ויקישיבה:ארגז חול/אנציקלופדיה תלמודית:כבוד חכמים

הגדרה - המצוה לכבד את חכמי התורה.

א. גדרו.

תלמידי חכמים - מצות עשה מן התורה לכבדם ולהדרם^[1], ולקום מפניהם^[2]ולגדל אותם^[3], ויש להקדימם לכל דבר שבגדולה, כגון לברכה ולקריאת התורה^[4], ולהקדים לדון דין תורה שיש להם, לפני דין תורה של אחר^[5], ולהרבות בכבודם עד מאד^[6]- ואף על פי שאתה רואה אותם עניים ומדולדלים, צריך לנהוג בהם כבוד^[7]- ויש לכבד כל חכם לפי כבודו ומדרגתו^[8]. אמרו חכמים: אין כבוד אלא תורה - כלומר, אין לך אדם שראוי לתת לו כבוד יותר ממי שהוא בעל תורה^[9]- שנאמר: כבוד חכמים ינחלו^[10]. ועוד אמרו שכל היודע בחבירו שהוא גדול ממנו אפילו בדבר אחד - אפילו לא למד ממנו דבר^[11]- חייב לנהוג בו כבוד^[12], שנאמר: קבל די רוח יתירא ביה (מפני שהיתה בדניאל רוח יתירה, היה מנצח ומתגבר על שאר השרים)^[13], ומצוה לכבד אפילו חכם השוה לו בחכמה^[14], ואפילו חכם שאינו [טור תקסז] גדול בתורה כמוהו^[15]- ויש סוברים שדוקא הלומד מחבירו חייב בכבודו, אבל אם לא למד הימנו, אינו חייב בכבודו, ואינו חייב להדרו ולקום מפניו^[16]- ועוד אמרו: יהי כבוד חבירך כמורא רבך^[17]. ומפני כבודם של חכמים, יש שנשתנה דינם מדין שאר האנשים, כגון כשהם באים לדין או לעדות, ששאר אדם הבא לדון או להעיד צריך לעמוד^[18], ואילו תלמידי חכמים מושיבים אותם^[19], ושבאופנים מסויימים נמנעים מלהשביעם^[20], ואף כשמשביעים אותם, אין משביעים אותם מעומד ובתפיסת ספר תורה כשאר בעלי דין, אלא מיושב ובתפיסת תפילין^[21], ועוד^[22].

על החכם עצמו, אם מוטל עליו חיוב להימנע מלזלזל בעצמו משום כבוד תורתו, ועל האופנים [טור תקסח] שהוא רשאי, או אף ראוי לו למחול על כבודו^[23], ועל ההנהגות שעליו לנהוג בכדי שלא יבואו אחרים לזלזל בו או כדי שיכבדוהו כראוי, ע"ע תלמיד חכם^[24].

כבוד חכמים, כינוהו בתלמוד "עשה של כבוד התורה"^[25]- וכן כתבו ראשונים, שמכלל כבוד התורה הוא שיכבד אדם את החכמים נושאיה, וחילול התורה הוא אם אינו מכבדם^[26]- ואמרו שעשה זה חשוב ממצוות עשה אחרות, ודוחה אותן^[27]. עשה זה שהזכירו, יש מן הראשונים שכתבו שהוא הכתוב: והדרת פני זקן^[28], וכן כתבו ראשונים שהכתוב הזה: מפני שיבה תקום והדרת פני זקן, הרי זו מצות עשה לכבד את החכמים - ש"זקן" היינו חכם^[29]- ולקום מפניהם ולגדל אותם^[30]ומנו [טור תקסט] את המצוה במנין-המצות^[31]. על דיני הקימה מפני חכם, ועל הסוברים שאף זקן בשנים שאינו חכם מצוה לקום מפניו ולהדרו, ע"ע קימה והידור^[32]. ויש מן הראשונים שכתבו ש"עשה של כבוד התורה" שאמרו, הוא הכתוב: את ה' אלהיך תירא^[33], שדרשו בו "את", לרבות תלמידי חכמים^[34]- וכבוד, בכלל המורא הוא^[35], שאם הוא ירא מן החכם, ודאי שהוא עושה לו הידור וכיבוד מפני היראה^[36]- וכן כתבו ראשונים שאת כל כיבוד חכם ומוראו למדים אותם מ"את ה' אלהיך תירא"^[37]. על החולקים וסוברים שאין ללמוד מכתוב זה שיש לירא מן החכמים, עי' [טור תקע] להלן^[38]וע' תלמיד חכם. ויש מן הראשונים שהביאו סמך למצות כיבוד חכמים מן הכתוב בתהלים: את יראי ה' יכבד^[39], ומן הכתוב במשלי: כבד את ה' מהונך^[40]. על כתובים נוספים שדרשו מהם שיש לכבד את החכמים באופנים מסויימים, עי' להלן^[41].

מלבד המצוה לנהוג כבוד בחכמים, מצינו כמה מצוות נוספות שיש לנהוג אותן בהם: א) המצוה לירא מתלמידי חכמים, שלמדים לרבות אותם מריבוי הכתוב: "את" ה' אלהיך תירא^[42]- או מן הכתוב: והדרת פני זקן, שהמורא מפניו בכלל הידורו הוא^[43]- אלא שנחלקו ראשונים אם למנות [טור תקעא] מצוה זו כמצוה בפני עצמה במנין-המצוות^[44], ויש חולקים וסוברים שמריבוי הכתוב הזה אין למדים אלא שיש לו לאדם לירא מרבו - או מרב מופלג שהוא כעין רבו^[45]- אבל לא שיש לירא משאר תלמידי חכמים^[46], וכן יש סוברים שאין חיוב מורא מתלמיד חכם שאינו רבו^[47]; ב) המצוה על כל אחד לאהוב תלמידי חכמים - כנפשו, אהבה עזה וחיבה יתירה, יותר מזו שהוא מצווה לאהוב כל איש מישראל משום "ואהבת לרעך כמוך"^[48]- מן הכתוב: ואהבת את ה' אלהיך^[49], "את", לרבות תלמידי חכמים^[50]; ג) המצוה שעל כל אחד להידבק בחכמים ובתלמידיהם, מהכתובים: ובו תדבק^[51], ולדבקה בו^[52], שדרשו בהם חכמים: וכי יכול אדם להידבק בשכינה, [טור תקעב] אלא הידבק בחכמים ובתלמידיהם^[53]. על מצוות אלו ופרטי דיניהן, ע"ע תלמיד חכם.

כיבוד החכמים והישרים, כתבו ראשונים שיש בו תועליות גדולות, כי בכך נשמעים דבריהם^[54], והרואים את כבודם, באים אף הם לנחול כבוד ולהרבות דעת^[55], והרואים את הדר כבוד התורה, יכירו את מעלתה, ויבא חשקה בלבבם, ויהיה עסקם בה לשם ה' ולעבדו בלב שלם^[56], ועוד טעם נכבד עולה על כולם, כי מדרכי קידוש השם יתברך להודיע שעבודת ה' יתברך ויראתו ותורתו, הם יסוד נפש האדם, והרי אין העבודה מתקיימת בלתי על ידי לומדי התורה אשר יהגו בה יומם ולילה, כי הם יורו דעה לדעת מה יעשה ישראל, ובמקום שאין [טור תקעג] עוסקי תורה ירבו המכשולים, על כן יכבדו עבדי ה' יתברך את חכמי התורה לכבוד ה' יתברך, ולהודיע כי עבודתו לבדה היא העיקר^[57].

אף הנשים חייבות בכיבוד החכמים^[58].

המלך, אף הוא מצווה לכבד את לומדי התורה^[59], וכשייכנסו לפניו סנהדרין וחכמי ישראל יעמוד לפניהם ויושיבם בצדו^[60], וכן היה יהושפט מלך יהודה עושה בשעה שהיה רואה תלמיד חכם, היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו, וקורא לו "רבי רבי", "מרי מרי (אדוני אדוני)"^[61], במה דברים אמורים בזמן שהמלך בביתו לבדו הוא ועבדיו, יעשה זה - החיבוק והנישוק, שהוא לפנים משורת הדין^[62]- בצינעה, אבל בפרהסיא בפני העם, לא יעשה^[63], אלא יטיל עליהם אימה^[64], כדי שתהא יראתו בלב הכל^[65]. ויש מן הראשונים שכתבו שכיון שתלמיד חכם מצווה לכבד את המלך יותר ממצות כיבוד שהמלך חייב לנהוג בו^[66], אם המלך מכבדו אין בזה מצוה^[67].

[טור תקעד] על הטעם שאין מברכים על כיבוד החכמים, ע"ע ברכת המצות^[68]וע' קימה והידור.

על האיסור להדר בדין את פני הגדול, ע"ע דיני ממונות: שלא להדר הנידון^[69].

עוון גדול הוא לבזות את החכמים או לשנוא אותם^[70]. ואמרו: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים, שנאמר "ויהיו מלעבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו - היינו, מלמדי דבריו^[71]- וגו' עד עלות חמת ה' בעמו" וגו'^[72]. ואמר רב יהודה אמר רב: כל המבזה תלמיד חכם, אין רפואה למכתו^[73], ויש סוברים שהוא זה הנקרא "אפיקורוס"^[74], ויש סוברים שהוא אפילו חמור ממנו, ונקרא "מגלה פנים בתורה שלא כהלכה"^[75], כלומר מעיז פניו כלפי עוסקי תורה^[76], ועל המבזה את החכמים נאמר: כי דבר ה' בזה^[77], ואין לו חלק לעולם הבא^[78], בין המבזה תלמיד חכם בפניו ובין המבזהו שלא בפניו^[79], ואף על המבזה חכם לאחר מותו אמרו: כל המספר אחר מיטתם של תלמידי חכמים נופל בגיהנום^[80], וכל שכן [טור תקעה] בחייהם^[81], שהם מצטערים בכך^[82], ויש מן הראשונים שכתבו שהמספר עליהם לאחר מותם מכוער יותר מאשר המספר עליהם בחייהם^[83]. בטעם שהמבזה את החכמים נקרא בוזה דבר ה' ואין לו חלק לעולם הבא, ביארו ראשונים שהוא לפי שיש בכיבוד של החכמים והישרים תועלות גדולות^[84], והמבזים את התלמיד חכם ויראתו, מבטלים את התועלות הללו, ומבטלים הידיעה שעבודת ה' יתברך ויראתו ותורתו היא היסוד לנפש האדם, ומראים את ההיפך בהנהגתם, וכאילו אומרים שאין העבודה עיקר, והם מחללים את התורה, על כן יאבדו מתוך הקהל^[85]. אף תלמידי חכמים שאינם נוהגים כבוד זה בזה, כתבו ראשונים שהם גורמים לתורה שתתחלל על ידם, שהבריות אומרות "אוי לו למי שלמד תורה"^[86].

אפילו התחיל החכם קצת במריבה, אין רשות לכל אדם להחציף נגדו לענות לו בעזות^[87].

המכבד את החכמים, אמר בו רבא שיהיו לו חתנים חכמים^[88], והאוהב את החכמים^[89], יהיו לו בנים חכמים^[90], שאהבתו עליהם כאב על בן^[91], והירא את החכמים^[92], הוא עצמו יהיה תלמיד חכם, ואם אינו רגיל לעסוק בתורה, יישמעו דבריו, כשם שנשמעים דברי תלמיד חכם^[93]. ועוד אמרו: אשרי [טור תקעו] תמימי דרך ההלכים בתורת ה'^[94], אלו מכבדי בעלי תורה^[95], ונאמר: כי מכבדי אכבד ובזי יקלו^[96], ודרשו: זה המכבד בני תורה^[97]. ואמרו שהקדוש ברוך הוא תובע את כבודם של חכמים מיד המבזים אותם^[98], ומצינו שנענשו אותם שלא נהגו כבוד בחכמים כראוי, כמו שאמרו בתלמידי רבי עקיבא, שמתו כולם בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה^[99], ועוד מצינו שאף מי ששמע ביזוי תלמיד חכם, ולא מחה כראוי, סופו שנענש על כך^[100]. על הדין בידי אדם שדנים בו את המבזה תלמיד חכם, עי' להלן: המבזה את החכם.

הנזהר בכבוד חכמים, אמרו בו שהוא בחזקת מדקדק על עצמו, ולכן אף על פי שאמרו שסתם ישראל אין רואים לו מום של בכור, עד שיהיה כהן עמו ליתן לו את הבכור, שמא אם יידע שהוא מום יאכלנו הוא ולא יתננו לכהן, אלא אם כן היה חכם וידוע שהוא מדקדק על עצמו^[101], ישראל שיש לו בכור שיש בו מום מובהק וגלוי לכל, ואף על פי כן בא להישאל עליו לחכם להתירו, רואים לו מום זה אף על פי שבא לבדו, שכיון שהוא חושש לכבוד החכם, הרי זה בחזקת מדקדק על עצמו^[102].

במקום שאין מכירים אותו, מותר - ואף חובה^[103]- לתלמיד חכם להודיע שהוא תלמיד חכם^[104], אם [טור תקעז] הוא צריך לכך^[105]- שאינו יכול למנוע שיפגעו בכבודו באופן אחר - כדי שלא יזלזלו בכבוד תורתו וייענשו^[106], כמו שאמר עובדיהו לאליהו הנביא: ועבדך ירא את ה' מנערי^[107]. על ההנהגות שתלמיד חכם צריך לנהוג בכדי שלא יתבזה על הבריות, ע"ע תלמיד חכם^[108].

על מידת החכמה, שמחמתה נחשב הוא האדם לתלמיד חכם שמצוה לכבדו ולהדרו, ע"ע תלמיד חכם.

בזמן הזה, יש מן הראשונים שכתבו שנשתנה בעניינים מסויימים דין כבוד תלמידי חכמים מדין כבוד תלמידי חכמים שבזמן התלמוד^[109], שנתמעט כבוד החכמים^[110], ואין לנו עתה תלמיד חכם שיודע אפילו מסכת כלה^[111]- שראוי למנותו פרנס על הציבור, כמו שאמרו: איזהו תלמיד חכם שממנים אותו פרנס על הציבור, זה ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר, ואפילו במסכת כלה^[112]- ואף על פי שאמרו: יפתח בדורו כשמואל בדורו^[113], הרי זה דוקא שצריכים לשמוע לגדול הדור ולא לסרב כנגדו על הוראתו ועל תקנתו, אבל לא לענין כבוד תלמיד חכם^[114], וכתבו ראשונים שמטעם זה אף על פי שהטבח - השוחט - צריך להראות [טור תקעח] את סכינו לחכם לפני השחיטה, משום כבודו של החכם^[115], בזמן הזה הטבחים אינם נוהגים כן^[116]- והרבה ראשונים כתבו טעמים אחרים למנהג^[117]- וכן הקנס שקנסו את המבייש תלמיד חכם לשלם לו ליטרא זהב^[118], כתבו ראשונים שאינו נוהג בתלמידי חכמים שבזמן הזה^[119], וכן יש סוברים שאף הדין שתלמיד חכם יכול לנדות לכבוד עצמו את המבזה אותו^[120], אינו נוהג בתלמידי חכמים שבזמן הזה^[121], אבל יש חולקים וסוברים שאף תלמידי חכמים שבזמן הזה יכולים הם לנדות לכבוד עצמם^[122], שאף על פי שאינם כתלמידי חכמים שבזמן חכמי התלמוד, על כל פנים אינם גרועים מתלמיד סתם שבזמנם, שאף הוא יכול היה לנדות לכבודו, לסוברים כן^[123]. ויש סוברים שאין לו לאדם להחזיק את עצמו לתלמיד חכם בזמן הזה, ולתבוע כבוד ושררה של תלמידי חכמים, אבל אחרים היודעים ומכירים שהוא תלמיד חכם, חייבים לנהוג בו כבוד כראוי, משום העשה של "את ה' אלהיך תירא"^[124]. ויש חולקים על כל זה וסוברים שכל דיני תלמיד חכם נוהגים אף בתלמידי חכמים שבזמן הזה, שהרי כבר אמרה תורה: אל השפט אשר יהיה בימים ההם^[125], אין לך אלא שופט שבימיך^[126], ואין [טור תקעט] להקל במוראם ובכבודם של תלמידי חכמים, וכל תלמיד חכם, אפילו היה שם גדול ממנו, דין תלמיד חכם יש לו אף בזמן הזה^[127], ויש מוסיפים שאף אם לא אמרו "יפתח בדורו כשמואל בדורו" אלא לענין שצריך לשמוע לו, מכל מקום אם לא ינהגו בתלמידי חכמים של זמננו גדולה וכבוד כמשפט תלמידי חכמים, לא ישמעו אליהם^[128].

