יונה בן אמתי

יונה בן אמִתַי היה נביא בימי ירבעם בן יואש מלך ישראל. הוא כתב את ספר יונה, החמישי מתרי עשר בכתבי הקודש.

נבואתו בימי ירבעם בן יואש מזכירה את מעשיהו בנינוה, שני המקרים נהפך הגורל "מרעה לטובה" כמו שכתוב במסכת יבמות.

ייחוסו ומשפחתו[עריכה]

לדעת "הסדר עולם" הוא אחד מבני הנביאים אשר אלישע הנביא שלח למשוך את יהוא בן נמשי למלך ישראל. לפי תני דבי ר' אליעזר, הוא היה בן הצרפתית שהחיה אליהו הנביא.

אביו היה מהעיר "גת החפר" בגבול נחלת שבט זבולון ואימו משבט אשר.

אשתו הייתה בן העולות לרגל למרות שמדובר במצות עשה שהזמן גרמא (עי' עירובין צו.).

בריחתו של יונה[עריכה]

הספר פותח בציוויו של הקב"ה ליונה ללכת לנינוה להתנבא שם "קוּם לֵךְ אֶל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה וּקְרָא עָלֶיהָ כִּי עָלְתָה רָעָתָם לְפָנָי". ‏^[1]. בתגובה, יונה יורד ליפו ושוכר ספינה על מנת לברוח לתרשיש "מלפני ה'".

האבן עזרא מדייק כי יונה לא מנסה לברוח "מפני ה'", שהרי הוא יודע שדבר זה אינו אפשרי, אלא רק רוצה מנבואתו ומהצורך לעמוד לפני ה' בנבואה. באותו האופן, הכוזרי (א, יד) מסביר כי יונה רצה לברוח לתרשיש לחוצה לארץ על מנת שלא יוכל להתנבא שם משום שהנבואה שורה או בארץ ישראל או בחוץ לארץ אך בעבור הארץ. חוקרים בני זמננו קבעו כי תרשיש מצויה מערבה לארץ ישראל, באזור איטליה או ספרד, וייתכן שיונה רצה לברוח דווקא לשם משום שזהו הכיוון ההפוך מנינוה הנמצאת מזרחה לארץ.

במדרש מכילתא בא פרשה א מובא כי יונה רצה בכוונה לשוט בים: "לא הלך יונה אלא לאבד עצמו בים". חיזוק לרעיון זה ניתן למצוא בכך שיונה העדיף לישון בירכתי הספינה בעת הסערה ולא ניסה להציל את עצמו. ייתכן ויונה רצה לאבד את עצמו כגוזר על עצמו את דין "הכובש נבואתו- חייב מיתה מדיני שמיים", או שמדובר גם כאן מחלק מדבריו של יונה בסוף הספר בו הוא שואל את נפשו למות ‏^[2].

למה בורח יונה?[עריכה]

מדברי יונה אל הקב"ה בסוף הספר "על כן קדמתי לברח תרשישה כי ידעתי כי אתה אל חנון... וניחם על הרעה" ניתן להבין כי הוא ניסה לברוח מלפני ה' על מנת שלא לבצע את שליחותו ולא לאפשר לאנשי נינוה לשוב בתשובה.

רש"י מסביר שהסיבה לסירובו של יונה היא משום שלא רצה ליצור קטרוג על עם ישראל שלא חוזרים בתשובה- "העכו"ם קרובי תשובה הם , אם אומר להם ויעשו תשובה נמצאתי מחייב את ישראל שאין שומעים לדברי הנביאים" (א,ג).

מנגד, המצודות דוד פירש כי יונה לא רצה להתריע את נינוה על מנת שהיא לא תנצל. לפירושו, מכיוון שנינוה (ממלכת אשור) עתידה להרע לישראל בעתיד, "היה טוב בעיניו שיעמדו ברשעם ויאבדו ולא יהיה לשטן לישראל".

אמנם, מהדיאלוג בין הקב"ה ליונה בספר הספר, ניתן להבין באופן אחר. יונה מסביר כי "על כן קדמתי לברח תרשישה כי ידעתי כי אתה אל חנון ורחום ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה", כאשר ניתן לשים לב כי הוא משמיט את מידת ה"אמת" מי"ג המידות של הקב"ה ‏^[3]. נראה כי יונה חפץ לברוח משום שהרגיש כי ה' סולח בקלות מדי למי שחוזר בתשובה, בעוד יונה עצמו מתקשה עם המחילה המהירה לחוטאים.

