פרשני:בבלי:ערכין טז א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ערכין טז א

חברותא[עריכה]

אמר  רבה בר רב הונא: כל מילתא דמיתאמרא באפי תלתא שהבעלים אמרוה בפני ג' אנשים, המגלה אותה לית בה משום לישנא  55  בישא! מאי טעמא? שהבעלים שאמרוה גילו דעתם, שאם מגלה אותו אינו חושש, כי יודע הבעלים כשאמר אותה בפני שלשה, שסופה להתגלות, כי חברך ששמע את הדברים חברא אית ליה ומגלה לחבירו, וחברא דחברך לכשישמע, גם כן חברא אית ליה ומגלה לו, עד שיוודע הדבר. (וגם אם האחד לא יגלה, השנים יעידו עליו ולא יוכל לכפור - מהרש"א).

 55.  בביאור דברי הגמרא האלו הביא החפץ חיים (כלל ב) ארבע שיטות בראשונים. דעת רש"י כאן שמדובר באדם שגילה את סודותיו או דברי גנאי על עצמו שאסור לשומע לגלות זאת בלי רשותו, אבל אם היה הסיפור לפני שלשה אנשים מותר להם לספר לאחרים, כי מזה שסיפר לשלשה מוכח שלא איכפת לו שיתפרסם. התוספות כאן מפרשים שמדובר כשאדם מספר על חבירו דבר יש לו שתי משמעויות לטוב ולרע, ולפי הצורה והניגון שמספר מבינים למה הוא מתכוון, וכזה דבר מותר לספר בפני שלשה כי יודע שבודאי יגיעו הדברים לזה שסיפר עליו ונזהר לומר בצורה שאין בה גנאי. דעת הרשב"ם בבבא בתרא שמדובר כשאדם עבר וסיפר לשון הרע גמורה בפני שלשה, ואמנם הוא ודאי עבר באיסור לשון הרע, אבל לשומעים מותר לספר את הסיפור לאחרים כי זה כבר נהיה דבר מפורסם, ויש הרבה תנאים להיתר זה כמו שביאר בחפץ חיים, והרבה ראשונים חולקים על עיקר ההיתר כי יש להם פירוש אחר בגמרא. ודעת התוספות בבבא בתרא שמותר לספר לשון הרע בפני שלשה אנשים, כיון שזה נהיה מפורסם הרי זה כמו שמספר בפניו, ובפניו אין איסור לשון הרע. אך החפץ חיים הקשה על שיטה זו קושיות רבות ולכן נטה לפרש את דבריהם באופן אחר.
כי אתא רב דימי, אמר: מאי דכתיב: "מברך רעהו בקול גדול בבוקר השכם (אותה ברכה) קללה תחשב לו" לרעהו? באיזה אופן: כגון דמיקלע לאושפיזא (נתארח באכסניא), וטרחו קמיה שפיר (וטרחו לפניו יפה), למחר נפיק יתיב בשוקא (ויוצא למחר ויושב בשוק) ואמר: רחמנא ניברכיה לפלניא  56  דהכי טרח קמאי (יברך ד' את פלוני המארח, שכך טרח לפני), ושמעין אינשי אלימים שפלוני עשיר, ואזלין ואנסין ליה הולכים ואונסים את ממונו. פירוש נוסף - יתארחו אצלו עד שיגמר ממונו.

 56.  הקשה הרא"ש (הובא בשטמ"ק) מהגמרא בברכות שמבואר אורח טוב אומר כל מה שטרח בעל הבית וכו' כמה בשר הביא לפני? ותירץ הרא"ש, ששם מדובר שאומר זאת בין אנשים טובים שאין חשש שאזלין ואנסין ליה.
תני רב דימי אחוה דרב ספרא: לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו יותר  57  מדאי שמתוך טובתו  58  בא לידי רעתו, שכשהוא מספר בטובתו יותר מדאי, הוא עצמו אומר: חוץ ממדה רעה זו שיש בו, או אחרים שומעים שזה משבחו, ואומרים: הלא מדה רעה זו בידו.