תלמיד חכם שאינו נוהג כשורה, שאינו נוהג כדרך תלמידי חכמים שהולכים בנחת עם הבריות, ומשאם ומתנם עמהם באמונה, אין חייבים בכבודו, שהוא עצמו מבזה ומשניא את עצמו ואת תורתו^[129].

תלמיד חכם שסרח והלקוהו, מאחר שלקה שוב אין לחסר דבר מכבודו^[130].

אף תלמיד חכם ששכח את תלמודו מחמת אונסו - כגון שחלה, או שנטרד בדוחק מזונות^[131], שלא היתה השכחה מחמת עצלות, שלא למד^[132]- אין לנהוג בו מנהג בזיון^[133], אלא יש להיזהר בו לכבדו^[134], כאילו לא שכח^[135], כשם ששברי הלוחות מונחים היו עם הלוחות בארון^[136].

נשיא ואב-בית-דין וחכם^[137], יש לכבד אותם יותר מאת שאר החכמים, וכן אמרו בעמידה מפניהם כשנכנסו לבית המדרש, שמפני הנשיא כל העם עומדים ואין יושבים עד שיאמר להם שבו, ומפני [טור תקפ] אב בית דין עושים שורה אחת מכאן ושורה אחת מכאן שעומדים עד שיישב במקומו, ומפני החכם אחד עומד ואחד יושב עד שיישב במקומו^[138], וכן אמרו בקמים מפני נשיא או אב בית דין שהיו עוברים שם, שהקם מפני הנשיא אינו יושב עד שיישב הנשיא במקומו, והקם מפני אב בית דין, כיון שעבר ארבע אמות הרי זה יושב^[139], וכן חילקו ביניהם לבין שאר החכמים לענין קריעה וחליצת כתף עליהם כשמתו^[140], ועוד^[141], וכתבו ראשונים שיש לכבד כל אחד לפי כבודו ומדריגתו, שכשם שצריך לכבד את החכמים, כך צריך שלא להשיג את גבול הגדולים בכבוד החכמים שלמטה מהם, אלא יכובד כל אחד כפי הראוי, עד שיהא ניכר מתוך אותו כבוד יתרונו על חבריו^[142].

על חיובו של התלמיד לנהוג כבוד ברבו יותר מהכבוד שהוא חייב לנהוג בכל חכם, ע"ע כבוד רבו; מורא רבו.

על החובה לנהוג כבוד בדיינים, ע"ע בית-דין: כבודם.

חייבים כל ישראל לפרנס בדרך כבוד את תלמידי החכמים שבהם שתורתם אומנותם ולגדלם בעושר, כדי שעמי הארץ ינהגו בהם כבוד, ולא יזדלזלו החכמים בפני עמי הארץ מפני עניותם^[143], [טור תקפא] והרי אמרו בכהן-גדול שאחיו הכהנים מגדלים אותו בעושר^[144], וכל שכן תלמיד חכם, הקודם לו לכל דבר^[145]. על מסים שתלמידי חכמים פטורים מהם משום כבודם ומוראם, ע"ע מסים וארנונות וע' תלמיד חכם^[146]. וכן חייבים הציבור לפדות תלמיד חכם שנשבה אפילו ביותר מכדי שוויו, מפני כבוד התורה^[147], וכן במקום שמוכרים מקומות בבית הכנסת, אף על פי שהיחיד שיש לו מקום בראש אינו חייב ליתנו לחכם, שהיחיד אינו חייב להדר את החכמים אלא בהידור שאין בו חסרון כיס^[148], חייבים הציבור לקנות מקום בראש עבור החכם כדי שיישב שם^[149].

עם הארץ שהחזיק באיזו שררה או מינוי של כבוד, שאין נוטלים אותם ממנו, ואפילו יש שם אדם אחר שהוא ראוי יותר לאותם שררה או כבוד, מפני שכבר החזיק בהם עם הארץ^[150], אם זה הראוי לאותם שררה וכבוד הוא תלמיד חכם, נוטלים אותם מעם הארץ ונותנים לתלמיד חכם, שחזקת כבוד אינה חשובה כלום בפני תלמיד חכם, שכל אדם חייב בכבודו^[151]. וכתבו אחרונים שהדברים אמורים דוקא בדבר שאין בו מצוה אלא ענין של כבוד בלבד, שנמצא שאין החכם נוטל דבר שיש לו לאחר זכות בו, אבל מצוה המוטלת על האדם והיא בחזקתו, אין אדם אחר יכול ליטלה ממנו, אפילו הוא תלמיד חכם^[152].

[טור תקפב] על חובתו של הרב לנהוג כבוד בתלמידיו, ע"ע תלמוד תורה^[153].

ב. פרטי הכיבוד.

החכם, יש להקדימו לכל דבר שבגדולה^[154]- כלומר, בכל דבר שעל ידי הקדמתו תיראה גדולתו לעומת אחרים^[155]- שנאמר: ובני דוד כהנים היו^[156], וכי כהנים היו, אלא מה כהן נוטל בראש - שהכהן יש להקדימו בכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון בקריאת התורה^[157], וליטול מנה יפה ראשון, במנות שבעל הבית מכבד בהן את אורחיו או שבני חבורה נוהגים לכבד בהן זה את זה^[158], ויש סוברים שיש להקדימו אף בחלוקת-שותפות^[159]- אף תלמיד חכם נוטל בראש^[160], ובני דוד חכמים היו, ולכן היה דינם ככהנים^[161]. הקדמת תלמידי חכמים משום כבודם, דנו בה לענין סעודה וברכת-המזון; קריאת-התורה; דין; ועוד, ועל כל אלה, עי' להלן^[162].

מנהגים רבים שנהגו בהם חכמי ישראל בסעודה, משום דרך-ארץ, מכבדים בהם את הגדולים הנמצאים שם^[163], שיש לנהוג סלסול וכבוד לגדולים הנמצאים בסעודה, הן בסדר הסבתם, והן בסדר נטילת-ידים, והן בשאר מיני הכיבוד, לפי מנהג העם ולפי מנהג המקום^[164]. ואמרו שהגדול שבמסובים נוטל את ידיו תחילה^[165]- אף כשהוא [טור תקפג] מניח לאחר לבצוע^[166]- שכך הוא כבודו^[167], ולא שיישב וישמור את ידיו נקיות עד שיטלו כולם, אלא מיד מביאים לפניו שולחן^[168], ואוכל^[169], אבל אם אין מביאים לפניו שולחן, אין זה לכבודו שיטול ידיו ויישב וישמור את ידיו, ולפיכך הוא נוטל אחרון^[170], ויש סוברים בדעת תנאים, ושכן הלכה, שאפילו אין מביאים לפניו שולחן מיד, הוא נוטל תחילה^[171]. והגדול מיסב בראש^[172], כלומר מיסב תחילה על מיטתו^[173], ושני לו למטה הימנו^[174], שאם הוצרך הגדול לספר עמו אינו צריך לזקוף^[175], ואם היו שלש מיטות, הגדול מיסב בראש ושני לו למעלה הימנו ושלישי לו למטה הימנו^[176], ואם בא לספר, מספר עם השלישי לו, ואם בא לספר עם השני לו, טוב הוא שיזקוף, ואל ישפיל את השני לו לפני הקטן ממנו, שיהא הוא למטה והקטן ממנו למעלה הימנו^[177]. והגדול - בחכמה^[178]- הוא שבוצע^[179], שהוא מוציא את כולם בברכת- הפת^[180], ואפילו יש לכל אחד ככר בפני עצמו, הגדול שבהם בוצע [טור תקפד] ומוציאם בברכתו, משום כבוד התורה^[181]. היה בעל הבית - בעל הסעודה^[182]- מיסב שם עמהם, הרי הוא בוצע^[183], ויש סוברים שאפילו בעל הבית שם, בוצע הגדול^[184], ואף לדעה ראשונה, יש מן האחרונים שכתבו שנהגו לחלוק כבוד לגדול, ולתת לו לבצוע, שלא אמרו שבעל הבית בוצע אלא כדי שיחלק בעין יפה^[185], וכמו שנהגו בזמנם שהיו נותנים לכל אחד פרוסה גדולה לכל הסעודה, אבל לא בזמן הזה שאין פורסים לכל אחד אלא מעט^[186], ויש שכתבו שכיון שזה שהבציעה מסורה לבעל הבית אינו משום כבוד, הבציעה אינה בכלל הדברים שיכולים לכבד בהם אחרים, ובעל הבית אינו יכול לחלוק כבוד לאחרים שיבצעו הם^[187]. היה הבוצע אחר, ולא החכם, יש מן הראשונים סוברים שאף על פי שאין המסובים רשאים לטעום עד שיטעם הבוצע^[188], רשאי הבוצע לחלוק כבוד למי שהוא גדול ממנו בחכמה, ולהרשות לו לטעום לפניו^[189], ויש חולקים וסוברים שאינו רשאי לחלוק כבוד בזה^[190], מפני שעליו [טור תקפה] לטעום מן הפרוסה שבצע עליה, ויהא זה בזיון לפרוסה - דהיינו לברכה שבירך על הפרוסה - אם הוא חולק כבוד לאחר^[191]. שנים היושבים בסעודה על יד השולחן, הגדול פושט ידו תחילה, והשולח יד בפני מי שהוא גדול ממנו הרי זה גרגרן^[192], אפילו כשיש קערה או פירות לפני כל אחד ואחד^[193], ואף אותה שאמרו: הבוצע הוא פושט ידו תחילה, ואם בא לחלוק כבוד לרבו או למי שהוא גדול ממנו - בתורה^[194]- הרשות בידו^[195], יש מפרשים שהדברים אמורים בפשיטת יד לקערה^[196], ומן האחרונים יש שכתבו שאם אינו נותן רשות לחכם נקרא גרגרן^[197].

בברכת-המזון הגדול שבמסובים - בחכמה^[198]- מברך לכולם^[199], מפני כבודו^[200], שהוא כבוד לגדול שמוציא הוא אחרים ידי חובתם^[201], ומברך לכולם אפילו לא הצטרף אליהם אלא בסוף הסעודה^[202], ואף על פי שכבר חלה חובת ברכה על ה"עיקר שבסעודה" - אחד מאלו שהיו בתחילת [טור תקפו] הסעודה^[203]- כבודו של הגדול דוחהו^[204]. היה שם כהן, שיש סוברים שהוא מברך^[205], יש מן הראשונים שכתבו שאינו יכול ליתן רשות לישראל לברך, כי אם לרבו או למי שהוא גדול ממנו^[206]. על סעודה שיש בה אורח, שאמרו בה שהאורח מברך כדי שיברך לבעל הבית^[207], אם הדברים אמורים אף במקום שיש גדול ממנו או דוקא כשכולם שם שווים, ע"ע זמון^[208].

על כך שהגדול יכול לתת לקטן רשות לברך, עי' להלן: כשמחל החכם על כבודו^[209].

בקריאת התורה, לאחר כהן ולוי הקוראים תחילה^[210], אמרו שקוראים תלמידי חכמים הממונים פרנסים על הציבור^[211], ואחר כך תלמידי חכמים הראויים למנותם פרנסים על הציבור, ואחריהם בני תלמידי חכמים שאבותיהם ממונים פרנסים על הציבור, ואחר כך ראשי כנסיות וכל העם^[212], וכתבו ראשונים שכל הגדול מחבירו בחכמה קודם לקרות^[213], וכן במקום שאין שם כהן, הולכים אחר הגדול^[214][טור תקפז] בחכמה ובמנין, אפילו יש שם מי שהוא גדול ממנו בשנים^[215]. ויש מן הראשונים שכתבו שאין איסור להקדים לקרא לתורה עשיר נכבד לפני תלמיד חכם, שאין זה בזיון לתלמיד חכם, אלא כבוד לתורה שהיא מתכבדת באנשים גדולים^[216]. על הקדמת חכם לכהן בקריאת התורה, עי' לעיל: לעומת אחרים שחייבים בכבודם^[217]. בזמן הזה, כתבו אחרונים שנהגו שהגדול שבציבור עולה בסוף^[218].

על האיסור לקורא - היינו העולה לתורה - לקרות בתורה מעצמו, שאינו רשאי לקרוא עד שיאמר לו הגדול שבציבור לקרות, ע"ע קריאת התורה. על גלילת ספר תורה, שמצוה בגדול לגלול משום כבודו, ע"ע גלילה: הגולל^[219].

אף שאר המצוות המשותפות לציבור, שאין המצוה נעשית על ידי כל יחיד ויחיד, אלא נעשית על ידי כמה אנשים מן הציבור, כתבו אחרונים שודאי יש להקדים תלמיד חכם^[220], אבל מצוה [טור תקפח] המוטלת על כל יחיד ויחיד, כגון נטילת-לולב, ויש שם הידור במצוה שאין יכול לעשותו אלא אחד מהנמצאים באותו מקום, בזה אין חולקים כבוד לרב, שאדם קרוב אצל עצמו לעשות מצוה שציוה הקדוש ברוך הוא^[221]. ויש חולקים וסוברים שאם מצוה לגדל ולכבד את הגדול בשאר הדברים, כל שכן שיש לגדלו ב"מילי דשמיא"^[222], ועוד כתבו שאף במצוה שמוכרים אותה והדמים לצדקה - שכל המוסיף בדמים משובח, ואפילו יש שם גדול ממנו^[223]- אם "התחילו בכבוד החכם", היינו שאמרו לקונים שמשום כבוד החכם הנמצא שם יש למכור לו את המצוה, אין לאחרים להוסיף בדמים ולקנותה, מפני כבודו^[224].

דיינים שבאו לפניהם דינים הרבה, מקדימים את דינו של תלמיד חכם לדינם של שאר בעלי דינים^[225], משום כבוד תורתו^[226], ויש מן הראשונים שכתבו טעם נוסף, כדי שלא יתבטל מלימודו^[227][טור תקפט] - ומן האחרונים יש מוסיפים ביאור בדבריהם, שהקדמת תלמיד חכם מפני כבודו, לדעתם, אינה אלא בדבר שבקדושה^[228], כדין הכהן שיש להקדימו בכל דבר שבקדושה מהכתוב "וקדשתו"^[229], וממנו למדים לחכם שיש להקדימו^[230], ואין הקדמת הדין חשובה דבר שבקדושה מצד עצמה, אלא מפני שהיא כדי שלא יתבטל מלימודו^[231]- ויש מן הראשונים שכתבו שהקדמת התלמיד חכם היא משום אותה שאמרו: בצדק תשפט עמיתך^[232], עם שאתך בתורה ובמצוות, השתדל לדונו יפה^[233]. על תלמיד חכם שבא לדין אחרי עם הארץ, אם מסלקים את עם הארץ ודנים תחילה את דינו של התלמיד חכם, עי' להלן: בדחיית מצוה^[234].