תשובתם של אנשי הספינה[עריכה]

לאחר שהספינה יוצאת לדרך, הקב"ה עשה סערה גדולה בים וכמעט שהאוניה טבעה, אך יונה יורד לירכתי הספינה ונרדם ‏^[4]. מלחי הספינה יראים מהסערה ומתפללים איש לאלוהיו, בעוד רב החובל מוצא את יונה ישן וקורא גם לו לקום ולהתפלל לאלוהיו. המלחים מחליטים להטיל גורל על מנת לבדוק מי אחראי לסערה- והגורל נופל על יונה. יונה מספר להם כי הוא בורח מה' יוצר האדמה והים ומציע להם לזרוק אותו לים. לאחר שראו המלחים כי אין להם ברירה- הם משליכים את יונה אל הים והסערה שוככת ‏^[5]. המלחים יראים מאת ה' יראה גדולה וזובחים לו זבחים ונודרים נדרים.

ניתן לראות בפסוקים את תהליך התשובה של אנשי הספינה. בתחילה, מלחי הספינה יראים מאת הסערה ולכן מתפללים לעבודה הזרה שלהם. אמנם, לאחר שיונה מתאר להם את גדולותו של הקב"ה ואת העובדה שהוא בורח ממנו- מפסיקים המלחים להתפלל לע"ז ויראים מאת חוזקו של הקב"ה. לבסוף, לאחר שיונה כבר מושלך אל הים והסערה שוככת- יראים המלחים מהקב"ה וזובחים לו- גם כאשר לא נשקפת כל סכנה לחייהם. כך שישנו מעבר מתפילה לע"ז אל יראה מאת גדולת ה' וסכנת הטביעה- עד שלבסוף ישנה יראת הרוממות מלפני הקב"ה ‏^[6].

יונה במעי הדג[עריכה]

לאחר שנזרק לים, שלח ה' דג גדול שיבלע את יונה ויצילו. לאחר שלושה ימים במעי הדג, יונה מתפלל לה' בתפילת תודה על הצלתו מטביעה, וכדברי רש"י- "כשהשליכוני אל הים, הנני מת ונגרשתי מנגד עיניך אך ראיתי שקיימתני כל אלו הימים".

המדרש עומד על כך שכאשר יונה מתפלל לה' נאמר כי הוא מתפלל ממעי ה"דגה" ולא ממעי הדג‏^[7]. לדברי המדרש בליעת יונה בדג נועדה לגרום לו לחזור בו מסירובו להתנבא- "היה יונה שלשה ימים במעי הדג ולא התפלל. אמר הקב"ה אני הרחבתי לו מקום במעי הדג כדי שלא יצטער והוא לא מתפלל לפני, אני מזמין לו דגה מעוברת בשלש מאות וששים וחמשת אלפים דגים קטנים כדי שיצטער ויתפלל לפני".

על פי דברי המדרש, ייתכן ועל אף שמטרת הדג הינה לאלץ את יונה ללכת להתנבא על נינוה, יש גם באילוץ זה השגחה אלוקית שמצילה את יונה ולא מאפשרת לו לאבד את עצמו ואת הקשר שלו עם אלוהיו בכל מקרה.

בסיום תפילתו על הצלתו, אומר יונה כי "וַאֲנִי בְּקוֹל תּוֹדָה אֶזְבְּחָה לָּךְ אֲשֶׁר נָדַרְתִּי אֲשַׁלֵּמָה יְשׁוּעָתָה לַה'". רוב הפרשנים הציעו כי יונה מדברעל נדר לזבוח קורבן תודה שנדר בבטן הדג והוא מתחייב לקיימו, אך המלבי"ם הסביר כי לאחר השהות בבטן הדג- הבין יונה את ההשגחה האלוקית עליו והחליט ללכת להתנבא על נינוה, כמו שמופיע לאחר מכן.

