יהדות איסטנבול
|
|
מתוך הויקיפדיה העברית: קהילת היהודים באיסטנבול ששימשה בירת האימפריה העות'מאנית הייתה אחת מהקהילות החשובות באימפריה. מקורותיה של הקהילה נעוצים זמן רב לפני כיבוש קונסטנטינופול (ששמה שונה בעקבות הכיבוש לאיסטנבול) על ידי המוסלמים. כבר משנת 390 לספירה קיימים מסמכים רשמיים המתייחסים ליהודים בקונסטנטינופול.[1]
היהודים בעיר בתקופה הביזנטית[עריכה]
תיאודוסיוס השני (ששלט מאז מות אביו כשהיה בן 7, בשנת 408, ועד 450 לספירה) היה הקיסר הביזנטי הראשון שהגביל את זכויות היהודים בעיר. הוא הורה לגרשם מתחומי העיר עצמה, והקצה למגוריהם רובע בצדה השני של קרן הזהב, שנקרא סטנום (פרה המודרנית). הקיסר יוסטיניאנוס הראשון (ששלט בין 527–565 לספירה) היה הראשון שהתערב באופן ישיר בענייני הדת של היהודים, כשאסר עליהם לחגוג את חג הפסח לפני חג הפסחא הנוצרי. הקיסר הרקליוס הראשון (ששלט בין 610–641) אמנם טבח אלפי יהודים בארץ ישראל בזמן מלחמתו בפרסים, והורה על הטבלתם לנצרות של כל היהודים הנותרים בממלכתו, אולם אף שאין מסמכים המתעדים את גורל היהודים בקונסטנטינופול באותה תקופה, נראה כי הם קיבלו את חסותם של אשת הרקליוס, מרטינה, ובנו, הרקלונס (שהפך בהמשך לקיסר קונסטנטינוס הרקליוס).
בתקופת האיקונוקלאזם הביזנטי סבלו היהודים מרדיפות קשות. תחת שלטונו של הקיסר לאו הרביעי "הכוזרי" (שלט 775–780), ומאוחר יותר תחת בסיליוס הראשון (שלט 867–886) הקהילה אף נחרבה לגמרי. אולם בהיותה הבירה הביזנטית והמרכז המסחרי הגדול של התקופה, הקהילה שבה והשתקמה לאחר שלאו השישי (886-911) השיב ליהודים את חופש הדת. בנימין מטודלה, שביקר בקונסטנטינופול ב-1176, סיפר שהיהודים חיו מחוץ לתחומי העיר. הקהילה מנתה אלפיים יהודים רבניים וחמש מאות קראים. חלקם עסקו בייצור משי, אחרים היו סוחרים, והיו בהם עשירים מופלגים. רבי סולומון המצרי אף שימש כרופאו של המלך, והיהודים נהנו מהשפעתו בשורות הממשל. אם כי היחס אליהם עדיין היה שלילי.[2]
היהודים בעיר בתקופה העות'מאנית[עריכה]
היישוב מחדש של העיר לאחר כיבוש קונסטנטינופול[עריכה]
כיבוש קונסטנטינופול על ידי העות'מאנים שיפר באופן ניכר את מצב היהודים בעיר, ואף הביא לגידול ניכר באוכלוסייתם. הסולטאן מהמט השני ("הכובש"), הפך את איסטנבול לבירת האימפריה שלו, וראה צורך לאכלס ולשקם את העיר הריקה. למטרה זאת הוא החל להעביר אוכלוסיות מרחבי האימפריה אל העיר. במסגרת מדיניות זו, שנקראה סורגון, לפי המלה הטורקית ל"אלה שהוגלו", הובאו לאיסטנבול יהודים מקהילות מיוון, מקדוניה, אלבניה, בולגריה וטורקיה של היום. למעשה, בעקבות כך נעלמו כמעט לחלוטין הקהילות היהודיות באסיה הקטנה, שאוכלוסייתן הוגלתה לאיסטנבול. כמעט כל היהודים שהובאו לעיר בעשרים השנים בה יושמה מדיניות זו היו רומניוטים. אמנם לפי החוק נאסר על הסורג'ון לעזוב את איסטנבול, אך מסמכים עות'מאניים שונים מראים כי כבר בשנות השבעים של המאה ה-15 חזרו חלק מהסורג'ון אל הבלקן.[3]