דינו של התלמיד חכם קודם לדינה של אשה^[235], ואף על פי שהאשה מפני שבושתה מרובה דינה קודם לדינו של איש^[236], כבוד התורה עדיף^[237], או [טור תקצ] שאף אם העשה של כבוד התורה מצד עצמו אינו עדיף מבושתה, הרי אף תלמיד חכם בוש הוא לעמוד לפני בית דין, ולכן כבוד התורה עדיף^[238]. אלמנה, דינה קודם לדינו של התלמיד חכם^[239], שהרי התורה הזהירה ביותר על עינויה לפי שהיא תשת כח^[240], וכתבו אחרונים שדינו של יתום - הקודם אף לדינה של אלמנה^[241]- כל שכן שהוא קודם לדינו של התלמיד חכם^[242]. ויש שכתבו שמעיקר הדין, דינו של התלמיד חכם קודם לדינו של היתום, משום כבוד התורה^[243], אלא שמן הסתם מוחל התלמיד חכם על כבודו - וחכם שמחל על כבודו, כבודו מחול^[244]- ורוצה הוא שידונו את היתום או האלמנה לפניו, ולכן מקדימים אותם, אבל אם הוא מקפיד על כבודו ורוצה לנהוג לפי עיקר הדין, יש להקדימו^[245], או שאף למעשה דינו של התלמיד חכם קודם לדינו של היתום^[246], ודוקא דינה [טור תקצא] של אלמנה קודם הוא לדינו של התלמיד חכם, שהאלמנה, הקדמתה היא משום בושתה, והרי זה מוטל עליו כמו על בית דין, ולכן מוטל עליו למחול על כבודו ועל ביטול תורתו, כדי שיקדימו את דינה, אבל היתום אין בו מעלה וחשיבות, אלא שבית דין הם "אביהם של יתומים"^[247], ומוטל עליהם להפך בזכותו ולהקדימו אפילו לאלמנה, אבל התלמיד חכם אינו חייב למחול על כבודו וביטול תורתו עבורו, ולכן דינו קודם^[248].

אף אם לא בא התלמיד חכם עצמו לדין, אלא שלח שליח במקומו^[249], יש להקדים את דינו משום כבוד התורה^[250].

על מחלוקת האחרונים בכל אלו שאמרו בהם שמקדימים את דינם לדין של אחרים, אם הדברים אמורים דוקא כשהם התובעים, או שהם אמורים אף כשהם הנתבעים, ע"ע דיני ממונות^[251].

בחור חריף, לסוברים שהוא הנקרא בתלמוד "צורבא מרבנן"^[252], הרי הוא בכלל תלמיד חכם שיש להקדים את דינו לדין של עם הארץ^[253]. ויש שכתבו יותר מזה, שאף תלמיד חכם שבזמן הזה, [טור תקצב] שאינו בגדר "צורבא מרבנן", לסוברים כן^[254], אם שם על לבו לשקוד על תלמודו, יש להקדים את דינו, שלא יתבטל מלימודו^[255]. על מחלוקת האחרונים בתלמידי חכמים שבזמננו, אם יש להקדימם בדין, ע"ע דיני ממונות^[256]וע' תלמיד חכם.

שנים ששאלו שאלה לרב, והיה אחד מהם חכם^[257]ואחד תלמיד חכם, נזקקים תחילה לחכם, תלמיד חכם ועם-הארץ, נזקקים תחילה לתלמיד חכם^[258].

על החיוב שעל כל אדם לקרוע על חכם שמת, ע"ע קריעה.

עיר שיש בה שני מתים, שכשמוציאים אותם לקבורה יש להוציא תחילה את זה שמת ראשון^[259], אם היה האחד חכם והשני לא, יש להקדים ולהוציא את החכם - אפילו השני מת תחילה^[260]- ואפילו היה אותו המת השני תלמיד חכם, וכן אם האחד תלמיד חכם והאחר עם הארץ, יש להוציא תחילה את התלמיד חכם^[261].

חכם שמת, מפני כבודו אין מוציאים את מיטתו [טור תקצג] כשהוא בתוכה בשילשול דרך הגג - כדרך שמותר לעשות במת אחר^[262]- אלא דרך פתחים^[263], וכן אין מעבירים אותו - כדרך שמותר במת אחר^[264]- ממיטה למיטה^[265], שכבודו של החכם הוא במיטה הראשונה^[266]. ויש מן האחרונים שכתבו שזה שאמרו שהחכם כבודו במיטה ראשונה, היינו שאין להניח את החכם אלא במיטה חדשה שהוכנה במיוחד לצרכו, והוא יוצא עליה בראשונה^[267].

בהוצאת המת, שאמרו שמבטלים תלמוד תורה להוצאת המת, אם אין לו מלוים "כל צרכו"^[268], נחלקו אמוראים בשיעור המלוים הנחשבים "כל צרכו" לחכם שקרא ושנה - קרא מקרא ושנה משנה, אבל לא לימד תורה לאחרים^[269]- שמת, והם מבטלים תלמוד תורה להוצאתו^[270], מפני כבוד התורה^[271]: רב שמואל בר איני בשם רב אמר ש"כל [טור תקצד] צרכו" הוא שנים עשר^[272]אלף איש ללוות, וששת אלפים איש המכריזים עליו שיבואו לכבדו^[273], ויש אומרים שאותם ששת אלפים המכריזים עליו הם מכלל שנים עשר^[274]אלף המלוים^[275], ועולא אומר ששיעור כל צרכו הוא שיש מספיק אנשים לעשות מחיצה משער העיר עד הקבר^[276], או עד בית הקברות, מקום שסופדים אותו שם^[277], ורב ששת - או רבי יוחנן^[278]- אמר שנטילתה - של התורה, כשמת ותלמודו בטל^[279]- כנתינתה בסיני, כשם שנתינתה היתה בשישים ריבוא, כך נטילתה צריכה להיות בששים ריבוא^[280], וכן הלכה^[281]. יש מן הראשונים שכתבו שבזמן הזה מבטלים תלמוד תורה כדי ללוות כל אדם מישראל, לפי שאין לך כל אחד מישראל שאינו במקרא או במשנה^[282], ויש שכתבו בדעת ראשונים שחולקים, וסוברים שדוקא בתלמיד חכם - שהוא בקי בכל התורה, ונטילתו [טור תקצה] חשובה כנטילת התורה^[283]- אמרו ש"כל צרכו" הוא בששים ריבוא^[284].

במה דברים אמורים בתלמיד חכם שקרא ושנה בלבד, אבל תלמיד חכם "דמתני" - לימד תורה לאחרים^[285], שבפטירתו ניטלת התורה מכמה אנשים^[286], ויש מפרשים: משמש תלמידי חכמים בתלמוד^[287]- אין שיעור בדבר, והכל מבטלים להוצאתו^[288].

על דיני אבלות על חכם שמת, ע"ע תלמיד חכם^[289]. על דיני ההספד על חכם שמת, ע"ע הספד^[290].

מת-מצוה חכם, אף על פי שיש לו קוברים, אם אין לו מתעסקים "כל צרכו" - היינו כדי לכבדו בכבוד הראוי לו^[291]- כהן המוצאו נטמא לו^[292], שבכלל העשה של כבוד התורה הוא שיהיו לו לתלמיד חכם מתעסקים כשיעור כבודו, ואיסור טומאה נדחה מפני עשה זה^[293].

יום שמת בו אדם גדול, יש מן הגאונים שכתבו שקובעים אותו לכבודו, ומדי שנה בשנה כשמגיע [טור תקצו] אותו יום מתקבצים תלמידי חכמים מכל סביביו ובאים על קברו עם שאר העם להושיב שם ישיבה^[294].

על הנודר לצום, והתחיל להתענות, שאף לסוברים שלצורך שמחת מריעות וכיוצא בה, אינו רשאי ללוות את תעניתו ולפרוע ביום אחר, לכבוד אדם גדול יש לו להפסיק את תעניתו ולצום ביום אחר, ע"ע תענית^[295].

על הושבת החכם בראש בישיבה של דין או של תורה, עי' לעיל: לעומת אחרים שחייבים בכבודם^[296]. על סדר הישיבה של זקני הסנהדרין בבית-דין-הגדול, ששאר הזקנים שהיו שם, חוץ מהגדול בחכמה ומשנהו, היו יושבים לפניהם כפי שנותיהם וכפי מעלתם, ע"ע בית דין הגדול^[297].

על סדר ההליכה של תלמידים ההולכים עם רבם, ע"ע כבוד רבו; מורא רבו^[298].

מצות עשה לקום מפני חכם^[299]. על פרטי מצוה זו, ע"ע קימה והידור^[300].

מצוה להקביל פני חכם^[301]. צריך אדם לשאול [טור תקצז] בשלום מי שהוא גדול ממנו בתורה^[302]. ויש מן האמוראים שלא שאלו בשלום גדולים מהם^[303], שלא להטריחם לענות להם^[304].

בברייתא שנינו: איזהו מכבד את החכמים, מאכיל ומשקה מלביש ומנעיל מכניס ומוציא^[305].

כשמזכירים תלמיד חכם, אפילו בספר, יש מן האחרונים שכתבו שיש לתארו בתואר הראוי לו לכבוד ולתפארת^[306]. חכמים שמתו, יש שהחכמים החיים היו מכבדים אותם בהזכרתם, שהחכם שהזכירם אמר "הריני כפרתם"^[307], כלומר יסורין הבאים עלי יהיו לכפרתו, ולשון כבוד הוא זה^[308].

לומר על חכם שטעה, כתבו אחרונים שאין זה גנאי^[309].

תלמיד חכם הבא להעיד בבית דין או לדון בפניהם, מושיבים אותו^[310], שכל שהדיין יכול להראות כבוד לתלמיד חכם באופן שאין בעל דינו מרגיש בדבר ואין [טור תקצח] טענותיו מסתתמות, הרי זה עושה^[311], וכל שכן שאם בא שיתירו לו את נדרו, מושיבים אותו מפני כבודו^[312], ואם משביעים אותו^[313]- אף שבועה ששאר אדם נשבע אותה מעומד וספר תורה בידו^[314]- משביעים אותו מיושב ותפילין בידו^[315], מפני כבודו^[316].

יש לו לחכם להימנע מללכת להעיד בפני בית דין הקטן ממנו בחכמה, שאין זה כבודו^[317], וכן אם תובעים את החכם לדין, אם הדיין קטן ממנו בחכמה, שאינו לכבודו של החכם לדון לפניו, אין הדיין יכול לכוף את החכם לבא לפניו^[318], וכן עם הארץ התובע חכם, גנאי הוא לתלמיד חכם לבא עמו לדין, ואינו חייב לבא^[319].

סכין-של-שחיטה, שחייבים לבדקה לפני שבאים לשחוט^[320], אף על פי שמן הדין נאמן השוחט עצמו על בדיקתה, שעד-אחד נאמן הוא באיסורים^[321], יש לו להראותה לחכם^[322], מפני כבודו של החכם^[323], [טור תקצט] ותקנת חכמים היא^[324], והסמיכוה לכתוב: ושחטתם בזה ואכלתם^[325], שאמר שאול לעם שישחטו "בזה", ומשמע בסכין שהוא בדק להם^[326]. ותלמיד חכם רואה סכין לעצמו^[327]- כששוחט בהמה שלו, ושוחטה לצרכו, לא כדי למכרה לאחרים^[328]- שהחכם מוחל על כבודו^[329]כדי שלא להטריח את התלמיד חכם לבא אליו^[330], ואם היה אותו חכם מופלג בחכמה ובזקנה, אף תלמיד חכם צריך להראות לו את הסכין, וכן אם "התחילו בכבוד החכם", היינו שהתחילו לדבר עם התלמיד חכם בכבוד החכם הזה, צריך התלמיד חכם להראות לו את הסכין^[331]. על המנהג בזמן הזה, שאין מראים כלל את הסכין לחכם, ע"ע בדיקת סכין: בדיקת החכם^[332].

על מום שנמצא בבכור, שאפילו מום מובהק וגלוי לכל הוא, יש להראותו לחכם, מפני כבודו, ע"ע מומים^[333].

אין מכבדים בדרכים^[334]- לומר לגדול הימנו: לך לפני^[335]- יש שכתבו בטעם הדבר מפני שההולך ראשון מזומן וקרוב לנזק, שיפגע באדם רע או בחיה רעה, או שהמקום דחוק לעבור דרך שם^[336], ויש שכתבו שהכיבוד בדרך אין בו שום סלסול וצד מוסר^[337]. מכבדים את הגדול בכניסה^[338], וכן אמרו: לכניסה הגדול קודם, ליציאה הקטן קודם, [טור תר] לעליית הסולם הגדול קודם, לירידת הסולם הקטן קודם, לבית הועד הגדול קודם, לבית הכלא הקטן קודם^[339], ואין מכבדים אלא בפתח הראוי למזוזה^[340], ובשעת כניסה^[341], ומכבדים אף בפתח בית הכנסת ובית המדרש, אף על פי שהם פטורים ממזוזה^[342]- שהרי הפתח מצד עצמו נקי וראוי למזוזה, ולא נפטר אלא מפני שאינו בית דירה^[343]- אבל לא בפרצות^[344]. יש מן הראשונים שכתבו שדוקא אם כל אחד הולך לדרכו ואינם בחבורה אחת, הוא שאין מכבדים בדרכים, אבל אם הם בחבורה אחת, מכבדים^[345], וכן יש סוברים שדוקא ההולכים מחוץ לעיר אין להם לכבד בדרך - שאינו דרך ארץ שיתעכבו כל שעה ושעה לכבד זה לזה שיעבור לפניו^[346]- אבל בתוך העיר מכבדים^[347], ויש חולקים וסוברים שאין לכבד אף בעיר, שאין לדבר סוף ויהא יומו קצר למלאכתו, וכן הוא מעכב את בני רשות הרבים למלאכתם^[348]. אין מכבדים בגשרים^[349], אפילו נכנסים לשם דרך פתח^[350], שמא הגשר רעוע, ויפול למים, ואין זה כבוד^[351], או מפני שסכנה היא להם אם מתאחרים לעבור בגשר^[352], או שאין זה דרך כבוד לומר לגדול שיעבור במקום סכנה^[353].

אין מכבדים בידים מזוהמות^[354]. ונחלקו [טור תרא] ראשונים בפירושו: יש מפרשים שאין מכבדים את הגדול ממנו להקדים אותו בנטילת מים-אחרונים^[355], מפני שסכנה היא להם אם מתאחרים מליטול את ידיהם כשהן מזוהמות^[356], וצער גדול הוא לישב בידים מזוהמות, ואין זו חוצפה לאדם ליטול ידיו לפני מי שהוא גדול ממנו^[357], ויש מפרשים שלא אמרו שאין מכבדים את הגדול בנטילה אלא בנטילת "מים אמצעיים" שבין תבשיל לתבשיל, שהיא רשות^[358], ויש מפרשים בענין אחר, שלא ישמש את הגדול כשידיו מזוהמות^[359], שאינו כבודו^[360], או שמא מתוך הטרדה בכבודו ישכח את זוהמתו ויגע בכנף מעילו^[361].

