יהדות ליבורנו ומוסדותיה במאה ה-17

יהדות ליבורנו ומוסדותיה במאה ה-17 מוּסדה‏ בעקבות הכרזת "הליוורנינה" (La Costituzione Livornini) ב-10 ביוני 1593. סעיפי "חוקת ליוורנינה" הוחלו על יהדות ליבורנו וכללו 47 סוגי זכויות והטבות במסחר, במסים ובכל פעילות כלכלית ^[1] . מוקד חשיבותה של ה"חוקה" היה במתן אוטונומיה פנימית מלאה בתחומי הדת, התרבות, האדמיניסטרציה והמשפט לכל קהילה וקהילה^[2], בתחום השירותים לחבריה.

ההחלטה למתן זכויות מעין אלה באיטליה לקהילות זרות בכלל ולקהילה יהודית בפרט הייתה חריגה. אפילו תחת שלטון דוכס טוסקנה, שמשל בליבורנו, לא ניתנו זכויות כאלה לקהילות יהודיות אחרות בטוסקנה, ובהן יהדות פירנצה ויהודי העיר לוקה. נסיבות מדיניות מיוחדות הביאו לכך שדוכסות טוסקנה החליטה לעודד את פיתוח המסחר בעיר הנמל החדשה, ליבורנו. במתן החוקה, שהעניקה זכויות לקהילות זרות, ניתנה תנופה גדולה לפיתוח נמל ליבורנו שהפך להיות לאחד מהנמלים החשובים באגן הים התיכון.

ניהול הקהילה היה בידי חמישה פרנסים ממשפחות יוצאי ספרד ופורטוגל. להם הייתה שליטה על הנעשה בקהילה. שליטה שנאכפה על ידי הדוכסים מטוסקנה. במרוצת השנים השליטה עברה למועצת השנים-עשר, אך גם אז נשמרה השליטה בידי מייסדי הקהילה. בסוף המאה ה-17 מנתה הקהילה 3,000 נפש. היו בה חינוך חובה, בתי מדרש וישיבות, בית כנסת אחד גדול ו"חבורות" לעזרה הדדית. במחצית השנייה של המאה ה-17 יהדות ליבורנו הגיעה למעמד של קהילה גדולה וחשובה והייתה לאחד ממרכזי היהדות החשובים של ראשית העת החדשה.

סדרי הבחירות[עריכה]

הציבור ייחס חשיבות רבה לבחירת הפרנסים המתאימים, ולכן נקבעו תקנות מפורטות בנושא זה. פקידי הקהילה פעלו תחת הנחיות הפרנסים ונדרשו לדווח להם על פעולותיהם.

המושל, ולעתים השופט, היה נוכח בתהליך הבחירות לנושאי התפקידים בקהילה. בשנת 1642 היו בליבורנו 1,175 יהודים מתוך אוכלוסייה כללית של 12,484 תושבים לעומת 114 יהודים מתוך 4,403 תושבים בשנת 1601. לאור זאת נקבעו בשנת 1655 תקנות חדשות. ^[3]

הבחירות היו בהגרלה. מושל ליבורנו היה בוחר חמישה מהפתקים שהיו בקלפי. הבחירה הייתה טעונה אישור הגוף הבוחר שהיה מורכב מראשוני המתיישבים בעיר ואלה שחברי הגוף הקיים הסכימו לצרף אליהם. תנאים מוקדמים להכללה בגוף הבוחר היו: המועמד לא פשט את הרגל, לא עסק במקצוע התיווך, גר שנתיים בעיר ^[4] וכניסתו וישיבתו בליבורנו היא בהתאם לחוק. הבחירות היו אחת לשנה, סמוך לחנוכה - תחילת השנה האזרחית. ההכרזה על בחירת הפרנסים החדשים הייתה בבית הכנסת בשבת חנוכה. ככהונת הפרנסים הייתה כדלקמן: השניים הראשונים כיהנו בחצי שנה הראשונה והשניים האחרים - בחצי שנה השנייה, אחד הפרנסים היה ברזרבה. הפרנסים היו סוחרים ובעלי הון, יוצאי ספרד ופורטוגל. יוצאי איטליה והלבנט לא מונו לפרנסים אפילו היו בעלי הון. ^[5] במרוצת הזמן היו שסירבו לקבל את התפקיד, ונקנסו עקב כך, בהתאם לתקנות. הפתרון נמצא בשינוי התקנות שנערך בשנת 1655. התקנות החדשות דנו בסעיפים הפותחים את קובץ התקנות בסדרי ארגון בחירת הפרנסים. זאת, בשונה מהתקנות של קהילות ספרדיות אחרות מאותה תקופה, בערים: פיזה, אמסטרדם ולונדון שבתקנותיהם דנו תחילה בסדרי בית הכנסת. בתקנות החדשות של קהילת ליבורנו נקבע, כי המועמדים להיבחר לפרנסים יבחרו על ידי גוף בוחר של עשרה אנשים. הגוף יהיה מורכב מחמשת הפרנסים המסיימים את תפקידם ועוד חמישה אנשים שהם יצרפו אליהם. הפרנסים החדשים היו נבחרים שוב בהגרלה ( הפעם ללא המושל וללא השופט) והגוף הבוחר היה מאשר אותם.