מציאות או חזיון?[עריכה]

קיימת סברה ש אליקים בן-מנחם מביא בפירושו של ר' יוסף כספי נאמר:"ודע עוד כי סברות בכל סיפור זה, מעלייתו לאונייה עד "ויקא את יונה אל היבשה" (ב',י"א) כי יש אומרים , שהיה כולו בהקיץ. ויש אומרים שהיה כולו בחלום והמראה הנבואה. מכאן הוא מסכם:" פרקים א' וב' הם בבחינת חזון ופרקים ג וד הם בחינת הסיפור על מה שקרה בפועל.

אמנם, חז"ל ראו את הדברים כפשוטם ובין חותמי הברכות שבמשנה, תענית ב ד, כתוב: על הששית היה אומר מי שענה את יונה ממעי הדג , הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה. ברוך אתה ה' העונה בעת צרה

תשובתה של נינוה[עריכה]

לאחר שנפלט ליבשה, קורא ה' ליונה באותו האופן בו הוא קרא לו בתחילת הספר ואומר לו ללכת לנינוה. על אף שנינוה הייתה עיר גדולה שצריך שלושה ימים לעבור את כולה, יונה התחיל ללכת בה רק יום אחד וכבר נבואתו עשתה רושם על העיר. יונה התנבא כי "עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת" ואנשי העיר ואף המלך עשו תשובה "וַיַּאֲמִינוּ אַנְשֵׁי נִינְוֵה בֵּאלֹהִים וַיִּקְרְאוּ צוֹם וַיִּלְבְּשׁוּ שַׂקִּים מִגְּדוֹלָם וְעַד קְטַנָּם". מלך נינוה קרא שגם אנשי העיר ואף הבהמות יערכו צום וילבשו שקים ויקראו אל ה' בחוזקה. הרד"ק הסביר את העובדה שאנשי נינוה האמינו כה בקלות לדברי יונה בכך שהמלחים שהיו עם יונה בספינה היו גם הם בעיר והעידו עליו שזרקוהו לים ושהוא נביא אמת (רד"ק ג,ה). יונה אמנם לא אומר על שום מה נגזר על העיר להיחרב, אך מההשוואה בין דבריו על הפיכת נינוה להפיכת סדום ועמורה מסביר הרד"ק כי מעשי שני הערים היו דומים.

בעקבות תשובתם של אנשי נינוה הקב"ה מנחם על עונשם "וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לָהֶם וְלֹא עָשָׂה". מנגד, יונה לא רואה את תשובתם של אנשי נינוה באור חיובי ורע לו מסליחתו של הקב"ה.

האם תשובת נינוה הייתה אמיתית?[עריכה]

המשנה בתענית רואה את תשובתם של אנשי נינוה כמודל לתשובה נאותה ואף אומרת כי בעת עריכת תענית ציבור החשוב שבעם צריך להזכיר את תשובתם: "הזקן שבהן אומר לפניהן דברי כיבושין: אחינו, לא נאמר באנשי נינוה, וירא האלהים את שקם ואת תעניתם, אלא ירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה".

מנגד, במקורות אחרים בחז"ל מובא כי תשובתם של אנשי נינוה הייתה תשובה מלאכותית ולא שלמה. בירושלמי דרשו על הפסוק "ומן החמס אשר בכפיהם" שרק הגזל שהיה נראה לעין הוחזר ולא הגזל הנסתר- "אמר רבי יוחנן: מה שהיה בכף ידיהם החזירו מה שהיה בשידה, בתיבה ובמגדל לא החזירו".

הוכחה לגישה זו ניתן למצוא בהשוואה הנמצאת בפסוק בין תשובת אנשי נינוה ו"התשובה" שעשו בהמותיהם. המלך גזר צום גם על "הבהמה הבקר והצאן" וכן הפסוק מחבר בין תשובת האנשים והבהמה- "ויתכסו שקים הדם והבהמה ויקראו אל האלוהים בחזקה". ייתכן וחיבור זה מרמז שכשם שהבהמות לא חזרו בתשובה אלא רק באופן חיצוני, כן בני האדם חזרו בתשובה רק באופן מלאכותי. הירושלמי רואה את צום הבהמות כמעין ניסיון "סחיטה" כלפי שמיים- "אמר רבי שמעון בן לקיש: תשובה של רמיות עשו אנשי נינוה. מה עשו? רבי חונה בשם ר שמעון בן חלפתא אמר: העמידו עגלים מבפנים ואימותיהם מבחוץ, סייחים מבפנים ואימותיהם מבחוץ והיו אלה גועות מכאן ואלה גועות משם. אמר: אם אין אתה מרחם עלינו אין אנו מרחמים עליהם".