מעשים שונים אמרו חכמים שאין לו לאדם לעשותם, מפני שיש בהם לבזות חכם או לפגוע בכבודו, וכן בכמה דינים ששאר האנשים חייבים בהם, יש שהחכם פטור או ששינו את דינו מדינם של שאר האנשים, כיון שאינם לכבודו של החכם^[362]:

[טור תרב] חכם הבא למקום שיש בו רב, אין לו להורות שם שלא כדעת הרב^[363], שבזה הוא מבזה אותו^[364]. ואין לו לאדם להורות או לדרוש, כשהוא בא למקום שיש בו תלמיד חכם, ואפילו שניהם שוים בחכמה, כל שאינו גדול ממנו^[365], אלא אם כן נטל רשות מהחכם הגר שם^[366], ואמרו על רבי אלעזר, שאף על פי שהיה בקי במראות דם-נדה יותר מכל חכמי ארץ ישראל, כשנזדמן למקומו של רב יהודה לא רצה לראות דם, מפני כבודו של רב יהודה^[367].

כל תלמיד חכם שדעותיו מכוונות, אינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה, אף על פי שלא למד ממנו כלום^[368].

על החכם שאסר, שאין חבירו רשאי להתיר, שיש סוברים שאינו אלא מפני כבודו של החכם הראשון, ולפיכך אם היה החכם השני גדול מהראשון בחכמה ובמנין, או שהראשון מחל על כבודו^[369], יכול השני להתיר את מה שאסר הראשון, ע"ע הוראה: הוראה אחר הוראה^[370].

[טור תרג] על האיסור לומר בשם חכם שמועה שלא אמרה, מפני החשש שמא הוא דבר שאינו מיושב, ועלול החכם לבא לידי קלון, ע"ע כבוד רבו; מורא רבו וע' שקר וע' תלמוד תורה.

על האיסור להשתמש בתלמידי חכמים, ע"ע תלמיד חכם^[371].

מי שאינו נודע בחסידות, אין לו להחמיר על עצמו בדבר שהיתרו פשוט - אף באופן שאין בדבר איסור משום גאוה^[372]- לפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה, בשעה שאותו הגדול נוהג בו היתר, שהוא כמראה את גדלותו לפניו^[373].

על העובר לפני חכם בגילוי הראש, שאמרו בו שהוא חצוף, ע"ע גלוי ראש.

המבזה את חבירו בפני תלמיד חכם, שיש סוברים שהוא זה הנקרא "אפיקורוס" ויש סוברים שהוא הנקרא "מגלה פנים בתורה שלא כהלכה"^[374], הרי זה מפני שאינו נוהג כבוד בתלמיד חכם^[375], שאינו מתבייש ממנו שלא לבזות את חבירו בפניו^[376].

[טור תרד] תיקון הדרכים והרחובות של העיר, שאם בני העיר נותנים ממון לצורך תיקונם, אף תלמידי חכמים חייבים לתת^[377], אם היו בני העיר יוצאים ומתקנים בגופם, לא ייצאו תלמידי חכמים עמהם, שאין דרך תלמידי חכמים להזדלזל לפני עם הארץ^[378].

תלמיד חכם התובע אדם לדין, ונתחייב אותו תלמיד חכם שבועה, כגון שהוציא התלמיד חכם שטר חוב על אותו אדם, והלה טוען שפרעו, ותובע שישבע המלוה שלא נפרע ממנו - שאם המלוה אינו תלמיד חכם, אינו נפרע אלא בשבועה^[379]- אין נזקקים לדינו^[380]- שאין משביעים אותו, ואף לא מגבים לו את החוב^[381]- שאם ישביעו אותו, יהיה הדבר נראה שבית הדין חושדים אותו^[382]שהוא תובע מה שאין לו, ונמצא שאתה ממעט בכבוד התורה^[383]. ואם תפס משל הלווה אין מוציאים מידו^[384], ואף אין עושים שום השתדלות שישבע^[385]. נשבע החכם מעצמו, מגבים לו את החוב^[386]. היה אף הלווה תלמיד חכם, יש סוברים שחזר הדין לכמות שהיה, וישבע המלוה^[387], ואין חוששים [טור תרה] לזלזול בכבוד החכם, שהרי הדבר ודאי שאחד מהם הוא שקרן^[388].

זקן - חכם זקן בחכמה^[389], או המיוחד והגדול שבעירו^[390]- שסרח - עבר עבירה כזו שהעובר עליה מנדים אותו^[391]- התקינו באושא שאין מנדים אותו^[392], אלא אומרים לו "היכבד ושב בביתך"^[393], כלומר שאומרים לו בלשון כבוד: עשה עצמך כאדם שכבד עליו ראשו, ושב בביתך, או: יתכבד כבודך שתשב בביתך^[394], ש"היכבד ושב בביתך" נידוי הוא, [טור תרו] בלשון כבוד^[395], שאין מנדים תלמיד חכם בפרהסיא, ולכן אין מנדים אותו בפירוש לומר "פלוני יהא בנידוי", אבל מנדים אותו בלשון "היכבד ושב בביתך", שהוא לשון צינעה והעלם^[396]. וכן אמר ריש לקיש שתלמיד חכם - מופלג בחכמה^[397], או כל תלמיד^[398], היינו "צורבא מדרבנן"^[399]- שסרח, אין מנדים אותו בפרהסיא^[400]. חזר וסרח, נחלקו בו אמוראים: רב הונא^[401]אמר שמנדים אותו - בפרהסיא^[402]- מפני חלול-השם^[403], וריש לקיש [טור תרז] אמר שתלמיד חכם - מופלג בחכמה, או כל תלמיד^[404]- שסרח אין מנדים אותו בפרהסיא לעולם, שנאמר: וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה^[405], ודרשו: כסהו כלילה^[406], כלומר אל תבזהו בפרהסיא, אלא כלילה, שחשיכה ואין אדם רואה^[407], שיהא כבודו חביב עליך ככבודך^[408]. הלכה שאין מנדים אותו בפרהסיא לעולם^[409], אפילו חזר וסרח כמה פעמים^[410], אלא מלקים אותו^[411]בצינעה^[412], ויש סוברים בדעת ראשונים שחולקים שמלקים אותו אף בפרהסיא^[413], אם נראה לבית דין שאין הפירצה מתוקנת אלא בפרהסיא^[414].

תלמיד חכם שנתחייב בנידוי - כגון לסוברים שתלמיד חכם שאינו מופלג בחכמה, מנדים אותו^[415]- אסור לבית דין לקפוץ ולנדותו מהרה, אלא [טור תרח] בורחים מדבר זה ונשמטים ממנו^[416], ואמרו שבארץ ישראל ("מערבא"), אף על פי שנמנים היו להלקות את החכם אם נתחייב מלקות או אפילו מכת מרדות, לא היו נמנים לנדותו^[417], שהנידוי חמור הוא, והיו חוששים לכבוד התורה^[418], וכן השתבח רב פפא שמעולם לא נידה תלמיד חכם^[419].

אף כשהיו מנדים תלמידי חכמים^[420], אמרו שמר זוטרא היה נוהג - משום מדת חסידות^[421]- לנדות את עצמו תחילה, לפני שנידה את התלמיד חכם^[422], משום כבודו של החכם המנודה^[423].

היו שמועות רעות יוצאות על תלמיד חכם - כגון שמתעסק בספרי מינים, ושותה במיני זמר^[424], או שמועות שחביריו מתביישים בו מחמתן^[425], או שיוצאות עליו שמועות שהוא נואף^[426]- מנדים [טור תרט] אותו^[427], בפרהסיא^[428], שהרי שם שמים מתחלל על ידו^[429], וכל מקום שיש חלול-השם אין חולקים כבוד לרב^[430], ויש מוסיפים שאין נשמטים מלנדותו כשאר תלמיד חכם שנתחייב נידוי^[431], שכיון ששמועתו רעה יצא מכלל חכם^[432]. ויש סוברים בדעת ראשונים שחכם ששמועתו רעה הרי הוא כשאר חכם שעבר עבירה שחייבים עליה נידוי, ואין מנדים אותו בפרהסיא^[433]. וכן מנדים בפרהסיא תלמיד חכם שעשה כירבעם בן נבט וחבריו^[434].

תלמיד חכם שביזה תלמיד חכם גדול ממנו, יש מן האחרונים שכתבו שבית דין מנדים אותו^[435], שאין לנו לחוש לכבוד הזקן המבזה כשיש לחשוש לכבוד של הזקן המבוזה^[436]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאין מנדים אותו^[437]- ואף אותו חכם שנתבזה על ידו, אין לו לקפוץ ולנדותו כמו שהוא מנדה לעם הארץ שהפקיר בו^[438], אלא מייסר הוא אותו בנזיפה וגערה^[439]- [טור תרי] ואין חוששים לכבוד המבוזה יותר מלכבוד המבזה, ששב ואל תעשה עדיף, ועוד, שהנידוי גרוע הוא מכל העלבונות^[440].

ג. לעומת אחרים שחייבים בכבודם.

כבוד החכמים, דנו בו אם הוא עדיף מכבודם של אחרים, שלא משום חכמתם חייבים בכבודם, אלא מטעמים אחרים:

כבוד מלך, יש מן הראשונים שכתבו שכבוד התורה חמור הוא ממנו^[441]- וכמו שמצינו שחכם הבא לדין מושיבים אותו^[442], והמלך הבא לדין, אין מושיבים אותו, לסוברים כן^[443]- ויש חולקים וסוברים שכבוד המלך חמור יותר, שהרי המלך שמחל על כבודו, אין כבודו מחול^[444], ותלמיד חכם שמחל על כבודו, כבודו מחול^[445], וכן כתבו ראשונים שאין ראוי להקדים כבוד שום אדם, ואפילו תלמיד חכם, לפני כבוד המלך, אפילו היה המלך עם-הארץ, לפי שנאמר: שום תשים עליך [טור תריא] מלך^[446]. ויש מחלקים, שבדבר הנוגע לכבוד שמים, כמו עמידת בעל דין בדין, שלא לפני בית דין הוא עומד אלא לפני מי שאמר והיה העולם, יש להחמיר במלך יותר מבתלמיד חכם, כדי להכניע את לבו לפני ה', אבל בדבר הנוגע לנו, כבוד המלך עדיף, כדי שתהא יראתו על העם^[447].

כהן, שמצות עשה מן התורה היא להקדימו לכל דבר שבקדושה^[448], אם היה אותו כהן עם-הארץ, ואפילו היה כהן-גדול, שנינו בו שאפילו ממזר - וכן נתין וגר ועבד משוחרר^[449]- תלמיד חכם, קודם [טור תריב] הוא לכהן גדול עם הארץ^[450], לשבת בראש^[451], ולכל דבר^[452], שנאמר על התורה: יקרה היא מפנינים^[453], מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים^[454], ואף על פי שמצוה מן התורה היא להקדים את הכהן לאחרים שאינם כהנים, הרי תלמיד חכם דינו ככהן לענין זה, שהוקש תלמיד חכם לכהן^[455], וכבוד התורה עדיף משאר עשה^[456]. ויש להקדים ישראל חכם לכהן עם הארץ בקריאת-התורה^[457]- אלא שיש סוברים שמפני דרכי-שלום תיקנו להקדים כהן לעולם, אפילו הוא עם הארץ, ועל כך ע"ע דרכי שלום^[458][טור תריג] וע' קריאת התורה - ובברכת-המזון^[459]ובבציעת-הפת|כדבריו).</ref>ובבציעת-הפת]]^[460], ואמרו על תלמיד חכם ישראל המקדים כהן עם הארץ לפניו: כל תלמיד חכם שמברך לפניו אפילו כהן גדול עם הארץ, אותו תלמיד חכם חייב מיתה, שנאמר "כל משנאי אהבו מות"^[461], אל-תקרי משנאי אלא משניאי^[462], שאותו תלמיד חכם גורם לבני אדם לשנא את התורה, שהרואה תלמיד חכם שפל לפני עם הארץ, אומר: אין נחת רוח בתורה^[463], שמעלת התורה אינה חשובה כל כך^[464], שתלמיד חכם אינו ראוי וחשוב לפתוח ראשון^[465], ואף על פי שהחכם שמחל על כבודו, כבודו מחול^[466], אינו יכול אלא למחול על כבודו - שאין בזה זלזול לתורה ובזיון לחכם - אבל לא ליתנו לעם הארץ, שיש בזה זלזול לכבוד התורה ולומדיה^[467], ועוד כתבו ראשונים שתלמיד חכם שאינו קורא בתורה תחילה, ועולה בפניו לתורה כהן עם הארץ, הרי הוא ממעט בכבוד התורה, ועליו אמרו שאין מצויים תלמידי חכמים לצאת מבניהם תלמידי חכמים, מפני שאינם מברכים בתורה תחילה^[468]. על החכם, אם יכול הוא ליתן רשות לכהן עם הארץ לברך לפניו, שנמצא שהקדמתו אינה משום מעלתו אלא משום הרשות שנתן לו החכם, עי' להלן: כשמחל החכם על כבודו^[469].

[טור תריד] נטילת ידי הכהנים לפני נשיאת-כפים^[470], אם היו הכהנים עמי הארץ, יש מן האחרונים שסוברים שאין תלמיד חכם נוטל את ידיהם^[471], שאין זה לכבודו, שהרי מעלת תלמיד חכם עולה על מעלת כהן^[472], מהם שכתבו שמכל מקום אם ירצה החכם ליטול את ידי הכהנים, רשאי הוא למחול על כבודו^[473], ועוד כתבו שאם היו מקצת הכהנים הנמצאים שם תלמידי חכמים, צריך החכם ליטול את ידי כולם, שלא להלבין את פניהם של עמי הארץ^[474], ויש שכתבו שתלמיד חכם הנוטל את ידי כהנים עמי הארץ, הרי הוא בכלל משניאי התורה, וחייב מיתה - כמו תלמיד חכם המקדים כהן עם הארץ לברך לפניו, שאמרו עליו שהוא חייב מיתה^[475]- ואף אם יש שם כהנים תלמידי חכמים, לא יצוק מים על ידי כהן עם הארץ הנמצא שם^[476]. ויש חולקים על כל זה וסוברים שאף תלמיד חכם יוצק מים על ידי כהן עם הארץ, ואין זה דומה לתלמיד חכם המקדים את הכהן שיברך לפניו, לפי שדוקא לוי יוצק מים על ידי כהן^[477], ואין בזה בזיון, אלא כבוד הוא ללוי, שהוא בלבד קדוש לענין זה^[478], או לפי שיציקת המים על ידיהם של הכהנים אינה נתינת כבוד לכהנים, אלא היא כבוד שמים וכבוד הציבור המתברכים מפי הכהנים, [טור תרטו] וכבודם מתרבה בהיות הלוי יוצק מים על ידי הכהנים^[479].

היה אף הכהן תלמיד חכם, אלא שהישראל היה גדול ממנו בחכמה, נחלקו ראשונים ואחרונים: יש סוברים שבזה הכהן קודם לחכם^[480], והוא קורא בתורה לפניו מן התורה^[481], ואין הישראל הגדול בחכמה מברך לפני כהן תלמיד חכם, לא בברכת המזון ולא בקריאת התורה, אלא אם כן נתן לו [טור תרטז] הכהן רשות^[482]. ויש סוברים שכל שהוא מושלם בחכמה יותר מהכהן, קודם הוא לכהן, ואפילו ממזר קודם לכהן גדול^[483], וחכם שרצה לקרוא בתורה לפני כהן קטן ממנו, רשאי^[484]- אלא שיש סוברים שמפני דרכי-שלום התקינו שאינו רשאי לקרוא לפני כהן אלא בשני ובחמישי, שאין בהם רוב עם, אבל לא בשבת ויום טוב, אלא אם כן הוא חכם כזה שכל הכהנים כפופים לו^[485], ויש חולקים [טור תריז] וסוברים שאין בדבר מפני דרכי שלום, ולא תיקנו להקדים את הכהן אלא כשאין שם חכם גדול ממנו, שמפני דרכי שלום תיקנו שאינו יכול ליתן רשות לאחר שיקרא לפניו^[486]- ומכל מקום רשאי ישראל הגדול בחכמה ליתן לכהן לברך משום מעלת קדושת כהונתו^[487], וראוי להקדימו^[488], והיא הנהגה טובה^[489], ממדת-חסידות^[490]- ויש שכתבו שהיא מצוה מדרבנן^[491]- וכן אמר ר' פרידא, כשמנה את הדברים שבהם האריך ימים, שמימיו לא בירך לפני כהן^[492].