ניהול הקהילה - הפרנסים והמועצה[עריכה]

הבחירה לתפקיד פרנס הייתה כרוכה בעבודה קשה. בתקופת כהונתו הפרנס נאלץ להפסיק את עסקיו הפרטיים ולכן נקבע במרוצת השנים כי הכהונה של הפרנסים תצומצם לשלושה חודשים, כל פרנס יכהן רבע שנה ולאחר מכן שנתיים לא ניתן יהיה לבחור בו שוב. פתרון נוסף היה הקמת ועדות. חשובה הייתה הוועדה הממונה על האדמינסטרציה הכספית, כולל הטלת מסים, שמנתה 45 חברים. לוועדה זו היה חשוב הגיבוי הציבורי שלה. הייתה גם ועדה לאישור נשיאת נשק ובה היו חמישה חברים. נשיאת נשק במקום ציבורי, הליכה בליווי שומרי ראש ונסיעה במרכבה היו בין הזכויות המיוחדות הכלולות ב"הליוורנינה". מינוי חברי הוועדות היה לפי ראות עיניהם של הפרנסים.

הוועדות לא יכלו להיות מכשיר יעיל לניהול הקהילה. מה עוד שמספר הנפשות בקהילה הלך וגדל במרוצת השנים עד שהגיע ל-6,000. הקהילה החליטה על הקמת מועצת ה-12. הפרנסים מינו המועצה הראשונה בשנת 1663. תפקידה היה לנהל את עניני הקהילה. כשהדוכס של טוסקנה אישר את קיומה היא הפכה להיות אחת מהמוסדות הרישמיים וכונתה : "מועצת השנים-עשר" (Doze או dodici deputati). המינוי היה לכל החיים. הפרנסים מינו חבר חדש כאשר חבר במועצה נעדר מהעיר או נפטר.

לדוכס הוגשה הצעת חוק לפיה יהיה גוף של 40 איש שינהל את עניני הקהילה:

• האנשים המוכשרים ביותר (Le piu' abili a capaci) - שנים-עשר איש, מהם יבחרו שני פרנסים.
• הבינוניים (i mediocri) - יבחרו ועדה של שנים-עשר ומהם יבחרו שני פרנסים.
• הפחות מתאימים (Li meno idonei) - הוועדה שלהם תכלול שישה-עשר חברים וזכותם תהיה לבחור פרנס אחד.

נקבע גם כי בעת הצורך תוקם ועדה של מומחים למשפט. הגבלה חדשה הוטלה על הפרנסים: בני משפחה אחת לא יוכלו לכהן, זה אחרי זה, אלא בהפרש של שנה לפחות.

ארגון הקהילה ומוסדותיה[עריכה]

הקהילה שצמחה במהירות הקימה רשת של מוסדות חינוך, סעד, מינהל ומשפט.

הגבאים[עריכה]

עושרה של הקהילה הביא לכך שבקשות כספיות לעזרה הגיעו אליה מקהילות יהודיות רבות בעולם. פעילות רבה הייתה בתחום פדיון שבויים ועזרה לתושבי ארץ ישראל העניים והתלמידי חכמים. על כך היו מופקדים כשמונה גבאים. היו גבאים שהיו מופקדים על כל תחום ותחום.

• גבאי של צדקה

הגבאי החשוב היה הגבאי של צדקה. לצדקה היה מס קבוע "התמיד" וכן תרומות של חברי הקהילה באירועים דתיים. קהילת ליבורנו נתנה צדקה גם לתושבים לא-יהודים,^[6] וליהודים במקומות רחוקים, כמו לאחר פרעות ת"ח ות"ט. בתמורה נדרשו העניים לא לחזר על הפתחים.

• גבאי של ארץ ישראל

התפקיד הוטל על נכבדי הקהילה. כאשר הגיע שד"ר מארץ ישראל הייתה נערכת מגבית מיוחדת. לרוב יועדה התרומה לעיר מסוימת בארץ ישראל: ירושלים, חברון, צפת או טבריה. גבאי ליבורנו קבעו יום אחיד למגביות עבור ארץ ישראל: היום השני של פסח.

