להם..."

• הקראים - הרב נילחם בכל תוקף, שלא להתיר שום קשר של נישואין בין יהודי לבין קראי, כפסק הרמ"א (אבן העזר, ד, לז). הרב אף קיבל גיבוי למאבקו מהרב צבי פסח פרנק זצ"ל ומ[[הרב יהודה ליב מימון|הרב י. ל. מימון] זצ"ל^[28].
• האתיופים (- "הפלשים" בלשונו) וכת "בני ישראל" מהודו - הרב נלחם בכל תוקף בהיתרים שניתנו ע"י רבנים שונים לחיתונם של האתיופים (ח"י סי' כה פ"ג, חי"ב סי' סו, ועוד). למאבקו הצטרפו רבנים שונים, ובעיקר מהזרם החרדי.
  בתשובתיו (חי"ז סי' מח ס"ק א-ב) הוא מספר שלאחר שדעתו הובהרה בצורה לא נכונה בעיתון החרדי המודיע, הוא הזמין את העורך לביתו, וביקש ממנו לפרסם בשמו^[29]:

"רבי אליעזר יהודה וולדינברג שנאבק בעוז נגד ההיתר שניתן לגבי בני כת "בני ישראל" מהודו, נזקק גם לשאלת הפלשים, וכך הוא מסכם את דעת הרדב"ז: א) את זהותם הוא קובע כיהודים משבט דן, ב) הנהגתם הוא קובע כקראים, ועל כן היה רוצה לקבוע שגם אין אנו מצווין לא לפדותם ולא להחיותם, ורק מפני שספק בידו דאולי אילו היו ביניהם חכמי בעלי קבלה לא היו פוקרים בדברי רבותינו ז"ל, לכן סובר שיש ליתן להם ליהנות מן הספק ולא חל עליהם הדין של מורידין ולא מעלין כמשפט המשפחה הארורה ששמם קראים. ג) הגם שהוא נותן להם ליהנות מן הספק כנז', חוזר הוא ומדגיש, מיהו זה רק לענין לפדותם ולהחיותם, אבל לענין יוחסין הוא קובע שיש לחשוש שמא קדושיהן - קידושין, וגיטם אינו כתיקון חז"ל בהיות שאינם יודעין כלל בטיב גיטין וקדושין. ד) שבכל יום ויום שובים כתות הנוצרים, הישמעאלים והישראלים הנז' אלו מאלו, ויוצא שיש בין הפלשים הנ"ל תערובת גם מעמים אחרים".

ובתשובה נוספת שכתב בתקופה זו (חי"ז סי' מח במילואים; - ציטוט מקוצר):

"...לדעתי מקור הרעה איננו בפרט פלוני או במקרה אלמוני, אלא נובע הוא מזה שלמגינת לבנו הותרה הרצועה לצאת אל ההמונים ולדבר דבר בשם אשר יקראו להם תורת-ההיתרים, ולהשמיע מליצות ושדופות כאילו זו היתה דרכם של תנאים קדושי עליון, ובנימה אחת כאילו משמיעים שתנאים קדושים אחרים לא היתה דרכם בכזאת... וכמו כן מדברים על רבותינו ומאורינו הגדולים בעלי השולחן ערוך ונו"כ מסוללי מסילות ההלכה בשפה הנשמעת כדבר איש אל רעהו, ולא חשים ומרגישים אפסיותם כלפי ענקי דורות אלה, ואת ה'דע הפני מי אתה עומד'. ומה איפוא הפלא אם המוני העם של המחנה החילוני... נוטל כובד הראש של ההוראה מבית חיינו, ומורא שמים לרבות תלמידי חכמים המה 'ארזי הלבנון אדירי התורה' לא יעלה על ראש...

לכן נגד כל האמור צריכים לצאת במלחמתינו הרוחנית, ובהשכל ודעת, ולשוב להחדיר בין ההמונים הרחבים דעת תורה האמיתית, ובדברים היוצאים מן הלב דלמעשה ייעשו בסופו של דבר המכריזים על 'היתרים' זולים גם בעיני שומעיהם השותים כעת בצמא את דבריהם..."

• מערכת המשפט החילוני - הרב יצא חוצץ כנגד מערכת המשפט וראה בה "ערכאות של נכרים האסורים עפ"י ההלכה. ולא שעה כלל לטענה שמדינת ישראל היא אתחלתא דגאולה ולכך מערכת המשפט מותרת בה. הוא מרבה לצטט מדבריו של הרב צבי פסח פרנק זצ"ל בעניין זה^[30].
  לדוגמא, בתשובה (ח"ו סי' מב, אורחות המשפטים פ"ח) ביחס לענייני ירושה הוא כותב:

"...מנקודת ההשקפה של ההלכה היהודית אין כל תוקף להצעת חוק זה הן מבחינת גופי סעיפי החוק והן מבחינת הגישה הזרה והמוזרה של מעבדי החוק אשר צד שוה אחד להם ליוצרים וליצירה והיא: להיות אבות נזיקין לעקור שרש וענף מתורתינו הק' תורת החיים בכוונת-פיגול להתדמות לעמי תבל ולהיות ככל הגוים בית-ישראל, ופרשה שלמה של דיני נחלות בתורה שבכתב ועמה תלי תלים של הלכות בשני התלמודים ורמב"ם ושולחן ערוך והפוסקים ראשונים ואחרונים נעקרים מיסודם בהצעת חק ירושה זה.