תלמיד במקום רבו, נחלקו תנאים אם חולקים לו כבוד, רבי יאשיה סובר שאין חולקים לו כבוד, ואבא חנן בשם ר' אליעזר סובר שחולקים^[493]. הלכה [טור תריח] שחולקים כבוד לתלמיד במקום הרב, ודוקא כשאף הרב חולק כבוד לתלמידו^[494], שהרב מרוצה שאף אחרים יחלקו כבוד לתלמידו^[495], וחשיבותו של הרב היא בזה שחולקים כבוד לתלמידיו^[496], וכן אם הרב מתכבד במה שאחרים חולקים כבוד לתלמידו, אפילו הוא עצמו אינו חולק כבוד לתלמיד, חולקים לו כבוד במקום רבו^[497].

היו יחד חכם וזקן, בישיבה - של דין או של תורה^[498], וכן בכל דבר שבקדושה^[499]- הולכים אחר החכמה^[500], להושיב את החכם בראש ולדבר תחילה^[501], והוא שהיה מופלג בחכמה^[502], ובמסיבה - של משתה או של נישואים^[503]- הולכים אחר [טור תריט] הזקנה^[504], להושיב את הזקן בראש^[505], והוא שהיה מופלג בזקנה^[506], ודוקא כשהיה חכם קצת, אבל אם הוא עם-הארץ, החכם קודם בכל מקום^[507]. היה החכם מופלג בחכמה, והזקן שעמו אינו מופלג בזקנה, הולכים בכל מקום אחר החכמה, וכן אם היה הזקן מופלג בזקנה וזה שעמו חכם שאינו מופלג בחכמה, הולכים בכל מקום אחר הזקנה^[508], ובלבד שאותו הזקן הוא חכם קצת^[509]. אם שניהם אינם מופלגים, לא זה בחכמה ולא זה בזקנה, נחלקו ראשונים: יש סוברים שהזקן - שיש לו יותר שנים מהחכם, ואפילו אינו בן שבעים^[510], שלכן עדיין אין חייבים לעמוד מפניו מפני זקנותו^[511]- הוא שקודם בכל מקום^[512], ובלבד שהוא חכם קצת^[513], שבשביל שהצעיר חכם קצת יותר ממנו אין לנו לבייש את הזקן, והחכם אינו בוש בכך שיודע הוא שמשום זקנותו של חבירו חולקים לו כבוד^[514], [טור תרכ] וכתבו אחרונים שמטעם זה אף אם היו שניהם מופלגים בחכמה, מקדימים את הזקן שבהם^[515]. ויש חולקים וסוברים שאם אין אחד מהם מופלג, החכם קודם בכל מקום^[516], ויש סוברים שהרי זה כאילו שניהם מופלגים, שבישיבה הולכים אחר חכמה ובמסיבה אחר זקנה^[517].

על שנים, אחד חכם ואחד זקן - שמפני כל אחד מהם מצוה לעמוד, לסוברים כן^[518]- מי מהם צריך לעמוד מפני חבירו, ע"ע קימה והידור.

על ירא חטא, שנחלקו בו אמוראים אם הוא חשוב יותר מן המופלג ממנו בחכמה, ע"ע יראת ה'^[519].

כבוד-אב-ואם, כתבו ראשונים שכבוד התורה עדיף הוא עליו, ואין לו לאדם לכבד את אביו אם הדבר יביא לידי זלזול בחכם^[520], וכן אין לתלמיד חכם לכבד את אביו אם יש באותו כיבוד זלזול [טור תרכא] בכבודו הוא^[521]. וכן יש אחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאם היו אביו שאינו חכם יחד עם חכם בשבי, ואינו יכול לפדות אלא אחד מהם, יש לו לפדות את החכם, משום כבוד התורה^[522], וכן אם אין לו כסף לתת לשנים, יש לו ליתן צדקה לתלמיד חכם העומד לפניו, ולא לאביו שאינו חכם, שכבוד התורה דוחה את כיבוד האב^[523], ויש חולקים על זה וסוברים שאביו קודם הוא לחכם לצדקה ופדיון שבויים^[524], ומהם שכתבו בטעם הדבר שאת אביו חייב הוא לזון^[525], ואילו לזון את החכם אין היחיד חייב^[526]. על חיובו של הבן בכבוד אביו, אפילו היה אותו הבן חכם ואביו עם הארץ, ע"ע כבוד אב ואם^[527]. אם האב חייב לקום מפני בנו החכם, ע"ע כבוד אב ואם וע' קימה והידור^[528].

שני אחים, שהצעיר שבהם היה גדול בחכמה יותר מהאח הגדול ממנו בשנים, כתבו אחרונים שכיון שחייב אדם בכיבוד אחיו הגדול כשם שהוא חייב בכיבוד אביו^[529], לכן חייב האח הצעיר החכם [טור תרכב] לכבד את אחיו הגדול ממנו בשנים^[530]. ויש שכתבו שאף על פי שחייב אדם בכיבוד אחיו הגדול, האח הצעיר החכם קודם בכל^[531].

כבוד ספר-תורה, כתבו ראשונים שהוא עדיף מכבוד חכמים^[532]. מן האחרונים יש סוברים שתלמיד חכם שיש בו כח לפרש את התורה ולחדש בה, כבודו עדיף מכבוד ספר תורה^[533], ומהם שמוסיפים בטעם הדבר, שדוקא תלמיד חכם כזה הרי הוא בכלל אותה שאמרו "את ה' אלהיך תירא", "את" לרבות תלמידי חכמים^[534], ואף על פי שמצוה לכבד אף בעל שמועות, משום "והדרת פני זקן"^[535], כבודו של ההוא אינו עדיף מכבוד ספר תורה^[536].

קדושת בית-הכנסת^[537], כתבו אחרונים שלדברי הכל כבוד החכם וקדושתו עדיפים עליה^[538].

על כבוד הציבור, שהוא חמור יותר מכבוד חכמים, ע"ע כבוד הצבור^[539].

ד. בדחיית מצוה.

תלמיד חכם הבא להעיד בבית דין, מעיד הוא - את כל עדותו^[540]- [טור תרכג] מיושב^[541], שבית דין חולקים לו כבוד ומושיבים אותו^[542], ואף על פי שמצות עשה היא שהעדים יעידו בעמידה^[543], העשה של "כבוד התורה" - שלמדים אותו מן הכתוב: את ה' אלהיך תירא^[544], או מהכתוב: והדרת פני זקן^[545]- עדיף^[546]. וכן בעל דין תלמיד חכם, מושיבים אותו^[547], משום העשה של כבוד התורה^[548], ואפילו בשעת העדאת העדים^[549]ובשעת גמר-דין^[550], ואף על פי שמצוה מן התורה היא שיעמדו בעלי הדין בשעת גמר דין^[551]- וכן בשעת העדאת העדות, לסוברים כן^[552]- העשה של כבוד התורה עדיף^[553].

בטעם שהעשה של כבוד התורה דוחה את העשה של עמידת העדים ואת העשה של עמידת [טור תרכד] בעלי הדין, יש מן הראשונים שכתבו שהוא משום שהעשה של עמידת בעלי הדין בשעת גמר דין משום כבוד בית הדין הוא^[554], וכיון שהם יכולים למחול על כבודם^[555], לכן צריכים הם להושיב בעל דין שהוא תלמיד חכם, שיש להם לכבדו משום כבוד התורה^[556], ויש מן האחרונים שכתבו כעין זה, שכיון שהמצוה לעמוד, משום כבוד בית דין היא, תלמיד חכם פטור ממנה, שהוא פטור ממצוה שהיא לכבודם של חכמים^[557], שכיון שהעשה של עמידת העדים - או בעלי הדין - בא להוסיף כבוד לדיין, והעשה של "את ה' אלהיך תירא" בא לאסור שלא לחסר את כבוד החכם, אין להוסיף כבוד לדיין בחסרון כבוד החכם המעיד - או בעל הדין - וזהו [טור תרכה] שאמרו שהעשה של כבוד התורה עדיף^[558]. ויש מן הראשונים והאחרונים שסוברים שהעשה של כבוד התורה דוחה את העשה של עמידת העדים ובעלי הדין לפי שהוא חמור יותר^[559], שהעשה של כבוד התורה עדיף הוא על שאר עשה^[560], ומהם שסוברים שהחכם עצמו אינו יכול לדחות מעליו שום עשה משום כבוד תורתו^[561], כיון שכבודו הוא מחמת תורתו^[562], ומטעם זה הרי הוא חייב במצוות יותר משאר הדיוטות, ואפילו הוא מתבזה בקיום המצוה^[563]- ולכן חולץ הוא ליבמתו, אף על פי שהמלך אינו חולץ, משום שגנאי הוא לו^[564]- ועוד שהמצוה של כבוד התורה היא דוקא שאחרים חייבים לכבדו, אבל החכם עצמו אין עליו מצוה מן התורה שלא לזלזל בכבוד עצמו^[565], וזה שתלמיד חכם מעיד מיושב, הרי זה מפני המצוה המוטלת על הדיינים להושיבו, משום כבוד התורה^[566]- וכתבו כן אף על פי שלדעתם העשה של עמידת העדים ובעלי הדין אינו משום כבוד הדיינים, אלא גזירת הכתוב הוא^[567]- ויש שכתבו שתלמיד חכם [טור תרכו] פטור ממצות העמידה מפני שאם יעמוד יגרום לרואים לזלזל בו, ולעבור על המצוה של כבוד התורה^[568]. ויש סוברים שהטעם שהחכם מעיד מיושב אינו מפני שהעשה של כבוד התורה דוחה עשה אחר, אלא הוא משום כבוד-הבריות, הדוחה איסור מן התורה בשב ואל תעשה^[569], אלא ששאר אדם מכובד אינו יכול לומר שאין זה לפי כבודו להעיד בעמידה, ודוקא תלמיד חכם אין כבודו בכך, מפני כבוד התורה^[570]. לסוברים שהלימוד שיש לכבד את החכמים מהכתוב "את ה' אלהיך תירא" אינו אלא אסמכתא^[571], אין כבוד חכמים דוחה מצוה המפורשת בתורה, ואינו דוחה אלא את המצוה של עמידת העדים - ובעלי הדין - שאף היא אינה אלא אסמכתא, לדעתם^[572].

בטעם שהעשה של כבוד התורה דוחה את העשה של עמידת העדים ואת העשה של עמידת בעלי הדין, אף על פי שעשה הניתן למחילה, כשם שאינו דוחה לא תעשה^[573], כך אפילו הוא עשה חמור - שאילו לא היה ניתן למחילה היה דוחה [טור תרכז] עשה אחר - אינו דוחה עשה אחר, לסוברים כן^[574], והעשה של כבוד התורה הרי ניתן הוא למחילה^[575], וכשהחכם מחל על כבודו רשאי הוא לעמוד בשעה שהוא מעיד ובשעת גמר דין, לסוברים כן^[576], יש שכתבו שעשה של כבוד התורה חמור הוא ביותר, ולפיכך אף על פי שאפשר למחול עליו דוחה הוא עשה אחר^[577], ואין כופים את החכם למחול על כבודו כדי לקיים מצוה אחרת, שלא כשאר המצוות שניתנו למחילה, שכופים אותו למחול כדי שלא תידחה המצוה האחרת, לסוברים כן^[578], או שמשום חומרתו של העשה של כבוד התורה דוחה הוא מצוה אחרת אף על פי שאפשר לקיים את שניהם, שלא כשאר עשה הניתן למחילה, שכיון שאפשר לקיים את שניהם על ידי מחילתו, אינו דוחה מצוה אחרת, לסוברים כן^[579]. ויש סוברים שהעשה של כיבוד חכמים אינו חשוב עשה הניתן למחילה, שלדעתם אף לאחר שמחל החכם על כבודו עדיין מצוה לכבדו^[580]. ויש חולקים על כל זה וסוברים שכבוד התורה הוא ככל עשה הניתן למחילה, אלא שלדעתם אף עשה הניתן למחילה דוחה עשה אחר^[581]- שהוא דוחה אותו מפני [טור תרכח] חומרתו, ואינו דומה לעשה הדוחה לא תעשה, שגזרת-הכתוב היא שידחנו אף על פי שהלא תעשה חמור יותר, שלמדים כן מכלאים בציצית וממילה בצרעת^[582], ולפיכך דוקא עשה הדומה לאלו, שאינו ניתן למחילה, הוא שאומרים בו שעשה דוחה לא תעשה^[583]- ולכן העשה של כבוד התורה דוחה את העשה של עמידת העדים ואת העשה של עמידת בעלי הדין^[584]. ויש סוברים שלענין עמידה בשעת העדות - או בשעת גמר דין - העשה של כבוד התורה אינו ניתן למחילה, שהחכם יכול למחול על כבודו אבל לא על בזיונו^[585], ועמידה בפני בית דין בזיון היא לו^[586]. ויש שכתבו שהעשה של כבוד התורה אינו דוחה אלא את המצוה של עמידה בדין, לפי שאף מצוה זו ניתנת למחילה, שאינה אלא לכבוד הדיינים, והם יכולים למחול על כבודם^[587]. ויש שכתבו שלא אמרו אלא שהעשה של כבוד התורה דוחה את המצוה של עמידת העדים - או של בעלי הדין - לפי שאינה אלא מדרבנן, לסוברים כן^[588]. ויש סוברים יותר מזה, שלא אמרו שהעשה של כבוד התורה דוחה את המצוה של עמידת העדים, אלא [טור תרכט] לסוברים שהרב שמחל על כבודו אין כבודו מחול^[589], אבל להלכה שאפשר למחול על העשה של כבוד התורה, אינו דוחה את המצוה של עמידת העדים, ועד תלמיד חכם מעיד מעומד כשאר כל העדים^[590].

חכם הבא לדין, שמושיבים אותו, יש מן הראשונים שכתבו שאין לו לישב מעצמו, אלא בית דין מושיבים אותו^[591], ואם ישב מעצמו אומרים לו שיעמוד^[592].

תלמיד חכם הבא לדין, שמושיבים אותו, הרי זה אפילו היה שכנגדו עם-הארץ^[593], ומכל מקום - הואיל וחייבים להשוות את בעלי הדין בכל דבר^[594]- אומרים לו לעם הארץ שאף הוא יישב, ואם לא ישב אין מקפידים על כך^[595]. יש מן הראשונים שכתבו שהדברים אמורים דוקא קודם גמר דין, אבל בשעת גמר דין, אף תלמיד חכם צריך לעמוד^[596], מפני שהעם הארץ צריך לעמוד באותה שעה, ואם יישב התלמיד חכם, יש לחוש שיסתתמו [טור תרל] טענותיו של עם הארץ^[597], וכן לתנאים הסוברים שאף בשעת משא ומתן מצוה לבעלי דינים שיעמדו^[598], אין מושיבים תלמיד חכם באותה שעה, שלא יסתתמו טענותיו של זה שכנגדו שהוא עם הארץ^[599]. ויש מן הראשונים שסוברים שגם בשעת גמר דין מושיבים תלמיד חכם, אף כשזה שכנגדו הוא עם הארץ וצריך לעמוד^[600]- ויש שנראה מדבריהם שגם לעם הארץ אומרים שיישב אף בשעת גמר דין^[601], שזה שאמרה תורה שבעלי דין הם בעמידה, הרי זה משום כבוד בית הדין, והם יכולים למחול על כבודם^[602]- וכן יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאף לסוברים שמצוה לבעלי דין לעמוד גם בשעת משא ומתן, תלמיד חכם הבא לדין מושיבים אותו^[603].