השפעת גירוש ספרד על היהודים בעיר[עריכה]
ההגירה של יהודי ספרד לשטחי האימפריה העות'מאנית החלה במאה ה-14. כיבוש קונסטנטינופול הביא לכך שכוחם של העות'מאנים הפך ידוע גם בקרב יהודי ספרד, שסבלו מיחס קשה מצד השלטונות. גירוש ספרד הפך את האימפריה העות'מאנית לארץ מקלט למגורשים, ואיסטנבול הפכה ליעד לרבים מהם.[4] לפי נתוני מפקד עות'מאני מ-1490, חיו באיסטנבול כאלפיים בתי אב משלמי מסים, זאת אומרת, לפי הערכות, מעט יותר מ-12 אלף יהודים, רובם ככולם רומניוטים. במפקד של 1535 כבר נמנו 8,070 בתי אב משלמי מסים, כ-48 אלף יהודים, 30 אלף מתוכם ספרדים. גודלה של האוכלוסייה היהודית בעיר ירד בהמשך, ובהחלט ייתכן שבשנים סביב 1535 הגיעה ההגירה של יהודי ספרד ופורטוגל לאיסטנבול לשיאה, ואחריהן המשיכו חלק מהם למקומות אחרים באימפריה.[5]
היהודים בעיר במאות ה-16 וה-17[עריכה]
בעקבות הגירת יהודי ספרד ופורטוגל לאיסטנבול, התגבש בקהילה באיסטנבול איזון מסוים בין חלקיה השונים, שהחזיק מעמד עד אחרי השריפה הגדולה של 1660. בתקופה זו היו היהודים מחולקים באיסטנבול לשלוש קבוצות עיקריות, רומניוטים, ספרדים וקראים. מהמפקדים העות'מאניים עולה כי לאורך מרבית תקופה זו היוו הרומניוטים בין 53% ל-60% מהיהודים הרבניים בעיר, והספרדים היו כ-35%, כשהיתר היו אשכנזים.[6] היהודים היו מסודרים לקבוצות - קהלים - לפי המוצא שלהם, סביב בתי כנסת של כל קהל. באיסטנבול היה לכל קהל אוטונומיה מסוימת, וגופים יהודים כלל עירוניים קיבלו החלטות בנושאים שנגעו לכלל הקהילה.[7]
להרחבה, ראו גם יהודי ונציה וקשרי המסחר עם האימפריה העות'מאנית
מבנה ותפקידי הקהל[עריכה]
לקהל יוצאי ספרד ופורטוגל הייתה הנהגה נבחרת, שנקראה "מעמד". המעמד נבחר לתקופה קצובה - שנה, שנתיים או יותר - והיה בו לרוב ייצוג שווה לבני המעמדות הכלכליים של הקהל, העניים, הבינוניים, והעשירים, למרות העובדה שהם היוו רק מיעוט בקהל. חברי המעמד היוצא מינו את מחליפיהם, וכתוצאה מכך למשפחות ספורות הייתה שליטה במעמד, שהתנהל לרוב בשיתוף פעולה בין העשירים לבינוניים. מתוך המעמד נבחרו בעלי תפקידים, הפרנסים, שניהלו את ענייני הקהל מול השלטונות והקהלים האחרים. נציגי המעמד השתתפו באסיפות של כלל המעמדים בעיר, ששימשו בתור ההנהגה היהודית העירונית.[8]