 57.  כך פירש רש"י, וביאר הרש"ש שהוקשה לרש"י ממה שמצאנו בש"ס הרבה פעמים שדיברו בשבח החכמים, ולכן פירש רש"י שהאיסור רק לשבח יותר מדי שזה מביא לידי גנות, והרמב"ם מפרש שהאיסור הוא לספר בשבחו בפני שונאיו שאינם יכולים לסבול את שבחו ויספרו בגנותו אבל בפני אוהביו מותר.   58.  הרמב"ם (פ"ז מדעות ה"ד) אומר שזה אבק לשון הרע בזה שגורם ללשון הרע, וסיים שעל זה אמר הכתוב "מברך רעהו בקול גדול בבוקר השכם קללה תחשב לו", והיינו ששם אינו אומר דבר רע אלא להיפך משבח אותו ועל ידי השבח נגרם לו נזק שאנסין ליה, והוא הדין כאן שעל ידי שמשבח אותו יבואו לספר בגנותו, ומובן מאד שהסמיכה הגמרא את שני הדינים זה לזה כי יסודם אחד.
איכא דאמרי: לא רב דימי אמר זאת, אלא כך היה המעשה: רב דימי, אחוה דרב ספרא חלש (חלה), על רב ספרא לשיולי ביה (נכנס רב ספרא אחיו לבקרו) אמר ליה רב דימי לרב ספרא: תיתי  59  לי דקיימי כל דאמור רבנן (שקיימתי כל דברי חכמים)! אמר ליה רב ספרא הא מי, (האף זו) קיימת: לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו, שמתוך טובתו בא לידי רעתו?! אמר ליה רב דימי: לא הוה שמיע לי הך מילתא, ואי הוה שמיעא לי - קיימתה (הייתי מקיימה)!

 59.  הביא הגרי"ז, שבתוספות בבכורות (ב ב) מבואר שהלשון "תיתי לי" שייך על דבר שלא חייבים מעיקר הדין וזו מעלה יתירה מי שנוהג בו. ותמה הגרי"ז, שהרי לקיים דברי חכמים זה חיוב גמור ואיך שייך על זה תיתי לי.
אמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: על שבעה  60  דברים נגעים באין: על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שוא, ועל גילוי עריות, ועל גסות הרוח, ועל הגזל, ועל צרות העין.

 60.  ביאר המהרש"א שיש שבעה סוגי נגעים כמובא במשנה בנגעים, ושבעה דברים אלו כל אחד לפי חומרתו כך הוא הנגע שבא עליו.
על לשון הרע, דכתיב: מלשני  61  בסתר רעהו אותו "אצמית", וכמבואר לעיל שמשמע צרעת.