תלמיד חכם שמעידים עליו לחייבו במלקות, או שמעידים עליו שפשע בשורו שנגח ולא שמרו יפה, יש מן הראשונים שכתב שאין חייבים לכבדו, כיון שנמצא בו עוול, וכשדנים בדינו מעמידים אותו^[604]. ומדברי הרבה ראשונים נראה שמושיבים אותו אף באופן זה^[605].

[טור תרלא] עדות בדיני-נפשות, יש מן הראשונים שסוברים שאף תלמיד חכם מעיד אותה בעמידה^[606], שדיני נפשות חמורים הם^[607], אלא שיש מן האחרונים שכתבו שאין דבריהם אלא חומרא בעלמא, ומעיקר הדין כבוד התורה עדיף^[608]. ומדברי הרבה ראשונים נראה שאף בדיני נפשות חכם מעיד מיושב^[609].

על דיין שבא לפניו בעל דין תלמיד חכם, אם עליו לקום מפניו, אף על פי שמצוה עליו להשוות את בעלי הדין בכל דבר^[610], ואם עליו לקום מפני עד תלמיד חכם הבא להעיד בפניו, ע"ע קימה והידור^[611].

בית דין שבאו כמה דינים לפניהם, שצריכים הם להקדים את דינו של תלמיד חכם לשאר הדינים^[612], נחלקו ראשונים: יש סוברים שאפילו בא התלמיד חכם אחרון - שבשאר האנשים צריך הדיין לדון [טור תרלב] תחילה את הדין שבא לפניו בתחילה, מן הכתוב "כקטן כגדל תשמעון"^[613]- מקדימים את דינו^[614], שהעשה של כבוד התורה עדיף^[615], ומכל מקום אם כבר פתחו לדון בדין השני, יש סוברים שאין מפסיקים אותו להקדים את דינו של החכם, שהדיין העוסק בדין האחר הרי הוא עוסק-במצוה שפטור הוא מכל מצוה אחרת, ואפילו היא מצוה גדולה ככבוד התורה^[616], ויש סוברים שאפילו כבר התחילו לדון בדין אחר, מסלקים אותו דין מלפניהם ודנים תחילה את החכם^[617], או כדי שלא יתבטל החכם מלימודו^[618], או משום העשה של כבוד התורה^[619]. ויש חולקים על כל זה, וסוברים שאין להקדים את דינו של החכם אלא כשבאו דינו והדין של עם הארץ בבת אחת, אבל אם בא דינו של עם הארץ תחילה, צריך להקדימו^[620].

[טור תרלג] על המצוה המוטלת על הדיין להפך בזכותו של תלמיד חכם, אף על פי ששאר בעל דין הבא לפניו, אסור לו להפך בזכותו^[621], ע"ע דיני ממונות^[622]וע' תלמיד חכם.

מבטלים מקרא-מגילה משום כבוד התורה, ולפיכך תלמיד חכם שמת, שאמרו שמספידים אותו אף בפורים^[623], מספידים אותו אפילו כשעל ידי כך יתבטלו ממקרא מגילה^[624], ואף על פי שמבטלים תלמוד תורה ובאים לשמוע מקרא מגילה^[625], תלמוד תורה של יחיד קל הוא ממקרא מגילה, ואילו כבוד התורה חמור הוא יותר^[626]. וכן קבורת תלמיד חכם דוחה היא מקרא מגילה^[627]. ועוד אמרו שאין מועד בפני תלמיד חכם, ולכן מותר להספיד תלמיד חכם "בפניו" במועד^[628], לפי שכבוד התורה דוחה את כבוד הרגל^[629].

על הוצאת אדם חשוב לקבורה, שמוציאים אותו אפילו סמוך לזמן קריאת-שמע, אף כשעל ידי כן יתבטלו מקריאת שמע, ע"ע אדם חשוב^[630].

שנים שיש להם דין, אף על פי שכל עוד לא שמע החכם את דברי שניהם אסור לו לומר לאחד מהם את דעתו, אפילו שלא בדרך פסק^[631], אם היה אחד בעל דין תלמיד חכם והוא השואל מה דינו, כתבו אחרונים שמותר לחכם לענות לו, משום כבוד התורה^[632].

[טור תרלד] בצדקה, שאמרו בה שעניי העיר קודמים לעניי עיר אחרת, יש מן האחרונים שכתבו שאם תלמיד חכם נמצא לפניו, אפילו הוא בן עיר אחרת, יש להקדימו, מפני כבודו, שהרי אמרו שהעשה של כבוד התורה עדיף הוא משאר עשה^[633], ועוד כתבו שאף על פי שאסור לו לאדם לצוות את כל נכסיו לצדקה, שנמצא שהוא מעביר את הנחלה מבניו^[634], מותר לו ליתן את כל נכסיו לעניים חכמים, שהעשה של כבוד התורה דוחה את העשה של נחלה^[635].

על כיבוד חכם במקום שיש שם אדם אחר שמצוה לכבדו, כגון מלך או כהן או זקן, עי' לעיל: לעומת אחרים שחייבים בכבודם.

אם מכבדים את החכם במקום שיש לחשוש שכיבודו יביא חשד על אדם אחר - שאיסור הבאת חשד על אדם הוא מן התורה, לסוברים כן^[636]- כגון מי שהחזיק בכבוד מסוים, ואם יעבירו את הכבוד ההוא לתלמיד חכם, יבואו לחשוד בו שנמצא בו שמץ עבירה, ע"ע חשד: מראית העין^[637].

החכם עצמו, יש שהוא פטור ממצוות שבין אדם לחבירו כשאינן לפי כבודו^[638]. תלמיד חכם היודע לאחד עדות בענין ממון, ואין זה לכבודו ללכת להעיד בפני בית דין הקטן ממנו - בחכמה^[639]- הרי זה לא ילך^[640], ואפילו תבעו בעל הדין שיבא [טור תרלה] להעיד לו^[641]- שבאופן זה חובה על היודע ללכת להעיד, מן הכתוב: אם לוא יגיד ונשא עונו^[642]- שהרי אמרו בזקן שטיפול באבידה אינו לפי כבודו, שהוא פטור מהשבתה^[643], ויש מן הראשונים שכתבו טעם אחר, שאף על פי שמצוה על כל אדם להעיד בבית דין בכל עדות שהוא יודע^[644], עשה של כבוד התורה עדיף^[645], ודוחה הוא את העשה להעיד^[646]. יש מן האחרונים שכתבו שאינו פטור מלהעיד אלא באופן שאפילו היה הדבר נוגע לו, גם כן לא היה מתבזה כך, כשם שאמרו לענין השבת-אבדה, שכל שאף בשלו לא היה עושה, אינו חייב לעשות לצורך השבת אבידה^[647].

[טור תרלו] היתה ידועה לחכם עדות הבאה להפריש מן האיסור - כגון אשת איש שנעלם בעלה ויש עדות שהוא מת^[648], שבאה להתירה להינשא, מפני שמת בעלה, ותלמיד חכם זה יודע שבעלה חי^[649]- הרי זה חייב ללכת ולהעיד^[650], שאין חכמה ואין תבונה ואין עצה - חשובים^[651]- לנגד ה'^[652], כל מקום שיש בו חלול-השם, אין חולקים כבוד לרב^[653]. על הטעם שאין אומרים שיידחה האיסור מפני כבוד הבריות, ע"ע כבוד הבריות. היו בית דין סבורים לאסור אשה, והחכם יודע שמת בעלה והיא מותרת, יש סוברים שאינו חייב ללכת ולהעיד^[654], שאף על פי שבאמת מותרת היא, ובלא עדותו תיאסר, אין [טור תרלז] בזה חילול השם^[655], ואף על פי שאפשר שיסתעף מזה דבר איסור, כגון שתקבל קידושין מאחר, וכשישמע זה שקידשה שהיא אסורה יסבור שאין בקידושיו ממש, וילך ויקדש אחת מקרובותיה שנאסרו עליו, כל שאין דבר איסור לפנינו אין לחכם לבזות את עצמו מספק, ואינו צריך לבא להעיד אלא כשיש רגלים לדבר שיסתעף מאותה עדות דבר איסור^[656], ויש מוסיפים טעם בדבר, שהרי אף החכם אסור לו לזלזל בכבוד התורה ולבזות את עצמו במקום שאינו חייב^[657], ואין לו לעבור על איסור זה מחשש שמא יבא לידי איסור אחר, שהרי אפשר גם שלא יבא ליד איסור, ונמצא שעבר בחינם על האיסור לבזות את כבודו^[658]. ויש סוברים בדעת ראשונים שחייב החכם להעיד לאשה שמת בעלה, שאף בזה יש צד הפרשה מאיסור, אם יקדש אדם אשה זו שאסרוה בית דין^[659]. היה לתובע בדיני ממונות עד- אחד, שעל פי עדותו יתחייב הנתבע להישבע^[660], ותלמיד חכם יודע אף הוא באותה עדות, יש מן האחרונים שכתבו שיש לו לבא ולהעיד, כדי שלא יבא הנתבע להישבע לשקר^[661], ואף לסוברים שאם אין איסור לפנינו אין לחוש לאיסור שיסתעף מן הדבר, כאן האיסור לפנינו הוא, שהרי אנו יודעים שהוא עתיד להתחייב שבועה מכח העד^[662]. ויש חולקים וסוברים שאין לחוש שישבע לשקר^[663].

[טור תרלח] בעדות נפשות או בעדות מלקות, כתבו ראשונים שהחכם הולך ומעיד^[664], שבכלל איסור הם^[665], או לפי שחלול-השם הוא, כשיש עדים ולא יתברר דין מדיני נפשות^[666], ויש שכתבו בדעת ראשונים שתלמיד חכם לא יעיד אף בדיני נפשות^[667].

אם רשאי החכם למחול על כבודו לפנים משורת הדין, ולהעיד בפני בית דין קטן ממנו, עי' להלן: כשמחל החכם על כבודו^[668], וע"ע לפנים משורת הדין.

חכם שתובעים אותו לדין לפני דיין קטן ממנו - בחכמה^[669]- שאינו לכבודו של החכם לדון לפני אותו דיין, אינו חייב ללכת אליו^[670], ואפילו אותו הדיין הוא קבוע ומומחה וגדול בתורה, ואין באותה עיר דיין גדול ממנו^[671], ואין הדיין יכול לכוף את החכם לבא לפניו^[672], וכתבו אחרונים בטעם הדבר, שיש לחוש שמא זכאי הוא החכם ויטעה אותו דיין ויחייב את אותו החכם שלא כדין, וגנאי הוא לחכם שנראה כמי שטעה בדין, או כמי שחמדת הממון הטעתו לא לראות חובה לעצמו^[673]. וכתבו גאונים שמקבצים את החכמים המצויים שם, והם מעיינים ביניהם^[674]. ונחלקו אחרונים בביאור דבריהם: יש מפרשים שהחכמים הללו מעיינים אם לפי הענין ראוי הוא שאותו חכם ילך לפני הדיין הקטן ממנו, כדי שלא תצא תקלה אם לא ילך^[675]. [טור תרלט] ויש מפרשים שמעיינים בדין ודברים שבין אותו תלמיד חכם הנתבע לבין התובע, ומפשרים ביניהם באופן שלא יצטרכו לבא לדין^[676], או שאף דנים ביניהם, ומכל מקום אין בזה גנאי, כיון שנאספים שם כל החכמים^[677]. ויש סוברים שהחכמים מתקבצים כדי לדון את הדין לאמיתו, שגנאי הוא לתלמיד חכם שמוציאים ממנו ממון בדין, ולפיכך יש לחוש - יותר ממה שחוששים בשאר האנשים - שמא יוציאו ממנו ממון שלא כדין, ולכן אוספים את כל החכמים, כדי שידונו דין יפה ולא יטעו^[678].

אף אם היה שם בית דין של שלשה, אם הוא חכם גדול מהם אינו חייב לבא לפניהם^[679]. ויש שכתבו שאם שלשתם יחד גדולים יותר ממנו, יש לו לבא לפניהם^[680]. ויש מן האחרונים שכתבו שהחכם צריך לבא לפני בית דין של שלשה אפילו הוא גדול משלשתם, שזה שאין החכם בא לדון בפני קטן ממנו הוא שמא יטעה אותו דיין ויחייבו שלא כדין^[681], אבל אם הם שלשה דיינים ודאי שלא ייצא משפטם מעוקל^[682].

דיין המזמין בעלי דין לבא לפניו לדין, כתבו אחרונים שהוא רשאי להזמין אף חכם הגדול ממנו בחכמה, שכיון שיש רשות ביד אותו חכם שלא לבא, אין זה "זלזול" בכבודו אלא "חוסר כבוד" בלבד, והרי החכם שמחל על כבודו, כבודו מחול^[683], ואף על פי שאינו דומה המוחל מעצמו על כבודו למי שאומרים לו למחול על כבודו, מכל מקום מותר להזמינו לדין, כדי שלא יאמרו שהחכמים מחניפים זה לזה^[684].

[טור תרמ] תלמיד חכם - שתורתו אומנותו^[685], ולכן ראוי לחוס על כבודו^[686]- שנתבע לדין על ידי עם הארץ, וגנאי לו לבא עמו לבית דין, הרי זה לא ילך לבית דין^[687]. וכתבו אחרונים שהדבר תלוי במנהג, ובזמן הזה המנהג שתלמיד חכם בא לדין^[688].

תלמיד חכם הנתבע לדין באופן שאינו חייב לבא, כגון שנתבע על ידי עם הארץ^[689], בית דין שולחים אליו את סופרי הדיינים ויטען בפניהם^[690], ואף על פי שמן הדין צריך שבית דין עצמם ישמעו את הטענות, ואין אדם יכול למנות שליח לטעון במקומו, לסוברים כן^[691], כבוד התורה עדיף^[692], וכן אם היה הדיין קטן ממנו, שאינו חייב לבא לפניו^[693], שולחים לו שלוחי בית דין לשמוע את טענותיו^[694], או שהוא שולח שליח שיטען עבורו, לסוברים שבעל דין יכול לשלוח שליח שיטען את טענותיו^[695], או שילך התובע ויתבע את החכם לפני בית דין חשוב, ואפילו החכם הוא הלווה - שמן הדין המלוה הוא הקובע לפני איזה בית דין ידונו^[696]- לפי שהעשה של כבוד התורה עדיף^[697]. מן האחרונים יש שכתבו בדעת ראשונים לחלק, שדוקא אם החכם רוצה בפסק הדיינים, אלא שאינו רוצה לעמוד ולדון עם העם הארץ, שולחים אליו את סופרי הדיינים, אבל אם תבעוהו לדין לפני דיין קטן ממנו ואינו רוצה שאותו דיין יפסוק לו כלל, אין שולחים אליו את סופרי הדיינים^[698].

אף תלמידי חכמים שבזמן הזה - שלעניינים מסויימים אין להם דין תלמיד חכם^[699]- כתבו אחרונים שאינם חייבים לבא בפני מי שהוא קטן [טור תרמא] מהם, וכן שמושיבים אותם כשבאו לדין^[700], שערך תלמידי חכמים כנגד הדיינים הרי הוא כמו שהיה בזמנם, שאלו ואלו אינם דומים לא לחכמים ולא לדיינים שבדורות הקודמים^[701], ועוד, שבכל מקום שאין הפסד לא לתלמיד חכם ולא לבעל דין, נוהגים בתלמידי חכמים שבזמן הזה, כמו בתלמידי חכמים, לסוברים כן^[702], ואף כאן אין הפסד לאחד מהם, שאפילו אין החכם בא לבית דין, הרי אפשר לשלוח לו ולקבל ממנו עדות וטענות^[703].