בכל קהל היה גם תפקיד שנקרא "מרביץ תורה", שעמד בראש בית הדין של הקהל, והכריע בשאלות בנושאי דת. המרביץ תורה נבחר על ידי המעמד, בהסכמת הציבור, לתקופה מוגבלת. הוא היה גם אחראי להוראה הדתית, בעיקר למבוגרים. הוא דרש בבית הכנסת והיה נציג הקהל באספת מרביצי התורה העירונית, שדנה בנושאי דת שנגעו לכל, כולל חקיקה דתית.[9]
הקהל סיפק לחבריו שירותים שונים: חינוך לגיל הרך ולנוער; סיוע לעניים וחולים; קבורה ובית קברות; ובית כנסת, שהיווה מרכז החיים הקהילתיים. מלבד זאת שילם הקהל את המסים כגוף אחד. אף על פי שמס הגולגולת שהוטל היה לכאורה אישי, ניהלו הקהלים השונים את המשא ומתן על הרשויות לגבי גובה המסים, ושילמו אותם במשותף. חברי הקהל החליטו בין עצמם מי יזכה לפטור ממסים, כמו תלמידי חכמים בחלק מהקהלים, והם שילמו אותם עבור עניים שלא יכולים היו לעמוד בהם בעצמם. בתי הדין של הקהלים, אף שלא היו להם סמכויות ענישה, דנו במגוון נושאים, כל עוד הסכימה הקהילה להכיר בשיפוטם.[10]
השריפה הגדולה של 1660[עריכה]
לפי מסמכים עות'מאניים מהמאה ה-17 היו באיסטנבול כמעט 40 קהלים שונים.[11] עד לשריפה הגדולה הקהלים היו מחולקים בהתאם למוצא של הקהילה, ומופרדים בין הקבוצות השונות, הרומניוטים, הספרדים, האשכנזים והקראים, כשהרומניוטים היוו את הקבוצה הגדולה ביותר. למרות העובדה שהיו מגמות של השתלבות ומעבר בין הקבוצות השונות, באופן כללי נשמרה ההפרדה.[12]
במשך מאות שנים היה אזור אמינונו מקום המגורים העיקרי של היהודים באיסטנבול. מסמכים עות'מאניים מסוף המאה ה-16 מראים ש-60% מיהודי איסטנבול חיו באזור אמינונו, רובם רומניוטים.[13] ב-24 ביולי 1660 פרצה שריפה בחנות מוצרי קש ממערב לאמינונו, שהתפשטה לכל הכיוונים וכילתה בדרכה שכונות שלמות, שהיו בנויות ברובן מבתי עץ. שני שלישים מאיסטנבול נהרסו בשריפה, ו-40 אלף בני אדם איבדו את חייהם במשך 49 שעות הבערה.[14]
הרשויות העות'מאניות, בראשן אמו של הסולטאן, הואלידה סולטאן, חדיג'ה טורהן סולטאן [Hadice Turhan Sultan], ניצלו את השריפה כהזדמנות לסלק את היהודים מאמינונו, ולהשלים את הקמת מסגד מפואר ברובע, שבנייתו החלה ב-1597, אך ננטשה ב-1603. בהסתמכות על כללי האסלאם האוסרים הקמה של בתי תפילה לא מוסלמיים חדשים, ולעיתים גם על שיפוץ של בתי תפילה ישנים שנחרבו, הורו הרשויות על העברת אדמות בתי הכנסת שנהרסו בשריפה לידי אוצר המדינה. כמו כן צווים קיסריים חייבו את מכירת רכוש היהודים באזור למוסלמים, ואסרו על השכרת מגורים ליהודים. מרבית היהודים עברו לגור בצדה השני של קרן הזהב, בהסקוי.[15] מעבר זה גרם לשינויים משמעותיים במבנה החברה היהודית. הסדר הישן, של קהלים עצמאיים המבוססים על בני מוצא משותף שהתגוררו באזור מסוים, נמחק לחלוטין. רבים מהיהודים הצטרפו לקהלים ולבתי הכנסת הסמוכים למקום מגוריהם החדש. תופעה זו הייתה נפוצה בעיקר בקרב חברי קהילת הרומניוטים, שהיו הנפגעים העיקריים מהשריפה ומהמדיניות הרשמית. ואכן, בהשוואה בין מסמכים עות'מאניים משנת 1623 לאלה מהשנים 9–1688, נראה שמספר משלמי המסים הרומניוטים נשאר קבוע, בעוד שאוכלוסיית הספרדים כמעט והכפילה עצמה. בתקופה זו נכנעה הקהילה הרומניוטית ברובה לזו הספרדית, ורבים מחבריה אפילו ויתרו על שפתם היוונית.[16]