 61.  הקשה הרא"ש (הובא בשטמ"ק) שהרי זה פסוק בתורה "זכור את אשר עשה ה' א-להיך למרים" והיינו שנענשה בצרעת על זה שדיברה לשון הרע. ותירץ, שבמרגלים מצאנו שדיברו לשון הרע ונענשו בעונש אחר, ולכן מביאים את הפסוק "אותו אצמית" שמבואר בו שהעונש המיוחד ללשון הרע הוא בנגעים.
על שפיכות דמים, דכתיב: "וישב אבנר חברון ויטהו יואב אל תוך השער לדבר אתו בשלי ויכהו שם החומש וימת וגו'. וישמע דוד מאחרי כן ויאמר וגו' ואל יכרת מבית יואב זב ומצורע וגו'".
ועל שבועת שוא, דכתיב: "וישב (נעמן) אל איש האלקים (אלישע) וגו' ויאמר הנה נא ידעתי כי אין אלקים בכל הארץ כי אם בישראל ועתה קח נא ברכה מאת עבדך. ויאמר (אלישע) חי ד' אשר עמדתי לפניו אם אקח וגו' ויפצר בו וימאן. ויאמר גיחזי נער אלישע איש האלקים הנה חשך אדוני את נעמן הארמי הזה מקחת מידו את אשר הביא חי ד' כי אם רצתי אחריו ולקחתי מאתו מאומה. וירדוף גיחזי וגו' ויאמר (לנעמן) שלום אדוני שלחני לאמר וגו' תנה נא לחם ככר כסף וגו'. ויאמר נעמן הואל (השבע ששלחך אלישע!) קח ככרים וגו'. וכתיב: ויאמר (אלישע) אליו (אל גיחזי) וגו' העת לקחת את הכסף וגו'. וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך לעולם וגו'.
ועל גילוי עריות, דכתיב (כשלקח פרעה את שרה): "וינגע ד' את פרעה נגעים גדולים וגו '".
ועל גסות הרוח, דכתיב: "ובחזקתו (של עוזיהו) גבה לבו עד להשחית וימעול בד' אלקיו ויבא אל היכל ד' להקטיר על מזבח הקטורת. ויבא אחר עזריהו הכהן ועמו כהנים וגו'. ויעמדו על עוזיהו המלך ויאמרו לו לא לך עוזיהו להקטיר וגו'. ויזעף עוזיהו ובידו מקטרת להקטיר ובזעפו עם הכהנים והצרעת זרחה במצחו".
ועל הגזל, דכתיב (לגבי נגעי בתים): "וצוה הכהן ופנו את הבית", ותנא: הוא (בעל הבית המנוגע) כנס ממון שאינו שלו אלא מגזל, יבוא הכהן ויפזר ממונו!
ועל צרות העין, דכתיב (לגבי נגעי בתים): ובא "אשר לו הבית" והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית, ותנא דבי רבי ישמעאל: מי שמיוחד ביתו כלי תשמישו לו, שלא השאילם לאחרים!
ומקשינן: איני?! איך אמרת שנגעים באים על לשון הרע, והא אמר ר' ענני בר ששון שבגדי כהונה מכפרים עליו, שאמר: למה נסמכה פרשת בגדי כהונה בפרשת תצוה לפרשת קרבנות המילואים? לומר לך: מה קרבנות מכפרין אף בגדי כהונה מכפרין, (וכמו שמפורש בהמשך, שלשון הרע מתכפרת במעיל):
כתונת מכפרת על כלל הציבור שנענשים על ידי שפיכות דמים של היחיד שהרג (ככתוב: "כי הדם הוא יחניף את הארץ וגו'"), דכתיב: "ויטבלו (אחי יוסף) את הכתונת בדם", ורמז הוא לעתיד, שכפרת שפיכות דמים על ידי כתונת, שטבילה הייינו כפרה (רש"י זבחים פח:).
מכנסים מכפרים על כלל הציבור שנענשים על גילוי עריות של היחיד (ככתוב: "ותטמא הארץ (בעריות) ואפקוד עוונה עליה"), דכתיב: "ועשה להם (לכהנים) מכנסי בד לכסות בשר ערוה", לחפות על גילוי עריות (רש"י שם).
מצנפת מכפרת על גסי הרוח, כדרבי חנינא, דאמר רבי חנינא: אמר הקב"ה, יבוא דבר שבגובה על הראש ויכפר על מעשה גובה שהוא גסות הרוח וגבהות הלב.
אבנט מכפר על הרהור הלב - שמכפר אהיכא דאיתיה (על מקום שנמצא האבנט), שהיו הכהנים חוגרין האבנט כנגד אצילי ידיהן, דהיינו כנגד הלב, וכמו שלמדו בזבחים יט. מ"ולא יחגרו ביזע" (רש"י שם).
חושן מכפר על הדינין, דכתיב: "ועשית חושן משפט".
אפוד מכפר על עבודה זרה, דכתיב: "אין אפוד - ותרפים", בזמן שאין אפוד יש עוון תרפים.
מעיל מכפר על לשון הרע: אמר הקב"ה, יבוא דבר שבקול שפעמוני המעיל משמיעים קול, ויכפר על מעשה הקול שהוא לשון הרע.
ציץ מכפר על מעשה עזי פנים, - כתיב הכא בציץ: והיה על "מצח" אהרן, וכתיב התם: "ומצח" אשה זונה היה לך, דהיינו עזות פנים כזונה.
ועתה קשה שכאן משמע שהמעיל מכפר על לשון הרע, ולמעלה אמרנו שנגעים באים על מספר לשון הרע?
ומשנינן: לא קשיא, הא מדובר דאהנו מעשיו (שהועילו מעשיו) בלשונו הרעה, שנתקוטטו על ידו. והא דלא אהנו מעשיו. אי אהנו מעשיו אתו נגעים עליה, אי לא אהנו מעשיו מעיל מכפר  62 . ועתה מקשים על המימרא של ר' ענני בר ששון, שבגדי כהונה מכפרים על האחרים שנענשים על שפיכות דמים של אחר, ועל לשון הרע: והא אמר ר' סימון, אמר רבי יהושע בן לוי: שני דברים לא מצינו להם בקרבנות, כפרה, (בדבר אחר) ומצינו להם כפרה בדבר אחר ואלו הם: שפיכות דמים, ולשון הרע.