בהשבת-אבדה, שהמוצא שק או קופה וכל דבר שאין דרכו ליטול, פטור מהשבתה^[704], ויש סוברים שהדברים אמורים דוקא בחכם שמשום חכמתו אין ההשבה לפי כבודו^[705]- אבל זקן או נכבד סתם חייב להשיב את האבידה, ואינו יכול לומר שאינה לפי כבודו^[706]- יש שכתבו בדעת אחרונים שהוא מפני שהעשה של כבוד התורה דוחה את המצוה של השבת אבידה^[707]- ומפני שיש בהשבת אבדה עשה ולא תעשה^[708], ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה^[709], הוצרכו ללמוד דין זה מן הכתוב "והתעלמת"^[710]- ויש סוברים שלא כבוד התורה הוא שדוחה את המצוה, אלא כבוד- הבריות דוחה, והטעם שדוקא חכם פטור מהשבת אבידה כזאת, לסוברים כן, הוא מפני שההתעסקות במצוה אינה חשובה פחיתות כבוד לסתם זקן או [טור תרמב] נכבד, ודוקא לחכם זלזול הוא שישא שק או קופה, משום כבוד התורה, אפילו הוא עוסק במצוה^[711].

חכם הרואה את בהמת חבירו רובצת תחת משאה, ואין זה לפי כבודו לפורקה, הרי זה פטור מפריקתה^[712], ואף על פי שצער-בעלי-חיים מן התורה הוא, לסוברים כן^[713], עשה של כבוד התורה עדיף^[714].

על פטור תלמיד חכם מכיבוד אב ואם בדבר שהוא זלזול אצלו, עי' לעיל: לעומת אחרים שחייבים בכבודם^[715]. על פטורו של חכם מעמידה מפני חכם אחר קטן ממנו, מפני שהעמידה מפניו אינה לפי כבודו^[716], ע"ע קימה והידור. על פטורו של החכם מלקרוע על חכם קטן ממנו, מפני שאותה קריעה אינה לפי כבודו^[717], ע"ע קריעה^[718].

ה. כשמחל החכם על כבודו.

הרב שמחל על כבודו, נחלקו בו אמוראים אם כבודו מחול: רב חסדא סובר שאין כבודו מחול^[719], ורב יוסף סובר שכבודו מחול, כמו שנאמר: וה' הלך לפניהם יומם^[720], ואין אומרים שכיון שהכבוד תלוי בתורה, אין החכם יכול למחול על כבוד התורה שהיא של הקדוש ברוך הוא, לפי שהתורה שהחכם למד שלו היא חשובה, שנאמר: כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה^[721], שבתחילה נקראת היא התורה "תורת ה'", ומשלמדה וגרסה הרי היא נקראת "תורתו" שלו^[722]. [טור תרמג] הלכה שהרב - או שאר חכם^[723]- שמחל על כבודו, כבודו מחול^[724], ואפילו בפרהסיא^[725].

על המצוה שעל האדם לקום מפני חכם ומפני רבו, אם מועילה מחילתם לפטור הימנה, ע"ע קימה והידור^[726].

על אופנים שונים שראוי לחכם למחול על כבודו, ואופנים אחרים שיש לו להקפיד על כבודו ולא למחול, ע"ע תלמיד חכם^[727].

אין ביד החכם למחול אלא על כבודו, דהיינו על אותם הדברים שחייב אדם לנהוג בו כבוד מחמת תורתו, כגון לקום מפניו וכיוצא בזה - וכן יכול הוא החכם למחול על כבודו ולשמש אחרים, כגון להשקות אותם בסעודה^[728]- אבל על בזיונו, כגון להתיר לאחר לומר לו דברי חירופים וגידופים, אין החכם יכול למחול^[729], ואדרבה, אסור לו למחול - או לזלזל בעצמו^[730]- לפי שהתורה מתבזית בכך^[731]. ועוד כתבו ראשונים שדברים שהתלמידי [טור תרמד] חכמים נוהגים בהם לכבוד התורה והם מחוקי כבוד לומדיה, כגון אותה שאמרו שהחכמים הרי הם ככהנים ונוטלים חלק בראש^[732], אסור לתלמיד חכם למחול עליהם, שכל תלמיד חכם שמוותר עליהם, לא על כבוד עצמו הוא מוותר, אלא על כבודה של התורה^[733], וכן במסים שתלמיד חכם פטור מהם^[734], יש מן האחרונים שכתבו שיש מסים שאין לו לתלמיד חכם להחמיר ולשלמם, לפי שבפטורו הוא מקים את דגל התורה, ואינו רשאי לזלזל בכבודה של התורה להבזות את בעליה בפני שאר העם^[735].

על חכם שביזוהו, אם יכול הוא למחול למבזה לאחר שביזהו, כדי שלא ינדוהו, או למחול אחרי הנידוי, כדי שיתירו למבזה את נידויו, עי' להלן: המבזה את החכם^[736].

החכם שמחל על כבודו, אף על פי שכבודו מחול, אין לנהוג בו מנהג אדם מן השורה, ומצוה להדרו^[737]- ואין החכם יכול למחול על אותו [טור תרמה] הידור^[738], והמהדרו מקיים מצות עשה^[739]- ולפיכך כשמחל החכם על כבודו ואין חיוב לקום מפניו^[740], אף על פי כן צריך הרואהו לנוע מעט כאילו הוא רוצה לעמוד מפניו^[741], ואם מחל החכם על כבודו ובא לשמשו, לא יקבל ממנו אלא בהידור ובאופן שיהא ניכר שזה שאינו נוהג בו כבוד, לא מן הדין הוא^[742], ואמרו ברבא ורב פפא שאף בשעה שמחלו על כבודם, הקפידו על חכמים אחרים שלא עשו להם הידור^[743].

חכם שמצא אבידה או שראה את בהמת חבירו רובצת תחת משאה, ואין זה לפי כבודו להשיב את האבידה או לפרוק ולטעון את בהמת חבירו, ולפיכך פטור הוא ממצוות אלו^[744], יש סוברים שאפילו רצה למחול על כבודו ולקיים את המצוה אינו רשאי, שכיון שפטרתו התורה אסור לו לזלזל בכבודו, שהרי זה מזלזל בכבוד התורה במקום שאינו חייב^[745]. ויש סוברים שרשאי הוא לקיים מצוות אלו לפנים-משורת-הדין^[746], שהרי יש כמה תלמידי חכמים שעושים כן בשלהם^[747], או שמטעם אחר אינו נחשב מזלזל בכבוד התורה, לפי שהוא מרבה בכך כבוד שמים, שאף על פי שאין דרכו בכך, הוא מטפל בשל חבירו לפנים משורת הדין^[748].

תלמיד חכם היודע עדות בממון, שאינו הולך להעיד לפני בית דין הקטן ממנו בחכמה, לפי שאין [טור תרמו] כבודו שילך לפניהם^[749], יש מן הראשונים שכתבו שאינו רשאי למחול על כבודו וללכת להעיד - אף על פי שהוא רשאי, לדעתם, להשיב אבדה כשאינה לפי כבודו, לפי שיש תלמידי חכמים שעושים כן בשלהם^[750]- ואף על פי שיהיה מזה הפסד לבעל הדין, לפי שהוא מבזה את תורתו^[751]. והרבה אחרונים כתבו שלסוברים שתלמיד חכם רשאי להשיב אבידה אף כשאינה לפי כבודו, רשאי הוא אף לילך להעיד בבית דין קטן ממנו^[752]. ויש שכתבו יותר מזה, שאף לסוברים שאסור לו להשיב אבדה כשאינה לפי כבודו, רשאי הוא ללכת להעיד - או לדון^[753]- בפני בית דין קטן ממנו^[754], מפני שלהעיד בפני בית דין קטן ממנו אינו זלזול בכבודו כל כך, שאינו ניכר לעין כל, ועוד שיש הרבה חכמים שאינם מקפידים בדבר, אם מפני שאומרים שמצוה היא, או מפני שסוברים שעמידתם לפני הדיין אין בה למעט מכבודם, שכבר מפורסם כוחם בתורה^[755].

מצוות שבין אדם למקום, כתבו אחרונים שלדברי הכל אין בעשייתן משום ביזוי כבוד זקנה ותורה, וכל הנוהג קלות בעצמו לצורך גבוה ומצות ה' הרי זה משובח, ולכן נהגו תלמידי חכמים ואף גדולי הדור לעסוק בעצמם בהקמת סוכה ובשאיבת מים למצה, וכן במצוות שבין אדם לחבירו שאינן [טור תרמז] לענין ממון, כגון קבורת מתים ולרקד לפני חתן וכלה, שאף האוסרים לתלמיד חכם להשיב אבידה שאינה לפי כבודו, לא אסרו אלא במצוה שבין אדם לחבירו בעניינים שבממון, שנראה שהוא מבזה את כבוד תורתו לשם ממון^[756].

תלמיד חכם הבא להעיד, שמפני כבוד התורה מושיבים אותו^[757], אם רצה למחול על כבודו ולהעיד מעומד, יש שנראה מדבריהם שהוא רשאי^[758]. ויש מן האחרונים שכתבו שאינו רשאי, שעדות מעומד בזיון הוא, ועל בזיונו אינו יכול למחול^[759].

חכם שיש להקדים את דינו לדין עם הארץ^[760], יש סוברים שאינו יכול למחול לעם הארץ שידון לפניו^[761], שבזיון הוא אצלו לעמוד בבית דין^[762]. ויש מן האחרונים שסוברים שהוא יכול למחול^[763].

הגדול בחכמה שבין המסובים בסעודה, שהוא מברך ברכת המזון לכולם^[764], רשאי הוא לתת רשות לקטן ממנו לברך^[765], שהרי אינו קודם לקטן אלא משום כבודו^[766]. אף לכהן עם-הארץ - שאמרו [טור תרמח] שתלמיד חכם שמברך לפניו כהן עם הארץ, אותו תלמיד חכם חייב מיתה, מן הכתוב: כל משנאי אהבו מות^[767]- אם רצה החכם ליתן לו רשות לברך, רשאי^[768], שלא נאמר "משנאי אהבו מות" אלא על זה שהוא מקדים את הכהן עם הארץ משום מעלת הכהונה, דרך חק ומשפט^[769], שהוא מחשיב את כהונת עם הארץ יותר מהתורה של עצמו^[770]. ויש מן הראשונים שסוברים שלכהן אינו רשאי ליתן רשות לברך, שהרואה יאמר שנתן לו רשות משום כבוד כהונה, ושהוא עדיף מכבוד התורה, אבל לעם הארץ ישראל רשאי ליתן רשות^[771]. ויש חולקים על כל זה וסוברים שאם נתן רשות לעם הארץ לברך, חייב מיתה^[772].

ו. המבזה את החכם.

המבזה את החכם, מנדים אותו^[773], אפילו לא ביזה את החכם אלא בדברים^[774]- שהמבייש אחד משאר העם בדברים פטור מכלום^[775]- או שהחציף פניו כנגד החכם דרך זלזול, ואפילו אין בדבריו אלא חציפות קטנה^[776], [טור תרמט] ואפילו ביזהו שלא בפניו^[777], או לאחר מיתה^[778], ואף על פי שהחכם אינו מצטער^[779]. אף תלמיד חכם המחזיק בדעתו במחלוקת בהלכה כנגד חבריו הרבים - שהוא חייב נידוי^[780]- כתבו אחרונים שהוא בכלל מבזה את החכם^[781], וכן השואל דין בדבר שאי אפשר שיהיה במציאות - שמנדים אותו^[782]- כתבו אחרונים שבכלל מבזה את החכם הוא^[783]. אף המיקל בכבודו של תלמיד חכם ואינו נוהג בו כבוד כראוי, אף על פי שלא ביזה אותו, כתבו ראשונים שיכול החכם לנדות אותו^[784]. ויש מן הראשונים שסוברים שאם לא ביזהו, אף על פי שלא כיבדו כמו שהוא חייב, בקימה והידור, אין לנדותו^[785].

אף תלמיד חכם שביזה חכם גדול ממנו חייב [טור תרנ] בנידוי^[786], ויש סוברים שאפילו ביזה חכם כמותו^[787], ויש סוברים שדוקא אם ביזה חכם מופלג ממנו, שאין מנדים את החכם אלא כשמתחלל שם שמים על ידו^[788], ודוקא המזלזל במופלג בחכמה או ברבו הוא בכלל חילול השם^[789]. אם בית דין מנדים חכם שביזה חכם אחר, או שמשום כבודו של המבזה הם נמנעים מכך, עי' לעיל: פרטי הכיבוד^[790].

אפילו יש לו למבזה לומר שלא נתכוון לבזות את החכם, כל שיש אומדנא שכיוון לבזותו, מנדים אותו^[791].

תלמיד חכם שהמבזה אותו חייב נידוי, כתבו ראשונים שהוא חכם היגע בתורה וראוי להורות^[792], ויש סוברים שכל מי שקובע עתים לתורה, המבזהו חייב נידוי^[793], ויש סוברים שאין לנדות אלא את [טור תרנא] המבזה מי שתורתו אומנותו, שהמבזהו מבזה את אומנות התורה^[794].

באו עדים באדם שביזה תלמיד חכם, בית דין מנדים אותו ברבים^[795], ואם רצו הדיינים להכות אותו מכת-מרדות, מכים אותו ועונשים אותו כפי מה שיראו^[796], שראוי להם לבית דין להוסיף על הנידוי ולענוש לפי גודל המתבזה ולפי גודל הבזיון^[797]. על מחלוקת הראשונים אם בית דין יכולים להחרים את המבזה תלמיד חכם, ועל אופנים שראוי אף להחרימו, ע"ע חרם^[798].

החכם עצמו מנדה לכבודו עם-הארץ שהפקיר [טור תרנב] בו^[799]- ויש סוברים שאף יכול הוא להחרימו^[800]- ואין צריך לא עדים ולא התראה^[801], שהחכם עושה דין לעצמו^[802], ודוקא לתלמיד חכם ניתנה רשות לנדות, מפני כבוד התורה^[803], וכן תלמיד של החכם שביזו את רבו בפניו, ורבו אינו שם, יכול הוא לנדות על כבוד רבו^[804], שאם על כבוד עצמו יכול לנדות, כל שכן על כבוד רבו, ועוד, שאף זה בכלל כבוד עצמו, שאין זה כבודו שיבזו ויחרפו את רבו בפניו^[805]. אפילו ביזה אותו עם הארץ את החכם עצמו, ולא את התורה דרך כלל, יכול החכם לנדותו^[806], ויש מן הראשונים שכתבו שהחכם אינו [טור תרנג] יכול לנדות עם הארץ אלא אם אותו עם הארץ ביזה את התורה ולומדיה, ופקר בכבוד התורה, שהרי החכם מקנא לכבוד התורה ואינו כבעל דבר, אלא לה' המלחמה, אבל כשעם הארץ דיבר נגד כבוד החכם בעצמו, כגון שאמר לו שעשה דבר שלא כהוגן או איזו אונאה אחרת הנוגעת לחכם לבדו, אף על פי שבית דין או גדול שבדור מנדים אף על דבר זה^[807], החכם אינו יכול לנדות עליו^[808].