תלונתו של יונה[עריכה]

לאחר שיונה מבין כי ה' ניחם על עונשם של אנשי נינוה הוא מתפלל אל ה' ואומר כי זו הסיבה שלא רצה לצאת לשליחות זו משום שידע שה' ירחם על נינוה למרות שלא חזרו בתשובה שלמה ‏^[8]. יונה אף משמיט את מידת ה"אמת" מי"ג המידות של הקב"ה, ומבקש מה' לקחת את נפשו "כי טוב מותי מחיי". ה' בתגובה רק אומר ליונה "הַהֵיטֵב חָרָה לָךְ" כאשר חלק מהפרשנים הבינו כי הוא רומז בכך שהוא עוד יוכיח לו "שאינו מן הדין שיחרה לך על סליחתי לשבים" (רד"ק).

יונה יוצא מהעיר ויושב בסוכה מחוצה לה "עד אשר יראה מה יהיה בעיר". הפרשנים הסבירו כי יונה חיכה מחוץ לעיר לבחון האם אנשי נינוה אכן יעמדו בתשובתם או לא ואז תחזור הגזירה למקומה (מצודות ורד"ק). בנוסף על סוכתו, הקב"ה מצמיח לו קיקיון שיצל על ראשו ויונה שמח עליו "שמחה גדולה".

למחרת, הקב"ה זימן תולעת שנגסה בקיקיון וייבשה אותו וכן שלח רוח חזקה ושמש יוקדת וגרם ליונה להתעלף ו"לשאול את נפשו למות". הקב"ה חוזר על דבריו וגם כאן שואל את יונה "הַהֵיטֵב חָרָה לְךָ עַל הַקִּיקָיוֹן" ויונה עונה לו "הֵיטֵב חָרָה לִי עַד מָוֶת". מתוך ההשוואה שיוצר הקב"ה בין חרונו של יונה על המחילה לאנשי נינוה וחרונו על הקיקיון ייתכן וניתן לדייק את הרמיזה של הקב"ה על מקומו של האדם. יונה כועס על החום כשם שהוא כועס על תשובת אנשי נינוה, ולמעשה תוך כדי שהוא מנסה לגלות את דרכי ה' הוא עצמו בן תמותה מוגבל ביכולותיו שייתכן שגם לא מסוגל להבין את בורא העולם.

משל הקיקיון[עריכה]

ה' מוכיח מתוך צערו של יונה על הקיקיון את הקושי בהריגת אנשי נינוה- " אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה". ניתן לראות בתשובתו של הקב"ה בכך שבדומה לתשובת נינוה, גם הוא מחבר בין הרחמים על הבהמות יחד עם אנשי העיר. ייתכן ובדברים אלו רמוז כי למרות שאנשי העיר לא עשו תשובה שלמה, הקב"ה מרחם עליהם כשם שהוא מרחם על כל יצור חי.

ההשוואה שעורך הקב"ה הינה תמוהה במקצת. בניגוד לקב"ה שחס על אנשי נינוה, יונה איננו חס על הקיקיון ואין לו כל צורך בו, כל צערו הוא על כך שאין לו כבר צל להתגונן מפני השמש. ייתכן והקב"ה רומז ליונה שכשם שהוא רצה שיהיה לו קיקיון, כך הקב"ה חפץ בברואיו ומרחם עליהם, כשם שגם ריחם על יונה במהלך הספר, שמר עליו ולא נתן לו לאבד את עצמו.

בדומה לטענותיו של יונה, המדרש מציע כי על אף שהתשובה איננה דין הצדק, הקב"ה מקבלה משום שהוא ברא את העולם יחד עם מידת הרחמים. "שאלו לחכמה: חוטא מהו עונשו? אמרה להן: 'חטאים תרדוף רעה'. שאלו לנבואה: חוטא מה עונשו? אמרה להן: 'הנפש החוטאת היא תמות'. שאלו לקב"ה חוטא מהו עונשו? אמר להן: יעשה תשובה ויתכפר לו".