 62.  וכתבו התוספות, שזה גם התירוץ על הסתירה בשפיכות דמים וגילוי עריות, שבשפיכות דמים כשאהנו מעשיו והרג דינו בנגעים, ואם רק הלבין את פניו אז כפרתו על ידי כתונת. ובגילוי עריות אם עשה גופו של איסור דינו בנגעים, ואם עשה דבר שמעין גילוי עריות כמו שנאמר על בני עלי שמתוך שהשהו את קיני הנשים כאילו שכבום, דבר זה כפרתו במכנסים. והרא"ש (מובא בשטמ"ק) הוסיף שגם לענין גסות הרוח זה החילוק, שאם עשה מעשה מתוך גבהות לבו כמו עוזיהו שבא לעבוד בבית המקדש הוא נידון על זה בנגעים. אך אם לא עשה מעשה ורק חטא בלבו כפרתו במצנפת.
ומפרש לה: שפיכות דמים מצינו לו כפרה לאחרים (ולא להורג) בעגלה ערופה, שהיא באה על מעשה שפיכות דמים.
ולשון הרע מצינו לו כפרה בקטורת, דתני ר' חנינא: למדנו לקטורת שמכפרת, דכתיב (במגיפה שהיתה במדבר, אחר מעשה קורח): "ויתן (אהרן) את הקטורת ויכפר על העם", ותנא דבי רבי ישמעאל: על מה קטורת מכפרת, על לשון הרע! אמר הקב"ה, יבוא דבר שבחשאי קטורת שמקטירין אותה בחשאי, (שהכהנים יוצאים משם בשעת ההקטרה, כמבואר במסכת יומא) ויכפר על מעשה חשאי לשון הרע שאומרים אותה בחשאי.
ועתה קשיא שפיכות דמים שאמרנו לעיל שבגדי כהונה מכפרים על האחרים שנענשים על ידי השופך דמים, אשפיכות דמים שנאמר כאן שעגלה ערופה מכפרת עליהם.
וקשיא לשון הרע שאמרנו לעיל שבגדי כהונה מכפרים עליו, אלשון הרע שנאמר כאן שקטורת מכפר עליו?
ומשנינן:
שפיכות דמים אשפיכות דמים לא קשיא, הא זה שאמרנו שבגדי כהונה מכפרים על שפיכות דמים דידיע מאן קטליה (שידוע מי ההורג), והא שנאמר כאן שעגלה ערופה מכפרת על שפיכות דמים, דלא ידיע מאן קטליה, שבאופן זה מביאים עגלה ערופה.
ותמהו על יישוב זה וביארוהו: איך אפשר לומר שבגדי כהונה מכפרים כאשר ידוע מי ההורג, והרי באופן דידיע מאן קטליה?! - בר קטלא הוא! (חייב מיתה ההורג)! ועד שלא נהרג אין מתכפר אפילו לאחרים, ככתוב: "ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו"!
ומפרשינן לה: בגדי כהונה מכפרים על אחרים, זה כאשר הרג במזיד ולא אתרו ביה. שאינו חייב מיתה.
וחוזרים לתרץ את הסתירה:
לשון הרע אלשון הרע לא קשיא, הא שהקטורת מכפרת על לשון הרע, מדובר באומרו בצינעא, שהוא בחשאי בדומה לקטורת.

דרשני המקוצר[עריכה]