החכם המנדה לכבודו, יש מן הראשונים שכתבו שהוא דוקא חכם הראוי למנותו פרנס על הציבור, ששואלים אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר, ויודע כל התלמוד^[809], ומהם שכתבו בטעם הדבר שאין הנידוי אלא על כבוד מי שהציבור חייבים בכבודו, שכיון שהם חייבים בכבודו, חייבים הם לנהוג נידוי במי שנתנדה מפני כבודו, ואין הציבור חייבים - לדעתם^[810]- אלא בכבודו של חכם כזה^[811]. ויש מן הראשונים שכתבו שאף תלמיד, שאין בית דין חייבים לנדות לכבודו, יכול הוא עצמו לנדות את מי שביזהו^[812], שמפני כבודו התירו לו לנדות^[813]. על פרטי הדינים בנידויו של התלמיד, ושאין חייבים לנהוג נידוי בזה שביזהו אלא שאר העם - שהם [טור תרנד] חייבים בכבודו של אותו תלמיד^[814]- אבל לא החכמים הגדולים מאותו תלמיד, ע"ע נדוי^[815].

על תלמידי חכמים בדורות האחרונים, שנחלקו בהם אם מנדים לכבודם, ואם הם עצמם יכולים לנדות את המבזה אותם, עי' לעיל: גדרו^[816].

חכם שביזה חכם אחר, יש סוברים שהחכם שביזוהו אינו יכול לנדות את זה שביזהו, שאין החכם מנדה בעצמו אלא לעם הארץ שביזהו, ולא חכם אחר^[817], אלא חכמים אחרים יראי שמים וחסים על כבוד התורה יעיינו בטענותיהם, וייסרו את החוטא מהם בדברים, ויגערו בו כפי חטאו ויכניעו אותו לבקש מחילה מחבירו, ויפייסו את הנעלב כדי שימחל, בדרך כבוד לשניהם, בצינעה, לא בפרהסיא בפני עמי הארץ^[818], ויש מוסיפים טעם בדבר, שלדעתם אין חכם יכול לנדות בעצמו את זה שביזהו אלא כשזה המבזה פקר נגד כבוד התורה^[819], ודוקא בעם הארץ אנו אומרים מן הסתם שהיתה כוונתו לבזות את כלל לומדי תורה, אבל בחכם אין לנו לומר מעצמנו שנתכוין לבזות את לומדי התורה, ויותר יש לומר שלא נתכוין לבזות אלא את זה בלבד בשנאתו אותו^[820]. ויש חולקים וסוברים שהחכם יכול לנדות חכם אחר שביזהו^[821].

[טור תרנה] החכם המנדה לכבודו, יש מן הראשונים שכתבו שהוא מנדה אפילו בפני רבו ובפני גדול ממנו^[822], ואין זה בכלל מורה הוראה בפני רבו, ואף על פי שהוא חס על כבוד עצמו במקום שיש גדול הימנו, אין הדבר נראה כיוהרא, שאף הרב אינו מרוצה שמביישים את תלמידיו, כי כבודם הוא כבודו, ואינו מקפיד אם התלמיד לוקח נקמתו מזה שביזהו, ונידוי זה אינו פוגם בכבוד הרב כלום^[823]. ויש מן הראשונים שכתבו שאינו מנדה בפני רבו אלא אם כן אף רבו חולק לו כבוד^[824].

תלמיד חכם שנידה לכבוד עצמו על דבר שבדרך כלל אין בני אדם מקפידים עליו, נידויו אינו נידוי^[825]. וכן תלמיד חכם שנידה לצורך עצמו - כדי שישתכר בהתרתו^[826]- את זה שביזהו, אף על פי שנידהו כהלכה, אין נידויו נידוי^[827], וכן אם היה שונא לאותו עם הארץ שביזהו, והיתה כוונתו לנקום ממנו ולהכניע את שונאו, הרי זה כמשתכר בנידוי ונידויו אינו נידוי, שצריך המנדה שיתכוין לשם שמים כדי לעשות גדר לתורה ולכבוד לומדיה, ולא יכוין כלל לעצמו לשום הנאה ותועלת, ואם [טור תרנו] לא כן אין ממש באותו נידוי^[828]. חכם שנידה אדם שעשה איסור, ובאותו מעשה היה אף בזיון לחכם, והחכם נידהו לא מחמת הזלזול שזלזל בו באותו מעשה אלא מחמת האיסור, ואחר כך נתברר שמשום אותו איסור לא היה לו לנדותו, יש מן הראשונים שמצדדים לומר שאף על פי כן חל הנידוי, משום הבזיון שביזה את החכם^[829].

חכם שלא נידה את מי שביזהו, חייבים בני העיר לנדותו^[830], שהרי הם חייבים בכבוד התורה ומוטל עליהם להקים את כבוד החכם^[831].

המבזה את החכם לאחר מיתה, בית דין מנדים אותו^[832], והם המתירים לו כשיחזור בתשובה^[833].

טבח - שוחט - שהוא חייב להראות את סכינו לחכם לפני שישחט, והוא מפני כבודו של החכם^[834], אם עבר ולא הראה אותה לחכם, ושחט בה, ובדקוה אחר כך ונמצאה כשירה, אף על פי כן מנדים אותו^[835], לפי שמנדים על כבוד חכם^[836], ויש סוברים שמטעם זה אין לנדותו - אלא מטעם אחר הוא שמנדים אותו, לפי שיסמוך על עצמו פעם אחרת, ותהא הסכין פגומה וישחוט בה^[837]- לפי [טור תרנז] שלא ביזה את החכם בדברים^[838]. ויש מהאמוראים שסוברים שאף קונסים את הטבח להעביר אותו מאומנותו שלא ימכור בשר עוד, וכן להחזיק את הבשר ששחט כטריפה, ולא יוכל למכרו לישראל, אלא לנכרי בלבד^[839]. הלכה שאין מעבירים אותו, אלא מנדים אותו^[840]. הפריז החכם על מידותיו והעביר את הטבח שלא ימכור בשר עוד, כתבו ראשונים שהעברתו העברה^[841], ואין ראוי לשאר החכמים להחזירו אלא ברשותו של אותו חכם, אפילו היה הטבח צריך הרבה לכך לפרנסתו^[842].

החכם שביזוהו, ורצה למחול למבזה ולא לנדותו, הרשות בידו^[843]. ואף על פי שיש רשות לחכם לנדות לכבודו, אינו שבח לתלמיד חכם להנהיג את עצמו בדבר זה, אלא מעלים אזניו מדברי עם-הארץ, כענין שאמר שלמה המלך: גם לכל הדברים אשר ידברו אל תתן לבך^[844], וכן היתה דרך החסידים הראשונים שומעים חרפתם ואינם משיבים, ולא עוד אלא שהיו מוחלים למחרף וסולחים לו, וחכמים גדולים היו משתבחים במעשיהם הנאים ואומרים שמעולם לא נידו אדם ולא החרימוהו לכבודם^[845], וזו היא דרכם של תלמידי חכמים שראוי לילך בה^[846]. ויש מן הראשונים שכתבו בטעם שראוי להרחיק מן הנידוי, שמא ינדה אדם את מי שאינו חייב נידוי^[847].

[טור תרנח] במה דברים אמורים, כשביזוהו או חרפוהו בסתר, אבל תלמיד חכם שביזהו או חרפו אדם בפרהסיא, אסור לו למחול על כבודו, ואם מחל נענש, שזה בזיון התורה - וכן אין לו למחול על כבודו בשאר העניינים הנוגעים לכבוד שמים^[848]- אלא נוקם ונוטר הדבר כנחש עד שיבקש ממנו המבזה מחילה, ואז יסלח לו^[849], וכן אמרו: כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם^[850].

טבח שלא הראה את סכינו לחכם, כתבו ראשונים שיכול החכם למחול לו ולא לנדותו^[851]. על הסוברים שאין ראוי לו לחכם למחול, משום שבדיקת הסכין צריכה דקדוק גדול, ודוקא החכם יודע להיזהר בכך, ע"ע בדיקת סכין^[852].

על דיניו של המנודה, ועל החילוק שבין המנודה משום שביזה את החכם לבין שאר המנודים, ע"ע נדוי.

מי שנידוהו מפני שביזה תלמיד חכם, התרת הנידוי תלויה בריצוי החכם שביזוהו, ובזמן שכבר נמשך נידויו^[853]. כתבו ראשונים שאין מתירים למבזה את נידויו עד שירצה - את^[854]- החכם שנידוהו בשבילו^[855]- וחייב המבזה לבקש מחילה מן החכם שביזה, וירצנו בכל מיני ריצוי, וישלם לו [טור תרנט] דמי בשתו^[856]- ואם המנודה עשה את המוטל עליו וריצה את החכם, אפילו אין החכם מתרצה למחול לו, מתירים לו את נידויו^[857], ויש שנראה מדבריהם שאפילו פייס את החכם ולא נתפייס אין להתיר לו את נידויו עד שיתרצה החכם להתיר לו^[858]. ויש סוברים שאם הנידוי נמשך כבר שלשים יום, אפילו לא פייס את החכם שנתפקר בו, מתירים לו את נידויו^[859], ואין ממשיכים לנדותו, לפי שהנידוי הוא כמו מלקות, שלאחר שלקה כבר, אין מלקים אותו שוב, אפילו לא חזר בו^[860].

המנודה מפני שביזה תלמיד חכם, אפילו ריצה את החכם, אמר אביי שאין להתיר לו את הנידוי עד שיעברו עליו שלשים יום^[861], ויש מן הראשונים שפסקו כדבריו^[862]. ויש סוברים ששאר אמוראים חולקים בדבר, והלכה כמותם, שכל שריצה את החכם אפילו לא עברו שלשים יום מתירים לו את נידויו^[863].

חכם שנידה לכבודו לעם הארץ שהפקיר בו, ומת אותו חכם, באים שלשה ומתירים לו^[864].

[טור תרס] על אופן התרת נידוי של המבזה את החכם, ואם יש חילוק בינה לבין התרת שאר נידוי, ע"ע נדוי.

המזלזל בכבוד תלמיד חכם לפי תומו, שלא בכונת הקנטה, נוהגים בו נזיפה^[865], וכן כל תלמיד חכם היודע בחבירו שהוא גדול הימנו, והוא רואה בו שאין דעתו נוחה עליו, אף על פי שלדעתו לא חטא לו, יש לו לנהוג נזיפה בעצמו^[866], וכן כתבו ראשונים שמי שנידה את החכם כדין, וחזר אותו חכם ואמר לו "אדרבה", היינו, תהא אתה בנידוי, אף על פי שנידוי זה אינו כדין ואינו חל^[867], צריך מנדה זה לנהוג בעצמו נזיפה, מפני כבודו של אותו חכם^[868]. נזיפה שאמרו, אינה אלא להפיס דעתו של החכם, אבל אין הנזוף צריך לפייסו^[869].

על חיובו של המבזה תלמיד חכם בבושת, ע"ע בושת^[870].

ז. כיבוד קרובי החכמים.

אשתו של חכם ובניו ושאר קרוביו, יש לנהוג בהם כבוד^[871], משום כבוד החכם^[872], ואמרו שיש לעמוד מפני אשת-חבר, שאשת חבר הרי היא - לענין כבוד - כחבר^[873], [טור תרסא] וכן אמרו בבני תלמידי חכמים - שאבותיהם ממונים פרנסים על הציבור^[874]- שבזמן שיש להם דעת לשמוע את הדברים שאומר אביהם, נכנסים ויושבים לפני אביהם ואחוריהם כלפי העם, ובזמן שאין להם דעת לשמוע, נכנסים ויושבים ופניהם כלפי העם^[875], מפני כבודו של אביהם^[876]. ואף בבית המשתה עושים אותם סניפים^[877], כלומר שמושיבים אותם בצד הזקנים, מפני כבוד אביהם^[878], וכן בקריאת-התורה, אחרי החכמים הקוראים בתורה תחילה^[879], קוראים את בניהם של החכמים שאבותיהם ממונים פרנסים על הציבור, לפני ראשי כנסיות ולפני שאר העם^[880], משום כבודו של אביהם^[881], וכן אמרו שבני חכמים שמתו, כשמספידים אותם מוסיפים קצת בשבח מעשיהם^[882], משום כבוד אבותם^[883]. וכן שאר הקרובים של חכם - מלבד אשתו ובניו - מצוה לכבדם, כגון כשהם באים [טור תרסב] לדין, יש לדיין להקדים את דינם לדין של אחרים, משום העשה של כבוד התורה^[884]. ויש חולקים וסוברים שאין להקדים את דין קרובו של חכם^[885], שלא אמרו להקדים חכם אלא בדבר שבקדושה, והקדמת החכם בדין, כיון שבכך מונעים ממנו ביטול תלמוד תורה, חשובה היא כדבר שבקדושה, לסוברים כן^[886], אבל הקדמת קרובו של חכם אין בה משום מניעת ביטול תלמוד תורה, ולכן אין צריך להקדימו^[887]. ויש מן האחרונים שסוברים יותר מזה, שאין כלל חיוב לכבד קרוב של חכם יותר מאדם אחר^[888].

החיוב לכבד את קרובי החכם, יש ראשונים שסוברים שהוא מן התורה^[889], ויש סוברים שאינו אלא מדרבנן^[890], ולפיכך אינו דוחה מצוה מן התורה, ודיינים שפתחו בדין - שמצוה עליהם לדון דין זה שהחלו בו, ולא להקדים לו דין אחר^[891], [טור תרסג] ומכל מקום אם בא לפניהם עתה דין של תלמיד חכם, עשה של כבוד התורה דוחה את המצוה לדון את הבא ראשון, ומפסיקים לדון בדין שהם עוסקים בו ומקדימים את דינו של החכם, לסוברים כן^[892]- אם בא לפניהם קרובו של חכם, אין להם להקדימו^[893].

אלמנת חכם - כל זמן שלא חזרה ונישאה^[894]- כתבו ראשונים שאף על פי שבחיי בעלה חייבים לכבדה מן התורה, לדעתם^[895], לאחר מותו החיוב לכבדה אינו אלא מדרבנן^[896], ואלמנת חכם הבאה לדין, אין לדיין להושיבה - כדין תלמיד חכם וכדין אשתו בחייו, שבהם העשה של כבוד התורה דוחה את העשה של עמידת העדים ובעלי הדין^[897]- שאין לדחות את העשה של עמידת העדים מפני החיוב לכבדה, שאינו אלא מדרבנן^[898]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שמן התורה חייבים לכבד אף אלמנת חכם^[899].

בני חכמים, שמושיבים אותם בצד הזקנים מפני כבוד אבותיהם^[900], אמר רבא שהדברים אמורים דוקא בחיי אבותיהם ובפני אבותיהם^[901]. וכן כשמקדימים אותם בקריאת התורה^[902], הרי זה בחיי אבותיהם^[903], וכתבו אחרונים שדוקא להקדימם לראשי כנסיות אמרו שאין להקדימם אלא בחיי אבותיהם, אבל חייבים לנהוג בהם כבוד אף לאחר מיתת אבותיהם, ואף לסוברים שאין חייבים בכבוד אשת חבר לאחר מיתתו אלא [טור תרסד] מדבריהם^[904], הרי זה דוקא אשתו, שכיון שמת שוב אינה אשתו ומותרת להינשא לשוק, אבל בנו של אדם לעולם בנו הוא, וקרובו הוא ואפילו לאחר מיתה^[905]. ויש מן האחרונים שכתבו שאין שייך כבוד התורה בקרובו של חכם או בבנו, לאחר מיתת החכם^[906].

אף על פי שהחכם שמחל על כבודו, כבודו מחול^[907], אשת חכם אינה יכולה למחול על כבודה, שכן אינה יכולה למחול על כבוד התורה של בעלה^[908], וכן שאר הקרובים של חכם אינם יכולים למחול על כבודם^[909].

הערות שוליים