גורל נינוה וגורל ממלכת ישראל[עריכה]

בספר יונה (יונה א, ב) מובא תאור של מעשהו היחידי, אשר מפורט לאורך כל הספר:

"קוּם לֵךְ אֶל-נִינְוֵה, הָעִיר הַגְּדוֹלָה וּקְרָא עָלֶיהָ: כִּי-עָלְתָה רָעָתָם, לְפָנָי".

יונה הנביא מוזכר בספר מלכים (ב יד, כה-כז) בתור הנביא בימי ירבעם (השני) בן יואש מלך ישראל:

"הוּא, הֵשִׁיב אֶת-גְּבוּל יִשְׂרָאֵל, מִלְּבוֹא חֲמָת, עַד-יָם הָעֲרָבָה כִּדְבַר ה', אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד-עַבְדּוֹ יוֹנָה בֶן-אֲמִתַּי הַנָּבִיא, אֲשֶׁר מִגַּת הַחֵפֶר. כִּי-רָאָה ה' אֶת-עֳנִי יִשְׂרָאֵל, מֹרֶה מְאֹד; וְאֶפֶס עָצוּר וְאֶפֶס עָזוּב, וְאֵין עֹזֵר לְיִשְׂרָאֵל. וְלֹא-דִבֶּר ה' לִמְחוֹת אֶת-שֵׁם יִשְׂרָאֵל, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; וַיּוֹשִׁיעֵם, בְּיַד יָרָבְעָם בֶּן-יוֹאָשׁ".

חז"ל (יבמות צח.) מקשרים בין גורלה של ממלכת ישראל לבין גורל העיר נינוה:

"אמר מר: ויהי דבר ה' אל יונה שנית לאמר - שנית דברה עמו שכינה שלישית לא דברה עמו.

והא כתיב (מלכים ב יד, כה): "הוא השיב [את] גבול ישראל מלבא חמת עד ים הערבה כדבר ה' אשר דבר ביד עבדו יונה בן אמתי הנביא". אמר רבינא על עסקי נינוה, קאמר רב נחמן בר יצחק אמר: הכי קאמר כדבר ה' אשר דבר ביד עבדו הנביא, כשם שנהפך לנינוה מרעה לטובה כך בימי ירבעם בן יואש נהפך להם לישראל מרעה לטובה".

היכן קבור יונה[עריכה]

לפי מסורות המוסלמיות, קברו של יונה הנביא מצוי, במקומות הבאים:

• בכפר הערבי "משהד" ליד נצרת - מזהים במסגד את קברו. ההר מזרחית לעיר כונה "הר יונה". ייתכן כי הכפר ממוקם ב"גת החפר" - בגבול נחלת שבט זבולון, עיר מולדתו.

זאב וילנאי כותב במדריך הגליל, משנת 1954, כי קברו ידוע מהמאה ה-4. בימי הביניים היו יהודים רבים מבקרים בו ומשתטחים על קברו. רבי פתחיה בקר במקום בשנת 1180 וכותב על שומר הקבר: "וכשהיהודים באים הוא מקבל אותם בסבר פנים יפות, ואומר להם: יונה בן אמתי יהודי היה. לכך ראוי לכם לאכול משלו - ומאכיל הפירות ליהודים". הכפר נקרא "משהד", מהמילה "שהיד" - שמובנה קדוש - על שם קברו הקדוש של יונה. בקרבתו תורבה בשם :חירבת א-זרע - מקומה של גת-חפר המקראית.

• ביפו - העיר ממנה יצא לשליחותו.
• בחלחול - עיר בהרי יהודה
• באשדוד - גבעה מזרחית לנמל המכונה היום גבעת יונה. היה במקום מקום קדוש לערבים בשם "נבי א-יונס".

ענייני נוספים[עריכה]

הדג שבלע את יונה - ר' תבנית:הידעת?/כ"א טבת ה'תשס"ט

קישורים חיצוניים[עריכה]

• עדי שגב, דמותו של יונה הנביא - בעיקר פרק ד': מקבילות לדמותו של יונה - משה רבינו ואליהו הנביא - אתר דעת 2004

הערות שוליים