פילגש בגבעה

פילגש בגבעה הינו אירוע המסופר בסוף ספר שופטים (פרק יט-כא), שגרם למלחמה כבדה בעם ישראל ולפגיעה חמורה בשבט בנימין.

סיפור המקרה[עריכה]

עינוי הפילגש[עריכה]

התנ"ך מספר על איש מהר אפרים שלקח לו פילגש מבית לחם שביהודה. לאחר שפלגשו זנתה תחתיו, היא חזרה לבית אביה שבבית לחם, ושהתה שם "ימים ארבעה חודשים" כאשר יש המפרשים זאת ‏^[1] לא כארבעה חודשים אלא כשנה וארבעה חדשים. האיש הלך לבית לחם לנסות לשכנעה לשוב אליו, ונשאר אף הוא בבית אביה שלושה ימים. ביום הרביעי, כשהתכונן לחזור עם פילגשו להר אפרים, הפציר בו אבי הנערה להשאר עוד יום אחד. בתחילת היום החמישי, מפציר שוב האב כי ישארו לסעוד את לבם בטרם יצאו, ולאחר שנגמרת הסעודה כבר החל הערב לרדת, והאב הפציר בהם שישארו ללון בביתו, אך האיש סרב, ויצא לדרכו. הוא הגיע בחשיכה לאיזור נחלת שבט בנימין, ונערו הציע לו ללון בעיר יבוסית סמוכה. האיש סרב לישון בעיר נכרית, והתעקש ללון בעיר גבעה, בה יושבים בני שבט בנימין. בגבעה, לנו האיש ונערו ברחוב העיר, ואיש לא הזמינם ללון בביתו, מלבד זקן אחד מהר אפרים, שארחו וטיפל בכל צרכיו. בעודם סועדים בבית המארח, התקבצו אנשי גבעה בפתח בית האיש המארח, בדרישה כי יוציא את האורח החוצה, על מנת שיוכלו לקיים עמו משכב זכר (רש"י יט כב ע"פ חז"ל). האיש מסרב ומציע להם את בתו הבתולה ואת פילגש אורחו לשם כך, אך הם סרבו. האיש הוציא אליהם את פילגש האורח, והם ענו אותה כל הלילה, ובעלות השחר עזבו אותה. היא הגיעה לבית מארחה ונפלה על פתח הדלת, וכשהאיש יצא מבית מארחו ללכת, ראה את פילגשו נופלת על פתח הבית. הוא קרא לה לבוא עמו, ומשלא ענתה, הבין כי היא מתה. הוא לקח את גופתה אל ביתו, שם ביתר אותה לשנים עשר חלקים, אותם שלח בכל גבול ישראל, וכל מי שראה את הנתחים אמר: "לא נהיתה ולא נראתה כזאת למיום עלות בני ישראל מארץ מצרים עד היום הזה שימו לכם עליה עצו ודברו" (שופטים יט ל).

המלחמה[עריכה]

לאחר מעשה זה, נקבצו ארבע מאות אלף איש מישראל במצפה, והשביעו את כל העם שמי שלא יגיע למלחמה יהרג. לאחר בירור המעשה מפי האיש, שלחו ישראל שליחים לבנימין לדרוש להסגיר את האנשים שהיו שותפים למעשה. בנימין סרבו לדרישת ישראל, ויצאו למולם למלחמה, עשרים וששה אלף ושבע מאות איש, מתוכם שבע מאות עליהם נאמר: "קלע באבן אל השערה ולא יחטא".

ישראל שאלו בה' מי יעלה כנגד בנימין ראשון, וה' ענה ששבט יהודה יעלה תחילה. ביום הראשון של המלחמה, בני בנימין הפילו לישראל עשרים ושניים אלף לוחמים. ישראל בכו לפני ה' ושאלו שנית האם לעלות על בנימין למלחמה, וה' הורה להם להלחם. גם ביום השני ישראל ניגף לפני בנימין, שהפיל שמונה עשר אלף לוחמים.

ישראל בכו שנית לפני ה', ובאו לבית אל שם היה ארון הברית. בבית אל היה אז גם הכהן הגדול פינחס בן אלעזר. בני ישראל שאלו באורים ותומים האם לעלות שוב למלחמה, וה' ציווה לעלות והבטיח כי ביום השלישי יתן את בנימין ביד ישראל.

ביום השלישי הציבו ישראל מארבים מסביב לגבעה, בעוד שאר הלוחמים הגיעו כמו בימים הקודמים למלחמה. בני בנימין יצאו שנית לקראתם והתרחקו מן העיר, ואף הכו בהם שלושים איש. לאור זאת, הם חשבו כי שוב הם ינצחו, אך הם החלו להנגף לפני ישראל. לאחר שבני ישראל הפילו עשרים וחמישה אלף מלוחמי בנימין, חיילי ישראל אפשרו בני בנימין החלו להימלט חזרה לגבעה. בינתיים, האורבים הכו את הגבעה לפי חרב, והעלו עמוד עשן מתוכה. כשבני בנימין רצו לחזור לגבעה, הם ראו את עמוד העשן והבינו כי עירם נחרבה, וכך מצאו את עצמם לכודים בין לוחמי ישראל. בסוף היום הזה נפלו מבנימין עוד כעשרים אלף גיבורי חיל.

לאחר המלחמה[עריכה]

לאחר המלחמה, נשבעו ישראל כי איש לא יתן את בתו לשבט בנימין לאשה. לאחר מכן באו לבית אל, שם בכו לפני ה' על חורבן שבט מישראל. הם בדקו ומצאו כי אנשי יבש גלעד לא באו למלחמה, ולכן מגיע להם עונש מוות, אך עם זאת לא חלה עליהם השבועה האוסרת נישואים עם שבט בנימין. בני ישראל שולחים שנים עשר אלף לוחמים אל יבש גלעד, ופקדו עליהם להרוג כל זכר וכל אישה בעולה. הלוחמים חזרו עם ארבע מאות נערות בתולות. ישראל נתנו את בנות יבש גלעד לבני בנימין. לאחר זה, התברר כי נותרו עוד מבני בנימין שלא נשאו את בנות יבש גלעד. לכן, החליטו זקני העדה, כי ביום החג הקרב, יצאו בני בנימין לשילה ויקחו את הנשים המחוללות בכרמים, ואכן כך נעשה.

סיפור פילגש בגבעה, החותם את ספר שופטים, מסתיים במילים "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה".

הערות שוליים