• הגבאי של פדיון שבויים

המגע עם שודדי הים, שמרכזם היה בצפון אפריקה היה דרך "יהדות צפון אפריקה" שהייתה בקשרים הדוקים עם יהדות ליבורנו. האמצעים לכך נגבו ממס מיוחד שכונה בשם באלס (balas), בשיעור של רבע אחוז משווי הסחורה, שסוחר יהודי הביא לליבורנו.

• הגבאי של הבניין

אלה עסקו בהרחבת בניין בית הכנסת. היות שנקבע בקהילה שלא יוקמו בתי כנסת נוספים, הרי כל תוספת תושבים חייבה תוספת מקום בבית הכנסת היחידי בעיר. לאחר אישורו של הדוכס, נרכשו בתים שכנים לבית הכנסת הקיים ובראשית המאה ה-18 הוקם בית הכנסת הגדול שעמד על תלו עד מלחמת העולם השנייה

• גבאי של משמרות

ה"משמרות" היו חברות שהיו מתכנסות לאמירת תפילות ופיוטים, סליחות וקינות והיו לומדים בצוותא. הם הושפעו מחוגי מקובלים מארץ ישראל ומאיטליה.

גבאים נוספים היו: ממונה על אסירים עניים ועל חברה קדישא. משרות הגבאים לא היו משרות בשכר. הגבאים נבחרו אחת לשנה, בראשית השנה האזרחית. בשנת 1661 הוחלט כי הבחירות יערכו ביום ראשון של ראש השנה.

מערכת החינוך[עריכה]

מערכת החינוך כללה: כיתות לימוד לנערים לאוכלוסייה מוגבלת, בתי מדרש וישיבות. מוכרות הישיבות הבאות: בית מדרש ולנסיה בראשות הרב נתן אשכנזי 1653, הישיבה של מרדכי דה סוריה בה ר' יעקב ששפורטש ובסוף המאה ה-19 ישיבת "ראשית חכמה" שבראשה עמד הרב דוד נייטו, בטרם יציאתו לכהונת רבה של יהדות לונדון ^[7]

התערבות פרנסי הקהילה בחינוך החלה בשנת 1664, כאשר נקבעה תקנה כי בני הקהילה חייבים לשלוח את בניהם לתלמוד תורה ונאסר עליהם לשכור מורים פרטיים או לשלוח אותם לבתי ספר פרטיים. באותה הזדמנות ה"מלמדים" נדרשו לפקח את התנהגות התלמידים גם מחוץ למסגרת הלימודים, כולל בזמן קריאת התורה בבית הכנסת. ^[8]

ועדת האיסור והיתר[עריכה]

הוועדה מנתה שלושה תלמידי חכמים והם היו פוסקים בעניני הלכה. כן שימשו בתפקיד בית הדין של הקהילה. הם עסקו רק בעניני הלכה. וגם זאת רק כאשר התבקשו לכך על ידי "המעמד" - דהיינו: הפרנסים. החלטותיהם היו רק בגדר המלצה לפרנסים. אם פעלו בניגוד לדעתם, משרתם לא האורכה מעבר לשנה.

המינהל הכספי[עריכה]

תפקידיהם של הממונים על האדמיניסטרציה הכספית היו רבים ומורכבים, לכן נדרשה מומחיות רבה לביצועם. בקובץ התקנות הם נקראו "הממונים על בית הכנסת" או "הממונים על כספי הקהל" (gabay des caxetas). הם נבחרו בנפרד משאר נושא התפקידים ולתקופה ארוכה יותר. בתקנות נקבע דרכי בחירתם וכיצד יש לפקח על פעולותיהן. הקהילה מנתה בסוף המאה ה-17 3,000 נפש והיקף פעולתם היה רחב. כאמור, גביית מיסי הקהילה נאכפה על ידי השלטונות.

ה"חברות"[עריכה]

אלה פעלו מחוץ למנגנון הקהילה. החברות פעלו בתחומי הסעד, חברה ותרבות. בפעילותם השלימו את המערכת הארגונית של הקהילה. ניתן למנות את החברות החשובות האלה שפעלו במאה ה-17: "מוהר בתולות", "מלביש ערומים", "ביקור חולים" ו"גמילות חסדים".

לקריאה נוספת[עריכה]

• דבורה הכהן, "הקהילה (היהודית) בליוורנו ומוסדותיה, במאה ה-י"ז", בקובץ ראובן בונפיל, מריה מאיר מודנה, יוסף ברוך סרמוניטה, דניאל קארפי , ג'ורג'ו רומאנו (עורכים), ספר זיכרון לשלמה אומברטו נכון: קובץ מחקרים לתולדות היהודים באיטליה, מוסד שלמה מאיר, מוסד רפאל קאנטוני ירושלים, תשל"ח -1978