...מה חרדו רבותינו ז"ל עד מאד כשהרגישו על רצון מאיזה צד שהוא לשנות בדיני ירושה במגמה כדי לעזוב מקור מים חיים של התורה וללמוד מחקי העמים...

אנו רואים כמה נעו אמות הסיפים של ספרי רבותינו הפוסקים הגדולים ז"ל כאשר הגיעו לאבני שיש טהור של משפט אחד ממשפטי הירושה, על אחת כמה שהלב יתר ממקומו כאשר המדובר הוא בחקיקת מערכת משפטים כלליים ויסודיים בכל חלקי דיני הירושה והנחלה, וברור הדבר כשמש בצהרים שאין להעלות על הדעת כלל וכלל שנוכל או שהננו רשאים לקבל על עצמינו הצעת חוקה זאת כפי שהיא מוצעת לפנינו אשר כמעט מכל סעיף מסעיפיה מבצבצת המגמה לחקות חוקים של משפטים זרים ולהמשיל את השפחה על גברתה...

נדמה כי הדברים מאירים ומזוקקים כעצם השמים לטוהר על חיוב כל ישראל בכל מקום שהם ללכת בעינים סגורות אחרי כל משפט וחק שנזכר בגמ' ונפסק לנהוג כמותו, ואפילו אם מבוסס הנהו על יסוד מנהגי בני אדם וכדומה, אין שום כח בעולם שיוכל לשנותם.

יה"ר שנזכה במהרה לראות בגישום חזון הנבואה האלקית לשיבת שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה ולהגיע עי"כ לפיסגת רמתנו הרוחנית לגאולתינו ופדות נפשינו השלימה כאמור: ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה אחרי [כן] יקראו לך עיר הצדק קריה נאמנה ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".

הרב אף התנגד להכנסת חוקים דתיים בתוך המערכת, וקרא להחליפה למערכת אחרת לחלוטין השופטת לפי דין תורה^{(דרוש מקור)}.

• תלמוד מבואר - שטיינזלזץ - לאחר שיצא לאור ה"תלמוד המבואר" של הרב עדין שטיינזלץ ויצאו כנגדו כמה הרבנים (בשנת ה'תשמ"ט), הצטרף אליהם גם הרב ולדינברג במכתב[1]:

"אברכים גדולי תורה ויראה הגישו לפני לעיון במחברות "דמויות מן המקרא" ו"תלמוד לכל" ונשתוממתי לראות ולהווכח כי כמעט כל כולם מהווים בגישתן בתוכנן ובסגנונן מעין הכנסת חולין בעזרה בבית מקדשינו הרוחני והנצחי "התנכי"ת ושני התלמודים", ויש בהם רח"ל משום המעטת דמות והשקפות סילופיות על אבות האומה, הנביאים, השופטים, התנאים והאמוראים, והבאים אחריהם, ומתוארים כמעורטלים ח"ו מהקדושה העליונה המהווים בישותם והמתייחסת להם מדור דור בקבלה איש מפי איש. ומכאן גם גישה של קלות דעת לתיאור דבריהם ותקנותיהם הכלליות והמשפחתיות לשעה ולדורות הגובלת למינות וכפירה במקדושים.

לזאת הנני מצטרף בזה... לאסור איסור גמור לעיין בהם, ועקב היותם עטופים במעטפה לא חילונית כביכול, יש בהם ביותר להרעיל נפשות".

• גיוס נשים
• גיוס בחורי ישיבות

ועוד ועוד

לקריאה נוספת[עריכה]

• הרב יואל קטן, אחרי מיטתו של הרב אליעזר יהודה וולדינברג זצ"ל מתוך "צהר -בטאון תורני בהוצאת ארגון רבני צוהר" גליון כט, אייר תשס"ז
• הרב אליעזר מלמד, רביבים גדולי ישראל ודמויות מופת הר ברכה תש"ע

קישורים חיצוניים[עריכה]

מאמרים תורניים שפירסם[עריכה]

• מאמריו ב"אסיא"
• מאמר "מי ומי מותר להתעסק ברפואה עפ"י ההלכה (מתוך "אסיא") - אתר דעת
• תשובתו בענין "מזון המלכות" (מתוך שו"ת ציץ אליעזר) - אתר דעת
• כמה תשובות קצרות בענייני רפואה והלכה
• שיעורי הרב ולדנברג באתר ישיבה

דברים לזכרו[עריכה]

• הרב אליעזר מלמד, מאורחותיו ופסקיו של הציץ אליעזר
• יואל יעקובי, מנקיי הדעת של ירושלים, אתר ישיבת בית אל
• יציאת צדיק עושה רושם
• הרב יהודה זולדן, מאמר בעניין מדינה, ארץ ומצוות התלויות בה במשנת הציץ אליעזר
• הגאון הצנוע הציץ אליעזר - פורום אוצר החכמה

הערות שוליים