מעמד הקהילה בעיר[עריכה]
בקהילה היהודית באיסטנבול היו במאות ה-16 וה-17 עשירים בעלי מעמד נכבד, וחלק מהם שימשו בתפקידי מפתח בארמון, כרופאים, מתורגמנים או כנציגי האימפריה במדינות אחרות. אולם בשנות השישים של המאה ה-17 נחלש מעמדם בעיר, כפי שניתן לראות גם מחוסר יכולתם למנוע את סילוקם ממקום מגוריהם המסורתי בעיר. סיבה ראשונה לפגיעה במעמדם הייתה השפעת השבתאות, שהציגה את היהודים כקבוצה לא אמינה. כמו כן, האימפריה התמודדה באותה תקופה עם בעיות צבאיות וכלכליות, בעקבות ניסיונה לכבוש את האי כרתים, בו שלטה ונציה. צרפת הייתה בתקופה בעלת ברית חשובה של העות'מאנים, והשגריר הצרפתי באיסטנבול הפעיל את השפעתו לטובת הנוצרים בעיר. ואכן, בתקופה זו החלו נוצרים אורתודוקסים לשמש בתפקידים הבכירים בארמון שהיו בעבר של היהודים.[17]
היהודים בעיר במאה ה-18[עריכה]
לפי הערכות שונות מספר היהודים בסוף המאה ה-17 באיסטנבול היה כ-25 עד 30 אלף, כעשירית מתושבי העיר, ועד סוף המאה ה-18 האוכלוסייה נשארה קבועה יחסית, או שגדלה מעט, עד ל-40 אלף יהודים. המבנה הקהילתי, החלוקה לקהלים, נשאר זהה לזה שהיה קיים במאות הקודמות, אם כי התחזקה המגמה של מעבר לקהלים המאורגנים על בסיס מקום מגורים, ולא על בסיס מוצא. למרות הירידה במעמדה בסוף המאה הקודמת, הקהילה היהודית בעיר שמרה על שגשוג יחסי גם במאה זו, וחבריה עסקו בתחומים שונים, כמו ייצור סחורות, סחר ופיננסים. לקראת סוף המאה, עם היחלשותה של האימפריה העות'מאנית כולה, ופתיחתה להשפעת המעצמות האירופיות, גם נחלש מעמדה הכלכלי והתרבותי של הקהילה באיסטנבול.[18]
היהודים בעיר מהמאה ה-19 ועד מלחמת העולם הראשונה[עריכה]
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקישיבה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
לקראת סוף המאה ה-19 הקהילה היהודית באיסטנבול מנתה קרוב ל-100 אלף יהודים, בהם הקהילה היהודית-ספרדית הוותיקה וכן אלפי מהגרים ממזרח אירופה. בשנת 1835 נוסדה על ידי השלטון העות'מאני משרת החכם באשי, שבתאוריה היה אמור להיות ראש לכלל הקהילות היהודיות באימפריה העות'מאנית ומייצגן בפני השלטון, אך בפועל היה בעיקר הנציג של קהילת איסטנבול הבירה וסביבתה. ההכרה הרשמית ביהודים כמילט ורפורמות הטנזימאט שבישרו שוויון רב יותר למיעוטים באימפריה, היו התפתחויות רבות-משמעות נוספות של התקופה.
חיים יהודיים ערים התנהלו בעיר במהלך המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. כך למשל מהמחצית השנייה של המאה ה-19 החלה להתפתח עיתונות יהודית ענפה באיסטנבול. בעיר זאת לבדה יצאו לאור עשרות של עיתונים וכתבי עת יהודיים בשפות לאדינו, צרפתית, עברית וטורקית. מוסדות קהילתיים יהודים רבים פעלו בעיר, ובמהלך המאה ה-19 חל מעבר מחינוך מסורתי לחינוך מודרני. ראשון בתי הספר היהודים-מודרניים בעיר היה בית הספר "אסקולה" שהוקם בשנת 1854 על ידי משפחת קמונדו ולאחריו הוקמו בתי הספר של חברת כל ישראל חברים. בשנת 1887 נוסד בעיר בית החולים היהודי "אור החיים" על ידי שורה של רופאים ופילנתרופים מקומיים, כדי לשמש כמוסד צדקה שיעניק טיפול חינם ליהודים עניים. בשנת 1898 נוסד באיסטנבול בית מדרש מודרני לרבנים בראשות ר' אברהם דאנון, משכיל-עברי, משורר והיסטוריון, ומטעם חברת כל ישראל חברים. בית המדרש שילב לימודים רבניים מסורתיים לצד לימודים כלליים מודרניים וייצא רבנים לקהילות השונות של יהדות המזרח.
החווה החקלאית של יק"א "מסילה חדשה"[עריכה]
ב-1911 הקים הברון הירש ביוזמת הרב שמואל שפירא חווה חקלאית בשם "מסילה חדשה" במרחק כ-25 קילומטרים מאיסטנבול (קושטא) ושימשה תחנת מעבר והכשרה לעולים לארץ ישראל. הטורקים קראו למקום "יהודי צ'יפליק" שפירושו: כפר היהודים. במלחמת העולם הראשונה שהו בחווה חיילים וקצינים יהודים מארץ-ישראל ששירתו בצבא הטורקי. הם נפגשו עם הנוער הציוני ’שבלים בודדות’, לימדום עברית, שירה והווי ארץ-ישראלי. בתום המלחמה בהסכמת יוסף טרומפלדור שימשה החווה כתחנת מעבר והכשרה לחברי ’החלוץ’ מאנשי העלייה השלישית, בדרכם לארץ.[19]
היהודים בעיר בטורקיה המודרנית[עריכה]
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקישיבה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
ראו גם[עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכה]
- תבנית:קתדרה
- נעמי לירן,'בתי קולנוע באסתאנבול בבעלותם ובניהולם של יהודים, 1908–1945', פעמים 118(2009), עמ' 9–47.
הערות שוליים[עריכה]
- ↑ הוספת הערת שוליים נעשית באופן הבא, במקום שבו רוצים שיופיע הקישור להערה:
- {{הערה|יש להזין הערת שוליים כאן}}
שימו לב: אם הערת השוליים כוללת סימן שווה (=), יש להגדיר את הערת השוליים באופן הבא:
- {{הערה|1=יש להזין הערת שוליים שכוללת סימן שווה כאן}}
- ↑ Ibid
- ↑ Minna Rozen, A history of the Jewish community in Istanbul : the formative years, 1453-1566 (Boston, 2002), pp. 44-45
- ↑ יוסף הקר, "יוצאי ספרד באימפריה העות'מאנית במאה הט"ז - קהילה וחברה", מורשת ספרד, עורך חיים ביינארט (ירושלים, 1992), עמ' 460
- ↑ Rozen, A history, pp. 51-53
- ↑ Ibid
- ↑ יוסף הקר, "יוצאי ספרד", עמ' 467
- ↑ שם, עמ' 467-468
- ↑ שם
- ↑ שם, עמ' 468-470
- ↑ Uriel Heyd, "The Jewish Communities of Istanbul in the Seventeenth Century", Oriens, 6, No. 2. (1953), pp. 299-303
- ↑ יוסף הקר, "יוצאי ספרד", עמ' 471
- ↑ Marc David Baer, "The Great Fire of 1660 and the Islamization of Christian and Jewish Space in Istanbul", International Journal of Middle East Studies, 36 (2004), p. 166. . יעקב ברנאי, "קווים לתולדות קהילת קושטא במאה הי"ח", ????, עמ' 60
- ↑ Baer, "The Great Fire", p. 159
- ↑ Ibid, pp. 165-170
- ↑ Heyd, "The Jewish Communities", p. 313
- ↑ Baer, "The Great Fire", p. 162
- ↑ ברנאי, "קווים לתולדות", עמ' 58–59, 62-65
- ↑ זאב ליטמנוביץ, בית הראשונים - אבן יהודה בית יחיאל